הייאוש נעשה יותר נוח

"אז אין לך מצב רוח, אז מה. את חושבת שבמלחמה היה לנו קל?"

(סבתא בוהן, תבורך נשמתה הקשוחה, מכניסה אותי לפרופרציות)

בהתחלה הכחשתי שאני בדיכאון. מירמור אני מכירה, חוסר סיפוק מקצועי גם הולך. אתם יודעים, אפילו עצבות חורפית נוחתת עלי מידי פעם כשאני מגלה שדווקא המעיל הורוד עם הרוכסנים מזהב לא נכלל במבצע. אבל דיכאון? אדם שפוי (נגיד) ובריא בנפשו שכמוני? דיכאון זה לילדות בנות 17 עם יותר מידי זמן פנוי בידיים וכל האלבומים של ניק קייב. לי יש את פאלפ במערכת! פאלפ! לעזאזל.

כמובן שהרמז הראשון היה כשנחתתי ללא התרעה מוקדמת בדירתו של האקס האחרון, התכרבלתי על ספתו והתחלתי למרר בבכי קורע לב. "אתה לא מבין" אמרתי לבחור ההמום "הכל מגעיל. כולם כל כך טיפשים. אין לי חשק לקום בבוקר והכי גרוע - אני לא מצליחה לאבד את התיאבון. אוי ועכשיו ליכלכתי בנזלת את הספה שלך. אלוהים, לאן אדרדר?!?". ייאמר לזכותו שהוא טיפל במצב כמו גבר משכמו ומעלה. הגיש לי טישו, העיר הערה נבזית על "מוטב שלא תבואי שוב בלי להודיע קודם כי חברתי הנוכחית עלולה לרצוח אותך" ושילח אותי בחזרה הביתה עם כוס של ויסקי בקיבה, מבויישת על מעשיי האימפולסיבים.

"זה לא יכול להיות" מיררתי לעצמי באוטובוס הביתה "בחורות כמוני לא נכנסות לדיכאון, הן קונות נעלים, שוברות לבבות, פוגעות בגופן על ידי בקיני וקס יצירתי במיוחד (להיט החודש, כך שמעתי הוא העין של האח הגדול) או כותבות סיפור קצר, מחריד ובחרוזים אותו הן שולחות לכל מי שעבר אצלן בפייסבוקי אי פעם. הן לא נכנסות לדיכאון. אלוהים, בכיתי כל הזמן הזה?"

לדיכאון מסתבר, יש השפעה חיובית מאוד על הסביבה שלך. כולם מרגישים נעלים יותר, מוצלחים יותר. חיובים ותורמים לסביבה. וכולם מסתכלים עלייך במבט משתתף-בצערך-כזה ושואלים "את רוצה לדבר על זה?". יש גם את התת-תחום המשגשג של רואי הנסתרות שפונים אלייך ב"אני מרגישה שעובר עלייך משהו" וכמובן מקצה המצטיינים של מתי מעט שאוהבים את "אם את רוצה לדבר על זה, אני פה".

ואם אני לא רוצה לדבר על זה? ואם אני פשוט רוצה לשקוע לי בדיכאון קליני קטן, לכרסם עוגיות אוריוס משנה שעברה ולקרוא ספרי מתח מעולים (רשימת המלצה בסוף הפוסט)? פחחח. היית מתה. מהרגע שהוכרזת עצמאית או על ידי אנשי מקצוע כסובלת מבלוז עונתי ורצון בלתי ניתן לשליטה להרוג חיות מחמד קטנות (ג'וקים, בואו לא ניסחף) - את בעיה. ובעיה צריך לפתור.

"את תמיד יכולה להתאבד מחר" אומר לי ניב במשב של אופטימיות "אז בואי נתמקד בלעבור את היום הזה ביחד, טוב?". האלו-האלו, כשאתה היית משתכר כל לילה ואז רץ להתבכיין לאקסית שלך מתחת לחלון עד שהיא הייתה מזעיקה את משמר הגבול, אני עזרתי לך לעבור את היום הזה ביחד? לא. נתתי להם לקרוע לך את התחת באלות ולבלות לילה שלם בתחנת משטרה. כי האמנתי שחוויות מחשלות את הנפש. וכל הדיבור על זה על "ביחד" ממש לא עושה לי את זה. אני אוהבת לסבול לבד. כמו העורכים של הישרדות.

"החיים זה מעגל שלא נפסק לרגע" הרצה לי נימי בעודו ממולל את הרסטות העייפות שלו ומטיב את הכיפה על ראשו. "את עכשיו בתקופה של למטה, אבל זה ישתפר ותחזרי להיות למעלה. תגידי, לשמור שבת כבר ניסית או יוגה?". אוקי, קודם כל יוגה זה כמו ספורט וספורט אני לא עושה. ספורט מנוגד לדת שלי ואל תרצו לי על שחרור אנדרופינים וכאלו, תשמרו את השטויות האלו לאנשים מאמינים, כמו ילדים בשיעורי ספורט או משהו. שנית, לשמור שבת לא יוציא אותי מהדיכאון, כי כרגע בלי לעשות מרתונים של דקסטר, קליפורניקיישן, מאד מן והאחות ג'קי אני באמת עלולה להדרדר, יהיה לי יותר מידי זמן פנוי ואתם יודעים איך זה יגמר? אני עוד אוביל הפגנות אלימות מול אינטל.

"מכשפה" קבעה מילי "יש אחת במאה שערים. את הולכת שמה, מחכה בתור עם עוד כמה בנות. שמה כמה שערות במחבת יחד עם עופרת, שעווה של נר, טמפון משומש ונענע ואיזו צורה שיוצאת ככה היא מטפלת בזה. ואם יוצא משהו בצורה של עין, וואה-וואה, הלך עלייך. אבל היא תוציא לך את השחור. נשבעת לך, זה עבד גם אצל אמא שלי". "אבל אמא שלך נפטרה מסרטן" עניתי לה "כן, אבל היא לא הייתה בדיכאון!"

אחרי שהציעו לי גם פסיכולוג ("לא הגיע הזמן כבר?"), האלבום החדש של קובי פרץ ("זה אין, את מחייכת אוטומטית, מביאה בכפיים"), סקס ("לילה איתי ואת שוכחת שהיית עצובה אי פעם". האמת, שקלתי), פיטורין בהלם ("או שאת מתאפסת על עצמך או שאת מתחילה לחתום אבטלה"), שוקולד גודייבה ("אומרים שזה כמו להתאהב" לא נראה לי, אלא אם כן להתאהב זה לעלות מידה במכנסיים), ביקור הפתעות בסופר ("בואי, אני אקנה לך מה שתרצי, מהמדף של המבצעים" פאפא בוהן מפנק) וטיסה לחו"ל ("עכשיו יש רק שתי מעלות מתחת לאפס". יונתן אופטימי)- הרגשתי כמו אלבום של אביב גפן, השנים המוקדמות.

פרויקט דיכאון.

ואז הסתכלתי סביבי והבנתי.

אני מונעת מהם להיכנס לדיכאון. כשהם "מטפלים" בי (ברוחב לב ובנדיבות אין קץ, ללא משוא פנים כמובן) הם מתעסקים בחיי העלובים ולא בחייהם העלובים. ואלוהים - זו גישה נהדרת!
הרי לכולם יש בעיות. הרוב מקשקשים לי עליהן ללא הפסקה, רק שחלוקת הקשב שלי ממיינת אותם אוטומטית תחת "לא רלוונטי". שם, בתאים האפורים, ליד המידע הלא שימושי כמו "איך מפעילים מכונת כביסה?" ו"מה זה באמת קרן פנסיה?" נחות הבעיות שלהם ומונעות מהדיכאון שלי לעבור. אם אני רק אצליח להתמקד באנשים אחרים ולא בי - זה יהיה נהדר!

כי אין דבר יותר משמח מבעיות של אחרים.
מעוניינים לתרום?

---
הספרים שמעבירים לי את הלילות, כי אין בחורים שיעשו את זה במקומם:
1. רצח במארה - קארה בלק (הוצאת כתר) : צרפת של ימינו, אנטישמיות, גרמנים, יהודים ורצח כפול. יאמי!
2. הדבר היה ככה - מאיר שלו (עם עובד) - נכון להחמיא לספר של מאיר שלו זה לא כוחות, אבל נו, הבנאדם יודע לכתוב. אפילו אוטוביוגרפיות.
3. הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרוסאון -פאבלו טוסט (הוצאת ליברו) - התאהבתי בברצלונה, חוצמזה, כל גבר שכותב ככה על אוננות ראוי לתשומת ליבי.

The Brit

"בקרוב אצלך נשמה"

(סבתא, לא חשוב מאיזו עדה, מברכת אותי)

בעיקרון ידעתי שאסור לי ללכת. אסור, אסור, אסור. אירועים משפחתיים הם מזמן מחוץ לקשת החברתית שלי, בוודאי שאין חובה משפחתית להגיע (ובחובה משפחתית אני מתכוונת למאמא בוהן עומדת מול הדלת ומבקשת ממני לשקול מקום מגורים חדש אם אני לא מתלווה אליה לאולם). אבל סים ילדה את הבן הבכור שלה ואני מכירה אותה כבר יותר מעשור ויש איזה כלל דבילי כזה שאומר שאם הברזת איתה משיעורי ספורט, אז את חייבת להגיע לברית שלה באולמי בונבון בתלפיות.

