חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות נעליים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נעליים. הצג את כל הרשומות

יום שני, 28 בפברואר 2011

מבצע שפם


"אל תורידי, אומרים שהמראה הגברי חוזר לקיץ"
(הכי כיף בדיחות בטוויטר, באמת)


שיהיה לכם ברור שבכל אשם הארנב. תחילה החליף לי את האור בסלון לצהבהב קלוש ואז פיתח עמידות לעצלנות הקוסמטית שלי. "נו בוהן" שיכנע ברכות "לא צריך פלורוסנט של בית חולים בסלון, לא כל האורחים שלנו צריכים להרגיש כאילו הם לפני ניתוח לב פתוח, מספיק שאנחנו נותנים להם לאכול את העוגות שלך". נו, מצחיק מאוד.  אז על תאורה נורמלית ויתרתי והוא ויתר מזמן על האפשרות שאי פעם אוכל להופיע במודעה של אמריקן לייזר - תמונת האחרי. "את יודעת בוהן" ניסה כשנפגשנו "יש נשים שמגלחות את הרגליים גם בחורף". נו, באמת. תעמולה זולה. דיסאינפורמציה. אקט שוביניסטי ולא-כלכלי להחריד. וכך, כשאני מוותרת והוא מוותר הגענו לרגע הזה: אני מסתובבת לי בהיכלי האופנה הישראלים, לא מודעת כלל לעובדה כי אני הגרסא הישראלית לגראוצ'ו מרקס.

שלא במפתיע, דווקא הקולגה מהמגזין המתחרה בחרה להאיר את עיניי ולהלבין את פניי. "את יודעת בוהן" פנתה אליי ברבים בדיוק אחרי שסיימתי ללגלג בקול על הצלוליטיס של הדוגמנית בת ה-20 (ציטוטים נבחרים: "אם אני אוכלת קרואסון והיא לא ראתה פחמימה משנות התשעים ולשתינו יש צלוליטיס, מי בעצם מנצחת?" וכך הלאה והלאה) "יש לך שפמון קטן". 

"זה לא שפמון!" הגנתי בחירוף נפש על המולדת "זה צללית, פיגמנט של העור. את פשוט חוסמת את כל התאורה הטבעית עם השיער הנפוח שלך על קצוותיו המפוצלים, שאת לא מצליחה להבדיל. נראה לך שהייתי מסתובבת עם שפמון בלי לדעת? ועוד בהיכלי האופנה הישראלים? הרי בחיים לא הייתי עושה את זה ליד נעליים שאני אוהבת!". מסביב כולן השתתקו, מה שמיד פירשתי כהסכמה עקרונית עם דבריי והכתרתי כמלכתם היחידה לעולם ועד. "את יודעת" לחשה לי מ' באוזן "באמת יש לך איזה שפמון קטן, איך לא שמת לב?". 

"זה בגלל שאת מזניחה אותי, את הבת הבכורה שלך" נבחתי על מאמא בוהן בסלולרי בעודה מנסה להשתלט בנועם על כיתה של 40 ילדים עם הפרעת קשב "אם היה אכפת לך מהבת שלך היית מגיעה עכשיו לתל אביב עם חוט, פינצטה, שעווה חמה וסבתא ומטפלת לי בכל העניין הקטן והשעיר הזה". מאמא בוהן נאנחה. "בוהן דיברנו על זה" היא אמרה "את בחרת לנטוש (לנטוש!) לתל אביב, אז תצטרכי להתמודד עם כל הבעיות האלו לבד. אני לא יכולה להגיע לתל אביב רק כדי להוציא לך שפם, את יודעת כמה עולה ליטר דלק היום?"

והנה הפרדוקס הפרסי- מצד אחד את מקבלת זוג גבות ששמות את נופר בצד. מצד שני את מגיעה בילט - אין עם שפם שדורש טיפוח יומיומי ואמא שמתכחשת למקום מגורייך רק כי הדלק עולה יותר מידי (וקטע קטן של נטישת בית ההורים, פריחה מהקן, מעבר לעיר השנואה עליהם ביותר בכל העולם, אבל זה לפוסט אחר). בצר ומשופם לי, הוחלט כי עליי לפנות לאשת מקצוע. קוסמטיקאית שמתמחה בשיטות עינוי שכבר עברו מן העולם המודרני (קרי: חוט) ולוקחת מחיר סמלי כמו אמא (קרי: חינם עד עשרים שקל גג). דרך לביצוע: פנייה לחברות התל אביביות הכה מתוחכמות שלי. מהמורות בדרך: כולן אשכנזיות מאנייקיות. 

"מה זאת אומרת את מחפשת מישהי שמוציאה בחוט?" פערה עליי ג' עיניים סלולריות ("מי מוציא בחוט היום? ובכלל, כמה שפם כבר יש לך שם?". הו, ג' יקירתי, על פני החרסינה שלך ושיערך הזהוב עד פלטינה. איך תוכלי להבין את צרותיי? איך תוכלי להזדהות עם כאביי? הריי מעולם לא שפכת שעווה חמה על הגבות שלך רק כדיי שבנץ יפסיק להתקשר אלייך. מעולם לא החזקת אוסף של פינצטות מכסף טהור (מתנת בת מצווה אצל פרסים, זה ושרשרת זהב) רק כדיי שתוכלי לעבור על מה שהמורטת פספסה. לעזאזל, מעולם לא היית אצל מורטת. רק ככה, עם הסכין באמבטיה "כשממש חייבים". 

אחרי שהתחלתי לברר מחירים של בורקה (ת'כלס, שחרור נשי או לא, תחשבו כמה זמן וכסף זה חוסך. את משקיעה רק באיילינר ומסקרה ואת שני אלו ממילא יש לי בבית) החליטה נ' להתגייס לעזרתי. "אני יודעת בערך איך עושים" אמרה בחשש ואז הוסיפה את המשפט המתעתע  מכולם "כאילו, אני יודעת איך לעשות לעצמי". 

עכשיו, בואו נשים רגע משהו על השולחן. כשאישה מודיעה ברבים כי היא יודעת איך לבצע הליך קוסמטי בעצמה ועל הקיר שלה לא תלויה שום תעודה מ'קוסמטיק אקדמיק' או חתיכת נייר עם סמל של משרד הבריאות, היא כנראה דוברת אמת. היא יודעת איך לעשות ציפורניים, טיפול פנים, פדיקור, הלבנת שיניים וחוסם עורקים, אבל אך ורק לעצמה. כל ניסיון להחיל את הידע היקר הזה על חברתה, גם אם היא יקרה לה מכל, ינחול כישלון, יביא לעולם מאות רגעים מביכים שבהם היא גוהרת מאחורייך ומנסה לשחזר תנועות מהעבר ובעיקר קרבה מוגזמת בין שני גופים שמעולם לא היו אמורים להיפגש בנסיבות אלו. 

נ' אכן יודעת לעשות לעצמה. ותעיד על כך חזותה המטופחת, אבל לי? לי היא לא הצליחה לעשות. התנשפנו, החלפנו צדדים, עמדנו מול המראה והבאנו לקבורה שלושה סלילי חוטים משובחים ביותר (אה, אמא. אני צריכה לקנות לך חוטים, נזכרתי) כדי להצליח להוציא שלוש שערות בודדות מהצד שאחרי כל אחת מהן צייצה נ' "סליחה" בקול שגרם לי לרצות לפגוע בה פיזית. גם הניסיונות ללמד אותי לעשות את זה בעצמי נחלו כישלון. "אוקי" עודדה אותי נ' "בדיוק מה שאת עושה, אבל הפוך". "ככה?" שאלתי "לא, ההפוך השני. את יודעת מה, תנסי עם הרגל לכיוון השני". שעתיים וחצי אחר כך היינו מוכנות להכריז על הפוגה, נסיגה ובכייה לדורות. "זו לא אשמתך" לחשתי בדמעות מתחת לשפם "זה הוא, הוא פשוט לא רוצה לעזוב".

ברגעיי השפיות האחרונים החלטתי לנסות את המוצא האחרון. השמועות אמרו שבדרום העיר, בין העובדים הזרים לזונות הנרקומניות נמצאת איזו "שושי" אחת, עולה ותיקה מכורדיסאטן שמהלטטת בחוט כשם שהיא מהלטטת בשלושת בעליה התמימים. עם מפת העיר ושיחה ערה בניב סודאני הצלחתי למצוא את המקום. כוך קטן בפאתי אחד החצרות, מוקף בנשים בנות שישים פלוס הממלמלות בשפת אמן רכילות קטלנית ומתכונים לקובה. בפניהן היו נעוצות שומות שעירות ושפמונים אדירים. הגעתי הביתה. 

שושי בחנה את פניי, תבעה את עלבונה של העדה ("מה את עושה לגבות שלך? את צריכה להשוויץ בהן, לתת להן להתחבר ביחד") וקירבה חוט לבן ומתוח מתחת לאף שלי. בתנאי תברואה שלא היו עוברים אפילו בפאתי דלהי, ביצעה בי שושי אקט קוסמטי למהדרין, תבעה את שכרה הצנוע ובחנה בגאווה את יצירתה. אמנם נראיתי כמו פיצה שנזרקה על הרצפה (עור רגיש, פנים אדומות, תזרמו איתי) אבל ללא שום רמז לאנדרוגיניות סמויה. "יופי!" אמרה שוש "ועכשיו המפשעות".

יום חמישי, 10 בפברואר 2011

סלבז הם לא חבריך, בפקודה!



"אז תתקשרי אלי, טוב?"
(אני, נואשת) 

"אני רוצה לראיין סלבריטאיות!" צווחתי בקולי העדין  על העורכת של אחד המוספים הנקראים בארץ . זה הקטע החדש שלי במדינת תל אביב. לבטא את דעותיי בצרחות, כי רק ככה שומעים (לתייג תחת הכותרת "דברים שלמדתי מהאח הגדול"). קשה לי במקום העבודה החדש שלי. אם עזבתי את ממלכת הזוהר שלי בה נתנו לי לרוץ עם כל רעיון שיש לי, מופרך ככל שיהיה ("לאכול 50 סוגי גלידות בשעה ואז להצטלם רכובה על סוס, רק הפוך? לכי על זה!") עד לקו הסיום, כאן אני נאלצת להמציא את עצמי מחדש. ואני שונאת את זה. טוב לי עם גרסת הבטא שלי. .במשך עשרים וכמה שנים (קרוב יותר לשלושים מלעשרים, אגב)  פיתחתי אישיות מרתקת, מסחררת ובעלת רעיונות אקזוטיים להפליא, שמשום מה לא עוברים את הסינון של העורכת אנינת הטעם שלי. אחרי ששקעתי בדיכאון לא פוטוגני בעליל, כי לא משנה מה אומרים לכם, פיג'מה מקטיפה עם סגירת וולקרו היא לא הצהרה אופנתית, החלטתי לנסות לכבוש תחום חדש בעיתונות הישראלית. תחום רדום, תחום עייף, תחום שמקובע על עצמו וכמעט לא מתעסקים בו בתקשורת של ימינו - סלבריטאים

"אני רוצה לנפץ קלישאות" זמזמתי לעורכת, "לתת זוית רעננה. כיפית. חוץ מזה, חוץ מחני נחמיאס, סנדרה שדה ומרים פורת, רוב הסלבז השוות כרגע הן פחות או יותר בגילי. אני מבינה אותן, את הקשיים שהן עוברות, הטוויטר, הפייסבוק וכל שאר הדברים שמרתה סטיוארט מעולם לא דיברה עליהן. אם אני אשב איתן על קפה, סליחה על מים מורתחים ולימון מעורבב עם ויטמינים כי זה מה שהצעירות שותות היום, הן בטח יתחברו אליי יותר. הן ירגישו יותר נוח לדבר עם חברה על הבגידות של בן הזוג, על הסמים בשירותים, על הבלגן בקופה של זארה. את יודעת, כל החיים המלהיבים והמדהימים הללו שיש בתל אביב ואני טרם הצלחתי למצוא!".

