חתונה מנייר

"תודיעי לנו לפחות שלושה חודשים מראש, כדי שנדע להתחיל בדיאטה"

(הדודה מראשון, מפילה על החתונה הלא קיימת שלי את בעיות המשקל שלה) 

אז אחותי הקטנה, ליטל בוהן, ניצלה איזו מלגה עלומה במכללת ה"אנחנו לא ממש אוניברסיטה, אבל מה אכפת לך, ממילא תואר ראשון לא נחשב היום" שהיא לומדת בה וטסה לפולין. אתם כבר מכירים את זה מהתיכון- עשרה מחנות השמדה בחמישה ימים, התעטפות בדגל ישראל ושבועה נרגשת מעל האנדרטה כי בירקנאו לא תיפול שנית.  בשנים האחרונות מסתבר, נוספו לטיול הלאומיות הקטן הזה שתי אטרקציות מרכזיות - קניון וקברי צדיקים. את הקניון אני עוד מבינה. אף נציגה של בת העם היהודי לא תפספס הזדמנות לפרק את זארה במחירים שהם נמוכים ב-20% לפחות מהמולדת, אבל קברי צדיקים? בפולין? "את שומעת?" מודיעה לי ליטל בוהן בהתרגשות "הדלקתי נר וביקשתי ממנו שיעזור לך". "יעזור לי?" תהיתי בשיחה סלולרית שגמעה בקלילות את שארית העו"ש שלה "יעזור לי במה?" "נו זה לא ברור?!?" היא התרגזה "יעזור לך להתחתן"

ברוכים הבאים לאג'נדה החדשה של משפחת בוהן. המטרה: חתונה. לוח הזמנים: עד הקיץ הקרוב. אמנת ז'נבה: הצחקתם אותי. אמצעים: הכל כשר, כולל לשלוח עליי את סבתא בוהן, בריה בריאה השוחה כל יום חמש בריכות לפחות עם "אני אשמח לראות אותך מתחת לחופה בטרם אתפגר". אלליי. על המערכה מפקדת כמובן מאמא-בוהן. לכאורה אישה שפויה בדעתה, האחראית כל יום על חינוכם של עשרות ילדים רכים בשנים. בפועל: אדם הגורם לגנרל קארתר להיראות כמו הגירסא המרוככת של בני בגין.

ראשית פתחה במהלך פאסיב אגרסיב והחלה ללכת לכל חתונה ברדיוס של חמישים קילומטר מהבית. אנשים שובתים רעב כדי להגן על ביטחון המדינה, מדירים את נשותיהם בפומבי, מעבירים חוקים אנטי דמוקרטיים והיא בשלה - חתונות. חמש-שש בחודש, אם מתאפשר. "את לא יודעת איך הכלה היתה יפה" היא מתקשרת לעדכן "והביאו את זה, נו, איציק קלה. אמרו לי שהוא משהו משהו. וכמה כסף הם שפכו שם, את לא מאמינה. גועל נפש. אני מיד אמרתי לרותי, אצל הבת שלי, בעזרת השם, יהיה אירוע קטן. אינטימי. קלאסה. והיא שאלה מתי האירוע אז אמרתי לה רותי, את לא מקשיבה, קטן. אינטימי, קלאסה. היא לא תזמין אותך. נכון שלא נזמין אותה?".

"אמא" אני אומרת לה על סף דמעות "לא אזמין אותה לאן? אנחנו לא מתחתנים. תפסיקי לגרור את עצמך לאירועים ולחלק שיקים כאילו אנחנו נוחי דנקנר. את לא תקבלי אותם בחזרה, את שומעת אותי?"

יומיים אחר כך פאפא-בוהן מתקשר. שיחותינו הן כבר מזמן אינן שיחות חולין אלא רק בירור ססטוס יחסיי עם הארנב ולאן זה מתקדם. "נו, אז יש שינוי במה שדיברנו עליו?" הוא לוחש בדיסקרטיות "אבא, למה אתה לוחש?" "לא, שהארנב לא ישמע, גברים פשוט מאוד נלחצים משיחות כאלו". מיותר לציין שהשיחות עם אבי תמיד מתקיימות בשעה 10:00 בבוקר, עת הארנב ספון בקיוביקול שלו בבנק ומשאיר אותי לספוג את הכל לבד. "ומה עליי אבא, אותי זה לא מלחיץ כל השיחות הללו?" אני שואלת "לא התכוונתי להלחיץ, רק תתעשתי על עצמך" הוא אומר ומנמיך בעוד אוקטבה "לפני שאמא שלך תפזר את כל הפנסיה שלנו על החתונות של השכנים".

לצערי, כבר לא מדובר בתופעה אלא בהלך רוח משפחתי. הנה אחי הקטן, נער צעיר בימים שהצטרף לפני שבוע לשורות צה"ל. כבר בשלב הבקו"ם ערך את הביקור המתבקש אצל קצין המיון והתעקש כי בתיקו האישי תירשם ההערה "לא קרבי, עלול להידרש לחתונה של אחותו בכל רגע". בשלב מסוים הלחץ הפך לעניין בינלאומי. הדוד של החתן המיועד הרים טלפון מניו יורק ודרש לדעת את התאריך המדויק כדי לנצל היטב את המיילים הצבורים בחשבונו "תבין" ניסיתי לגמגם "אפילו עוד לא דיברנו על זה ביננו". "אל תלחצי בובל'ה" סיכם בפאמליאריות  "רק תדעו שאני פנוי בין אפריל למאי, אבל רק לשבועיים ועם עצירה בפריז, גוד?" את החיזוק הסופי שלחו נציגיו של הארנב בלונדון. הללו ציפו להגיע לאיחוד המשפחתי בחנוכה, אבל הסכימו ברוב טובם לדחות לפסח "בתנאי שתארגנו כבר את החתונה באזור, ככה שלא נטוס פעמיים". באמת תודה, חמודים. מתחשבים כאלו.

הארנב, מיותר להזכיר, מסרב להתרגש מהמהומה שמסביב. אין לדעת אם עליי לשייך זאת לטסטוסטורון שבדמו או לאדישות הכללית שהיא חלק מאישיותו. בעוד הפייסבוק מציע לי עשרות פרסומות עם "מתחתנת? בואי לבחור שמלה"' "טבעות אירוסין בזול!!" ו"מוצרי תינוקות בהנחה" לו עדיין מציעים אפיקי השקעות ריווחים בפסגות והמלצת רכישה בקרוקס ישראל. אפילו לחברות איני יכולה להתלונן כיאות כי כולן במצב צבירה מאורס או גרוע מכך - נשוי. בצר לי ורע לי אני פונה לעשות מה שהבטחתי לעצמי לא לעשות לעולם ומגייסת מצפון חברתי. "את שומעת" אני אומרת לאמי שתחייה "עד שנישואי הומוסקוסואלים לא יהיו חוקיים בישראל, אני לא מתחתנת". "אויש" היא אומרת "בדיוק הייתי אתמול בחתונה מקסימה של זוג לסביות. הביאו את קורין אלאל, נורא מרגש. אבל מה, כמה כסף שפכו שם. גועל נפש".

שבוע אופנה - מדריך למיועדת

"אם יש לך כרטיס מיותר, אני אשמח לבוא איתך"

מישהי שלא דיברה איתי מהתיכון , הודעה בפייסבוק 

שבוע וחצי אחרי שאני יושבת עם נעמה בבית קפה בכיכר מסריק ומנאצת את כל מחזיקי הסמארטפונים באשר הם, אני קונה לי אחד בסל-כלום. לא רק שהוא הסמארטפון הכי יקר שיש להם, פקידת השירות גם דופקת לי את החבילה הכי יקרה שיש ומשמנת אותי במילות הקסם "גלישה ללא הגבלה". ואני סאקרית של "ללא הגבלה" (שוקולד ללא הגבלה, סוכרת סוג 2 ללא הגבלה, הבנתם את העניין) חייכתי אליה ללא הגבלה, הושטתי את כרטיס האשראי ושריינתי את כל מה שיש בעו"ש ל-36 החודשים הקרובים לטובת חברה סלולרית שביננו, יכלה להסתדר גם בלעדיי. 