עטיתי על עצמי את תלבושת האירועים הלא-אכפת-לי-ממש-מה-אומרים-עלי-כי-זו-לא המשפחה -שלי -ואין-שום -סיכוי-שאאבד-נתח-מהירושה-העתידית-שלי-רק-בגלל-איך-שאני-מתלבשת ודפקתי מחשוף פטמות מפואר, מיני קצרצר ועקבים מלקה. מה שנקרא "בטוב טעם", הגעתי לאיזור תלפיות, מגובה בשריקות של כל נער ערבי שאי פעם דרך באדמה הכבושה ההיא ומיהרתי לשילב. מתנה, אתם יודעים.

אני לא יודעת אם ביקרתם בשילב לאחרונה, אבל בואו נגיד שזארה זה לא. אפילו לא פול אנד בר, אפילו לא בזאר שטראוס. קודם כל, הכל שם בצבעים מאוד חזקים ומאוד מובדלים מגדרית. בשילב לא מכירים בזכויות הלהט"ב של הרך הנולד. אין מקום לחיבוטי נפש, לגילוי עצמי. או שאתה כחול או שאת ורודה. אפילו הצהוב, הצבע הסו-קולד נייטרלי שפעם אמהות מודעות זכויות היו רוכשות לתינוקות הרכים שלהן הוגלה למחסן. והמחירים. אללי, מצאתי את החור בתקציב. כל כובעון פליז קטן (המוכרת: "זה כובע מפליז איכותי ברקמה עדינה שייגן על אוזניו הקטנטנות בחורף" . אני: "מה זה חורף?") עוטר בתג מחיר שבמדינות מסוימות היה יכול לכלכל תינוק עד לשלב האוניברסיטה. היא הראתה לי איזו מגבת תכלכלה, עם חור במרכז וקראה לזה "מגבת פרפרים". "וואט דה פאק איז מגבת פרפרים ?" שאלתי אותה בנועם ובנימוס והיא הסתכלה עלי כאילו חטפתי כרגע תינוק ומכרתי אותו למישהו מסילוואן. "מה את לא יודעת? האמא שמה את הראש שלה בחור וכשהתינוק יוצא מהאמבטיה, היא עוטפת אותו, כמו, נו, פרפר". "וכמה עולה החרא הזה?" שאלתי, מקסימה מתמיד. "139.90 ש"ח. במבצע!!". מבצע- על מגבת עם חור!!

שילב מלאה בשטויות כאלו, כל מיני צעצועי התפתחות, עגלות שעולות כמו פיאט פונטו יד שנייה וחליפות ג'ינס מגוהצות, כי אין מה שתינוק בן שלושה חודשים רוצה יותר מחליפת ג'ינס קשיחה. "כמו קוואלי!" הספיקה לצרוח מאחורי המוכרת הסימפטית לפני שהטחתי בה את מדף המוצצים המעוקרים. בחרתי את הדברים המגוחכים פחות, גיהצתי את האשראי וזכיתי לשמוע את הרעש הכי מפחיד בעולם "קררלי לדשעןטע" מיד אחרי שהמוכרת הריצה את הפס המגנטי בקופה. "תסלחי לו" אמרתי לה והחוותי בידי על הכרטיס הכסוף "הוא פשוט לא רגיל להיות במקומות כאלו. תנסי יותר בעדינות, תני לו זמן להתרגל שאלו לא נעליים חדשות בשבילי, אלא סט סינורים חד פעמיים". אני בטוחה שהבחורה שישבה באותו רגע במוקד שירות הלקוחות של ויזה גם לא האמינה. בוהן? בשילב? על סכום כזה? כן, גם אני לא האמנתי.

ניסיתי להסליק את השקית הענקית בדרכי לאולם (ללא הצלחה) ונכנסתי למקום שנשכח כנראה בשנות ה-90, השנים המוקדמות. עזבו שהמעלית התקלקלה (7 קומות ברגל, 12 סנטי' עקב. תעשו את החשבון) לקחת אותי, אדם מריר בנפשו שנמצא כרגע בתקופת שונאת האדם שלו ולזרוק אותו לאולם שבו הוא לא מכיר אף אחד וכולם נראים כמו קריקטורות של נאור ציון, זה כבר יותר מידי. לא היה מקום בשום שולחן, כי זה ברית ולמי יש כוח לארגן סידורי ישיבה. כולם צעקו ובלסו וצרחו ביחד. האוכל במזנון כבר נגמר, כי היי, העזתי להגיע ברבע שעה איחור לברית "באמת ציפית שישאר אוכל בשעה הזו?" שאלה אותי אחת הדודות ברצינות תהומית. ובכן, אולי עכשיו אני מבינה למה הזקנה ההיא התעקשה לעקוף אותי במדרגות ולסכל אותי עם מקל ההליכה. היא ידעה שיש רק מעט וצריך להלחם עליו. כמו בשואה.

הגעתי לשולחן הבנות. כמו בגן רבקה, גם באירועים משפחתיים שכאלו יש שולחן הבנים (החברים של הבעל מהעבודה\צבא\פסיכומטרי\תור לביטוח הלאומי) ויש את שולחן הבנות (החברות של הכלה מהקוסמטיקאית\לימודים\טיפת חלב\כלא שש) וכולם מלאים אינטיגרות וזרמים תת קרקעיים. בעוד בשולחן הבנים מזמינים בירות חופשי כי "זה אירוע ומי יודע מתי נראה שוב בירה? רק בארוחת ערב שהיא עוד שלוש שעות!!" בשולחן הבנות מתצברות חברויות ואינטרסים שאישה מבחוץ לא תעז לשבור. אלא אם כן קוראים לך בוהן ואת בזה לחברויות השעה כמו שאת בזה לאנשים שהולכים למכון כושר.

"סליחה" שאלתי ,מפנה אליהן את הצד הפוטוגני שלי "עליתי עכשיו שבע מאות קומות ברגל וגם אני בת וחברה של האם הטרייה, אפשר לשבת?". "המקומות האלו תפוסים" אמרה אחת מהן, מישהי כל כך חסרת ייחוד ואישיות שגם עכשיו, שאני מנסה לתאר את תווי פניה כדי להוציא עליה חוזה ולפוצץ לה את הגלגלים, לא עולה לי כלום מלבד שיער עכור ותחת בשלבי גדילה סופיים. "למי הם תפוסים?" שאלתי בעודי מדמיינת את עקב הסטילטו שלי מחורר את הגועל נפש ששמה על עצמה בטרם באה, בטח בחדר חשוך וללא איורור. "לחברות של סימה מהלימודים, אלו מהתואר".

הופה-הופה-הופה. את. לא. אמרת. את. זה. לי. אין מצב שאמרת את זה לי חתיכת סטודנטית לתואר ראשון בחינוך שבטח תתחתן עם החנון הבתול הזה מחשבונאות עוד שנתיים. את לא התבלבלת במקרה וחשבת שאת יותר טובה ממני רק כי יודעת לסכם ונותנים לך לשבת על הדשא באוניברסיטה העברית, נכון? את לא כרגע ביטלת את הנוכחות שלי ליד השולחן רק כי את משלה את עצמך, בטעות כמובן, שאת יותר טובה ממני? האלו - אל תתני למחשוף שלי לבלבל אותך (למרות שלכם מותר, חמודים) יש לי כבר שני תארים בכיס. שסיימתי. בהצטיינות. נכון, אף אחד מהם לא שימושי, אבל הם שלי. אני יודעת, כי שילמתי עליהם כסף טוב.

אם יהלי לא הייתה מושכת אותי מהשולחן שלהן בכוח, ייתכן ועוד דברים היו נחתכים שם היום מלבד בולבול קטן.

בי-אצ'.

בשלב הזה כבר הייתי עצבנית כמו היום הראשון למחזור, אחרי שקיבלתי שלילי מקרן הקולנוע וראיתי את האקס שלי עם מישהי חדשה. היה לי רע למפריע, יצורי אדם התקיפו אותי מכל עבר וגורי אדם זחלו על הרצפה (המטונפת!) ואיימו להקריב את הגרביונים היוקרתיים שלי על מנת לבדוק כמה חדות הציפורניים שלהם. יהלי ניסתה להרגיע אותי בדיאט קולה, בסלט חסה, בקינוח פרווה. כל זה לא עבד, רציתי רק ללכת משם, להתנשא על היצורים האלו בשקט ולשנוא אותם רק כי אני יכולה. כי אני יותר טובה. כי אני לא כמוהם. כי אני לא כמו הזוג המקסים הזה בשולחן ליד שמתקשר ב"מאמי, תעביר לי את הפרגיות". שאני לא כמו האישה המבוגרת הזו שמסליקה את סידורי הפרחים לתוך הארנק שלה. שאני לא כמו הגבר הזה שמחבק את אשתו ולא מפסיק להסתכל עלי. שאני לא כמו הזקן הזה בכיסא גלגלים שמתרומם שאף אחד לא רואה ואוסף את כל העוגיות המרוקאיות ומבקש נייר כסף מהמלצר. שאני לא כמו שתי הבנות הללו שמתזזות את המלצר הצעיר על סלט חומוס תעשייתי ואפילו לא נותנות לו טיפ.