"טוב בוהן" ענתה העורכת בעייפות כשהיא פוזלת למסך המחשב, עונה למיילים בבלק ברי ומורחת לק על הבהונות "הצלחת לתפוס את תשומת ליבי. תראייני את שירה* , יש לה תוכנית חדשה בפריים טיים ערוץ 2 ותביאי ראיון בן-זונה". "סליחה העורכת" עניתי בכבוד "היום לא אומרים כבר בן זונה, אומרים ראיון במוברק. קראתי בטוויטר". 

הארנב ניסה לזייף התלהבות ככל האפשר מהבשורות שלי ועבד חזק על מנגנון ההדחקה שראה ששוב אני מחזיקה שתי קופסאות נעליים חדשות שקניתי בדרך הביתה. הענקתי לו את מבט "לא משנה כמה פישלת עם הכביסה אתמול, היום אתה מקבל קצת אקשן" וחייכתי ככל שהדרטמולוג ורופאת השיניים מאשרים לי "אני הולכת לראיין את אחת הסלבריטאיות הכי גדולות בארץ וזה הראיון הכי הורס שמדינת ישראל ראתה! אני אוכיח לכולם מה אני שווה!"

שירה ואני קבענו בבית קפה אינטימי בצפון הישן או שמא מדובר בצפון הישן-ישן או הצפון החדש-ישן. אינני בקיאה עדיין בהגדרות התל אביביות המדויקות. האמת, אני רציתי שניפגש במשהו שלא יאלץ אותי לקחת שלושה אוטובוסים, מונית שירות ולהרוס זוג נעלי עקב, אבל שירה התעקשה. "שם" המתיקה לי בקול שהשיק אלפי פרסומות ליוגורט פרו ביוטי "נוכל לדבר בשקט, בלי שיפריעו לנו". אחרי שהצלחנו להתחמק משלושה צלמי פפארצ'י כשאחד מהם צועק לעברנו "שירה, יא מאנייקית, קבעת איתנו לפני חצי שעה, תפסיקי לאחר כבר, קיבינימט" הזמנו את המים רותחים עם לימון וגלולת ויטמינים ("המחירים פה בשקלים או בדינר מצרי?" שאלתי את המלצרית "כי יש פה יותר מידי אפסים") ואז דנה ירתה את המשפט הראשון והאהוב עלי מכולם אחרי "איך את רזה":

"יואו, איך את צעירה" אמרה החברה החדשה הכי טובה שלי "נורא פחדתי שיביאו לי אחת מהזקנות האלו שלא יבינו על מה אני מדברת, אבל את, כמעט בגילי, נכון?". הסמקתי, עיפעפתי, העלתי שלוש קילו מאושר והורדתי אותם בעזרת כוח המחשבה ושפיכת שארית המים החמים שלי לעציץ הקרוב "בערך בגילך" חייכתי "כמה שנים מעלייך, אבל לא הרבה. לא עשור או משהו, חס וחלילה". "יואו, את לא נראית" המשיכה הסנדקית העתידית של ילדיי "איזה כיף, אז בואי לא נקרא לזה ראיון, בסדר? בואי נעשה שיחת חברות".

שלוש שעות אחר כך אני ספונה בביתי הדל, באובר דוז של מי לימון חמימים ושירה. "היה ראיון מדהים" אני מדווחת לעורכת "היא, היא מדהימה ומתוקה ואולי אנחנו הולכות לקנות ביחד מכנסיים בשבוע הבאה כי שתינו נמוכות ואני רק שלוש מידות מעליה!". העורכת מהנהנת בצד השני של האייפון "מה שתגידי, רק תגישי את זה מחר". אני מתיישבת מול המחשב, מדליקה את הטייפ הורוד כדי להתחיל בכתיבה ורוצה למות. מתברר שבעוד שאני פתחתי את ליבי הקטן והמכווץ בפני הסלבריטאית הזו, כולל וידויים שלא נשמעו מעולם בתחום הקוסמטיקה, בריאות ופטריות וגינליות, שירה הייתה עסוקה בלסובב אותי על האצבע הקטנה ולהפגין יכולות משחק ותמרון שבוודאי לא הופגנו במלואן בטלנובלה האחרונה שעשתה. סליחה, "דרמה יומית".

בכל פעם שפסקתי מגרגורי ההערצה שלי לחזותה החיצונית, בחירות הסטיילינג שלה ובחוריה המצויינים והעזתי לשאול שאלה קשה בסגנון "האם את מאמינה שעכשיו ריטלין זה חוקי ואה, האם החוק הזה משפיע על חייך באופן אישי?" הפגינה שירה כישורי חברות נשית שסחפו אותי הרחק מכוונתי המקורית לערוך איתה ראיון עומק ושפעה עצות מחכימות כמו "כדאי לך למרוח על זה קורטיזון ולראות רופא בהקדם". עכשיו מילא ההשפלה העצמית, אבל איך אני אמורה לכתוב ראיון חתרני שמורכב מהקלישאות שהנ"ל ניפקה בסגנון "אני מאוד מאושרת במקום שאני נמצאת בו עכשיו" "אני שמחה שהבמאי מאמין בי ואני מאמינה בעצמי" ו -
I did not have sexual relations with president Kazav". 

בסוף הראיון עוד שומעים את קולי המצווח מתחנן לשירה "אז נדבר מאוחר יותר, נכון?" אני שואלת "תספרי לי איך היה הדייט עם הבחור ההוא וכן, כמובן שזה לא לציטוט. ואולי נשב בשישי על עוד קצת מי לימון? בצפון הישן? אני כל כך בודדה, פלייייייייז?". "בטח" עונה לי הכלבה "הרי אנחנו חברות!".

"שומעת?" אני אומרת לעורכת בטלפון "יש לי רעיון חדש. אולי נכתוב על נואו-באדיז שמתעקשים להיות חברים של סלבז?".

_
*שירה - השם בדוי, אבל הסלבריטאית מדרג איי ליסט, תאמינו לי

יום חמישי, 15 ביולי 2010

זוגיות שוטף פלוס שלושים



"בוהן, אני אוהב אותך"
(הארנב יודע מאיזו צד מרוחה החמאה. עליי כמובן)


לאחרונה נשים רבות עוצרות אותי ברחוב ושואלות : "יפה! חדש?" בעודן מצביעות על הארנב בהערכה ומקנאות לי בגלוי. זה נחמד לי ככה. לדעת שאני מושא הערצה וחיקוי לזוגיות מתפקדת ושבסופו של דבר הצלחתי לתפוס גבר בר-חיתון בין כל הבררה שרצה שם בחוץ (ושעל כולה ריפרפתי בשנות העשרים המוקדמות שלי). לצערי עם הפרגונים בא מה שנשים מסוימות קוראות "כנות" ואני מכנה "מרירות אין קץ". "נורא השתנית מאז שאת יוצאת איתו" מטפטפת לי מ' "חבל עלייך, היית כזו מגניבה ועכשיו את... יודעת.. רגילה כזו".

כן, מ' יודעת בדיוק מה הנקודות הרגישות שלי. אגו בגודל החוב הלאומי ותחזוק פרסונה אלמותית של אלגנטיות ומגניבות. נכון, אין הרבה קשר בין זה לבין המציאות, אבל להצביע על זה ישירות? בלי לרכך את המכה קודם? בלי להציע שוקולד? "את מגזימה" אני מנפנפת אותה עם ציפורני ה-10 ב-20 שקניתי בביוטי קייר לפני שבוע "אני בדיוק אותה בוהן כמו מקודם. מדהימה ומשעשעת. עכשיו, אם תוכלי, תסירי את המלתעות שלך מהאייס אספרסו שהכנתי לך ועופי היישר הביתה, לממלכת הנס קפה העלובה שלך".

מ' אולי עפה, אבל החשש כבר מכרסם בי כמו הומסקסואליות במגזר החרדי.  "הייתכן כי הכלבה צודקת?" אני שואלת בקול מול הראי "זוגיות זה אמנם להתפשר, אבל האם אני מתפשרת על עצמי? האם צחי הנגבי באמת זכאי? והיכן אמצא מפלט ביולי-אוגוסט מאלפי ילדים דביקים?". לשמחתי הארנב בדיוק חוזר הביתה ומונע ממני להמשיך לנהל את דו השיח העמוק שלי עם עצמי. "עזבי בוהן" הוא חותך "את בדיוק כמו ביום שהתאהבתי בך. יש לך פה מטונף, ציצים נהדרים ואישיות של פקח תעבורה במחזור. מה יש לא לאהוב?".

הו ארנב. מילותיו של גבר מאוהב. אבל האמת היא שמשהו בי כן השתנה. פשוט במקום להשקיע כל כך הרבה שעות בלאמלל אנשים אחרים (מלצריות, פקידי ממשל, מתנדבים בצער בעלי חיים) אני משקיעה אנרגיות בלגרום לו להבין שהוא זכה בפיס הבחורות השוות פלוס בונוס של סקס אקטיבי ופתקי הפתעה בתיק. רק השבוע העדפתי ללטף את הבטן שלו אחרי ארוחת צהרים עמוסה במיוחד במקום לדחוף קטינות בסופעונה במנגו. רק אתמול נאלצתי לסכור את פי בכוח ולמלמל "לא עכשיו, לא עכשיו. חכי שתהיה כתובה חתומה ואז תתחרעי על ההרגל שלו לפזר תחתונים בכל הדירה". רק היום שלחתי לו לינקים לטבעות אירוסין בהנחה. זה כל כך מעייף שאין לי זמן להיות אני.

"ארנב" אני פונה אליו בעודו דבוק למחשב "נכון שאתה תישאר אחרי שכל החברות שלי יפסיקו לדבר איתי?". הוא מהנהן. "נכון שתאהב אותי גם אם אשמין 20 קילו ואתארגן על האישיות של ג'ודי ניר מוזס שלום?" הוא מהנהן בשנית. "נכון שנתחתן תוך חצי שנה בגן אירועים ירוק בשישי בצהרים ולא נגיש אוכל אלא רק קוקטיילים וטאפטסים, ואתה תלבש חליפה שחורה עם עניבה דקה וסניקרס ואני אלבש שמלת כלה משוחזרת משנות הארבעים עם המון תחרה וסאטן ונעלים של וויויאן ווסטווד ותהיה רק מוזיקת אולדיז ולא מזרחית וכל המלצרים יהיו בלי חולצה, כלומר- אם זה מה שתרצה?" והוא מהנהן בפעם השלישית. מוכן לרצות אותי ולענות על אימיילים דחופים באותו זמן. וזה שווה הכל. כאילו, אוקי, אז תוך שנה שנתיים לא תהיה לי אישיות, חברות או כסף בעו"ש (חייבת להפסיק להתמכר לאתרי קניות בשלוש בבוקר). אבל היי, תהיה לי טבעת יהלום וזה יותר טוב מכל אישיות שיש.