הארנב כמובן נחרד מהמכשיר המפלצתי שהכנסתי הביתה. "למה את צריכה את זה?" זעק ממעמקי חשבונות החשמל, מים, ארנונה ושכר הדירה שלנו "זה לא קצת פוזאיסטי? (פוזאיסטי - מילה בירושלמית המשמשת בעיקר לתאר תל אביבים מנותקים. מגיע לעיתים קרובות בליווי אספרסו קצר, 'סנובים', 'מדינת תל אביב' ו'חושבים את עצמם שהם משהו, אבל הם לא')". "ללללא" עניתי "זה חשוב לי לעבודה" ובלב חשבתי "זה יתאים כל כך ללוק שלי בשבוע האופנה הקרוב. מעניין איזה מגפיים הולכים עם זה". 

אני יודעת, הרבה קולגות מוערכות כתבו הצעות מפורטות על מה ללבוש לנשף או העלו חוויות אישיות מהתצוגות. אני, ברשותכם, רוצה להעניק לכם משהו שימושי יותר. המדריך האמיתי והחינמי לשבוע האופנה הישראלי. לא מה שסיפרו לכם: 

מילון מושגים: 

* פחמימות - ביטוי (אתם רק חושבים שזו מילה, למעשה זה ביטוי שמכיל בתוכו עולם ומלואו) שלילי שנועד לסמן את כל הרע שבעולם. מסוגל להשתלב כמעט בכל משפט עם אוריינטציה אופנתית ו\או אנושית. שימוש נפוץ: הדוגמנית הזו נראית פחמימתית. העורכת הזו כנראה תקעה פחמימות כל שנה שעברה. אמא שלי שלחה לי לתצוגה פחמימות, רציתי להרוג אותה. פחמימות? זה מגעיל אותי". 

מומלץ לציין בכל שיחה כיצד התנזרת לאחרונה (=בעשור האחרון) מפחמימות וכמה טוב לך עכשיו, באנורקסיה. 

*מהמם - ביטוי (ר' סוגריים כמה שורות למעלה) חיובי הנועד לבטא את כל קשת המחמאות הידועה למין האנושי. מטוב, נפלא, מקסים, יפה, מעורר השראה, נחמד, שאפו. נאמר לעיתים בקריצה אירונית. רוצה לומר "הייתה תצוגה מהממת, דברים מעלפים" אך למעשה מתכוון "איכס, נראה כאילו חיטטה בשאריות של אלנבי". שימוש נפוץ ביותר בסיום תצוגה "נכון היה מהמם?". 

* מדהים-מדהים - נאמר תמיד בחזרה כפולה. נועד לתאר משהו שהוא אפילו יותר טוב ממהמם, אם דבר כזה בכלל קיים. 

*יש לי עוד מלא עבודה היום - תירוץ מעולה להסביר מדוע את חותכת עכשיו לבית. נועד למקרים שבהם לא השגת כרטיסים או שניתנו לך מקומות בשורה 6 (ע"ע) ומעלה. 

* פרובינציאלי - מילה שכיחה אצל שוחרי אופנה ישראלים. נאמר תמיד ברגעי משבר וכלפי ישראלים אחרים. נפוץ במיוחד בכניסה לתצוגות פופלאריות במיוחד כשכולם דוחפים מאחור. מידי פעם מומלץ לקחת הפסקה קלה מהדחיפות הקללות ולשגר לאויר העולם "יואו, כולם פה כאלו פרובינציאלים". תקף גם במפגשים עם מעצבים איטלקים מזדקנים. "אויש, ראית איך כולם הצטלמו איתו? איזו פרובינציאליות. עכשיו, איך מעלים לפייסבוק?" 

ציוד חובה: 

* משקפי שמש - או מהסוג המפונפן עם לוגו בולט על או משקפי וינטג' משוחזרים שנאספו בשוק פשפשים אלמוני ברחבי המולדת הישנה. בניגוד להמלצות משרד הבריאות את משקפי השמש יש להרכיב כל עת - בחוץ, בפנים, בתצוגה, בחושך, באור ובמיוחד כשאת מדברת עם מישהו ורוצה לשדר התנשאות. מאחורי משקפי השמש ניתן לעשות הכל - להסתיר בוטוקס לא מוצלח, לדמוע מהערה מרושעת ("יא פחמימה!") לנמנם ובעיקר להסתכל על סלבס מהצד ועדיין לשדר שלא אכפת לך. 

* כרטיסי ביקור - אמצעי מינגלינג הכרחי. כדאי להכין מראש ולדאוג שהם יהיו מושקעים להחריד אך גם נקיים, קלאסיים ומעניינים. הייתי נותנת לכם את שלי כדוגמא אבל הוא עדיין מעודכן למשרה הקודמת שלי ("בוהן סגולה - ארגון מסיבות יום הולדת והפעלות לילדים"). 

* סמארטפון עם חיבור ללא הגבלה לאינטרנט - מומלץ להתאמן בבית על מבט מלא חשיבות ולהקליד בחריצות לאורך כל התצוגה. אפילו אם זה רק הודעות לארנב בסגנון "יואו, ראיתי עכשיו פיטמה!". אף אחד לא צריך לדעת. 

*מצלמה - בסלולרי, מצלמת כיס או משהו שניתן לתצפת בעזרתו על בר רפאלי. במהלך התצוגות דאגי לשגר כמה שיותר פלאשים מכיוונך. רוב התמונות יצאו יותר מטושטשות מצילומי הלידה של אחותך,  אבל זו לא אשמתך. פשוט התאורה חרא. 

נהלי קרב 

* מספר השורה - את מספר השורה שלך. כל הוויתך, תארים שצברת ועוקבים בטוויטר (כבר נרשמתם, נכון?) מצטמצמים לכמה מספרים שנרשמים על כרטיס קטן ועלוב. שואה. מעמדך בברנז'ה נקבע על פי המרחק שלך מהשורה השנייה ועל פי שכנייך. אם זו תצוגה שמאוכלסת בעיקר בסלב דרגה גימ"ל ומעצב אלמוני - דרשי להתיישב בשורה 2 מקסימום. אם זה מעצב מחו"ל, היכוני לבדוק מה מצב החמצן ביציע העליון. 

* כיסאות ריקים - תמיד יש, בכל תצוגה, אצל כל מעצב, בכל שורה. אם חשוב לך לשבת בשורה הראשונה חכי עד שהאורות יתעממו ואז זנקי לאחת מעמדות המפתח בפרונט, ליד נעה תשבי וסטלה עמר. אם ישאלו למעמדך, פטפטי באיטלקית שבורה. 

* קוקטייל פתיחה - קודם כל תרגיעי. אין מי יודע מה קוקטייל. כולה כמה בקבוקי פרייה ואולי מתאבנים קטנים שנראים כמו פחמימות אבל הם לא, כי הם משוקולד. עצה אישית: אל תנסי להגניב כמה בקבוקים קטנים לתיק כדי להביא לארנב בבית. משום מה זה לא מקובל. באותו עניין - מומלץ גם להימנע מפוטיפרים שמכילים בצל ושום. אין לדעת מדוע חשו המארגנים כי בקוקטייל רשמי יש להגיש את מחרבי המסיבות הללו ולא להזהיר את המסובים - אפילו עם איזה שלט קטן מעל - מפני הסכנות בעניין, אבל זהו המצב. הפתרון האידיאלי - לא לאכול כלום ולהיצמד לפרייה. הכי אנורקסיה. 