שאני לא פה. לא באמת.

שזו לא אני.

ואז שמעתי את זה. את הבכי שלו. של הילד הקטן והחמוד הזה שכל הנוכחים באמת נמצאים פה בגללו, באיזו הצגה גורטסקית של מסורת יהודית. חותכים במשך אלפי שנים חתיכת עור קטנה רק כדי שעוד 20 שנה הוא יפגוש מישהי לא רגישה שתגיד לו: "הגזימו קצת, הא?" ויידע להגיב על זה בהומור ובתום לב, כי הוא הבן של ההורים שלו והם מקסימים ואחרים וחברים שלי והם ביקשו שאני אבוא להשתתף בשמחה שלהם וזה מה שאני צריכה לעשות. להיות אני, אבל בשבילם. ולהירגע, כי לא הכל נורא כל כך ויש קפה ותה עם נענע ומוסיקה שאפשר להתעלם ממנה וצלם חמוד ומשפחה חדשה שנולדה. ולנשום עמוק ולחייך ולהירגע ולהרגיע את יהלי שאני לא הולכת לעשות שום דבר מטורף ולהישען לאחור. ולנשום.

ואז ניגשה אלי הסבתא הטרייה ושאלה אותי "נו, את לא חושבת להתעורר כבר? הגיע הזמן למצוא בחור!!" ודחקה אותי לקצה הסיבולת הנפשית שלי. ניגשתי לשולחן ה"לומדות לתואר" והפלאתי בכלבה את כל התסכול האנושי שחשתי באותו רגע, כולל תלישת שיער וקללות שגרמו למנהל הבר הגרוזיני להסמיק.

האמת, זה גרם לי להרגיש יותר טוב.

נתראה בבר מצווה בי-אצ'!

Day Spa

"את מרגישה את הצ'אקרות שלך נפתחות?"

(המאסז'סטית שלי ענבר, בעת מיסוך גופי בשמנים שעד כה הייתי בטוחה כי נמצאים רק במוסך 'עזיז ובניו' בתלפיות)

חיי הם רכבת הרים היסטרית ללא שום איזון באמצע. "זה המתח שהורס לך את הבריאות" מפזמת לי מאמא בוהן מאז שהיא לוקחת קורסים בתזונה באוניברסיטה הפתוחה. "את לא תמשיכי הרבה ככה ואת גם לא אוכלת מספיק ירקות כתומים!". ובאמת, אין לי מה להגיד לענות לה (מלבד שבטטה זה משמין). הימים אצלי נעים בין דיכאון קליני ורצון להשליך את אבריי התשושים מתחת לקו 19 של אגד לבין ריצה בשדה פורח של חמציצים כשפיות קטנות מפזרות עליי את המהדורה הסודית של מיס דיור.

היום היה יום דיור.

מזה חצי שנה, מאז נפתח מלון ה-בוטיק בעיר הקודש, מנסה אני לקושש הזמנה לדגימת הספא האינטימי שלו והיום סוף סוף המהלכים החשאיים עד השטניים שלי, נשאו פרי. הצלחתי לסחוט באיומים הזמנה אישית מהיחצנית התמימה (שלא עומדת טוב בלחץ פיזי סביר, לידיעת מעסיקה) ושמתי פעמיי למקום. יש לציין כי אינני הלקוחה הממוצעת של מכוני הספא שצצו פה בשנים האחרונות. איני מבינה בשיטות אירורוודה, לא אדע להבחין בין סוגי שמנים גם אם משרתי תהיה תלויה בכך והמקור שלי להשוואה ביניהם תלוי בכך שלפני שלוש שנים קניתי פצצת מלח אמבט ונתתי לו להתמסמס בכיור כשאני אומרת לעצמי "אוו, בועות!".

אבל שזה ימנע ממני להתיישב לארוחת הבוקר המפונפנת בטרקלין העסקים ולשפוך את דעתי על השינויים מרחקי הלכת שערכו לאחרונה ב"מצפה הימים"? השתגעתם?. "נורא, נורא" סחתי שם לקולגות בעודי מזמינה מהמלצרית המקצועית מוקצ'ינו מוקפד "הם החליפו את אנדריי בשוודי והביאו במקומו איזה אוהד אחד שלא יודע לעבוד בכלל". ציטטתי מהפורום "ספא למבינות עניין" שמצאתי בערב הקודם וסחטתי מיצמוצי הסכמה . "אבל נכון שאין על מיטל? איך שהיא מפרקת את כל הלחץ?" הוספתי, כי אם כבר, אז כבר ולא סתם קראתי שלוש שעות מילמולים חסרי פשר של כמה נשים עם יותר מידי זמן וכסף. "תגידי" פנתה אלי גברת נכבדה מהמגזין האקסלוסיבי "תיירות למבינים" (נשבעת!) ועפעפה מבט גדוש מסקרה "מה דעתך על ריקי?". "אה.." ריקי הרצתי בראש את השיחות. לעזאזל. אף אחת שם לא כתבה כלום על ריקי. הו דה פאק איז ריקי? האם אני הולכת להיחשף? או שאולי ריקי זו פקידת הקבלה. לאא, הן לא היו זוכרות אותה אם היא הייתה רק פקידת הקבלה. נכון? "אני מתה על הטיפול שלה באבנים חמות! היא נהדרת!" צווחה מישהי מקצה לשולחן והצילה אותי מסקילה באבנים חמות על התחזות. מזל שקראו לנו לסיור בספא.

מלונות יוקרה מעוררים בי תמיד קצת התרגשות ואז זה הופך מהר להתמרמרות ואז אני מתחילה לחפש פגמים באובססיה כי אני יודעת, בחיים לא יהיה לי כסף להשתכן כאן, עם בני האלים, אז לפחות שאדע שהשטיח מתקלף. שהכיור סדוק. שאין מספיק נייר טואלט בשירותים. פה, זו הייתה משימה בלתי אפשרית. הובלתי לחדר פרטי, שם ניתן לי חלוק לבן שהייתי מוכנה להיקבר בו (בו, או שמלה של אוסקר דה לה רנטה. mark my words) נעלי בית חד פעמיות עם רקמת זהב (מי רוקם על נעליים חד פעמיות? והאם המחשבה הזו גם עלתה במוחה של הילדה הסינית הענייה שנאלצה לעשות את זה?) ותחתונים חד פעמיים שעליהם ויתרתי בכבוד.

"אני אהיה נציגת הפרולטריון במשימה הזו" שיקרתי לעצמי בראש כמו שאני עושה לעיתים קרובות מידי בנסיבות כאלו. "הם לא ישברו אותי. לא בחדר התרגעות שלהם עם תיוני התה מכל העולם. לא בעוגיות ההום מייד מחמאה ולא עם מוזיקת הפעמונים הסמי מרגיעה הזו. אוו! מים עם נענע ומלפפונים! מגניב!". לאט-לאט נסחפתי לעולם של הריץ' אנד פיימס. מותירה לבת הלוויה הצמודה שלי להכניס אותי לסאונה החמה, הקרה ואז להוביל אותי לחדר טיפולים מדהים בניקיונו (איפה המרצפת השבורה? איפה?) להשכיב אותי על בטני ולמסוך אותי בשמן שומשום כאילו הייתי פרגית נעה בדרך לדוכן השווארמה והפלאפל שוקי-שווארמה בטיילת של בת ים.

מעכו, מתחו, לשו, עיסו. הניחו עלי אבנים חמות. טיילו איתן על גופי. ליטפו את בהונות רגליי (אוקי, זה היה מוזר, אבל גם, כאילו, כיף? אני סוטה עכשיו?) את שכמותיי, את בטני, את עורפיי, את גבי ואת פניי. במשך יותר משעה הייתי הבשר המרודד והשמח ביותר בצד הזה של החומה ויסלחו לי ערביי מזרח העיר על חוסר ההתחשבות. לקראת הסוף נזכרתי שקראתי משהו בחוברת הטיפולים על "יציקת שמן על העין השלישית ופתיחת צ'אקרות". אז לא ייחסתי לזה חשיבות מסוימת, בעיקר כי הייתי בטוחה שזו מנת הפתיחה של הסעודה ההודית שמכינים לנו או משהו, אבל לא. מדובר על שמן שומשום נעים שנשפך באיטיות מפחידה על המצח שלך בזמן שאת מתפללת שלמטפלת לא תהיה עוויתית והיא תשפוך אותו בטעות לתוך העיניים המתפקדות שלך.

בסיום הרגשתי כל כך רפויה, שלווה וניחוחה שאפילו 20 השיחות שלא נענו ו-300 האס.אמ.אסים מהעורך לא הוציאו אותי מהמוד הרגוע שבו הייתי. "אלו החיים, כך צריך להתנהל" אמרתי לקולגות בזמן שאני מנסה לסחוט 3 טון שמן משיער הלחלוטין לא מרוקאי שלי ולכן קצת זר לכל עניין השמן בקצוות. אחרי שחפפתי את הראש במשך חמש שעות (שתבינו, מקלחת היחיד שם היא בערך כמו כל הבית של ההורים שלי ובתאים יש שמפו של ל'אוקסיטן. ל'אוקסיטן! ולא, הניסיון להבריח קצת הביתה בשקית אוכל לא הוכרז כהצלחה) ועשיתי פן במלון עלינו לאכול ארוחת גורמה אחרונה בלובי, בטרם אשוחרר בחזרה לחיי כפקידה אפרורה בשירות הציבור.