יום שבת, 6 במרץ 2010

בחורה נורמטיבית



"איך זה קרה לנו?"
(אבא של אחד האנסים, מחוץ לאולם הדיונים בבית המשפט. מאבד פרופורציות)

יעקב ואני נוסעים על כביש 443 בדרך לירושלים. יום שישי היום וכבר שתיים וחצי, תיכף שבת. אנחנו חוזרים מהרצאה משותפת בתל אביב. מצחיק לי עם יעקב, למרות הפרשי הגילאים. שלושים שנה לטובתו, דור במונחי סוציולוגיה. אנחנו מדברים הרבה כי יש פקקים ואני שואלת אותו איך הוא פגש את אשתו כי זו שאלה שאני תמיד שואלת ואיפה כבר יצא לו לטייל כי אנשים אוהבים להיזכר בהרפתקאות של עצמם. השיחה נעה בין איטליה, לצלבנים לבעיות החנייה בתל אביב וכמה חשובה המודעות לשימור בירושלים, עד שזה מגיע.

אנחנו כבר אחרי המחסום שבאיזור מודיעין ונופפנו לחיילים שסוגרים שם שבת. כשהייתי קטנה סבתא שלי הייתה אורזת שקית מיוחדת עם חטיפים ושוקולד לחיילים שבמחסומים ומחלקת להם את זה כשהיינו מגיעים. היום כבר לא עושים דברים כאלו, רק מנידים בראש להראות שאנחנו בסדר ומחייכים אליהם את חיוך "אני משלכם, אח שלי" כדי לעבור מהר. יעקב מתחיל לדבר על זה מיד אחרי שהחייל האחרון נעלם במראה האחורית. אולי הגיל הצעיר של החיילים הזכיר לו, אולי זה נושא שאליו מגיעים רק דרך שתיקות מביכות.

"אני לא מצליח להבין איך אף אחד לא ראה את זה. בבית הספר? במשפחה? הרי הייתה לה עובדת סוציאלית צמודה אליה, איך היא לא שמה לב?" הוא זועם, מחפש אשמים. אני מבינה אותו. זה הסמול-טוק הכי לוהט במדינה בימים האחרונים. קוראים את הפורנוגרפיה הקלה בעיתון ורצים לספר לחבר'ה. המניות של 'פוקס' ושות' בטח שילשו את עצמן בשבוע שחלף. הרי יש לפחות 13 בני טובים שמדגמנים את מיטב קולקציית חורף 2009-2010 באולמות בית המשפט, מינוס בר רפאלי. אני רוצה להגיד לעצמי שהם יושבים עכשיו כפופים כי הם מתביישים בעצמם. באטימות שלהם, בידיעה שאם חבר שלכם מציע סיבוב חינם על הבחורה ההיא, כדאי אולי לשאול למה ולא רק מתי. אבל זה יהיה לשקר לעצמי. הם לא מתביישים. רק מקווים שלא יראו את הפנים שלהם. שהחיים שלהם לא יהרסו.
**
נובמבר 2006, אחד מבתי הספר בדרום העיר ואני עומדת מול כיתה של בנות 15 יותר בוגרות ממה שאני אהיה אי פעם.  אחת המורות ראתה לפני שבוע גרפיטי בחצר. משהו סמלי, קטן, בטח כמו שהיה בבית הספר שלכם. "איילת הזונה" או "שרון הנותנת". היא צעירה המורה הזו, מעורבת, עדיין לא עייפה,  והיא זו שהזעיקה אותנו. אני כותבת אותנו, כי זה מה שלימדו אותי במרכז הסיוע של נפגעות תקיפה מינית ואונס, שאת חלק ממשהו. תמיד. שאת אף פעם לא לבד. אנחנו שתיים ואנחנו מפרידות את הבנות והבנים ומתחילות להעביר שיעור על תקיפה מינית. אני יושבת במעגל מולן וכשהמנהלת נכנסת לבדוק אם הכל בסדר, לוקח לה כמה דקות לזהות אותי. אני נטמעת בהן עד כדי כך טוב. השיעור עצמו הוא סיוט. הן חושבות שהמורות קצת הגזימו ו"הכל בסדר, סתם כמה ילדים עושים צחוקים", מינימום שיתוף פעולה. אני מסיימת אחרי 45 דקות של תסכול וכותבת את המספר של המרכז על הלוח, כמו שלימדו אותי. "1202 , 24 שעות ביממה" אני אומרת להן, אבל הכיתה כבר ריקה.

אני נפגשת עם הבחורה השנייה בחוץ, גם עם הבנים לא היה להיט. שתינו ממהרות לעלות להר הצופים, יש שיעור בצהרים שאסור לנו להחמיץ. לפני הנסיעה הארוכה אני קופצת לשירותים, ליתר ביטחון. אחת הבנות שהייתה בכיתה ניגשת אלי. היא לא משכה תשומת לב ולא שתקה יותר מידי. אני דווקא זוכרת שהיא אמרה כמה דברים מעניינים בדיון, אבל אתם יודעים, לא התעכבתי. היא שואלת אותי מאיפה הנעליים. אנחנו מתעכבות שם עוד רבע שעה, מדברות על כלום. כמה בנות נכנסות לשירותים ומסתכלות עלינו בחשד, אנחנו ממהרות לצאת משם. אני נותנת לה את המספר שלי. "יש לי כמה בגדים שאולי יתאימו לך, תתקשרי אם תרצי".

אחרי חודש יש לי כבר שברי עלילה. היא מספרת לי על חבר של אחיה הגדול. ושהוא אוהב אותה, למרות שהיא לא בטוחה שהיא אוהבת אותו. ושהם עושים דברים ולפעמים זה כואב. ואסור לה לספר לאחיה. ולפעמים היא אומרת שהיא הולכת לחברות והיא הולכת אליו והם שותים ולפעמים גם חברים שלו באים וזה נחמד, להיות קצת גדולה, כי אחיה אף פעם לא מרשה לה להיות עם חברים שלו. הסיפור הזה גדול עלי ואני מבקשת את רשותה לספר למדריכה שלי. היא מסרבת ונעלמת לכמה שבועות. אני מתייעצת עם הפסיכולוגית של המרכז והיא אומרת שאי אפשר להכריח אף אחת. שזו החלטה שלה. היא מתקשרת בסוף, מדברת איתי שעה על כלום ומנתקת. "הכל בסדר". יותר אני לא שומעת ממנה.
**
אנחנו כבר בכניסה לבגין. יעקב מספר שגם אצלו בבית הספר הייתה "הנותנת". כולם ידעו. זה תמיד ככה. תמיד יש מישהו שכולם יודעים שאיתה אפשר. אני מזדעזעת. במלוא הצדקנות המזוייפת שלי. מתחילה לנאום לו שאין דבר כזה ואף בחורה לא רוצה להיות הנותנת. אבל גם אצלנו בשכבה הייתה כזו ואני קינאתי בה בטירוף, כי תמיד היו מסביבה בנים ומסביבי לא. והמצאנו עליה סיפורים וקראנו לה שרמוטה ולא חשבנו שנייה למה היא עשתה את זה וכמה היא באמת רצתה.

יעקב לא יודע מה קרה עם הנותנת של השכבה שלו. "בטח התחתנה, עשתה ילדים. כמו כולנו". אני חושבת על ה"נותנת" שלי וזוכרת שראיתי בפייסבוק שאמרו עליה שהיא חזרה בתשובה וכמה זה מצחיק, זאתי שהייתה הולכת עם כל הציצים בחוץ ועם כולם ותמיד ידעו שכיף איתה, מבלה עכשיו רק עם בורא שמיים ועם עצמה. ואני מבינה שלא הייתי צריכה לקנא בה ושעכשיו אני גם לא צריכה לרחם עליה. רק לשים לב.

יום חמישי, 25 בפברואר 2010

'Tis the season to be slutty, la-la-la, la-la-la-la*



"אני רוצה להיות כאילו נזירה, אבל נזירה סקסית"
(בזאר במדרחוב, תחילת השבוע)

שנה שעברה אירעה תקלה מבצעית בבית בוהן. אני, שמכינה את התחפושת שלי חודשים לפני, כולל רכישת בדים, אביזרים, תפירה, הדבקה, קללות וסקיצות- שקעתי בפרויקט מקצועי מטופש והגעתי לערב פורים חסרת נשימה ויותר גרוע - חסרת תחפושת. זו היה כשל מבצעי בדרגה חמורה. מה שנראה בביתנו "הפאק הזה עליי". הרי כל שנה אני מייצרת ציפיות כאיש מוסד בינוני בחופשה באירופה ומביאה תוצאות ואילו השנה, אני עומדת לאכזב. אין מקוריות, אין תחפושת. אין תיכנון מוקדם ולעזאזל - איפה מכונת התפירה המזדיינת שלי? "אמממממממממממממממממממא, מי גנב לי את מכונת התפירה המזדיינת שלי?"

אמא בוהן הגיעה לסלון. בעיניה היה המבט שאומר "שיט, היא שוב מטורפת", אבל אני התעלמתי. לעזאזל, אין לנו זמן עכשיו לשטויות האלו של :"האם זו באמת הבת שלי ואולי הייתי צריכה להניק אותה יותר כשהיתה קטנה", אנחנו במצב חירום. אין לי תחפושת. "בוהן, תנשמי עמוק" היא ניסתה להרגיע " יש לך דימיון שצריך ריסון תרופתי, אני בטוחה שתצליחי לחשוב על משהו".

למזלי, ובעצם למזלה, נזכרתי שקראתי איפשהוא שטים ברטון השתלט על פרויקט עליסה בארץ הפלאות והיי, תמיד רציתי להיות עליסה. שמלה תכולה מברנרד שבקושי נסגרה עלי, גרביונים לבנים, נעלי מרי ג'ין, מפת שולחן שהפכה לסינר, פפיון שחור בקארה, שעון כיס וארנב (כי תמיד יש לי ארנב פנוי בבית) ונראיתי פורימית. טסנו למסיבה בחניון הלאום, קפאנו בכניסה, שילמנו חצי משכורת סטודנט ונכנסנו רק כדי לראות אותה, את עליסה.

"יואו, איזה קטעים" היא אמרה לי "את גם עליסה. אנחנו תאומות!". טוב, לא ממש. כי היא הייתה במיני כחולה, איזו גופיה שאיפשרה לפיטמות שלה לקרוץ לי, ביריות לבנות מרשת וסרט בשיער, אלא מה. לידה עמד הבויפרנד, לפחות אני מקווה שהוא היה איתה במינימום קשרי יזיזות ושהובטח לו פיצוי הולם, כי הוא הולבש בתור ארנב, כולל האוזניים והזנב. "זה ממש חמוד" אמרה לי אליס ואני רציתי למות. מעולם לא הרגשתי לבושה כל כך.

שתבינו, אני לא בחורה שנוהגת להתלבש יותר מידי. אם אלוהים נתן לך קליוויץ' מספיק יפה, חובה עלייך לחלוק אותו עם העולם, זה מה שאני תמיד טוענת. ובכל זאת, במסיבה הזו, שלהזכירכם התארחה בחניון נטוש בקור של 7 מעלות בצל, הרגשתי קצת, איך לומר, חסודה? בנות (נשים?) מכל הגילאים, צבעים והמידות הדגימו יפה איך ניתן לשפר את מערך יחסי הציבור של רוב מקצועות הצווארון הכחול. חסרות לנו אחיות? ספרניות? מלחיות? שוטרות? מלצריות על סקטים? מלכות סאדו? שטויות. פשוט תשלחו את הבנות הללו לביתני הגיוס הנכונים ותראו איך שיעור ההתגייסות קופץ פלאים. אגב, גם חיילות צה"ל ישמחו לשדרוג סקסי. אין כמו סוודר קצינות עם גרביוני תחרה. באחריות.