* סלבריטאים - את לא רואה אותם, הם לא רואים אותך. תני לכתבי הבידור לקפוץ עליהם בשאלת "וואו מהמם, מאיפה?" ותתרכזי בעצמך. את קולית, את קולית. וואו, הג'קט של נינט. מאיפה? 

*ניים דרופינג - כל המרבה הרי זה משובח. תקף גם בבגדים ואביזרים. "הנעליים האלו? אלכסנדר מקווין מהדורת אספנים"

* מלתחה - לא להתלבש נוח, לא להתלבש בהתאם למזג האויר, לא לחפף בגזרת האיפור והאקססוריז. וכן, כדאי להתעלם מהעיתונאית הטיפשה שהגיעה במעיל צמר, צעיף, כפפות ונעליים שטוחות. מי הכניס אותה? היא ירושלמית? 

* מלתחה 2- את יכולה להשקיע שעות ב"להתכונן לאירוע". למדוד, להתלבט, לשנות, לנסות, להחליף שוב. ואני אומרת-  הדרך הכי טובה להרשים באירועים כאלו היא לכבות את האור. עכשיו תשלפי שני פריטים אקראיים מהארון. תתלבשי. תדליקי את האור. זהו - את מוכנה. אף אחת לא תראה כמוך, באחריות. 

* חיוך - השתדלי לא. באמת. חבל לך. סתם עושה קמטים ומראה שאת לא מפה. במקום זה תקעי מבט כועס בכולם והתלונני על הפרובינציאליות. אם את בנויה לזה - השתדלי לדבר אנגלית בלבד. 

*המבט - אין דבר מבזה יותר ממבט מהיר שחולף על פנייך, תוהה אם הוא אמור להכיר אותך מאיפשהוא (=האם היא חשובה מספיק כדי שאעצור ואכיר בקיומה?) ומרפרף הלאה. נסי להימנע ממבטים כאלו. מצד שני, התאמני במראה על הטכניקה. אין לדעת מתי המבט יהיה שימושי. 

* זמן בין תצוגות - זמן מיותר. במיוחד כשבמתחם התחנה אין מקומות ראויים לשבת בהם ונווה צדק מפחידה בחושך. רק אתמול מצאתי את עצמי מתחננת למארחת בקפה גרג (מתחננת! קפה גרג!) שתתן לי להתנמנם בשקט על הבר עד שיתחיל הקוואלי המזדיין הזה ואוכל ללכת הביתה. במקום לשחר לטובות מזרים הכיני לעצמך ערכת הישרדות אפטר פארטי - ספר באנגלית מתחומי הפילוסופיה, סוללה טעונה היטב באייפון, לפ טופ וכוס טרמית שאליה תגניבי תה ירוק מהחבר'ה הטובים במטבח. מתקדמות יכולות להסתובב עם פלאסק. משפר פלאים את האופנה הישראלית . 

* קיטורים - אמצי את דמות הכלבה הפנימית שבך והתלונני על כל מה שאפשר - הבלוגריות שהשתלטו על השורה השנייה, העורכות שלא מחזירות לך טלפונים, איכות התפירה הגרועה, המוסיקה הנוראית, העיצובים הפרחים, התורים בכניסה, הסלבריטאים המגוחכים, המתנות העלובות, הסיקור הצולע. הקפידי להזכיר שוב ושוב שבחו"ל זה לא היה קורה. 

*עדכני הכל בטוויטר והשתדלי להצחיק את עצמך. הדרך היחידה לעבור את זה. זה ופלאסק.  

חינוך רע

"את אומרת לי איפה אני לא בסדר ואני משתדל לתקן את עצמי. כי אני אוהב אותך"

(הארנב מפנים את כללי המשחק החדשים)

אני מחליטה להתקשר אליו מהטלפון הקווי. לעזאזל, שיהיה מחסוי אפילו. לא, אנחנו בסדר, תודה. הבעיה היא שהארנב כבר מתעלם במשך חצי שעה מהודעות האס.אמ.אס שלי, ההתכתבויות בפייסבוק, צילצולים סלולריים וטוויטרים רווי רמזים. כל כך הרבה דרכי תקשורת חדשים המציאו עבורנו בעשור האחרון והנ"ל מסנן. ומה בסך הכל אני רוצה לדעת- האם הצליח להשיג את הביטוח הלאומי או שמא עליי לנצל את קשריי העיתונאיים ולהשיג את הדוברת. האמת, זו אשמתו. הארנב כבר צריך להפנים כי בשלב זה של התחרפנותי הכללית אין להשאיר מסמכים סודיים בחלל הבית ועוד ללא השגחה ולצפות ממני כי אתעלם. זו לא אשמתי שבמגירה השלישית שלו, זו עם המפתח שמוחבא מאחורי ערמת ספרי הקומיקס הוא הניח בנונשלנטיות טופס חוב מביטוח לאומי. הוא היה צריך לדעת שאגלה זאת בטעות ואפעל לתיקון המחדל במיידי. "אצלנו לא יהיו חובות" נשפתי עליו בזעם "בטח לא לביטוח הלאומי. תארגן לי מיד תלושי משכורת מ-2007 ואני כבר אשלח להם מכתב זועם בעניין ואערב את אמא של איילת. נראה לי שהיא בכירה שם, החצופים". הארנב התנגד. הוא כברי יסתדר לבד ויכתוב להם. הא! לבד! איזו המצאה דבילית. הנה כבר 10:17 בבוקר והוא טרם הצליח להשיג פקידת שירות אחת. חבל שלא עשיתי את זה לבד. 

אין לדעת מתי נתקפתי רצון עז לתכנת מחדש את אהבת חיי, אבל מדובר במגמה מתפשטת. ייתכן שהזיק הראשון ניצת עת הפתעתי אותו לפני כחודש בביתנו. הוא ישב שם בתחתוניו באמצע הסלון, צלחות עם שאריות מזון במצב ריקבון מתקדם פזורות על השולחן היוקרתי שלי (מאיקאה בנתניה! פריט אספנים!) צופה בסדרה אקראית והנורא מכל - המזגן מופעל! עם המאוורר!  ביחד! אז ככה מרגיש התקף לב. "ארנב!!" הסתערתי עליו כמו פאטון בימיו הטובים "אתה (התנשפות) הדלקת (קוצר נשימה) את המזגן (חירחורי מוות) כשאתה לבד בבית?!?"  פניו הזכירו לי את אמא של במבי, שנייה לפני שהפכה לשווארמה "אני, אני מצטער" גמגם "הנה כיביתי". הרי עשרות פעמים דיברנו, דנו, הפכנו בנושא עד כלות. "מזגן מדליקים רק כשיש שני אנשים ומעלה בבית" חזרתי על מה שלימדו אותי בילדות "ועדיף שאחד מהם יהיה אורח חשוב מעלה. נגיד, שמעון פרס. על פחות משמעון לא מדליקים מזגן, זוכר??!"

החברות טוענות כי הפכתי לפולניה. אני טוענת כי הארנב רגיל מהבית. ובכלל, מחובתי כבת זוגו האוהבת לשבת לו על הנשמה ולהפוך אותו לגבר ראוי. כלומר ראוי לי. השיטה המועדפת: פאסיב אגרסיב. שלב מתקדם: האשמות שווא. כיף מהצד: מבחני אישיות. הנה, שבוע שעבר הנחתי באמצע הסלון דלי עם מיי שטיפה וסמרטוט וחיכיתי לתגובתו המיידית. בתום שלושה ימים ותחת איומים הסכים אלוף נעוריי להודות שאכן יש דלי באמצע הסלון וייתכן, אם כי הוא אינו בטוח ואין זו הודאה רשמית, כי זהו אינו מקומו הטבעי. העונש המתבקש: הנ"ל יתחייב כי ינקה את השירותים עד קץ הדורות ויאסוף את כל הג'וקים המתים שנותרו מהריסוס. שאני אשפשף?