על התנהגותי בארוחה אין צורך שאפרט. מספיק כי אציין כי אני בתו של אבי. ובזמן שכולם התפננו בעדינות על רביולי פסטו סמלי, אני הסתחררתי מהתפריט (ומהעובדה שמישהו אחר אוסף את החשבון) והעמסתי על המלצרית מספיק מנות שיכלו להעסיק כיתת רטלין שלמה. הרי אם כבר התגלגלה ההזדמנות - מדוע לא להזמין גם מנה ראשונה, מרק, שתי מנות עיקריות, מנת ביניים, שתייה קרה, חמה, חריפה ושלושה קינוחים? מי יודע מתי אהיה כאן שוב?

{היחצ"נית אמנם סימנה לי בעיניה, ואחר כך בתנועות ידיים נחרצות ואז בשלטים שלקחה מהאח הגדול בזמן ההתכתבות שלו עם הדוגמן החירש, אבל לא נתתי לזה לרפות את ידי. כי כאמור, מי יודע מתי אהיה כאן שוב?}

נפרדנו כידידים, היחצ"נית אפילו לא נישקה את הלחי, בטני טפוחה, גופי משומן ונפשי רגועה. למשך כמה שעות הצלחתי לברוח מחיי הבינוניים ורדופי הדד ליינים והתחככתי, טוב, התחככו בי, מיטב הידיים המקצועיות שיש למלון הכי יוקרתי בעיר להציע. "לעזאזל" אמרתי בעודי עולה לכיוון המערכת "אני יכולה להתרגל לחיים כאלו! אלו החיים האמיתיים, ככה זה צריך להיות, זו המציאות שאני אמורה לחיות בתוכה" ואז הטלפון צילצל.

"בוהן, יש לך עשר דקות להוריד חומרים או שאת חוזרת לעבודות סטודנטים. זוכרת? 22 ש"ח לשעה?".

לעזאזל, המציאות הזו.

.

Kiss and Tell, Please

"מה אכפת לך? נשיקה אחת קטנטנה"

(עוד משפט שאצטער עליו לנצח)

אין ספק שאלות המזל החליטו לעשות עלי יומית, שבועית ואם אפשר לסגור את הפינה עד 2011, בכלל נהדר. אני לא יודעת במי פגעתי (למרות שעקב עיסוקי המפוקפק אני פשוט יכולה להסתכל לאחור בארכיון..) או מי החליט להטיל עליי עין רעה, אבל השבוע שקלתי ממש, וברצינות ובקול רם לדרוש מתלתול שתיקח אותי לרב ההוא שלה כדי שיבדוק מה לא בסדר במזוזות שלי.

כלומר, אני מבינה את הפרידה מהבחור, את הבוהן השבורה, את הפאשלה המחרידה בראיון העבודה החלומית, את התקיפה הלאומנית-כלכלית אפילו את הסיבוך עם הניתוח לכריתת שקדים שהבאתי לעצמי. אני יודעת שהיה לי קצת רצף של מזל רע, עם נטייה לדרמה ויכולת להסתבך בצרות גם שאני סתם יורדת למכולת, אבל בחאיית - מחלת הנשיקה?? עכשיו??

בהתחלה לא הבנתי את זה. כלומר, הבנתי שאני רוצה לישון 18 שעות ביממה רק כדי להתעייף עוד יותר ולא לדבר עם אף אחד לעולם, אבל תייגתי את זה תחת התסמונת הבלתי מתחייבת "דיכאון חורף" והבטחתי לעצמי שאצא מזה עד שיתחילו הסיילים בקניון מלח(מ)ה. אבל כשנאלצתי לבטל שתי עבודות סופר חשובות רק כי לא הצלחתי לענות לסלולרי (הנמצא תמיד במרחק 2 מטרים לכל היום מהאוזן שלי) או שהראש שלי לא הפסיק לכאוב במשך שלושה ימים רצוף, הבנתי, שאולי, איך נגיד, כדאי לערוך בדיקה יסודית יותר.

"מחלת הנשיקה" קבע הרופא הצרפתי הנחמד שלי בעודו בוחן את בדיקות הדם שלי ואפילו שלח כמה צרפתיות באויר, לוודא שהבנתי את האירוניה. "זה מה שהיה לך, לפני שלושה עד שני חודשים (הטעות במקור) הנה, זה בדיוק פה בטבלה" והצביע על כוכבית אדומה ששם הופיעה באנגלית המילה "מונו-ם0ןןיו'יואען" ואחריה עשרות סימני קריאה וכנראה המלצה לכלוא אותי בבידוד עד גיל 30. "רגע, רגע" אמרתי לו "הייתה לי מחלת הנשיקה ולא אמרת לי על זה?". "כן" הוא הימהם "לא תמיד אנחנו רואים את זה בזמן". אוקי, חיככתי בדעתי. אבל לפי מה שאני יודעת, אמור להיות לי חום, עייפות, אני אמורה להיות יותר רזה ממרי קייט אולסון. ככה זה היה ברומי ומישל! ראיתי סדרות נעורים אמריקאיות, אני יודעת מה התסמינים ולא הרגשתי כלום.

"הממ, כן" אמר הרופא, שמרגע לרגע לא חיבבתי עד לרמת ה"הוא הסתיר ממני מידע רפואי ועכשיו אני יכולה לתבוע לו את הצורה, אם אני רק אצליח לעמוד ישר בלי לקבל סחרחורת ולרצות לישון ימים שלמים. אוי! ספה! אולי אפשר לישון עליה!".

"תראי, כל אחד ואחת לוקח את זה אחרת. אני מניח שאת כל התסמינים תרגישי עכשיו, אבל אל תדאגי. את כבר לא מדבקת. הבא בתור!"

התעוררתי כעבור יומיים על המדרגות של הקומה השנייה, מצרפת באיטיות חלקים ממה שאמר ומנופפת בבדיקות הדם החשודות. לא שמישהו היה שם להבחין בי. בכל זאת, שאר היקום המשיך להסתובב על צירו, זו רק אני שהרגשתי בעלת אנרגיות של דוגמנית ביניים אחרי שבוע האופנה - רעבה עד מוות וממוטטת. כל פעולה קטנה דורשת ממך כוחות שבדרך כלל מיועדים להזזת גייסות לכיוון עזה. הכל נראה קשה מידי, מדכא מידי, לא אפשרי מידי. כל סוגיה, בעיה, דילמה שהיה צריך לפתור מיידית. מתמונה שאבדה בגרפיקה ועד צורך לקבל תגובה דחופה ממשטרת ישראל - הכל נמעך לידי צעיף מגולגל וצמרירי שמילא את המוח שלי ולחש "את לא רוצה לישון קצת?". אוי, אלוהים, אני כל כך רוצה.

וכמובן- היו השלבים.

1. הכחשה - אין לי מחלת הנשיקה. הכל בסדר, יש לי אנרגיות. לא כואב לי הראש ולא, לא נרדמתי לך באמצע משפט. דמיינת! זו הייתה ההשתקפות שלי! ההולגרמה! הנה, אני רק אניח את הראש על החלון ואתעורר בתחנה שלי. היי, ממתי התחנה שלי נהפכה לתחנה הסופית שהיא גבעת המטוס ובית צפאפא ביחד?

2. כעס- זה האקס. זה בטוח הוא. המאנייק. הוא ידע כמה אני אוהבת אותו. הוא ידע שאני אהיה מוכנה לעשות הכל. אז כן, הוא בטח ידע שהוא חולה ופשוט אמר "נזרום עם זה, היא בחורה זורמת. נכון, מערכת החיסון שלה מראה את אותה עמידות של מחלקת התברואה בהודו, אבל שטויות, היא אוהבת אותי, מה זה מחלת נשיקה קטנה לעומת העובדה שאני אזרוק אותה לאנחות איך שייגמר לי, היא אוהבת אותי!" המאנייק.

3. מיקוח - טוב, אם אני ארגיש טוב היום ויהיה לי מספיק כוח נגיד, לשלוח מיילים, אני מבטיחה להדליק נרות, להפריש חלה ולשמור נידה לפחות שבועיים. ושאני אגיד שאני אתן צדקה, אני אתן צדקה באמת למי שצריך ולא אשאיר את העודף מהפיצוציה בחזירון הקטן שעל השולחן שלי בטענת "גם אני מקרה סעד כשנגמר לי הכסף לטיפ". באמת, מבטיחה. דיל, אח'שלו?

4. דיכאון - אף אחד לא אוהב אותי. ויש לי כתם ירוק על הפיג'מה שאני לא בטוחה ממתי הוא (יום שני?) אבל לא ממש אכפת לי. בכלל, לא אכפת לי יותר. אז אני לא אעשה גבות, אז לא אמרח מסיכה לשיער, לא אאשר הזמנות בפייסבוקי, לא אפלרטט עם הבחור ההוא בבלוג, לא אפריד בין פחמימות לחלבונים. אתם יודעים מה, אפילו לא אכפת לי להגיד שאני רואה האח הגדול. לא כי זה פתוח בסלון, לי כי זה מעניין אותי כניסוי סוציולוגי. אפילו לא בשביל כתבה, סתם, כי מעיין הזו, פשוט בה--.