לשם שינוי, בסיטואציה הנוכחית, אני הייתי הבעיה. הרי היה לי נורא קל לתפוס פה את עמדת ה"אוי אוי, איך הפך החג הזה לחג השרמוטות. איפה הימים שבהם אסתר המלכה ממש לבשה משהו ולא סתם הדביקה כוכבים על הציצים", אבל זו תהיה צביעות כי:
א. הרי בכל מקרה בעוד כמה עשרות שנים בעת שאהיה עסוקה בצביעת שיער שיבה וספירת צמיגי שומן, אני מתכננת לשלב גם כמה קינות על אובדן הערכים של הנוער כיום ולמות מקנאה על האומץ ומנגנון החום-קור המשובח שלהן, אז למה להתחיל עכשיו?
ב. גם אני רוצה! גם אני רוצה להיות לוהטת! גם אני רוצה שכבת רוק מעריצה\חרמנית בכל אשר אלך, גם אני רוצה להיות חתלתולה פראית ולהתעוות על הבמה בחושניות בלי אביזרים מפגרים שאמנם שומרים על אמינות הדמות, אבל ראבק, ניסיתן פעם לרקוד עם כנפיים של מלאך??!?

אתם יודעים למה הן מתלבשות ככה? למה אנחנו מתלבשות ככה? כי אנחנו יכולות. כי אנחנו כוסיות. כי זה כיף. כי את קורעת את התחת בפילאטיס (הן, אני לא מתקרבת לזבל הזה) ונמנעת משוקולד בדיוק בשביל להשוויץ. הרי כל הזמן מצפים ממך לחנוק את המיניות שלך עד לפיתוח הפרעת אכילה בינונית. לשנוא את עצמך שאת לא מספיק רזה, לא מספיק יפה, לא מספיק נשית, לא מספיק מושכת והנה מגיע החג הנהדר הזה, מלווה באלכוהול וממתקים ומאפשר לך לחגוג את הגוף שלך בפראות ולגלות שוואלה, בזוית הנכונה, מחוך מויניל עם רוכסן במפשעה דווקא מתאים לך.

פורים הוא הוא הדבר הכי קרוב לאורגיה המונית שהדת היהודית מאפשרת לנו. הכל בחוץ, הכל סקסי, הכל נראה טוב ומדהים (ותודה למועדונים על תאורה מטשטשת!). תסתכלו פעם על הבנות האלו, שרוקדות לידכם במסיבה. הן נראות סובלות? או.קי, אז יש בדים שיותר נוחים לגוף מנגיד, פלסטיק ורשת, אבל עדיין, איזה כיף לנענע את כל מה שאפשר בלי לפחד שרואים לך את הצלוליטיס. הרי אפילו הדסה, הממזרה הקטנה, לא השתלטה על המשרה ליד אחשוורוש בגלל שידעה לפתור בהצטיינות תרגילים בטריגונומטריה. לא, היא שמה קצת רוז', קיפלה קצת את החצאית ויאללה חיינדלך. ושתי? שתישאר קפוצה ופריג'דית, שיהיה לה בכיף.

נמאס לי מההתחסדות הזו, מציקצוקי השפתיים כשעולה עוד ילדה בת 17 עם בגדים מינימלים ונצנצים בעיניים לאוטובוס. האלו? פורים, מותר. הרי כל רגע אחמדניג'ד יכול להתחרפן, מישהו יכול להחליק עם המשאית ולהרוג משפחה שלמה, אחר יחליט שמתחשק לו להטיס את הטרקטור שלו לתוך המדרחוב על קבוצת ילדים מחופשים וההוא בהנהלה יחליט שדווקא זיוף הדרכון שלך יכול לעזור לו בכניסה לדובאי. פעם בשנה מותר לנו לחגוג. במצווה. בהקצנה, במיניות, בצבע. לפתות ברישיון בלי לפחד שמחר יכתבו על הקיר בבית ספר שאת זונה, כי גם מלכת הכיתה עושה בדיוק אותו דבר.

לא מתאים לך? מעדיפה תחפושת מושקעת? בגדים רחבים? להתלבש ממש לפי רעיון מוגדר ולא סתם להחליט שאת חתולה (במעליל)? לכי על זה. תלבשי מה שבא לך, תתאפרי איך שאת רוצה ותרקדי איך שמתאים לך. זה פורים, מותר. אני אישית, עוד לא יודעת בדיוק למה אני מתחפשת. זה נע כרגע בין סוכנת מוסד, זורו (או כמו שאני אקרא לה 'זארה') או ליידי גא-גא. המשותף לכולן? בגד גוף צמוד, גרביונים שקופים ומגפיים מעל הברך. את השאר אתם יכולים לדמיין.

ובאמת, לפעמים חבל, שלא כל יום פורים.
_
* ותודה ליעלי על הכותרת.

יום שבת, 20 בפברואר 2010

מיקו ואני



"יפה לך ככה, פזור"
(מיקו משנה סדרי עולם)

מיקו אוכל סביח באותה תשומת לב שאנשים אחרים מפרקים כרומוזומים. אנחנו יושבים עכשיו באחת הסטקיות בצומת פת, אלו עם השולחנות הדביקים והנסורת על הרצפה, אוכלים צ'יפס שהמילה 'שמנוני' היא מחמאה בשבילו. הוא מעלעל את החציל בפה, משחק עם הטחינה, כל הפנים שלו אומרים הנאה מרוכזת ומדוקדקת. אני מעדיפה להתעמק בעיצוב הפנים, לתת קצת צל"שים על בחירת המקום, בכל זאת, חזקי את הגבר שלך. "נורא מגניב פה" אני אומרת למיקו "כל העיצוב רטרו הזה והנסורת על הרצפה. מאוד שיקי". "בוהן" הוא אומר לי ודוחף מלפפון חמוץ לפה "זה לא נסורת, סתם לא ניקו פה".

רפלקס ההקאה שלי כבר מתורגל. אלו החיים עם מיקו, הקאבוי העירוני שלי. חסר נימוסים, חסר חוש אופנה, חסר הכנסה שלא מגיעה בשטרות מגולגלים מתא מטען של מישהו, אבל מה - גבר! אתם צריכים לראות את שנינו, מתהלכים במדרחוב בגאווה. גופי הקוקטי דחוף תחת זרועותיו המגודלות, אייפון-סיגריות-מפתחות-ארנק-מצית בידו הענקית ("תיק, מותק? למה שאני אלך עם תיק, מה אני, אומו?") ואנחנו מקרינים מעין זחיחות דעת כזו של זוגות מאוהבים.

"תחזיקי רגע" הוא מטיל לידי את הכבודה ופורש לאחת הסימטאות שמקבילות להלל, אלו שתמיד מריחות כמו משתנה מקולקלת. "לא מאמי! (מאמי!)" אני צועקת אחריו "מסריח שם! אנחנו תמיד עוקפות את הסימטה ההיא כי הריח הוא אללה איסתור (אללה איסתור! מי את ומה עשית עם בוהן?)". לא שמיקו שומע אותי, הוא בדיוק פותח את הג'ינס שלו ומשחרר את האבר כדי להשתין. "אההה" שומעת חצי עיר את אנחת הרווחה שלו "אני מחזיק את זה מסטקיית חצות". אני עומדת שם המומה, בכל זאת, אתם יודעים, מקום ציבורי, דרך ארץ, אבל את מיקו זה לא מעניין. "אוי מאמי" הוא אומר לי כשהוא חוזר לרחוב "עשיתי לך שם צורה של לב".

אנחנו בשלב המטמטם של יחסינו. השלב שבו את עיוורת לכל החסרונות שלו ומה שכן חודר דרך הפרומונים וההורמונים זוכה אצלך לשיפוץ יסודי בתודעה. קצת כמו ללכת עם משקפי שמש בחושך. "הוא נורא רומנטי" אני מטפטפת לשירי בטלפון "את יודעת שאתמול הוא צייר לי לב?". שירי לא ממש מגיבה. "ויש איזה שיר נורא יפה שהוא כל הזמן שר לי, 'אהובה שלי, אני מרגיש איתך כמו מלך העולם, הו מתוקה שלי, אהובה שלי, בלעדייך אין לי זכות קיום, אנ'לא קיים' של דודו אהרון!"

"רגע, רגע" משתאה שירי "זה הטרוטון הנוראי שיש לך בסלולרי? את יודעת שבגלל זה הפסקתי להתקשר אלייך? תשני את זה ומיד". קנאית, אני מנתקת לה. זאתי גם כן, לא תזהה קלאסיקה גם אם זה יהיה כתוב לה על הנס קפה קלאסיק שהיא שותה ומשלשלת מהצבא. זה הכי רומנטי שירים. הייתה מתה שמישהו ישיר לה "בשבילך אקטוף את הירח, בשבילך אחצה את הים ואם גם צריך, אנצח כל צבא שבעולם".

רק על השורה הזו הסכים פאפא בוהן להכניס אותו הביתה בארוחת שישי. "יש לו עבר קרבי?" שאל אותי בשקט בזמן שמיקו החמיא לאמא שלי על הגונדי. "הממ" אמרתי כדי להרוויח זמן. הייתה לי שיחה כזו עם מיקו לפני כמה ימים. שיחת ה'מה עשית בצבא?' שאני כל כך אוהבת. "אבא שלי לא אוהב משתמטים" הזהרתי אותו "ויותר גרוע מזה, ג'ובניקים". "אל תדאגי" הרגיע אותי "עשיתי שבוע-שבוע". "שבוע-שבוע?". "כן" ענה אהבת חיי הנוכחית "שבוע בשייטת, שבוע בשלדג. שירות מאד קשה, מאד אינטנסיבי, לא ראיתי בית אולי 12 שעות רצוף". זה נשמע לי חשוד. שלא לומר מופרך. "הוא היה בסיירת מטכ"ל, אבא" עניתי לאיש שהשקיע את רוב המשכורת הצבאית שלו ביישור השיניים שלי ולדבריו 'מעולם לא התחרט על הפולו שהייתה יכולה להיות לו' "כן, אבל אל תדבר איתו על זה. עדיין יש לו סיוטים מהמלחמה". "גיבור מלחמה?" אורו עיניו "בוא מיקו, שב לידי, תשמע קצת מה עשינו לערבים  האלו ב-82'".

הסטטוס הרומנטי שלי החל להיראות ורוד. כבר התחלתי לפנטז איך אני עושה שמלת כלה-טווס כמחווה לאלכסנדר מקווין. איך החברים שלו אומרים לו שהוא עשה את בחירת חייו. איך אני ואמא שלו נוסעות ביחד לאור יהודה לחפש נעליים לבנות. שום דבר לא הפריע לי, לא שבר אותי. ראיתי מטרה מול העיניים. לא כשהוא התעלם מוולנטיינ'ס ("בחייאת עיוני, אני לא חוגג חגים של נוצרים, אני אקנה לך שוקולד בט' באב" וכן, הטעות במקור), לא כשהוא צפר לי מלמטה ("נו, כמה אני צריך לחכות לך?") ולא כשהוא נעלם עם חברים לאילת ולקח איתו את הדרכון ("זה חייבים לקזינו, מה זאת אומרת איפה? הקזינו באילת").

אפילו את ההשפעה שלו עלי ראיתי כמבורכת. "סוף סוף את יוצאת מהמשבצת הלחוצה שלך" אמרתי לעצמי בעודי מודדת טייץ-ג'ינס עם טוניקה ורודה. "נחשפת למוסיקה חדשה, מרגישה חלק מהעם, מדברת בשפה שאנשים מבינים. נכון, ברח לך קצת 'יושנת' ו'מקנאת' ו'מאמי' אבל כולם מדברים ככה. והחוטיני המנומר הזה שהוא קנה לך. איזה סקסי. "מבזאר שטראוס" הוא זרק לך ואת ידעת שהוא נסע במיוחד לתלפיות כדי להחליף טסות, ראה אותם וחשב עלייך. ואיך שהוא תמיד מחליט הכל, איזה נוח זה. שלא צריך לחשוב, להחליט. כמו להיות בחופש. אפילו הבגדים יותר נוחים. למה חשבת שזה מתחת לכבודך להסתובב עם כפכפי אצבע? תראי איזה כיף זה. ועוד עם הציורים האלו על האצבעות ברגליים. אין ספק, עכשיו את אישה".