מילא הדבר היה נעצר במטלות הבית ובזבוז חשמל, אך כמו שכל עריץ יודע, מספיקה הסנפה קטנה של שיכרון כוח כדיי להפוך לקלפטע מקצועית. כך למשל הבחנתי שהבחור מבקש לצאת פעם בשבועיים-שלושה כדיי לשתות עם חבריו הטובים מהתיכון ולטנף, אין לי בכלל ספק בכך, על בת זוגו האוהבת והמסורה. "בטח, צא לשתות איתם" איחלתי לו במתיקות ושלחתי אותו לפיקוק. שעתיים אחר כך, מבושם כדבעי הוא חזר לבית מבהיק מניקיון ואישה מאוד ממורמרת על הספה, עם דמעות קומפלט, ברור. "אני לא מבינה למה אתה תמיד צריך לצאת כשאנחנו מחליטים לנקות את הבית?" ייללתי מול פרצופו הנדהם "למה אני צריכה להרגיש כמו המשרתת שלך? למה מי מת?". הכבוד העצמי שלי, מסתבר. אבל היה כבר מאוחר מידי.

משם כבר החלה הדרדרות שאיש לא יכול היה לעצור. פתחתי במצב השתלטות מלא על מוצב ארנב. שום דבר לא עמד בדרכי, עבודה, היגיון, כאבי מחזור. מהרגע שניתן האות להשתלט על חייו של האומלל - הסתערתי. מהארון העפתי לו את כל החולצות שלא מצאו חן בעיניי ("אתה לא צריך חולצות עם חורים בבית השחי. אתה כבר לא חייל בביסל"ח"), חגורות במצב סף-קריעה נעלמו לויצ"ו והיהלום שבכתר: התחתונים! הידעתן בנות, שגברים לא בוחרים תחתונים על פי מצב רוח , אלא פשוט אוספים את הזוג הראשון שבראש הערימה? כן, גם אני הייתי בהלם. כלומר, עד שהבנתי שבכוחי לתחמן את הסבב ולהחליט איזה זוג ילבש ומתי. אח, ניצחונות קטנים שמאירים את יומי.

ניסיונות ההתנגדות של הארנב נקטעו באיבם עוד בשלב ההתחלתי. כל פעם שהעז להתלונן כי אני משתלטת לו על החיים, הוא נשלח לסופר פארם לקנות טמפונים. בפעם הרביעית הוא למד את הלקח ושתק. יומיים אחר כך כבר פנה עצמונית למפקדת, סליחה, אליי , כדיי לקבל הוראות ביצוע להמשך השבוע. "זה פשוט יותר קל ככה" שמעתי אותו לוחש לחבר שלו בפחד "ארנב!" צרחתי לעברו "אני מקווה שאתה מדבר מהבזק!".

שידוכים מאוחרים

"את סוטה, אבל אני זורמת" 

(ליטל, אחרי שניסיתי לשדך בינה לבין האקס המיתולוגי) 

לאחרונה החל האקס המיתולוגי להראות נוכחות מתוגברת בפייסבוק שלי. זה לא הצ'אט החדש של פייסבוק (המחבר אותי און ליין ללא ידיעתי ואז אני מקבלת הודעות מאנשים שאני מתעלמת מהם כבר שנים) או הסטטוסים הסופר שנונים שלי בנוגע למפלתה של מרגול ("מולנר פוחד שהיא תזמר" אבל את זה העתקתי מטוקבק), אלא מידע אחר שנמצא ברשותי ולא ידעתי כלל כי הוא שימושי - רווקות שוות. 

מזה שנים אני מקפידה לטפח מאגר של נשים צעירות, יפות בעלות ידע אופנתי נרחב ולב רחב (במיוחד בימי הולדת) שבמקרה או לא במקרה אינן מסוגלות למצוא את עצמן במערכת זוגיות מחייבת. בהתחלה הטפתי לעצמי שלא יאה וכי אני מפיקה הנאה סאדיסטית כמעט מחוויות הדייטים הכושלות שלהן בעודי מתרפקת על הארנב.  כשהחודשים חלפו הפנמתי שפשוט דרך חיי האהבה המגוונים שלהן אני ממשיכה לשמר את האשליה כי אנוכי  רווקה נחשקת וכי לא שקעתי בבורגנות מנוונת הגורמת לי לצווח על הארנב כי שוב שכח לזרוק את הזבל. מעין סטטוס קוו בו כולם מרוויחים, מלבד הארנב.

"רווקות זה כיף" שיננתי לכל מי שהעיזה להתלונן "רווקות בונה אופי" הוספתי עם היקש לוגי "את הולכת על דרך האלמינציה וכל דייט גרוע מבהיר לך מה אינך מחפשת". לנואשות במיוחד, אלו שעדיין מאמינות כי ניתן למצוא אהבה בתל אביב הייתי פותחת בסדרת סיפורים המעלה באוב את חיי כרווקה משוחררת וחופשייה שדגמה בקלילות כל אימפוטנט, נכה רגשית, אובססי לחתולים או חולה שליטה ברדיוס של שלושה קילומטר ממרכז העיר . אין כמו סיפורי רווקות קשים כדי לשמח נפש אומללה ולעמוד על טיבו של הזבל שמסתובב שם בחוץ. "בוהן יצאה עם ההוא שמאוהב באמא שלו ובסוף מצאה את ארנב, אז גם לי יש סיכוי" הן בטח אומרות לעצמן ומסכמות "ככל שאת סובלת יותר כרווקה, כך הפיצוי שלך יותר גדול". ולי אישית, אין שום בעיה מוסרית להפיץ את השקר הזה.

כך, בעודי מטפחת קאדר מושלם של חברות לעת צרה (עת צרה- הארנב יגלה כי אינני יודעת לבשל וילך לחפש לו אישה שאינה דורשת כי ינקה את השירותים פעם בשבוע) התברר כי בעצם אינני סך חברותיי בפייסבוק אלא מיקור חוץ לרווקים נואשים. ליתר דיוק, לרווק נואש אחד - האקס המיתולוגי. הנ"ל, הנוכח בחיי עוד בטרם סידרתי גבות (כלומר, זו באמת הייתה אהבת אמת) מבלה בשנה האחרונה בעיר החטאים על בסיס סוף שבוע וממהר לשגר לי את התרשמותו השלילית מההיצע הנשי המקומי. מן הביקורות: העדר רומנטיקה, חוסר אמון בסיסי וציפייה כי הבחור יסלק את החשבון השבועי אצל רושפלד. 

בצר ורע לו פנה הרווק המאוכזב אל חברתו הטובה ודרש ממנה שידוך ראוי. "שנים את משויצה בחברות שלך" אמר "הגיע הזמן שגם לי ייצא מזה משהו" ופנה לבצע תחקיר בפרופיל האישי שלי. הוא בוחר ואני מחזרת. קופידון סטייל, רק בלי השומנים בלחיים. 

עכשיו, הייתם מצפים שבתור שדכנית חובבת העובדה כי אני מכירה את הבחור מלפנים, מאחור ומאוזן יקנו לי נקודות אמינות בקרב קהל היעד, אבל ציפיות יש רק במשביר וגם הן עולות יותר מידי. "למה את רוצה להכיר לי אותו?" תהתה אחת "כדי לשמור אותו קרוב אלייך?" "עזבי, לא נראה לי" ענתה אחרת "לא מתאים לי שישוו ביננו כל הזמן" והשלישית הוסיפה "ומה אם פתאום תרצו לחזור?". לא עזרו ההסברים כי המיתולוגי ואני רק חברים טובים, כי הפעם האחרונה שבה היינו בסיטואציה אינטימית מרק צוקרברג עוד למד בתיכון ולמרות גזרתו המחוטבת, אינני רואה בו סמל מין ויעד לקאמבק רטוב וסוער. "אם הוא כל כך לא מושך" סיכמה הרביעית "אז למה שאצא איתו?". 