5. קבלה - אז כבר כמה שבועות אני בקושי מתניידת החוצה. כבר ביטלו לי עשרות כתבות. לא ראיתי את התינוק החדש של אחת החברות הכי טובות שלי ובניגוד להבטחות התיאבון שלי לא דוכא, להיפך. התחלתי ללכת לישון בתשע ולקום בשתיים, רק כדי לצחצח שיניים ולהבין שלא, זה לקח יותר מידי אנרגיה ועכשיו צריך לישון עוד כמה שעות כדי להחזיר אותה. שיא היום שלי הוא השידור החוזר של גוסיפ גירל ואני ממקדת את השכלתי בספרי מופת כמו "ליפסטיק ג'ונגל" "השטן לובשת פראדה" ו"אנחנו לא נחמדות - מדריך לפמיניסטית".

אני באפטר שוק של מחלת הנשיקה.

תנו לי לישון.

The Color Nude

"כן, תני לי סקסי, תני לי שובבות, תחייכי, תקשיתי את הגב! בי נייס! בי נייס! לא, רואים פטמה. עצרו הכל!"

(סטודיו לצילום בפלורנטין, תחילת השבוע)

מכיוון שבימים אלו מצב רוח שלי הוא, אפעס, נמוך יותר מהיושרה הטלוויזיונית של רוקדים עם כוכבים, החלטתי לנקוט באמצעים חיצוניים לויסות המצב הנפשי. אאוט סורסינג של חדווה, אם תרצו להתפלפל. ביקשתי להצטלם בעירום. מזה שנים אני מטפחת אשליה -פנטזיה עקשנית ש:

1. אני נראית ממש טוב בעירום

2. אני חייבת להצטלם בעירום.

לסעיף הראשון קיבלתי חיזוקים מכמה בויפרנדס שחלקו איתי את התאווה להסתובב נטולת בגדים ולהבליט איברים דומים. "מאמי" הייתי סוחטת אותם (סתם, אני לא מדברת במאמי, סביר להניח שהייתי מכבדת אותם ב "ספיידרמן" או "חתלתול") "נכון שאני נראית ממש טוב בעירום?". והבויפרנד, שכנראה ממש אהבו אותי\היו ממש חרמנים\ידעו שיש מקרים שעדיף פשוט להגיד לי בדיוק מה שאני רוצה לשמוע היו מתקרבים ולוחשים על אוזניי "את ממש כוסית!". "לא כוסית!" הייתי זורקת עליהם כלי מטבח, עיתונים וחיות בית תועות "כוסית זה ביטוי שוביניסטי מעליב. תגיד מהממת". וכולם היו יוצאים מרוצים.

הסעיף השני הוא נגזרת של האמונה הבלתי מתפשרת שלי בסעיף הראשון. "אם אני נראית כל כך טוב בעירום וכזו בינונית עם בגדים" סחתי בשקט "מדוע לא להנציח את הרגע? הרי אני כבר בת עשרים פלוס. עוד מעט הציצים יפלשו לכיוון המותניים, המותניים ימשכו לירדן ולים והצלוליטיס יכבוש את הדרום. שלא לדבר על זה שעם קצב ואופי העבודה שלי, בקרוב אני אוכל לקבל משאול מופז עצות על איך להסתיר את הקרחת. אין ספק - עכשיו זה הרגע הכי טוב להצטלם בעירום! ולא יום מאוחר יותר!"

זה לקח לי אמנם שנתיים להגיע ליום הזה, אבל עשיתי את זה.

המועד שנבחר היה צילומים מקצועיים לתיק העבודות שלי. נכון, לבטח תאמרו, צילום בעירום לא משדר "תסריטאית רצינית ועיתונאית חושפת שחיתויות". מקסימום חושפת נקודות חן במקומות ששמש טרם ראתה. אבל אני הייתי נעולה על המטרה, על הצלם ועל האופציה להגשים פנטזיה.

"תקשיב" המהמתי לו "זוכר את הפרסומת לסקס והעיר, כשהיא יושבת עם לפ טופ ולא רואים לה כלום והיא ערומה לגמרי?". "לא" ענה הדגנרט ואני נאלצתי לחטט בגוגל עד למציאת הפריים המתאים. "אתה רואה? ככה בדיוק בדיוק אני רוצה את התמונה. יש לי לפטופ, יש לי עקבים ממש גבוהים ועשיתי פן. יאללה!"

"יאללה!" הוא אמר והושיב אותי על קופסא, סטרפלס מינימלי ומכנסוניים מסתירים אותי ופלאש אימתני מכוון על הנכסים הכי חשובים שלי ולא, אני לא מתכוונת פה לדירת שלושה חדרים ברחביה. (למרות שבמחשבה לאחור, יש סיכוי טוב שדירת שלושה חדרים ברחביה רק משביחה את עצמה עם השנים). "תסתכלי לפה, תחייכי, תפלרטטי, חיוך קטן, חיוך גדול. אלוהים, את כל כך מזיעה (התאורה!) רגע, נאפר אותך, נפדר אותך. יופי, כיוונתי את התאורה. עכשיו תתפשטי לגמרי ונתחיל לצלם באמת".

אהמ.

אהמ-אהמ.

"תקשיב" אמרתי לו שוב "אני לא רוצה להתפשט לגמרי. המחשב לא יכול להסתיר את הכל?". הוא הביט בי המום. "תקשיבי בובה, אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל המחשב שלך הוא וינד עם מסך של 14 אינטש' ואת, אה, 25 אינטש'?"

"אבל אני לא רוצה להתפשט לגמרי!"

"לא בשביל זה באת לפה?"

"כן, אבל... אבל.. ההורים שלי יהרגו אותי וזה לא מקצועי וזה לא שובב כמו שחשבתי שזה יהיה ויש לי, אתה יודע, את הבעיה הקטנה והנדירה הזו.."

"איזו?"

"צלוליטיס"

אז קיפלנו את הבגדים עד כמה שאפשר, מתחנו את גבולות המחשב הרבה מעבר לכוונה המקורית של MSI ונטפנו (טוב, נטפתי) זיעה כאילו אני בעיצומו של סשן סאונה חמה עד דוחה (היי, בשניהם את לובשת מעט מאוד!). הסיוט, שבו אני מנסה להסתיר כמה שיותר ועדיין להיראות סקסית או כמו שהצלם אמר "כתף פנימה, הכי נשית שאת יכולה, לפלרטט, חיוך קטן, לא להפיל את המחשב! לא להפיל! קיבינימט!!"- נגמר לבסוף והלכנו לראות את התמונות.

קודם כל, פנייה אישית לכל חברי לשעבר - איך לעזאזל, מעולם, בשום הזדמנות, גם לא שנפרדנו - לא הזכרתם שיש לי כתפיים של שחקן פוטבול? ואיך השיער שלי, לא משנה כמה אנשים יטפלו בו מקודם - יראה כמו ניסוי כימי שהסתבך? והעקבים? על זהשילמתי 300 שקל בזארה? זה נראה כמו חיקוי של חיקוי משוק הכרמל. והרגליים! והתחת! אלוהים, רק המחשב (השם יקום דמו!) נראה סקסי פה וגם זה כי הוא בשחור"

"היי!" הערתי לצלם שכבר התחיל להצר הכל בפוטושופ "אני לא נראית טוב בעירום!"

"כן" הוא השיב "שנצלם אותך עם החליפה?"

וכך הצטלמתי בסוף. חליפת שלושה חלקים, צעיף, כובע, מגפיים, כפפות, גרבי ברך, מסיכת מנתחים. נראתי כמו אמא טאליבן, רק שלה ניחשו שיש מותניים. כנראה שיש פנטזיות שאסור להגשים. רק דבר אחד מטריד אותי, במחשב של הצלם, זה שלא מסמפט אותי, יש עכשיו מלא תמונות עירום שלי.

קיבינימט.

--

למעלה - בחורה שיודעת להצטלם רק עם מעט מאוד פריטים עליה.

טופס 431758/2009 או: היום שבו הפכתי להיות גזענית

"לי זה לא יקרה"

(המחשבה שמלווה אותך)

אני מאמינה גדולה בכתיבה כתרפיה. לשפוך את המילים על הדף, להקיא אותן ואז לקוות שדברים יסתדרו. פעם הייתי כותבת יומן, אחר כך כתבות מגזין, משם הדרדרתי לעבודות סמינריוניות וסיימתי בתסריטים. הבלוג הזה הוא בדרך כלל המקום שבו אני מנסה להיות מצחיקה. מגניבה. משעשעת. או כמו שאמר לי יונתן השבוע "הרבה יותר חשוב לך להיות מצחיקה מאשר יפה".

זה נכון.

הפוסט הזה לא הולך להיות משעשע.

איתכם הסליחה.

יום שלם הייתי בבית. היה קר וגשום ואפור. לא אפור מלאנז' כזה שתל אביביות מגניבות מתעטפות בו, אפור שאת לא רוצה לראות בעיניים. דווקא היו לי הרבה דברים לעשות. לצאת מהפיג'מה בתוך התחלה. לכתוב טור חדש, ללכת לבנק, לעיתון, למשרד. להביא דואר. ענייני דיומא. שום דבר שדחוף באמת, רק הדחף לצאת החוצה. לא להעביר את כל היום בין הטלוויזיה למחשב.