אחרי שבועיים, מיקו לוקח אותי "לשיחה". "זה-זה!" אני צורחת לשירי בהודעה בזמן שאני עושה לעצמי פן ומעדכנת את הפרנץ'. "כשיודעים-יודעים" אני אומרת לה כשהיא מנסה להרגיע אותי. "עזבי עכשיו אירוסים מאוחרים, להכיר את המשפחה המורחבת. מה אנחנו, המאה ה-19? עם קצת ארגון, אני סוגרת לך על אוגוסט!". שירי מנתקת. משהו על זה שאי אפשר לדבר איתי כשאני ככה. קנאית. כשאני שומעת מלמטה את "הלב הרגיש מיד שאת זו שלך חיכיתי" אני שועטת במדרגות למטה. על הצוואר שלי יש מספיק זהב כדי להכניע מגלי מתכות תעשייתי, אבל אני לא מפחדת. ממילא מיקו לא לוקח אותי למקומות עם גלאי מתכות. "מהפלטינות בגב" הוא אומר "אה.. מהשירות" ואני מדביקה לו בוסה באמצע הרחוב. שידעו. הגבר שלי בא לקחת אותי.

אנחנו עוצרים באחת מתחנות הדלק בגילה, עם נוף יפה לבית ג'אללה. "יאללה, איך אני אוהב את המקום הזה" הוא אומר לי ואני מסמנת לי וי ענקי ברשימת "סיבות שהוא הולך להציע: הוא לוקח אותך למקומות שאהובים עליו במיוחד. אתמול כלא איילון, היום גילה!". הוא מושיב אותי על אחד הספסלים, לוקח את ידו בידי ומסתכל לי לתוך העיניים. "מה זה?" הוא שואל "שוב שירטטת עקום את האיילינר?". "מיקו" אני אומרת לו "תתרכז".

"בוהן" הוא מסתכל שוב בעיניי "אני חייב להגיד לך משהו". אני שולחת יד בהתרגשות לפה, יענו אני בהפתעה. דמעות נוצצות בעיני. נו, שיירד כבר על הברכיים. אני רוצה את החבילה השלמה. בכל זאת, אני רואה קומדיות רומנטיות מגיל שש, בפירוש מצוין שם משהו עם ברכיים ובחור כורע. "אני לא חושב שזה הולך ביננו".

"אני מסכימה! אני מסכימה!" אני קופצת עליו בנשיקות. "יופי" הוא מסכם "ת'אמת, חשבתי שתיקחי את זה מה זה קשה". מה הוא אידיוט? למה שאני אקח קשה את הצעת הנישואים שלו? הרי, אני, רגע. מה הוא בדיוק אמר?

"אתה נפרד ממני?" אני בהלם. הקוף המסריח וחסר ההשכלה הזה, אדם שאתמול ראיתי אותו בפירוש מתבלבל בלייב בין קיסם למקל אוזניים, חושב שאנחנו לא מתאימים? "אבל למה?" אני אומרת לו "למה????". "זה לא את, זה אני" הוא זורק לי את המשפט הכי דוחה בשפה העברית, זה שמומקם איפשהוא בין "אני ארפא אותך מהומוסקסואליות" של הרב מוטי אלון לבין "שירות חדרים, שלום" שנאמר במבטא זר בבית מלון בדובאי. "אני פשוט רוצה מישהי אחרת. אני צריך מישהי אחרת, חזקה כזו, שתתעקש איתי, אני אוהב ביצ'יות ואת, איך להגיד בעדינות, חמודית מידי".

חמודית? זהו, עברנו לשפת דובוני אכפת לי? "תקשיב ותקשיב לי טוב" אני אומרת לו "עזבי מתוקה" הוא נעמד ומנשק אותי במצח (!!) "ניסינו ולא הלך. שנסגור את זה בסביח?".
_
סליחה שנעלמתי. כשלים בריאותיים מנעו ממני לעשות משהו מסובך יותר מאתם יודעים, לנשום ולקנח את האף.

יום שבת, 6 בפברואר 2010

Breaking Bad



"אני לא מאמין בסטיגמות"
(מיקו משחק אותה גזעי)

לטלי יש אבחנות על האופי שלי. "את מקובעת" היא אומרת לי ולוקחת עוד מהמאפינס תותים דל הקלוריות (עאלק! אבל זה מה שמכרתי לה, אל תהרסו לי) "את פוחדת לנסות דברים חדשים, את סופר שמרנית ות'כלס, חבל". אני שונאת כשהיא עושה את זה. את ה"ת'כלס חבל". העברת האחריות המידית הזו, פלוס רחמים, על מצבך הנורא. "כן" היא בטח חושבת לעצמה בראש "אז בוהן עומדת לחגוג בתולדת, נוספו לה שלושה קילו רק באיזור המותניים והיא משלה את עצמה שמכנסי הפייטים גורמים לתחת שלה להיראות קטן. איך אני אעודד אותה? מה אני כבר יכולה להגיד? אה, כן 'חבל'. "

המבחן מיצב שהיא עושה לאישיות שלי הגיעה אחרי עוד ניסיון שיכנוע שלה לצרף אותי לחוג היוגה שלה. "יהיה כיף" היא מחייכת אלי בערמומיות "כולן בנות ואת ממש מרגישה גמישה אחר כך. מקסימום, תשבי בצד ותספרי לבנות אחרות קמטי צלוליטיס. אני יודעת כמה את נהנית מזה". ובכן, אל"ף, היא מכירה אותי, הכלבה. בי"ת, יוגה זה כמו ספורט וספורט אני לא עושה. וטלי אמורה לדעת מזה מאז שהייתי מקבלת מחזור במשך שלושה שבועות רצוף בשביל להתחמק משיעורי התעמלות. "תסתכלי עלי" אני אומרת לה "הגוף הזה לא נועד לפעילות גופנית. הוא נועד לשכיבה עצלה בשמש (ובשמש אני מתכוונת למפזר חום תקין) למסאז'ים וקריאת פראני וזואי. כל פעולה שתחרוג מהרשימה הזו תגרום, ובכן, לקריסת מערכות כללית!"

עכשיו היא נושפת עלי את הסיגריה הארוכה שלה, בתנועה שהיא למדה מ'מאד מן' ובנתיים גובה קורבנות בעיקר מהבגדים שלי. "לא נמאס לך?" היא אומרת ולובשת את המעיל. "את כל כך צפויה. כל מהלך עתידי שלך רואים מקילומטר. אני מסוגלת ללכת איתך לזארה ולדעת מראש על איזה בגדים תסתכלי, ממה תתעלמי ועל מה תשלמי בסוף. ואם אנחנו כבר פה - יש לך יותר מידי שמלות שחורות בארון!". עכשיו היא כבר ממש עצבנית, עומדת ליד הדלת. "זה נקרא סגנון!" אני אומרת לה "לא משהו שאת תביני בו גברת 'זה לא וינטג' אם לא גנבתי את זה מפח זבל של זקנה בבית הכרם'!".

"נו באמת" היא מתחילה לרדת במדרגות "את אפילו לא מחליפה בני זוג, את פשוט מוצאת שוב ושוב את אותו גבר ואז מתפלאת שזה לא הולך!" הדלת נטרקת עליה. המאנייקית. ככה, בחיי האהבה? בלב? שהייתה פשוט שורפת לי את ארון הנעליים, זה היה פחות כואב. אני יוצאת למרפסת וצועקת "המאפינס האלה לא דלי קלוריות! הן עם סוכר לבן!!" אבל אין כבר מי שישמע. לעזאזל, היא הולכת ממש מהר. זה בטח כל היוגה הזו.

"היא מגזימה" אני אומרת לעצמי. "כל הספורט הזה פוגע במחשבה הצלולה. כן, זה מה שקרה. היא מתחה משהו לא נכון בתנוחת הכלב והחליטה לשחרר אנרגיות שליליות עלי. כן, בדיוק. אני לא קלישאה. אין לי טייפקאסט. אני מגוונת. אני פלורליסטית. הטרוגנית. עובדה, יש לי אפילו טרנינג בארון. נכון, הוא עדיין עם הטיקט, אבל עדיין, הוא בארון שלי. בכלל, בואו נבחן את הממצאים. הרי אין שום דבר שמשותף בין כל הגברים שאהבתי. כלומר בסדר, כולם היו מהסקאלה היותר לבנה של כור ההיתוך הישראלי. 'ליטא וצפונה' הגדירה זאת פעם חברה. אבל עדיין זה לא אומר כלום, סתם שנאה עצמית. הפכים נמשכים, וואטאבר. אוקי, אז כולם היו עם עיניים בהירות. אז מה? זה בדרך כלל בא עם המוצא. בסדר והיה להם תואר ראשון, לפחות. ויכולת ניסוח וורבלית מעולה. והם היו גבוהים. מאוד גבוהים. כאילו, בלי 30 סנטי' הבדל, אני לא מתקרבת. וכל אחד מהם כתב. למגירה, לעבודה, לבמה חדשה. זה בסך הכל אומר שאני מחפשת אנשים עם תחומי עניין משותפים.ובעיות מחוייבות. ואישיוז עם אמא. ואחיות קצת נודניקיות. אז בסדר, אם מסתכלים על התמונות של כולם ביחד, הם קצת נראים כמו קרובי משפחה וכנראה שהם היו מסתדרים טוב, אולי טוב מאוד אפילו. והאם.. יכול להיות.. אלוהים... יש לי טיפוס!"

"אז יש לך טיפוס" אומרת מיקלה ומעבירה את יובל לציצי השני (התינוק שלה, סוטים!) "לכולנו יש טיפוס. הנה, תראי את ארז, הוא לא דומה לבחורים שיצאתי איתם לפני כן?". ארז בדיוק מגרד את הביצה שלו ועושה גרפס קולני במיוחד, כך שאני נמנעת להשוות בינו לבין המחזרים הקודמים שלה. לא כי אני לא יכולה, פשוט מבט ישיר על הגבר הזה יגרום לי לעבור ללסבו-טאון לתמיד. ואם מיקלה הצליחה לעלות עוד אוצרות כאלו בחכתה, אני לא רוצה לדעת מזה. "אז מה אני עושה? כי ברור שאני עושה משהו לא בסדר! ברור שטיפוס האשכנזי-אינטלקטואל-עם חוש הומור-אבל אמא שתלטנית-ובעיות באינטימיות לא טוב בשבילי!"

"מאמי" היא צועקת לארז שעכשיו מפנק את הביצה השנייה באותה תשומת לב שבה התסריטאים של אבודים ממציאים עוד עלילה הזויה "אולי נכיר לה את מיקו?"

"מיקו?" אני אומרת

"מיקו" הוא עונה וזה נחתם.

הוא חמוד מיקו. לא מאיים. צוחק מהבדיחות שלי. ג'נטלמן. "הסתבכת עם האוטובוסים?" הוא שואל אותי "הייתי בא לקחת אותך, אבל את יודעת..". "האוטו במוסך?" אני שואלת. "לא" הוא אומר "נגמר לי החופשי חודשי". אני מחייכת בכוח. לא לשפוט. לא להיות כלבה. לא להיות שטחית. לצאת מהמסגרת. לחשוב אחרת. להיפתח לעולמות חדשים. אלוהים, הוא נועל קרוקס?!? "אתה נועל קרוקס?" אני שואלת בנימה שנשמעת כאילו אני קרואלה דה-ויל וכרגע הצליחו להציל עוד גור מסכן מלהפוך לקלאץ' שלי. "הכי נוח" הוא עונה ומציע לי סיגריה. "אתה טבח?" אני ממשיכה לשאול "או רופא?". "אחותי" הוא אומר לי "אני נראה לך רופא?".