על כן ובשל התנגדויות קשות מפנים המערכת, אני מוציאה את הבחור למכרז חוץ:

ברשותי חבר יקר, איש אשכולות וגבר מדהים ומצחיק. בן 28, גר בדירה משלו (הבנתי שזה חשוב) ממונע (עוד יותר חשוב) ועם עסק משלו (הכי חשוב). הודות לחינוך מוקדם על ידי החברה הראשונה שלו (אלמונית שאין צורך להזכיר את שמה) הוא מחונך היטב לזוגיות, מפרגן, רומנטי, יודע לפנק בימי הולדת, חגים ותאריכים לועזיים. זה לקח זמן, אבל הוא הפנים שבחורף לא צריך להוריד שערות מהרגליים ושמפשעות הן רק באירועים מיוחדים. עלול לשכנע אותך שספורט זה בריא וכי אין דבר כיפי יותר מלטפס על הרים בשבת בבוקר. עמדי על זכויותייך לישון עד הצהרים. הוא יעריך את זה ויכנע. אחרי שנתיים. ביטוח בריאות פלטיניום, היסטוריה רפואית נקייה, נדיב, אכפת, חכם. מוכן לחסל ג'וקים אם תבקשי ממנו יפה ו\או תצרחי "הצילו, הצילו, ג'וקים!" בעודך עומדת על כיסא המטבח ומחשבת להתעלף. 

המעוניינות מומלצות לפנות למערכת. המעניינות עלולות לקבל פנייה מהפייסבוק. שלי. כי ככה זה שלא יודעים איך לשנות את הסיסמא.

יום אהבה שמח וזכרו, רק עוד שניים למקום בגן עדן. ובגן עדן אני מתכוונת למכירת חיסול של רוס אובטה.

ההפגנה הגדולה

"אז, את באה לפה הרבה?"

אחד המפגינים,  ברחוב אבן גבירול בתל אביב

את השעות שלפני ההפגנה הגדולה, הארנב ואני מבלים בסיעור מוחין שלא היה מבייש אף ישיבת קופירייטינג בזרמון את חרמנון. משימתנו הרשמית: להכין שלט יאה ונאה שישקף היטב ובאופן ברור את תפיסת עולמנו בהפגנה היום בערב. משימתנו הבלתי רשמית: למצוא פתרון הולם לבריסטול הלבן וצבעי הפנדה שמסתובבים בדירתנו מזה שבועות, מאז החלטתי להעמיד פנים שאני ועדת קישוט ולעזור לאחותי להכין פרויקט גמר. "כולם עושים היום פאוור פוינט" סחתי למסכנה "לך יהיה משהו אותנטי! גזרי עיתונות עם חיצים צבעוניים ואג'נדה סביבתית, כי נמחזר הכל". האחות הביטה בי באותו מבט שהעניקה לי כאשר הצעתי לה לגוון את זארה-מנגו-קסטרו בפריט וינטג' ומלמלה משהו על החבר ההייטקיסט שלה וניו מדיה. בסופו של יום היא קיבלה מאה והארנב ואני נותרנו עם חומרי יצירה שהתגוללו בבית באפס מעשה.

"היינו כחולמים - דירה, בריאות, חינוך וילדים" הצעתי בתחכום בזמן שהארנב בדק את הביטוי בגוגליאדה (במקור מספר תהילים ומתייחס לכמיהה שהתגשמה. ממש לא רלוונטי למטרתנו) "אוקי, אוקי. אולי - 'ילדים, לא החודש' ". "עכשיו סתם יחשבו שאת רווקה ממורמרת" קבע הארנב. "אנחנו צריכים משהו עם מסר, משהו שישקף את תפיסתנו החברתית, משהו שימשוך תשומת לב, משהו כמו..."

 "עייפים, רצוצים, עניים ואפילו עוד לא יום ראשון!" הכרזתי בניצחון, מחכה לאישורו. "בוהן, זו לא תחרות סטטוסים ולא הטוויטר הצולע שלך" העיר הארנב מדכא היצירתיות ביובש. "אני לא מאמין בלעשות חצי עבודה, אנחנו צריכים להשקיע בשלט שלנו. הוא תעודת הזהות שלנו. הוא המסר שלנו לעולם. הוא.." בשלב הזה הייתי מוכנה להיפרד בעצב מהאפשרות שיהיו לי ילדים לפני גיל 30 (שלא אוכל להרשות לעצמי, כמובן) ולחנוק את הארנב עם הכרית האורתופדית שרכשתי לו ליום ההולדת. יושב לו 'מר מסרים' בסלון - אחרי שבוע שלם שבו בכל ביקור במאהל הקפיד להדגיש עבורי כמה אינו מתרגש מהמהפכה שבדרך וכי אינו מתחבר לאוירה הסטלנית ברוטשילד-  ומדכא את נפשי המהפכנית עד עפר. זה הזמן להתקוממות, לדרישת מה ששלך, זה הזמן להילחם..

"מצאתי!" הוא קוטע את רצף מחשבות המרד שלי כשהוא מנופף לעברי בעותק המרוט של 'אבא עשיר-אבא עני' נעשה טייק אוף על זה, משהו שכולם יוכלו להבין.. משהו חדש ומגניב.."

"אבא שכיר - אבא עני!" אני צווחת בהיסטריה. זה היה מושלם. בבת אחת השתנה האקלים הפוליטי בבית. ממחשבות חימה וזעם לאושר צרוף. הנהנו אחד לשנייה בהתרגשות. כל חילוקי הדעות נשכחו. כל המריבות על הכלים, על הספונג'ה, על שעות המזגן (אני מתקמצנת, הוא מגזים)- היינו כאחד, הייתה לנו סיסמא, היה לנו שלט. ולעזאזל, היו לנו בריסטול, פנדה והרבה צלוטייפ. היכונו למהפכה.

"אז אתה חושב שמיני זה מוגזם מידי?" צעקתי לו מהחדר "כי אני רוצה לעשות רושם טוב, במהפיכה. אבל אני גם רוצה להיראות רצינית. לוחמת צדק. עכשיו, עם המיני הזה הולך רק נעלי עקב, אבל לצעוד מהבימה למוזיאון עם עקבים, זה לא הגיוני, אז מה אתה אומר, המיני?". הארנב עמד בפתח, כולו מצוחצח עם דגמ"ח, נעלי שורש וגופיית הגייז האהובה עליו. "זו הפגנה!" גער בי "לאף אחד לא יהיה אכפת מה את לובשת". "אתה טועה" אמרתי לו "זו הפגנה תל אביבית. לכולם יהיה אכפת מה אני לובשת".

אחרי עוד עשרים דקות והחלפת חמישה זוגות נעליים (נו, זו הפגנה ספונטנית, היא לא באמת תתחיל בתשע אפס אפס") התייצבנו בכיכר הבימה עם השלט המשופצר ביקום ("יש לי חמש דקות לניילן?") והתחלנו להפגין את זכותנו הדמוקרטית להיות פוטוגנים. כלומר, הארנב הפגין, אני הייתי הבחורה שמפריעה לו בפרייים. "סליחה מותק, את יכולה לזוז רגע?" פנתה אליי עיתונאית מהמהדורה המרכזית שנייה לפני שעטה על הארנב  והחמיאה לו על היצירתיות המתפרצת מהשלט המדוגם. "אכפת לך לכתוב את המייל שלך פה?" הוסיפה איזו סטודנטית לסטטסטיקה "לצרכי מחקר כמובן (חקרתי והוא תפוס, מותק).  "אחלה רעיון יש לך שם" המתיק לו שפתיים מישהו שנראה כאילו נולד, גדל וכנראה ימות במכון הכושר  "כל כך, אהמ, ענק ומקורי".