בסביבות הצהרים התחלתי להתקשר לחברים ולבקש מהם לצעוק עלי לצאת מהמיטה. "תגיד לי לקום" אמרתי לאקס המיתולוגי, כי כשגרנו יחד, זה היה התפקיד שלו. להעיר אותי. "קומי" הוא אמר בקול שאני אכיר עד סוף חיי. זה לא ממש עזר. "אין לי חשק לקום" התכרבלתי באפרכסת של השף המפלרטט "נכון שאני לא צריכה?". גם הוא לא הצליח. החלטתי להתאפר. אם אני אתאפר, אני אהיה חייבת לצאת מהבית, אבל נמנמתי בפיג'מה עם המסקרה ודחיתי את היציאה בעוד כמה שעות טובות.

לקראת שמונה החלטתי לצאת לסינמטק. "זה בלתי אפשרי הפינוק הזה" נאמתי לעצמי כשאני מורחת מסקרה מחדש "את עצלנית. כן, עצלנית. צאי החוצה ותנשמי קצת אויר צח". התלבשתי. בבחירות שהולכות להיות גורליות שעה מאוחר יותר. גרביונים דקים עם כוכבים, סוודר, כפפות, מעיל צמר כבד ומגפיים שטוחות. לא מתאים, אבל נוח. קבעתי עם נולי, חברה טובה ועליתי על האוטובוס. אפילו יצאתי קצת יותר מוקדם כי תיכננתי לחדש את המנוי.

ב-21:10 התקשר אלי מקור. אמרתי לו שאני לא יכולה לכתוב כרגע (שם הקוד שלי לi'm off the o'clock) ושנדבר לקראת חצות, כשאצא מהסרט. חציתי את הגשר שמעל הסינמטק וירדתי במדרגות, מחשבה על מה שאני אמורה לעשות מחר חלפה לי בראש.

בהתחלה לא הבנתי מה קורה. בחור, ילד זר משך לי את התיק מהכתף. הייתי בטוחה שאיזה ידיד שלי שמשתעשע. לא היה שום שעשוע בפנים שלו. הוא משך את התיק שלי יותר חזק. תיק אפור של H&M עם ארנק, משקפי ראייה, ספר, שפתון, מראה, סלולרי, כרטיס חופשי חודשי ויומן. כל החיים שלי ובסך הכל רכוש. כמה חפצים קטנים. טיפשיים.

הוא המשיך למשוך. בכוח ואני נמשכתי אחריו לסמטה שיורדת מהסינמטק לכיוון הכפר הערבי. לא יודעת למה לא עזבתי. לא בטוחה שהבנתי מה קורה. איבדתי שיווי משקל דיי מהר ונגררתי על האספלט המגורד. הוא המשיך למשוך, אני לא עזבתי. הכובע שלי אבד, הברכיים שלי דיממו והראש שלי נחבט באחת מאבני השפה בצדדים. לא שעזבתי.

התחלתי להגיד לו שיעזוב. שאין לי כסף. שיש לי מרשם בתיק שאני חייבת (מדהים מה המוח שלך מייצר בשעת פאניקה. מאיפה לעזאזל צץ המרשם הזה?) צעקתי עליו. בהתחלה חזק ואז בכוח. צרחתי כמו שקיוויתי כל החיים שלי שאני אוכל לצרוח. כמו חיה פצועה. כמו משהו שמתחיל בסרעפת ומתגלגל מחוצה לך.

מישהו שמע אותי. היו צעדים. שתי בחורות ובחור רצו לעברי. אני עדיין צורחת. הילד, הנער, הערבי הזה נבהל ועזב את התיק. הגרירה שלי לאורך האספלט נפסקה. הוא נעלם. השלישיה (נדמה לי שקוראים לזה מלאכים בימינו) עזרה לי לקום וניקתה אותי. הגבר הזעיק משטרה. התחלתי לדבר. לעזאזל. התחלתי להרגיע אותם. "אני בסדר, אל תדאגו. לא קרה כלום". הידיים שלי רעדו כאילו אני באובר דוז של קוקואין וחגיגת ביחד, אחרי שעירבבתי אותם עם וודקה. לא יכולתי לעמוד. התחלתי לתאר את הבחור. זה מה שצריכים לעשות נכון? לדבר? לזכור בדיוק מה היה? הראש שלי התפוצץ.

עלינו למעלה. המאבטח של הסינמטק עלה. איש מבוגר, אולי בן 60, מרוויח שכר מינימום. הוא התיישב בדיוק במקום שבו תקפו אותי ואז הבחין שמשהו לא בסדר. "מה קרה?" הוא שאל במבטא רוסי כבד. לכי תסבירי לו מה הוא פיספס. המשטרה הגיעה מהר. חזרתי על התיאור של הבחור. קור רוח מקפיא שהפתיע אפילו אותי. התלוצצתי עם שוטריי. לכו תבינו מה הלם יכול לעשות.

בן מיעוטים, בן 18-20. מבנה גוף רזה. לבש קפוצ'ון כהה עם כיתוב בהיר מקדימה. ג'ינס כהה. נעלים, כנראה ספורט וגם כהות, כי אני לא זוכרת יותר. כהה עור. בלי צלקות או סימנים נראים על הפנים. עיניים רעות זה נחשב? לא, אז תכתוב עיניים חומות. נפגעתי? קצת. הברך מדממת והראש מתפוצץ. אני לא יכולה להפסיק לרעוד. אם הוא הצליח לגנוב את התיק? נראה לך? לא ויתרתי, לא ויתרתי.

ה"לא ויתרתי "הזה ילווה אותי לאורך כל הלילה.

נולי הגיעה. מופתעת. היא מתוודת שזה הדבר הכי מפחיד שהיא יכולה לחשוב עליו. שמזה היא מפחדת. פעם היא הייתה מסתובבת עם גז מדמיע, עם מפתחות בידים. אין לי לב להגיד לה שבזמן אמת אין לך זמן לכל הדברים האלה. למה שאשבור לה את חומת ההגנה האחרונה? את האשליה שיהיה בסדר?

אנחנו מגיעים למגרש הרוסים בניידת. נולי ואני צוחקות. "מתי כבר ייצא לך לנסוע בניידת שוב?" היא צוחקת אליי ואני מחייכת. "לכי תדעי" אני אומרת לה ודמעות ממשיכות לטפטף לי מהעיניים. השוטרים מקדימה מדברים על המשחק שיש עכשיו. שואלים אם אנחנו מתעניינות בכדורגל. "הפעלת את הצ'קלקה?" אני שואלת "אם אני כבר פה, אני רוצה את החבילה המלכותית". הם אומרים לי שהאורות דולקים, אבל אין טעם להפעיל את הסירנה, זה סתם מלחיץ. אני דורשת יחס טוב יותר בפעם הבאה. "אם הוא יצליח לגנוב את התיק, אני רוצה גם סירנה!". אני כזו מצחיקה שזה משהו.

אבא שלי עומד בכניסה למגרש הרוסים. התקשרתי אליו מהדרך. אם יש משהו שאסור להגיד להורים זה "אבא, אל תילחץ אבל..". הוא עם הבגדים של העבודה והנעליים היפות שלו. זה מצחיק אותי בפנים כי אני יודעת שהוא נעל דווקא אותן כי הן היו הכי קרובות לדלת. הוא בחיים לא היה חושב על זה. הוא נראה כל כך זקן ומבוהל ועייף שאני מוצאת את עצמי מנחמת אותו. "לא קרה כלום. הוא לא הצליח". "ערבי?" הוא שואל אותי. "אלא מה?" אני מחייכת במרירות.

השוטר שאסף אותי בניידת מתעקש לחבוש לי את הברך. "זה בסדר" אני אומרת לו "לא קרה כלום". אבל הדם כבר נספג בגרביונים ולכלך לי את היידים. אני חושבת לעצמי כמה חבל, שהן מניו יורק ולכי תמצאי עכשיו שוב כאלו. הן כולן קרועות. מותר לחשוב מחשבות כאלו? השוטר ממשיך להתעקש. משוויץ שהוא הפרמדיק היחידי בתחנה. החובש היחיד. מצטיין פלוגתי. מדקלם לי את קורות החיים שלו, הראש שלי לא מפסיק לכאוב. אני מסכימה להתיישב על המדרגות ולתת לו לנקות אותי בפולידין. שנייה לפני שאני מפשילה את הגרביון עוברת בי מחשבה "שיט, לא הורדתי שערות". נו, חורף, מה לעשות?

הוא מתחקר אותי, המפקד שלו מתחקר אותי. טופס על שמי נפתח במחשב. טופס 431758/2009. כמה טפסים כאלו כבר נפתחו. השוטר שמולי מקסים, שמנמן, דובי. שגיאות הכתיב שלו מצמררות לי את התאים האפורים. אני מתחילה להכתיב לו את הידיעה, כמו שאנחנו לפעמים מכתיבים ידיעות מהשטח למשכתבים. לאט, בביטחון. מנסה לזכור כל פרט. אפילו את השעה המדויקת. ביום שלישי, ה-3 לנובמבר (האם עכשיו אני אזכור לנצח את השלישי בנובמבר ככה?) בשעה 21:13 ברחבת הסינמטק. "רגע" הוא עוצר אותי "מה הכתובת של הסינמטק?". "תפתח גוגל ארת'" אני רוצה להגיד לו ובמקום זה שואלת את נולי בחדר המתנה.