האמת שלא, מיקו לא נראה לי רופא. או טבח. או מישהו שסיים 10 שנות לימוד. אני מתה ללכת. יודעת שזה לא הוא. זו אני. אני, המקובעת, המשעממת, עם הדרישות המופרזות כמו לקוות שהתקלחת לפני שיצאת איתי. אני סנובית. אני משתכנזת. אני בדיוק כל מה שטלי אמרה. מה היה לי רע בארץ הנכים רגשית שלי? באימהות פולניות שחושבות שאני לא מספיק טובה לבן שלהם? מה היה לי רע במקום המוכר שלי, בו אין הפתעות לעולם? "את יודעת" הוא מתפרץ לי למחשבות "את ממש מוצאת חן בעיני. אמא שלי תמות עלייך".

הופה, הופה. מה אמרת עכשיו? האם כרגע הפרחת לאויר את המשפט שקיוויתי לשמוע מרוב כנס המחזור של יוצאי פולין ולודג' 1980? האם אמרת שאמא שלך, ממש, אני יודעת שאני הולכת פה על חבל דק, תאשר אותי? ככה? בלי מלחמות? בלי הוכחות? בלי להראות לה את התואר מהאוניברסיטה העברית? את תלוש המשכורת שלי? הבטחה בכתב שאני לא רוצה יותר משני ילדים? "כן" הוא עונה בפנים חתומות "היא מתה שאני אתחתן עם פרסייה. את מכינה חורשט סבזי, נכון?". {אוקי. יכול להיות שפה הייתה נקודת המפנה. יכול להיות שפה הייתי צריכה לקום ולהגיד לו "שמע מיקו, אתה חמוד והכל, אבל הפעם האחרונה שניסיתי לבשל משהו כמו חורשט סבזי, אנשים מצ'רנוביל באו לקחת דגימות ברות השוואה". אבל לא יכולתי. הגבר הזה, הבחור הנפלא, השחום, השמנמן, השעיר הזה, רוצה להכיר לי את אמא שלו. רוצה מערכת יחסים! איתי!}

מי היה יודע שכזה אוצר בלום של גברים מחוייבים לקשר נמצא מתחת לאף שלי? וכל מה שהייתי צריכה זה קצת לצאת מהמסגרת. לצאת מהקיבעון, לא להיות משעממת. לנסות. "ואבא שלך?" אני בוחנת אותו, בכל זאת, כדאי לבדוק את כל אילן היוחסין. "מה, אבא שלי ימות עלייך! הוא מת שאני אהיה עם בחורה משכילה. ויש לך גם אחלה ציצים".

טוב, לא בדיוק מילות החיזור שקיוויתי לשמוע, אבל אתם יודעים. בזמנים קשים בלה בלה. "את נורא יפה" הוא אומר לי "פשוט התחשק לי להגיד לך את זה". אוקי. קורה פה משהו מיוחד. הבחור הזה כרגע נתן לי מחמאה בלי שום התגרות מצידי, תחמונים, מיניפולציות והשיטה האהובה עליי מכל - העמקת המחשוף. הוא פשוט אמר לי שאני יפה, כי ככה הוא חשב. הייתכן שזה מה שהפסדתי כל השנים הללו? גברים כנים? פשוטים? אמיתיים? אלירז?

"מיקו" העיניים שלי נוצצות "אתה מקסים".
"בכיף בובה" הוא אומר לי "הגיע הזמן שמישהו יתייחס אלייך כמו למלכה שאת"

קול בקצה המוח שלי צועק שהוא מצטט עכשיו איזה רינגטון ששמעתי אתמול ליד בית ספר הערסים שבשכונה. משהו עם "את האחת, היחידה, רוצה לעשות איתך שקשוקה כל הלילה באהבה". אבל לא אכפת לי. גם אמא, גם אבא, גם מלכה, גם יפה וגם חורשט סבזי?

"אתה צודק" אני מחייכת אליו, הפעם בלי כאב "הגיע הזמן להיות מלכה".
---
אתם עוד פה? מה עם שאלות לפוסט החמישים? יאללה, יאללה. שוט סוגיות ל- thepurpletoe@gmail.com.
השאלות הנבחרות יועלו לפוסט מיוחד עם קרדיט לשואלים. וזה כידוע, המתנה הכי יפה שאתם יכולים לקבל. קרדיט! בבלוג!

יום רביעי, 20 בינואר 2010

מבחן בוזגלו




"את משלנו, נכון?"
(סיסמת הכניסה למועדון הכי סודי בעולם)

השבוע זה קרה שוב. הסכמתי ללכת למסיבה. לא ברור תחת אילו חומרים מערפלים הייתי כשהסכמתי (הימור שלי: ממתקי הגומי בטעם קולה שאליהם התמכרתי לאחרונה, אבל אל תתפסו אותי במילה), אבל הגעתי. במכנסי פייטים, יין (יקר מידי) ונעלי עקב שגבו את מחירן בשנות חיים. האוירה במקום הייתה כלבבי. ובלבבי אני מתכוונת ליחס של 27 גברים לבחורה ועם תחרות אפסית. ובאפסית אני מתכוונת לשתי הבהמות שלא הסכימו לצאת מהחדר כי בדיוק הקרינו שם את הפנים של "אלירז המאמי, אין הוא מדהים, מדהים" על המסך.

שוטטתי לי ברחבי ההתרחשות, מקווה שאורות המציתים מסביבי יוצרים מחזה מרהיב עם הפייטים שמקיפים את ירכיי, כוס של יין (יקר מידי) בידי והבעת שעמום נסוכה על פני. כי ידוע שאין גבר שיעמוד בפני הבעת פנים משועממת, למרות שברוב המקרים הוא רק מחמיר אותה. "יפה, יפה" אמרתי לעצמי "מבחר לא רע. כמה אינטלקטואלים, שניים שלושה דתל"שים, כתב פלילים ומישהו שנראה כאילו יצא מפרסומת לבלו בירד. זה בטח התל אביבי שבעל המסיבה השוויץ בנוכחותו. לא רע בכלל".

לרוע המזל, כל הגברים הנ"ל סירבו להתייחס לנוכחותי המרשימה (פאקינג 10 סנטי' עקב. והגעתי איתן באוטובוס!) והעדיפו להתווכח על ההשפעות הכלכליות של האסון בהאיטי. "נפלא" אמרתי לעצמי "הם בטח גייז, כולם. אם הם מצליחים להתעלם ככה מהנשיות והאישיות המדהימה שאני. לעזאזל. איפה פה הבמבה?". עמדתי שם, מנסה לאזן את המשקל שלי בצורה שלא תראה מגוחכת ועדיין לחסל עצמונית חבילת במבה בחינניות. עד שהוא ניגש.

גבוה, ממושקף, לובש ג'ינס שקצת גדול עליו, אולי כי הוא הפסיק להשמין בגיל 14 ונתקע לנצח על 60 קילו. עיניים בהירות, שיער קצת כהה. אשכנזי גמור. בדיוק כמו שאני אוהבת. הבטנו זה בעיניו של זו, בוחנים היטב את הסחורה שלפנינו, מתעכבים על כל פגם אפשרי, על כל אופציה לאכזבה. הוא רכן לעברי, קולו העמוק והחם ליחך את אוזני ושאל:

"את יכולה לשחרר קצת מהבמבה?"

"אה, בטח, בטח" עניתי לו, מנסה לנקות את אצבעות חמאת הבוטנים שלי במכנסיים ומגלה לפחות עוד דבר אחד שאסור לעשות עם מכנסי פייטים. הוא קלע כמה חתיכות צהובות לתוך פיו, לועס אותן באותה תשומת לב שהוא בוודאי מקדיש לפירוק כרומוזומים בדיי ג'וב שלו, משקפיו המעט מועקמות זחלו על אפו, ניסיון עלוב לשפם התנוסס מעל שפתו העליונה ("עוד דבר שיש לנו במשותף" חשבתי לעצמי "רק שאני מצליחה לגדל שפם די בקלות והוא עדיין נאבק. אח! זהו שידוך מגן עדן!")

הסתכלתי בו, לוגמת עוד מהיין במה שחשבתי כחיקוי מוצלח לגמרי של פנלופי קרוז, הוא בגד בבמבה עם קערת הצ'יפס הסמוכה ואז שאל אותי את השאלה שאני תמיד חוששת ממנה:

"נו, אז איזה מוצא את?"

למה אתם תמיד עושים את זה? למה? מאיפה זה בא? מה זה משנה? האלו? קיבוץ גלויות? היהודי החדש? הישראלי הכובש? כולנו הרי תוצר של אותה מערכת חינוך כושלת. מה זה רלוונטי מה המוצא שלי? ובגילנו, באמת? זה לא קצת סבנטיז לשאול מישהו מה המוצא שלו? מה הלאה, תברר אם ריססו אותי בדי.די.טי כשירדנו מהאונייה או אם נתנו עדות אופי במשפט אייכמן? אני כור ההיתוך במכנס פייטים! נולדתי פה, כמו הוריי והוריהם לפניהם. ישראלית.
 י-ש-ר-א-ל-י-ת.

טוב, האמת שלא אמרתי לו את כל זה. מחזרים פונטציאלים נוטים להתנדף כשאני פותחת נגדם במלחמת גוג ומגוג ומעליבה את האינטילגנציה שלהם. לכי תביני. במקום זה לקחתי נשימה עמוקה, הסטתי קצוות שיער בוהק לאחור, הבטי בעיניי ה"בית צמוד קרקע עם שלושה ילדים ופרייבט" שלו ואינפפתי באותה פלרטטנות נשית שסייעה לי להגיש עבודת סמינריון באיחור של חצי שנה בלי קנס:

"איזה מוצא אני נראית לך?"

אני אוהבת את השאלה הזו. שאלה כל כך מעצבנת שהיא משתווה רק ל"בת כמה אני נראית לך?" ול"השמנתי?" הותיק. הם מביטים בי, עיניהם פעורות כאילו רק עכשיו גילו את האש, היס מקס ואת אופציית הורדת הקרש בשירותים. "משהו סיני או הודי?" הוא גימגם במבוכה "כי העיניים שלך קצת מלוכסנות. זה נורא אקזוטי". "פחח" קטעתי אותו בהנאה "אתה לא בכיוון".
"מה שם המשפחה שלך?" הוא ניסה לעשות תחקיר אליעזר בן יהודה. עניתי לו. שם המשפחה הכי ישראלי בארץ. כל כך ישראלי שאני מכירה אישית לפחות עוד 15 איש שחולקים את שם המשפחה הזה, אבל לא אותה בריכת גנים. "הממ" הוא המהם בקולו. "אשכנזיה? תוניסאית? רומניה? איטלקיה? צרפתייה? כי יש לך מבטא קל. אוי, מרוקאית?"

"מה רע במרוקאית?" אני מזדקפת מנגד, מוכנה ללבוש את מגן המזרחיות בשניות, רק אני ואלי עמיר נותרנו לעמוד על המשמר, למרות שלא אדע לזהות מופלטה גם אם יזרקו אותה עליי באמצע מימונה תוך כדי הילולים וברכות לבן זכר בשנה הקרובה (וכן, מבוסס על סיפור אמיתי). "כלום, כלום" הוא אומר "אני דווקא מחפש אישה מזרחית, חמה, שתפנק אותי".