הלו-הלו רציתי לצעוק לתל אביב, הוא הארנב שלי ויותר חשוב מכך - זה השלט שלי! הוא רק נתן את הרעיון ועזר לצייר את האותיות ולצבוע, אבל הקראייטיב? הכישרון? הכל תוצרת בוהן! כשהנערה השביעית פנתה אליו ושאלה אם אפשר לצלם אותו ולתת לו את הפייסבוק שלה כדי שיוכל למצוא את התמונות, החלטתי להחזיר את השליטה לידי. "את יודעת" הסברתי לילדה ההמומה "הוא אמנם סוחב את השלט, אבל אני כתבתי אותו". "כן" היא עיפעפה אליו "אבל הוא נראה כאילו הוא ממש מתכוון למה שכתוב והוא גם כל כך גבוה". אני יודעת שהארנב גבוה. ככה אני מזהה אותו בקלות כשאני באה מרחוק ובלי משקפיים. אבל זו לא סיבה לרייר עליו ככה, בפומבי, לידי. לא בשביל זה פיתחתי לו מצפון פוליטי.

"בוהן, את צדקת" סח לי הבחור "זה באמת מרגש להיות חלק מהמחאה החברתית בארץ" וניגב מהרשתית עוד מבט צמא של תיכוניסטית. "צעקי איתי ביחד: העם דורש-צדק חברתי. העם דורש צדק חברתי". העם דורש שנחזור הביתה. שם בין הקירות המרופטים התחרות על תשומת הלב היא מינימלית ואינני נאלצת לחלוק את האג'נדה שלי עם עוד עשרות נשים זרות עם ציצים זקופים והתנגדות ממלכתית לחזייה תומכת. "אההה" עניתי לו ביובש "לא יודעת, ארנב. המהפכה הזו נראית לי סתם. פוליטית מידי. לא ברורה, לא ממוקדת. כל מיני מסרים סותרים ושמאלנים קיצוניים שרוצים להפיל את הממשלה. עזוב, בוא נלך הביתה. אני אקריא לך מאמרי מערכת של ישראל היום ונכתוב כמה טוקבקים נגד המפונקים הללו שרוצים דירה ברוטשילד ולטוס לחו"ל פעמיים בשנה". 

המבט העיקש של הארנב הבהיר לי כי זה לא יהיה קל. הוא התאהב. בשלט, בכוח של השלט. בנשים התל אביביות שזיהו סטרייט חופשי בשטח (הא-לו, אני פה!) בעוצמה החברתית. פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת. רחוק ממני. לכיוון הבמה. לעזאזל. הסיטואציה דרשה הפעלת כוח מאסיבי לפיזור הפגנות. "אתה יודע ארנבי" המתקתי שפתיים "אמרו לי שאביב גפן מגיע להופיע פה עוד רבע שעה"

"אביב גפן?!" הוא פער עיניים "איכס, בואי נלך הביתה"

המהפכה הושלמה.

פופוליטיקה

"די.וי.די זה פורמט מדכא"

(זה הדיבור היום בתעשייה, שתדעו)

לאולפני הרצליה אני מגיעה, כמה הולם ונכון למעמדי המקצועי הנוכחי, לאחר מסע מפרך שכלל שני אוטובוסים מרחוב קינג ג'ורג' בתל אביב ותחקור אלים של הומלס הרצלייני שבו הטחתי שוב ושוב 'איפה זה אולפני הרצליה? איפה זה אולפני הרצליה?" עד שנאות הוא לשחרר את האחיזה הרופסת ממילא בבקבוק השתייה המטונף שלו ולהצביע על הדרך הנכונה. משום מה זה מרגיש לי כמו לחזור הביתה. "לכאן אני שייכת" אני מזמזמת לעצמי כסגולה לביטחון עצמי מופרז "שנים התבזבזתי בעיתונות ובאקדמיה כשבעצם מזמן הייתי צריכה לכוון למעלה ולגלות את ייעודי האמיתי - להיות חברת פאנל!"

-- כמה שבועות לפני כן ---

על צג האייפון הבהבו המילים "מספר חסום" באותיות של קידוש לבנה (טוב, לא על האייפון, אלא על הנוקיה המעפן מהעבודה, אבל זו פעם אחרונה שאתם מפריעים לי עם אימות עובדות וכדומה). אישית, אני מסרבת על בסיס יומי לענות למספרים חסומים. זו לעולם לא אריאלה מהלוטו, אלא סתם יחצ"נית נודניקית שהתקשרה לבדוק אם קיבלתי את המייל או עורכת אקראית שטוענת שאני כבר יומיים מתחמקת משיחותיה ומאחרת לדד ליין רצחני. בקיצור, לסנן היא אחת מהפעולות האהובות עליי.  אבל הפעם, אולי בגלל מחסור בשוקולד או ברזל, חשתי אופטימית. "תעני לטלפון בוהן" שמעתי קול מוכר מלחשש בראשי הסחרחר "אולי אלו חדשות טובות".

"דברו מהר, אני על דד ליין" נבחתי לסלולרי כפי שראוי לקבל את פניהן של חדשות טובות "בוהן?" נשמע קול בלונדיני מעבר לקו (אני יודעת לזהות צבע שיער לפי הקול. זו מתנה) "מדברת שירי מקשת. יש לך דקה?". הממ, שירי מקשת. מה זה יכול להיות? אפשרות אל"ף שכללה חוזה טאלנט בערוץ ואישור להפיק, לצלם ולשדר כל תסריט שאכתוב אי פעם נפסלה מהר, בעיקר כי קשת לא מכירים בכלל את כשרוני המלבב לנפק שטויות קולנועיות בקצב הכתבה. אפשרות בי"ת שרמזה על ראיון שער שלי עם עלמה זק יורטה אפילו יותר מהר הודות ליריבות הכולם-יודעים-אבל-לא-מדברים-על-זה בין הבוס שלי לבוס של קשת. אולי הם צריכים שם פקידת קבלה חדשה? מישהי שתחנה לקיציס את האופנוע?

"שומעת מאמי?" שירי כבר עברה לפמיליאריות "אני רוצה להזמין אותך לאודישן".

"אודישן למה?"

"אנחנו עורכים תוכנית פאנלים חדשה, לשעות הרגועות של היום ואנחנו רוצים להזמין, את יודעת, אנשים דעתניים וכאלו, שכאילו, יחוו את דעתם על נושאים אקטואלים וברנז'אים. משהו קליל לאחר הצהרים, אבל ברמה גבוהה"

שתיקה. הלם. צעקת שמחה כבושה. הנפת יד ימין באויר, הנפת יד שמאל באויר. ריקוד ציפורים קטן. שתי קפיצות. התעשתות. חיוך מאוזן לאוזן. נשימה ארוכה. הרמת הסלולרי שנופץ מהרצפה. חיבורו בצלוטייפ. עוד ריקוד ניצחון קטן ואז:

"כן, שירי. לא נראה לי שזה יתאים לי".

עכשיו פסקונת קטנה, מה שבקולנועית יקרא voice over , בריאליטי יכונה טסטמוניז ואצלנו בבוהן פשוט יהיה חלק קטן בכתב מוטה הצידה ובגוף שלישי, להרחיק את ההתרחשות מהאוביקט:
בחצי השנה האחרונה שבוהן וארנב עברו לתל אביב, לא היה דבר שבוהן רצתה להיות יותר מברנז'אית. היא חלמה על זה, פינטזה על זה וקנתה יותר מידי בגדים שחורים ושחוקים בסאקס כדי להתאים לסביבה. בעוד ארנב השתלב מיידית בעבודה החדשה שלו (לא הישג גדול כן? כמה חנונים שאוהבים תיכנות ומשחקי מחשב. זרוק להם שתי מילים על world of warcraft וראה אותם מתמוגגים ונהפכים לאבק לרגליך) בוהן חשה את עצמה מנוכרת ובודדה. היא לא הבינה את השפה, לא התחברה למנהגים, לא עישנה ולא אושפזה באף מחלקה פתוחה בעשור האחרון. היא הייתה המוזרה. זו שעוד מאמינה שהעיתונות המודפסת תרים את ראשה ותנקום נו, באינטרנט הזה. כשפנו מ"האח הגדול" לכל מי שהחזיק אי פעם לפטופ וכרטיס עיתונאי כדי שייכנס לבית ודילגו עליה, היא ידעה שגורלה נגזר. כי היא לא מתאימה ולעולם לא תחשב כחלק מאותה ברנז'ה. לא משנה כמה מרירה תהיה, כמה הפרעות אכילה תאמץ, אם פונים לעורך 'טבע הדברים' ולא אליה, מה עוד נותר לומר? לא קראו לה ל'ינשופים', לא ל'שבת תרבות', לא לתוכניות בוקר בערץ המסחרי, אפילו לא לפאנלים של הישרדות. היא הייתה ונותרה - בוהן סגולה.