הוא שואל אותי את כל השאלות הרגילות. תעודת זהות, טלפון. מה אני זוכרת. מה הוא לבש. פרטים מזהים. יש עדים? מישהו ראה? יכול לזהות? לא, הכל תלוי בי. אם לא הייתי צורחת, כנראה שגם לי לא היו עדים. "אנחנו נתפוס אותו" הוא אומר לי בזמן שהוא מקים על המקלדת באצבע אחת ואני יודעת שזה שקר שאמור לנחם אותי, אבל הוא לא. הוא אפילו לא מרגיז. סתם יום רגיל של צעיר פלסטיני. ראה אישה לבד. מטרה.

השוטרים מעבירים את התיאור בקשר. את מרגישה חשובה. מתוך מעמקי התודעה שלך את נזכרת שהבטחת להעביר חומרים לעורך עוד הלילה. את מתקשרת אליו. "קודם כל אל תלחץ". נו, זה עבד כל כך טוב מקודם. הוא נלחץ. מתחיל לשאול שאלות. אם אני בסדר, הוא דואג לי. אני מכתיבה לו מספר טלפון שהוא חייב לדבר איתו עוד היום ומצטערת בפניו שאני לא אוכל לעשות את זה. יש לי את התירוץ המושלם אני חושבת בראש. התקיפו אותי.

הטופסיידה במשטרה היא אין סופית. אני רק רוצה ללכת, אבל השוטר הנחמד החליט שסוף סוף היום הוא ילמד להשתמש במדפסת. נדרשים שני שוטרים נוספים בחדר כדי להדפיס לי אישור בדבר הגשת תלונה. השוטר אזולאי מעולם לא נראה לי אקטואלי יותר. שאני מדברת עם השוטרים יורדות לי דמעות בלי קול לאורך הלחיים. אני אפילו לא שמה לב עד שאחת השוטרות מגישה לי טישו. תסמכי על אינטואיציה נשית. אני מקבלת הפנייה לחדר מיון ומבטיחה לבוא מחר להסתכל בתמונות באלבום. כשהשוטר מנסה להקליד לי אישור כניסה למחר בבוקר הוא כותב "נא להציג אלבום תמונות של חשוד בן מיעוטים". המפקד שלו מציץ מאחורי הכתף שלו ואומר לו לשנות את זה ל"בני מיעוטים". "אבל זה רק תוקף אחד" אומר לו השוטר "כן, אבל יש לה לראות איזה 300 תמונות. תכתוב בני מיעוטים". אני כבר יודעת מה אני הולכת לעשות מחר ואתם?

יוצאים מהמשטרה. בקשר מדווחים על ילד בן 11 שנעדר מהצהרים. מעניין איפה אני בסדר העדיפויות. נולי ואבא שלי, שני זרים, יושבים ומחכים שאבוא לגאול אותם מהמצב המביך שזרקתי אותם לתוכו. נולי מצטטת לי את מגילת זכויות המתלונן שתלויה בחדר המתנה. "לקחת עותק של התלונה?" היא שואלת אותי ואני אומרת לה שביקשתי וזה לא בנהלים. היא מתחילה מיד לכעוס, היא לוחמת צדק, אבל לי אין כוח. מחר אתקשר לדובר של המשטרה ואבקש העתק. הגיע הזמן להשתמש בכוח העל של העיתונאית הצעירה.

נולי אומרת שהיא עולה על האוטובוס. אני אומרת לה שאין סיכוי. אפילו מסננת "אל תתעסקי איתי עכשיו". אנחנו מורידים אותה בבית שלה ואני משתדלת לא לבכות וגם לא לדבר. אבא שלי לא יכול להתמודד עם זה. ההודעות ממשיכות לזרום. איזו דרמה קווין אני, לא יכולה להיגרר כמה עשרות מטרים בלי שיפתחו על זה קבוצה בפייסבוק. כבר הודעתי לאקס המיתולוגי, לחבר הכי טוב שלי, לידיד ממעלה ראשונה, לשתי חברות קרובות ולעוד כמה. סימפטיה, זה מה שהם מוכרים וזה מה שאני רוצה. הרבה הרבה סימפטיה, חיבוק וכמה קללות על הבן-בן-זונה הזה. מי הוא חושב לעצמו.

ובאמת, מי הוא חושב לעצמו? עכשיו אני בעיקר כועסת. איך הוא העז? ככה לפני כולם? מה? רק כי אני לבד? זה שאני רווקה לא אומר שאני סובלת מספיק? אתה יודע איך קשה לי בחתונות? אתה רוצה לגנוב גם את האייפוד שלי? ערבי מסריח. כל חזון השתי מדינות לשני עמים שלי. לנהוג בהם בהומניות. להתנדב באירגוני גישור. לחייך אליהן כשהן מחכות איתי בתחנה עם 12 מילדיהם. להיות אנושית גם למי שחלש ממך? שיילכו לעזאזל. הנה, אני הייתי החלשה ולא נהגו בי בשום אנושיות. גררו אותי על הרצפה בשביל 20 שקל.

אה, כן, גנב. אני לא מסתובבת עם מזומן. כמעט אף פעם. תמיד חסר לי לטיפ. תמיד האשראי בהכן. אם היית מצליח, היית מקבל ארנק מלא כרטיסי פלסטיק לא שימושיים (קופת חולים, סינמטק, כרטיס ריק של קולנוע לב), כרטיס אשראי שהיה מבוטל יותר מהר מאשרת הכניסה שלך, ספר חדש בעברית ואייפוד עם שירים של ליידי גאגא ולילי אלן. אם זו לא נקמה מתוקה, מה כן?

אנחנו יורדים במר"ם בכניסה לארמון הנציב. נקי פה כל כך, ריח של מרפאת שיניים וזה דווקא נעים לי. כי המשטרה הריחה לי כאילו אני עשיתי משהו רע. ריח צפוף של אשמה ופשע וחוסר אונים. ופה יש ריח קטן של יעילות. של ניקיון. של "אנחנו נטפל בך מיד אחרי שתשלמי לנו" וזה שווה את כל ה-50 שקל שהשארתי שם.

הרופא ממשיך לשאול אותי שאלות, לברר בדיוק מה היה ואיך. אני נכנסת למצב קטטוני. פשוט מדקלמת כבר את הטקסט שהתאמנתי עליו. הודעות ממשיכות להגיע. מרואיין שולח משהו נבזי, על זה שאמרו לו שהכתבה נדחית לשבוע הבא ואיך אפשר, הכי הבטחתי. אני חסרת סנטימנטים. "ערבי שדד ותקף אותי. אני בבית חולים. אין לי זמן להתעסק בזה עכשיו". משהו בי מתענג על הודעת האס.אמ.אס הזו. על הבעת הפנים שלו כשהוא יקבל אותה. כמה טיפשי הוא בטח מרגיש עכשיו עם הראיון המטופש שלו. הרי אני שוכבת פה, הרגל שלי לא מפסיקה לדמם והוא מתעסק בדיו. שנייה אחר כך הוא שולח הודעה מתנצלת ושואל אם אפשר לעזור. רק תנו לי ללכת הביתה.

האקס המיתולוגי מתקשר. הוא היחיד שיכול להצחיק אותי עכשיו. "נלחמת כמו לביאה נכון, כמו שלימדתי אותך?" ואני צוחקת. כשהיינו ביחד היינו עושים תרגילים של צרחות שהוא למד באיזה קורס. לשחרר מתחים. מי היה יודע שהצרחות האלו יצילו אותי. "לא עזבתי את התיק אני אומרת לו, נלחמתי" והוא מרוצה. הוא שואל אם אני רוצה שהוא יבוא להיות איתי. אני כל כך רוצה. אני נהפכת לתא הכי שוביניסטי בגוף שלי. אני רק רוצה שגבר חזק יבוא ויחבק אותי ויבטיח לי שהכל יהיה בסדר ואז ילך ויתפוס את הערבי הזה בכפר ויקרע לו את האימ-אמא. פצצת חנקן על הבית. שיהרסו לו את הבית. שישללו לו את תעודת הזהות. שיהרגו אותו. שישליכו אותו לים. המחשבות הגזעניות שלי מפתיעות אפילו אותי. יום אחרי ג'ק טייטל קמה לנו בוהן טייטל? אבל לא אכפת לי. שיילך לעזאזל. בגללו יש לי שטף דם בראש ותפרים.

משחררים אותי הביתה. המרחק בין בית החולים לאוטו הוא פחות משני מטרים. אבא שלי לידי ובכל זאת אני לא מפסיקה להסתכל לצדדים. מעניין מתי זה יעבור. מתי אני אוכל ללכת לסינמטק שוב. איזה בן אדם אני הולכת להיות? להסתגר בבית או לצאת מיד, אפילו מחר? לא לתת לו לנצח או לקחת את הזמן להתגבר?