"אה" הבנתי. הוא מהאנשים "האלה". הילדים האשכנזים האלו שגדלו על האשליה שיש שם נשים אחרות. לא קרירות, לא מתנשאות. לא מז'אנר ה"אני אשב פה בחושך ואחכה שתיזכר בי", כאלו שמאמינות שאפשר להרעיש בין שתיים לארבע ואפילו אחרי שמונה בערב. הם מחפשים אותך, המזרחית החמה, שיודעת לבשל ולפנק. ואוהבת סקס, אבל גם מטפלת בילדים, לפחות חמישה. שתרים אותו על כפיים, שתעריץ את האדמה שהוא דורך עליה, שתהיה מוכנה להודות לבורא עולם (איתו יש לה ערוץ תקשורת ישיר, בכל זאת, ש"ס והכל) על כך שהוא הזדמן לידיה ותכין לו חריימה וחמין וכוס ויסקי טוב כשהוא מגיע הביתה.

בקיצור, הבחור שלפנינו מחפש בהגדרה פנטזיה על אישה מזרחית מקטלוג של שנות החמישים, אבל הוא בעצם רוצה אישה שתגיד לו מה לעשות. כמו שהוא התרגל בבית.

ואת זה אני יכולה לספק.

"יש לך מזל עיוני" אני עונה לו כמו חיקוי גרוע של מרגול. "למזלך כפרה, לפני חמש דורות הגיעה לפה המשפחה שלי. מתימן, כן, כן, מתימן. על שטיחים קסומים. דרך המדבר.דרך סודן ואתיופיה. ואותי לימדו לכבד גברים. במיוחד כאלו שבאו מליטא. 'נעשה ונשמע' אמרה לי סבתא שלי (שנייה לפני ששלחה את סבא שלי לקנות לה דאודורנטים בשוק, הכריחה אותו לקלף במיה ודרשה מסאז' ברגליים. אבל את זה הוא לא צריך לדעת) ואני הפנמתי. אני רק מחפשת גבר כדי לרצות אותו".

"יופי" הוא אמר בסיפוק, מחכך את ידיו בתקווה "אז מה עושים עכשיו?"

"מתחילים לרצות, כפרה" עניתי לו "רק אכפת לך לעשות לי קודם מסאז' ברגליים. זה נורא כואב העקבים האלו"
 ---
תרבות יום דל"ת:
Glee - אמנם רק התחילה בארץ, אבל בזכות כוחו של הטורנט והזיכרון המורחב שהתקינו לנו בעבודה, אני כבר סיימתי את העונה, הורדתי את הפסקול ומזמזת ללא הפסק את "ריהאב". הסדרה עושה קצת כאב ראש בצפייה רצופה של חמישה פרקים ולעיתים זולגת להטפות אמריקיאיות (סמים זה רע, אחווה זה טוב. בלעעע. כולם יודעים שזה ההיפך) אבל היא עדיין עושה את זה בדרך משעשעת ושנונה. וכמובן, מי לא היה רוצה שהמורה שלו יזוז כמו ג'סטין טימברלק? חוץ מאולי, ג'סטין טימברלק.

Music For Man (Gossip) ולפני שתיחנקו מעודף סכריניות, כדי לשמוע את אלבום הבכורה של "הלהקה ההיא של בת' דיטו הדבה" שעושות רוק לסבי מתוחכם עם מילים שגם סטרייטית מהגיהנום כמוני מוצאת מזמזמת ברחובות.

יום שני, 18 בינואר 2010

שבתות וחגים- פוסט קצת אחר






ענבל מתגרשת. שלוש שנים והפלה (טבעית) אחת והספיק לה. ואורן, אורן יכול לקחת את הדברים שלו ואת הזונה שלו ולחזור לגור אצל ההורים שלו באשדוד. נבלה. היא אהבה אותו, בטח שאהבה אותו. למרות שאמא שלה הזהירה אותה ואמרה לה שצריך להיזהר מאנשים עם עיניים שהצבע שלהן לא ברור, אבל ענבל לא הקשיבה לדברים כאלו. מה היא, פרימיטיבית. "אמא" היא אמרה לה "אפשר להוציא אותך מנתיבות, אבל אי אפשר להוציא את נתיבות ממך" ושתיהן צחקו, צחוק חזק כזה, מזויף וענבל הבינה שהמחשבה של אמא שלה עדיין בראש ושיכנעה את עצמה בקול וגם את אמא שלה שעדיין הייתה בחדר ש"אורן אוהב אותי וזה מה שחשוב".

הייתה להם חתונה יפה. לא באולם, כי אורן לא רצה ולא על חוף הים, כי ענבל שונאת כשנכנס לה חול לנעליים והם בסוף בחרו בגן אירועים קטן באמצע הדרך ליד פתח תקווה שגם הדודות מקריית שמונה יגיעו וגם החברים מהקיבוץ שענבל הכירה בצבא. הגן היה מקושט קצת מוגזם, עם בלונים אדומים ממולאים בהליום שהוצבו באמצע כל שולחן ובקבוקי יין שעליהם היה כתוב "החתונה של אורן וענבל" ורציתי להגיד לה שזה קצת קיטשי ולא מתאים, אבל יש דברים שלא אומרים לכלה ביום חתונתה.

למשל שהאיפור יצא לה זוועה.
או שהעוף קצת יבש.

אבל כן אמרתי לה ש"איזה מדהים התאורה ושרואים שהשקעתם בדי.ג'י" וחייכתי אליה, כי ידעתי שמכל הערב הזה היא לא תזכור כלום, אבל בתמונות יראו שחייכתי וזה מה שחשוב, למרות שהשמלה הזו עושה לי בטן ועל העקבים התחרטתי עוד בחנות. ענבל הציעה להכיר לי את תומר, החבר הכי טוב של אורן והוסיפה ש"אין מצב ששני החברים הכי טובים שלנו לא יסתדרו". כל התיאוריה הזו החזיקה מעמד עד שתומר הקיא בצמחייה של הגן אירועים והמלצרית החמודה עם החצאית הקצרה עזרה לו להתנקות ואני חשבתי לעצמי שאיך הגענו למצב שאפילו גבר מקיא מוצא מישהי בחתונה ורק אני מוודאת שלדודה מירוחם יש איך להגיע הביתה.

ענבל החזיקה פאסון בדיוק של חמש דקות כששאלתי אותה על ליל הכלולות. "נו, כמה?" שאלתי והיא הסמיקה. "נו באמת, אני לא אדבר איתך על הזין של בעלי". "נו באמת" עניתי לה "כמה יצא בשקים?" ושתינו ידעו בשקט שלאורן יש קטן ושבחיים לא נדבר על זה שוב ומבחינתי זה היה בסדר.

הם עברו לגור בדירה קטנה שההורים התחלקו עליה חצי חצי וקנו תנור ומכונת כביסה ומיקסר כי ענבל אמרה שהיא רוצה לבשל לבעלה. קצת התווכחנו אם זה שוביניסטי או פוסט-פמיניסטי, אבל ככל שעבר הזמן ענבל פחות התעסקה בויכוחים תיאורטיים ויותר התרכזה בלנקות את הבית. "ככה זה כשנשואים" היא הייתה אומרת לי ומבקשת ממני להרים רגליים בזמן שהיא מטאטאת מתחת לספה. ואני ידעתי שאני לא רוצה להתחתן. או לפחות לקחת עוזרת.

הוא התחיל להגיע מאוחר והבית שלהם התמלא בחפצים חשובים. פלזמה, קיצ'נאייד, תמי 4. הם אהבו את זה. אורן קיבל קידום בחברה שלו ואפילו ענבל מצאה עבודה שהיא אוהבת וביחד כולם החליטו להתיישב להם על השחלות ולהתחיל לתכנן את החדר ילדים. ענבל דווקא לא כל כך רצתה, כי תמיד בשיחות שהיינו עושות היא הייתה אומרת שהיא רוצה לאמץ, כי יש כל כך הרבה ילדים אומללים בעולם, אבל אני מניחה ששיחות על הדשא מול הפקולטה למדעי הרוח משתנות כשיש לך שתי סבתות שרוצות להיות "צעירות".

"אנחנו מנסים" היא הייתה אומרת לכל מי שהיה שואל "מתאמנים על ריק כדי שזה ייצא מושלם" ואני הייתי מסתכלת בעיניים שלה ורואה שהם באמת מתאמנים ושום דבר לא מצליח ואפילו כבר קבעו לה תור ב"פוריה" ואורן היה צריך לכוון את עצמו לתוך כוס, עד שהרופא אמר לה שהם חייבים להירגע ואפילו קרא לה בובל'ה וידעתי שאני היחידה בעולם שיודעת שזה מזכיר לענבל את המפקד מהצבא ומה שקרה שם ועדיף שלא.

בסוף הם דווקא הצליחו ודי בהפתעה, כמו שקורה לכל הזוגות שמפסיקים לנסות וענבל הסתובבה שבועיים עם כוכבים בעיניים וגילתה לי בסוד מעל הפוך קטן בלי קצף ש"למרות שנהוג לחכות שלושה חודשים עד שמספרים לחברים, אני מספרת לך, כי את כמו אחותי" ושמחתי בשבילה מכל הלב, ואפילו שמחתי שהיא מספרת לי דברים כאלו והייתי גם היחידה שידעה שהיא הפילה.

היא לקחה את זה קצת קשה ולא יצאה מהמיטה ועד שלא הבאתי לה את האנטומיה של גריי וקצת המבוגרים מאיוו, היא לא ממש הזיזה את עצמה מהבית, אבל בסוף אמא שלה הגיעה וכמעט שלפה אותה שם מהשערות והמרצה שלה אישר לה עקרונית את התזה ופתאום הייתה סיבה לקום והיא אמרה לעצמה שהיא עוד צעירה ויש לה עוד מלא זמן והסבתות יכולות להירגע ופעם הבאה זה יצליח "ובכלל" היא אמרה לי "הפלות בשליש הראשון זה הכי שכיח בעולם. זה לא אומר כלום" והסכמתי איתה, כי בימים ההם, שום דבר כבר לא אמר לי כלום.

חיכיתי משהו כמו עשרים דקות עד שהשירותים בבר יתפנו ובסוף כשהוא יצא משם התפלאתי לראות שזה אורן ושהוא מחזיק את הבטן שלו. הוא נראה ממש לא טוב ולמרות שהמסקנה היחידה שהייתה לי מהחתונה שלו זה להתרחק מגברים מקיאים כי הם רק יפגעו לך באגו, בכל זאת עזרתי לו להגיע לשולחן שלו ואפילו הגשתי לו מים שהברמנית החמודה הביאה לנו וליטפתי לו את המצח כי היה לו ממש חם והוא הסתכל עלי בעיניים ואמר לי תודה וחשבתי על זה שאף פעם לא שמתי לב שהעיניים שלו בצבע לא ברור ואיזה יופי הן.

בדרך הביתה אורן שם יד על הברך שלי והשביע אותי לא להגיד לענבל אף פעם איפה ראיתי אותו ואיך שהוא השתכר ככה ושהם עכשיו במצב לא משהו וקצת עצוב לו איתה ומשעמם והוא לא יודע מה קורה איתו ואיתה ועם החיים שלו ואיך יכול להיות שהוא רק בן שלושים וכבר מרגיש כל כך זקן אפילו שיש לו מסך 50 אינטש בסלון ואני רק שתקתי שם כי במצבים כאלו זה מה שמצפים ממך, לשתוק ואורן נתן לי נשיקה על הלחי וביקש שוב שזה יישאר הסוד שלנו והנהנתי אליו וחשבתי לעצמי איזו מסכנה ענבל אבל גם איך זה נעים שמבקשים ממך לשמור על סוד.