"אבל למה?" שאלה שירי המומה ובעצם התכוונה לומר "אני מוכנה להגשים לך את החלום- להזמין אותך לתוכנית בלי תקציב הפקה בכלל, באמת, את הוופלים תביאו מהבית, כדיי שתוכלי להגשים את מה שהתבכיינת עליו  בקיטשיות מופרכת בפסקה הקודמת ואת מסרבת? יש לך פה אפשרות לצאת מגניבה ואינטלקטואלית, ולנו למלא שעות רגולציה. נו, כל מערך התוכניות של ערוץ 8 נשען על השטות הזו, למה שלנו לא יהיה?".

"זה נורא מחמיא לי, באמת", והתכוונתי לזה "אבל לא הייתי רצינית. סתם קישקשתי בבלוג. את יודעת מה קורה במפגש ביני לבין מצלמה דולקת? לשלוף פה את קלטת הבת מצווה מ-1995 להוכחות? אני מעדיפה להישאר מאחורי הקלעים, עדיף עם מקלדת מושחזת ובוז כללי כלפיי האנושות. ואם אנחנו כבר בעניין, אתם לא צריכים דיאלוגיסטית במקרה, נכון?"

את שארית השיחה אחסוך מכם, רק אגיד שאם מערך ההסברה הישראלי יגייס את שירי ויכולות השכנוע שלה לטובתו, בסופו של דבר גולדסטון לא רק יתנצל, אלא גם יעשה עלייה לפתח תקווה. מבחורה צנועה ונחבאת אל הכלים מצאתי את עצמי באמצע הלילה, זמן השמור בדרך כלל למרתונים של גוסיפ גירל וגלי, עונה למיליים של שירי ומחווה את דעתי הנחרצת והקולנית ("כדיי שנוכל להתרשם ממך") על שלל נושאים כמו הסכסוך הישראלי -פלסטיני, עתיד השלום במזרח התיכון ונינט טייב - שחור או לבן?. "זה מאוד חמוד מה שכתבת" הייתה עונה לי שירי בשעות לא הגיוניות "אבל אל תקחי את הכל רציני כל כך, לשמור על קלילות ופאן".

"תגידי" העזתי בצעד של התאבדות מקצועית "על איזה טייפקאסטינג אני משובצת לך בפאנל?"

"טייפקאסטינג? חס וחלילה, אנחנו לא מאמינים בזה! אתם באים לפה כבני אדם. כאנשים שהם מכלול של דעות אינדבידואליות. את לא קטגוריה. את בן אדם!".

באודישן, רק שתבינו, היו גם פליטת ריאליטי שהיא דוגמנית תחתונים, ספורטאי ריבועים כל שהוא, אשת חינוך ידועה, זמר מזרחי, חבר כנסת\אלוף במילואים לשעבר ופובליציסט שמאלני. אני, אם תהיתם, ישבתי על קטגורית "עיתונאית הבידור הקלילה שתפקידה לגרום לכל האחרים להיראות רהוטים ומושכים, במיוחד כשהיא קופאת בתנוחת 'איילה מול סמיטריילר' בדיוק כשהדלקנו את המצלמות. אוי צחוקים, היא גם מגמגמת".

האמת, זו לא אשמתי! חשבתם שהמצלמה מוסיפה חמש קילו (ע"ע ליהיא גרינר), אז לי היא הוסיפה 12, כולל סנטר כפול וציצים שהתחלקו לארבעה. כל כך הייתי מסונוורת מהמראה החדש שלי על הצג עד שכמו נרקיס הופנטתי מהמראה המהמם ושתקתי. שאר חברי הפאנל, שכנראה גדלו מול מצלמות הטלויזיה עוד בזמן הפעוטון החליפו ביניהם שנינויות, דעות ובאופן כללי קיימו מה שנראה כמו אינטרקציה מוסכמת בין מבוגרים. אני לעומת זאת נדחקתי לפינת השולחן, עשיתי ניסיונות עלובים להתעשת על עצמי וצווחתי  לעברם את דעותיי המרתקות והמנוסחות היטב בקול צרוד וחנוק שהגה בעיקר את המילים: "קווא-קווא, לא-לא, אבל קווא, ווואה, גררר, חחשח, ששקקק".

בסופו של דבר, אולי מתוך יצר הגנה עצמית מפותח שלא ידעתי כי יש בי, השתתקו המערכות המדברות בגופי. האוזניים נאטמו והגוף שלי ייצר זיעה בדליים. הייתי מורידה את הבלייזר, אבל נזכרתי שלא גילחתי.  שאר החוויה נמחקה ממוחי ואם מישהו משיג את קלטת האודישן, אנא האירו את עיני מה קרה לי בין דקה חמישים ושלוש ועד ארבע-עשרה עשר. נדמה לי שהתעלפתי.

את האודישן סיימו יושבי הפאנל בלחיצות ידיים חזקות וטפיחות גב הדדיות "היה מצוין" העירו אחד לשני "סוף סוף פאנל שזרם והשיחה הייתה ממש מצוינת. מצאנו את מה שחסר". אפילו האלמוני מהקונטרול, זה שאת צחוקו הנוראי שמעתי כל העת באוזנייה ("קלוט אחי, השמנה עומדת למות") ירד כדיי לשבח אותם על העבודה הטובה.

"את שומעת?" הרימה אותי שירי מהרצפה "לא נראה לי שאת מתאימה. אבל אולי תבואי לעמוד באולפן בזמן ההקלטות? את פשוט נותנת לפאנליסטים מלא ביטחון".

מבצע שפם

"אל תורידי, אומרים שהמראה הגברי חוזר לקיץ"

(הכי כיף בדיחות בטוויטר, באמת)

שיהיה לכם ברור שבכל אשם הארנב. תחילה החליף לי את האור בסלון לצהבהב קלוש ואז פיתח עמידות לעצלנות הקוסמטית שלי. "נו בוהן" שיכנע ברכות "לא צריך פלורוסנט של בית חולים בסלון, לא כל האורחים שלנו צריכים להרגיש כאילו הם לפני ניתוח לב פתוח, מספיק שאנחנו נותנים להם לאכול את העוגות שלך". נו, מצחיק מאוד.  אז על תאורה נורמלית ויתרתי והוא ויתר מזמן על האפשרות שאי פעם אוכל להופיע במודעה של אמריקן לייזר - תמונת האחרי. "את יודעת בוהן" ניסה כשנפגשנו "יש נשים שמגלחות את הרגליים גם בחורף". נו, באמת. תעמולה זולה. דיסאינפורמציה. אקט שוביניסטי ולא-כלכלי להחריד. וכך, כשאני מוותרת והוא מוותר הגענו לרגע הזה: אני מסתובבת לי בהיכלי האופנה הישראלים, לא מודעת כלל לעובדה כי אני הגרסא הישראלית לגראוצ'ו מרקס.