עד עכשיו לא בכיתי את הבכי המשחרר שלי. רק דמעות קטנות כאלו. באוטו אני קצת משתחררת, אבל אבא שלי לא יכול להתמודד עם זה ואומר לי בקול הרך שלו לא לבכות, אז אני מפסיקה. כשאמא שלי פותחת את הדלת היא נראית כמו הבנאדם הכי קטן ביקום. אנחנו מקללים את הערבי ביחד. איזו תחושת כוח משכרת. שיילך קיבינמט. יתפסו אותו, בטוח יתפסו אותו. הנבלה.

אני מתחילה בשיחות הרגעה לכולם. בכל זאת הייתי קצת היסטרית לפני שעתיים. מספרת בתמצית מה היה. חוזרת על הפרטים הרלוונטים. "נלחמתי, לא עזבתי את התיק" אני אומרת. אות גבורה שאני מעניקה לעצמי. הבחור מתקשר ומתחיל לספר לי איזו חוויה קשה עברתי ושעכשיו יהיו לי ימים קשים. אני לא רוצה לשמוע את זה. אני יודעת שיהיו לי ימים קשים. אני רוצה שהוא יבוא עכשיו וילטף אותי עד שארדם ויסתובב עם עוזי, גליל ובזוקה ליד המיטה שלי. אני פוחדת שאני לא אוכל לצאת יותר בלילה.

כולם הלכו כבר לישון. אני מסתכלת שוב על טופס התלונה. כתוב שם ש"אם ברור תלונתך לא הביא לגילוי חשוד במעשה - תיגנז תלונתך ולא תשלח אליך הודעה על כך". במילים פשוטות זה אומר שלא הולך לקרות איתי כלום. לא ימצאו אותו. אני יודעת את זה כמו שכולם יודעים את זה. שכל פעם שאלך לסינמטק, אם אלך, יעבור בי איזה רעד ואני אחפש אותו מאחורי. כשאחכה לאוטובוס, יהיה לי מפחיד. שאני ארצה שיהיה איתי מישהו לא מהסיבות הנכונות.

שמשהו השתנה. לתמיד.

ובכל זאת, לא שיחררתי את התיק.

Photo-mania

"אני אף פעם לא סומכת על מראות, בגלל זה אני מצלמת הכל בפולארויד"

(קלולס, 1995. תסריט ובימוי: איימי הקרלינג)

לפני בערך חודש אולצתי להצטלם על ידי צלם מקצועי. אני אומרת "אולצתי" כי כמו כל הבנות עם הביטחון העצמי, מודעות למראה חיצוני, תואר מאסטר בהתאמת צבעים והתנשאות כללית על כל מי שלובשת מנומר - אני שונאת להצטלם. אני כמובן מכחישה את העובדה הזו עד לרגע שבו אני ממש צריכה לעמוד מול העדשה ולהתחיל לעשות פוזות. כמו איילה מול פנסי מכונית, כמו פריס הילטון מול תחתונים - אני בוהה במה שמולי ולא מסוגלת לזוז. לאן זה שייך? ומה עושים עם זה? מישהו יכול להזיז את זה מהפרצוף שלי ולהפסיק לדרוש ממני לחייך? אתם יודעים איך אני נראית כשאני מחייכת?? בואו רק נגיד של. פרנק באום (כן, עשיתי גוגל) חיפש השראה לדמות המכשפה המרשעת מהמערב - הוא ביקש ממני לחייך.

והנה, לצורך צילומים רשמיים לאיזו חוברת שאני משתתפת בה, הובא צלם, הוצבה חצובה וגליל נייר לבן נפרש מאחורי. "תחייכי" הוא אמר לי ואז "עם פחות שיניים" ואז "אולי עדיף מבט נוגה". חצי שעה לקח לי רק להזיז את הידיים ולא לסוכך איתן בחוסר חן על גופי העלוב. "תסתכלי לשם" "תקפצי באויר" "תפזרי את השיער" "תפני לי את הג ותסתובבי". פאקינג איי, הייתי בסשנים של סקס שדרשו פחות תנוחות.

"אלוהים" חלפה בי מחשבה "אלו צילומים רשמיים! אם אפול בשבי האויב או אהרג מעבר לגבול (קניון בית שמש לדוגמא) זו התמונה שישימו בעיתון! זה מה שישאר ממני! על זה יבכו אותי! על חוסר הפרופורציות שצורם ברשתית! אני חייבת לעשות משהו. כלומר, להתחיל דיאטה זה כדאי, ואולי גם ללכת להסתפר בקרוב, אבל קודם, אני חייבת לתקן את הצילומים האלו!"

"תקשיב מר צלם" אמרתי לו בכל החן שגייסתי בתוכי "אפשר אה, למחוק את כל התמונות שעשינו עד עכשיו ולצלם חדשות? נגיד בחושך? או אולי אני עם בורקה? או פיקסלים מטושטשים? כן! פיקסלים מטושטשים! זה להיט עכשיו! זה אומנותי! מקסימום נקרא לי א' או ח' או בוהן מבית הנשיא!"

"הממ" הוא אמר והפנה לי את הראש לכיוון האור "כן, זה נשמע מעניין. אל תזוזי. סיימנו. הבא בתור!"

הוא הוביל אותי מחוץ לסטודיו ופנה לצלם את הקולגה שלי, עמיתה בלונדינית ופעוטה שנראתה פוטוגנית גם בתאורת הפלורסנטים-בית-חולים שהצלם חסר הידע המקצועי התעקש לשזף אותי בה. "תקשיב" דפקתי על הדלת שלו בחוזקה "חייבים למחוק את התמונות האלו. אתה לא מבין, אם אני אמות, או בשבי אויב, או סתם הפייסבוק ייתקע לי... כולם יראו אותן!"

"תקשיבי" הוא פתח בעצבים את הדלת "בשביל זה יש פוטושופ!" וסגר אותה בכוח שהיה בו מן החוצפה.

פוטושופ פוטושופ. החבר הכי טוב שלך או האויב הכי גרוע של הערך העצמי שלך? והאם אני יכולה להרשות לעצמי פוטושופ? במיוחד אחרי המאמר הנחרץ ההוא שכתבתי לעיתון שגרס כי פוטושופ הוא אם כל חטאת ואנורקסיה. שתוכנת המחשב הזו היא הסיבה שבגללה מיליוני נערות שונאות את סימני המתיחה שלהן וחיות על תפוח (ירוק!) ביום. כי אפילו קייט וינסלט תבעה ופתאום, נפל עליי ככה, הפוטושופ. האפשרות לתקן עין עצלה (יש) ריבוי נקודות חן (יש) שיני קפאין (דפטנלי יש) ואף גדול מיד (הל נו. הוא חמוד ועטור נמשים. אי לאב יו אפי) בהזזת עכבר אחת? האם אסכים, האם אסרב? אעמוד על עקרונותיי או אהיה כוסית?

אהיה כוסית.

כי ביננו, מה זה פוטושופ אם לא תיווך בין איך שאת חושבת שאת נראית לבין איך שאת נראית באמת?

ואז, אחרי מסע מתיש והתחנפויות לצלם - קיבלתי היום את התמונות.

מי זו הבחורה הזו? זו עם הסנטר הכפול? שהשיער שלה נראה כאילו בואש התאבד עליו? עם השקיות מתחת לעיניים? שכל רגל שלה נראית כמו מחווה לגרינפיס (יערות הגשם וכו')? זו לא אני. אני לא נראית ככה. אני לא נראית כמו ניצב ממופע הקולנוע של רוקי שהשתבש. והמרפקים האלו, והנמשים? לעזאזל, אני בטוחה שהיו לי נמשים! חמודים! מישהו אפילו אמר לי פעם - יש לך נמשים חמודים! וחוסר פרופורציות הזה - החזה, המותניים. אני נראית כאילו אכלתי את עינב בובליל! זו לא אני. ועוד יותר מזה - זו לא אני אחרי פוטושופ.

"זו לא אני!" צעקתי על הצלם (שכדי להשיג את מספרו החסוי, כנראה בשל פשלות קודמות שהוא עשה, נאלצתי לשחד כמה וכמה פקידי ממשל) "אני לא נראית ככה! איפה הפוטושופ? איפה הארכת הרגליים? טשטוש קמטים? הסתרת שפם? בשביל מה שילמנו לך כל כך הרבה כסף?

"תקשיבי בוהן" הוא המהמם לו והצמצם נשמע ברקע "התחלתי לעבוד על התמונה שלך. כן, זה לקח שעות. כן, החלקתי קמטים, הוספתי צבעים. אפילו את השומה המגעילה שיש לך על היד העפתי. שלוש שעות על המחשב וכמעט התחלתי לסיים עם הפנים. ואז, כרענון, התחלתי לחפש אימג'ים באינטרנט. נתקלתי בשם שלך וגיגלתי אותו. הייתה איזו כתבה שלך, משהו על זה ש"צלמים היום הם בסך הכל טכנאים עם ידע באאוטלוק, לאן נעלמה האומנות האמיתית?" מצלצל מוכר? אז בבקשה. אומנות פר אקסלנס. בלי ריטושים, בלי רמאויות. את, חד וחלק. אה, וזה כבר ברשת, תיהני"

מהיום, רק צילום פולארויד, עם עדשה מטשטשת, בשחור לבן.

עם בורקה, ברור.

---

בתמונה למעלה הצלם הוא הלמוט ניוטון. גבר שידע דבר או שניים על פטיש נשי של להצטלם טוב.