שלא במפתיע, דווקא הקולגה מהמגזין המתחרה בחרה להאיר את עיניי ולהלבין את פניי. "את יודעת בוהן" פנתה אליי ברבים בדיוק אחרי שסיימתי ללגלג בקול על הצלוליטיס של הדוגמנית בת ה-20 (ציטוטים נבחרים: "אם אני אוכלת קרואסון והיא לא ראתה פחמימה משנות התשעים ולשתינו יש צלוליטיס, מי בעצם מנצחת?" וכך הלאה והלאה) "יש לך שפמון קטן". 

"זה לא שפמון!" הגנתי בחירוף נפש על המולדת "זה צללית, פיגמנט של העור. את פשוט חוסמת את כל התאורה הטבעית עם השיער הנפוח שלך על קצוותיו המפוצלים, שאת לא מצליחה להבדיל. נראה לך שהייתי מסתובבת עם שפמון בלי לדעת? ועוד בהיכלי האופנה הישראלים? הרי בחיים לא הייתי עושה את זה ליד נעליים שאני אוהבת!". מסביב כולן השתתקו, מה שמיד פירשתי כהסכמה עקרונית עם דבריי והכתרתי כמלכתם היחידה לעולם ועד. "את יודעת" לחשה לי מ' באוזן "באמת יש לך איזה שפמון קטן, איך לא שמת לב?". 

"זה בגלל שאת מזניחה אותי, את הבת הבכורה שלך" נבחתי על מאמא בוהן בסלולרי בעודה מנסה להשתלט בנועם על כיתה של 40 ילדים עם הפרעת קשב "אם היה אכפת לך מהבת שלך היית מגיעה עכשיו לתל אביב עם חוט, פינצטה, שעווה חמה וסבתא ומטפלת לי בכל העניין הקטן והשעיר הזה". מאמא בוהן נאנחה. "בוהן דיברנו על זה" היא אמרה "את בחרת לנטוש (לנטוש!) לתל אביב, אז תצטרכי להתמודד עם כל הבעיות האלו לבד. אני לא יכולה להגיע לתל אביב רק כדי להוציא לך שפם, את יודעת כמה עולה ליטר דלק היום?"

והנה הפרדוקס הפרסי- מצד אחד את מקבלת זוג גבות ששמות את נופר בצד. מצד שני את מגיעה בילט - אין עם שפם שדורש טיפוח יומיומי ואמא שמתכחשת למקום מגורייך רק כי הדלק עולה יותר מידי (וקטע קטן של נטישת בית ההורים, פריחה מהקן, מעבר לעיר השנואה עליהם ביותר בכל העולם, אבל זה לפוסט אחר). בצר ומשופם לי, הוחלט כי עליי לפנות לאשת מקצוע. קוסמטיקאית שמתמחה בשיטות עינוי שכבר עברו מן העולם המודרני (קרי: חוט) ולוקחת מחיר סמלי כמו אמא (קרי: חינם עד עשרים שקל גג). דרך לביצוע: פנייה לחברות התל אביביות הכה מתוחכמות שלי. מהמורות בדרך: כולן אשכנזיות מאנייקיות. 

"מה זאת אומרת את מחפשת מישהי שמוציאה בחוט?" פערה עליי ג' עיניים סלולריות ("מי מוציא בחוט היום? ובכלל, כמה שפם כבר יש לך שם?". הו, ג' יקירתי, על פני החרסינה שלך ושיערך הזהוב עד פלטינה. איך תוכלי להבין את צרותיי? איך תוכלי להזדהות עם כאביי? הריי מעולם לא שפכת שעווה חמה על הגבות שלך רק כדיי שבנץ יפסיק להתקשר אלייך. מעולם לא החזקת אוסף של פינצטות מכסף טהור (מתנת בת מצווה אצל פרסים, זה ושרשרת זהב) רק כדיי שתוכלי לעבור על מה שהמורטת פספסה. לעזאזל, מעולם לא היית אצל מורטת. רק ככה, עם הסכין באמבטיה "כשממש חייבים". 

אחרי שהתחלתי לברר מחירים של בורקה (ת'כלס, שחרור נשי או לא, תחשבו כמה זמן וכסף זה חוסך. את משקיעה רק באיילינר ומסקרה ואת שני אלו ממילא יש לי בבית) החליטה נ' להתגייס לעזרתי. "אני יודעת בערך איך עושים" אמרה בחשש ואז הוסיפה את המשפט המתעתע  מכולם "כאילו, אני יודעת איך לעשות לעצמי". 

עכשיו, בואו נשים רגע משהו על השולחן. כשאישה מודיעה ברבים כי היא יודעת איך לבצע הליך קוסמטי בעצמה ועל הקיר שלה לא תלויה שום תעודה מ'קוסמטיק אקדמיק' או חתיכת נייר עם סמל של משרד הבריאות, היא כנראה דוברת אמת. היא יודעת איך לעשות ציפורניים, טיפול פנים, פדיקור, הלבנת שיניים וחוסם עורקים, אבל אך ורק לעצמה. כל ניסיון להחיל את הידע היקר הזה על חברתה, גם אם היא יקרה לה מכל, ינחול כישלון, יביא לעולם מאות רגעים מביכים שבהם היא גוהרת מאחורייך ומנסה לשחזר תנועות מהעבר ובעיקר קרבה מוגזמת בין שני גופים שמעולם לא היו אמורים להיפגש בנסיבות אלו. 

נ' אכן יודעת לעשות לעצמה. ותעיד על כך חזותה המטופחת, אבל לי? לי היא לא הצליחה לעשות. התנשפנו, החלפנו צדדים, עמדנו מול המראה והבאנו לקבורה שלושה סלילי חוטים משובחים ביותר (אה, אמא. אני צריכה לקנות לך חוטים, נזכרתי) כדי להצליח להוציא שלוש שערות בודדות מהצד שאחרי כל אחת מהן צייצה נ' "סליחה" בקול שגרם לי לרצות לפגוע בה פיזית. גם הניסיונות ללמד אותי לעשות את זה בעצמי נחלו כישלון. "אוקי" עודדה אותי נ' "בדיוק מה שאת עושה, אבל הפוך". "ככה?" שאלתי "לא, ההפוך השני. את יודעת מה, תנסי עם הרגל לכיוון השני". שעתיים וחצי אחר כך היינו מוכנות להכריז על הפוגה, נסיגה ובכייה לדורות. "זו לא אשמתך" לחשתי בדמעות מתחת לשפם "זה הוא, הוא פשוט לא רוצה לעזוב".

ברגעיי השפיות האחרונים החלטתי לנסות את המוצא האחרון. השמועות אמרו שבדרום העיר, בין העובדים הזרים לזונות הנרקומניות נמצאת איזו "שושי" אחת, עולה ותיקה מכורדיסאטן שמהלטטת בחוט כשם שהיא מהלטטת בשלושת בעליה התמימים. עם מפת העיר ושיחה ערה בניב סודאני הצלחתי למצוא את המקום. כוך קטן בפאתי אחד החצרות, מוקף בנשים בנות שישים פלוס הממלמלות בשפת אמן רכילות קטלנית ומתכונים לקובה. בפניהן היו נעוצות שומות שעירות ושפמונים אדירים. הגעתי הביתה. 

שושי בחנה את פניי, תבעה את עלבונה של העדה ("מה את עושה לגבות שלך? את צריכה להשוויץ בהן, לתת להן להתחבר ביחד") וקירבה חוט לבן ומתוח מתחת לאף שלי. בתנאי תברואה שלא היו עוברים אפילו בפאתי דלהי, ביצעה בי שושי אקט קוסמטי למהדרין, תבעה את שכרה הצנוע ובחנה בגאווה את יצירתה. אמנם נראיתי כמו פיצה שנזרקה על הרצפה (עור רגיש, פנים אדומות, תזרמו איתי) אבל ללא שום רמז לאנדרוגיניות סמויה. "יופי!" אמרה שוש "ועכשיו המפשעות".