ראיתי אותו עוד כמה פעמים בפאב, אבל כבר לא שיכור ואפילו ישבנו פעם אחת על כוס יין אדום ובירה בשבילו והעלנו זיכרונות וצחקנו על מה שהיה בארץ נהדרת ולא הזכרנו את ענבל אפילו פעם אחת שזה קצת הפליא אותי, אבל זרמתי עם זה. הוא דיבר איתי ממש, כמו שכבר לא מדברים היום עם אנשים וסיפר לי בדיחות שהיו אפילו יותר מצחיקות מאלו של ארץ נהדרת וכשחזרתי מהשירותים הוא אמר שיותר יפה לי מפוזר ורציתי לפזר כדי להיות יותר יפה לידו והוא נישק אותי.

ועכשיו אורן חוזר להורים שלו באשדוד ואני עדיין מאוהבת ורק אמא של ענבל בטוחה שאת כל זה היה אפשר למנוע מהתחלה.
---
* כל קשר בין המציאות לטקסט לעיל הוא מקרי בהחלט.

יום רביעי, 2 בדצמבר 2009

להיות כוסית מחשבתית




"לא, סליחה, שרקתי לחברה שלך"
(ערסוואת בתלפיות מדרדר את הביטחון העצמי שלי לקאנטים)

הבוקר, ובבוקר אני מתכוונת אחרי חצות היום כי ככה זה כשחולים, העיר אותי טלפון מאיזור חיוג תל אביבי. עקרונית, מאז שקשת, הוט ויס דחו אותי בזילזול, אינני עונה לטלפונים תל אביבים. בשביל מה? כל שיחה היא עוד אכזבה, או גרוע מכך - יחצנית המזמינה אותי לפתיחת יוגורטיה ברחוב בן יהודה באותה רמת רצינות שבה רבין הוזמן לקבל פרס נובל לשלום. "זה מאוד נחמד" אני תמיד אומרת להן "אבל אני ירושלמית". "למה??" מגיבות רובן בזעזוע, כאילו נולדו ברוטשילד פינת שינקין "למה שמישהו ירצה לגור בירושלים?". ובכן, בעיקר כדי לשמור על השפיות. אבל זה דיון לפוסט אחר.

בכל מקרה, התקשר אליי האפס-שלוש הזה ובלי לשים לב וכנראה בהשפעת הנוסידקס המרחף שלי, עניתי. "שלום בוהן" אמרה בחורה מ-א-ו-ד צעירה, מהסוג שמקפץ בסטילטו במועדונים עד ארבע בבוקר ורואה את גיל 22 מלמטה "מדברת שי-לי מסוכנות הדוגמנות (תחשבו על הסוכנות הכי חזקה בארץ, אליה אני מתכוונת)".

"אוו שלום" השבתי לה בהתחנפות, בכל זאת, לא בכל יום מגיע הטלפון שחיכית לו מגיל 15 בערך "נהדר שהחלטתם להתקשר. אני רק מחכה לכם, כאילו, פוראבר. שלחתי תמונת גוף ופנים עוד שצילמו אותן בפילם. דיגמנתי מול מצלמת הוידאו של ההורים שלי כשעוד היה וידאו. הערצתי את קלאודיה שיפר עוד לפני שהיא התחרמנה על השער של הID עם הרצגובה. בקיצור שי-לי, שנותיי היפות כבר כמעט מאחורי - עכשיו באים?"

"אהמ, כן, תקשיבי. רציתי רק להעביר לך ידיעה על דוגמנית חדשה שיש לנו למדור שלך, מה האימייל?"

אני, מה שנקרא בפי העם "כוסית מחשבתית". זכורה לי איזו סיטואציה, בדרך כלל מלוות אלכוהול שבו הסתכלתי על עצמי בראי ואמרתי "בואנ'ה, את לא רעה!". התמונה הזו התקבעה בראשי הקט והנון-בלונדיני ומאז אני משכנעת את עצמי שאני אכן - כוסית. נכון, לפעמים המציאות הקשה מתקיפה אותי, בדרך כלל ליד מראות או שאני מנסה להידחק לג'ינס מידה 36, אבל היי, אני אישה, אם יש משהו שאני יודעת לעשות טוב - זה להדחיק.

האם גם אני כוסית מחשבתית? בטח שאלת את עצמך, (או כמ"ח, כפי שהגדירה יפעת הקוראת הנאמנה של הבלוג, שאותה אני אוהבת במיוחד היום לאחר שסיפרה לי כי מאלצת את חברותיה לקרוא את הבלוג במקום לעבוד. תודה יפעת! תודה לגישה חופשית לאינטרנט במקום העבודה!)
 כי איך אפשר לדעת? ואולי אני סתם כוסית? או סתם בהמה? (ולקוראת מעין חודדה, את סתם בהמה. שלום, תודה ותתפקדי ביציאה) . בשביל זה יצרתי את המבחן המושלם, עליו עבדתי ברציפות 10 דקות בטרם שיחררתי אותו לעולם ובו תוכלי לגלות, אחת ולתמיד - את כוסית - או סתם חושבת ככה?

(1- זו נקודה אחת. 2- זה שתי נקודות ו3 זה ארבע נקודות. למה? כי אני יכולה).

א.  הקיץ הגיע. עם מה תלכי לים?
1. עם הבקיני הלבן והקטנטן שלי וציון ברוך, כדי להרגיז את הערסים.
2. עם בגד הים החצי שלם שלי (נו, זה שחושף את הצמיגים, סליחה את הבטן השטוחה שלי) ואדיר מילר, בשביל הצחוקים.
3. עם בגד ים שלם, פריאו ומחשוף שמגיע עד הטבור כדי שיוכלו לראות את הציצים היפים שלי. קובי פרץ יתלווה אלי, לאוירה.


ב. את הולכת ברחוב ומישהו שורק וקורא "כוסית!". את-
1. משחררת אליו חצי חיוך וממשיכה. מה לעצור עכשיו על כל ערס ששורק לי? אני בחיים לא אגיע הביתה
2. מסתכלת במהירות לקלוט את המפגע, מאיימת לסרס אותו בכלים מהמאה ה-16 ואז מספרת על זה בגאווה לכל מי שתפגשי במהלך היום.
3. צועקת עליו "תשרוק לכלב שלך!" רק בשביל לגלות שהוא בכלל לא כיוון אלייך

ג. אם את בחנות בגדים, בדרך כלל ניגשת אלייך
1. המוכרת הצעירה עם המסטיק והסקיני שמוציאה לך מהמחסן את הפריטים המיוחדים במידות אפס.
2. המוכרת השמנמנה והלהוטה לעזור שמראה לך את הג'ינסים עם הגזרה הגבוהה
3. המוכרת המבוגרת או בעלת החנות שמתעקשת להסביר לך בפירוט את המבצע על הפוטרים.

ד. אם כבר אנחנו פה. איך נראה ארון הבגדים שלך?
1. עקבים גבוהים, סקיני שיושב עלי בול, סריגים רכים והלבשה תחתונה מלה פרלה
2. שמלה שקצת קטנה עלי אבל עלתה מלא כסף וחבל לי לזרוק, עקבים וסניקרס, חולצה שעושה לי מחשוף מדהים וחוטיני שאני תמיד מחליפה ברגע האחרון לתחתוני כותנה, כי יותר נוח.
3. יש לי כמה זוגות עקבים, אבל רובן עם פלטפורמה, מעץ. שמלה שקניתי לחתונה של אחותי ועושה לי אחלה מותניים והמון מכנסיים מחוייטות לעבודה.

ה. בואי ננסה קצת דימיון מודרך. תעצמי עיניים ותעני- מתי את חושבת נראית הכי טוב שאת יכולה?
1. היום בבוקר בדרך למבחן בדיני עבודה.
2. אחרי מחלת הנשיקה של שנה שעברה. ירדתי מתחת לחמישים קילו.
3. מסיבת הסיום, תיכון עירוני, מחזור 2002. עשיתי פן.

ו. מה חבר שלך סיפר לחברים שלו עלייך?
1. "אחי, אתה לא מבין איזו כוסית היא"
2. "גבר, אתה לא מבין איך היא מצחיקה אותי"
3. "אני יכול לדבר איתה שעות"

ז.  שיחת בנות רגילה, כולן מתלוננות בכיף שלהן. כשזה מגיע אליך את אומרת:
1." נורא קשה לי למצוא חזיות במידה שלי. לא מייצרים היקף כזה קטן לקאפ כזה גדול"
2."המכונת כביסה החדשה שלנו מזה גרועה. כל המכנסיים שלי התכווצו"
3. "קראתן את התרגום החדש של מובי דיק? הם ממש התבלבלו שם במושגים"

ח.  ראית בחלון נעלי בלרינה יפיפיות ועוד בסייל. המוכרת מודיעה לך שזה הזוג האחרון, אבל אבוי, הן קטנות מידי. בתגובה את:
1. קונה אותן, דוחפת להן שקיות קרח בבית ומרחיבה אותן בכוח. האישה שבנעל תנצח!
2. קונה אותן, מתהלכת איתן בבית ואולי יוצאת לדייט. מקללת את הרגע שקנית אותן ודוחפת לפינה חשוכה במיוחד בארון שלך
3. מנופפת להן לשלום מחלון הראווה. תיכף תעבור פה איזו עובדת זרה ותקנה אותן בשבילה.

ט. את חולה. ואם קוראים לך בוהן, אז בטח קורה לך הרבה. לרוע המזל יש לך פגישה חשובה שאת לא יכולה לדחות. את מגיעה אליה:
1. טיפ טופ. חצאית עיפרון, חולצה לבנה. מספיק מייקאפ של לנקום להחביא בתוכו עדר של פליטים מרואנדה ובליסטיק רפואי אותו את שולפת כל כמה דקות ומורחת בקוקטיות.
2. יש לך על הפרצוף מספיק קרם לחות, אלוורה ו-ווזילין להסתיר את האדמומיות מסביב לאף. הלכת על מכנסיים בגזרה רכיבה להסתיר את משמני המחלה ודפקת גם מחשוף סירה, כדי שיראו שאת רצינית.
3. חליפת עסקים שאמרו לך שהיא מחמיאה וקצת קרמים מרגיעים מהסופר-פארם מסביב לאף. כשאת נפגשתם איתם את לא מפסיקה לצחוק על זה שאת חולה ולהדגיש איך קמת מהמיטה רק בשבילם.

י. לסיכום, בואי נשים את הדברים על השולחן. את חושבת שאת כוסית?
1. ליידי לא עונה על שאלות כאלו. אבל לא לציטוט - בא-רור!
2. בא-רור!
3. הייתי יכולה להיות , אם רק הייתי רוצה.

קחי מחשבון או סטודנט לסטטיסטיקה ותתחילי להריץ מספרים. ידע בגיאומטריה לא נדרש.

10- 19- יאללה, יאללה, מה באת לעשות לנו רע על הלב? את כוסית ואת יודעת שאת כוסית וכל פעם שאיזו פמיניסטית מתחילה להסביר לך למה "כוסית" זה ביטוי מעליב ושוביניסטי את שולחת אותה לעשות שפם. רובנו שונאות אותך ומעדיפות לקטלג אותך תחת הכינוי המחמיא "סתומת-על", אבל זה לא ממש מפריע לך. ככה זה שכל תשומת הלב של כולם מרוכזת בך ואת יודעת שאנחנו מקנאות. צודקת.


20-31- אני בטוחה שהיית פעם כוסית. כן, התקופה היפה ההיא של קיץ 04'. גם אני זוכרת אותה. אבל מאז איכשהוא השעת את המודעות העצמית שלך ומצבי הרוח שלך נעים בין להוריד שני קילו לעלות שלושה. זה בסדר, זה נורמלי וביננו את בחברה טובה. נכון שלפעמים כשאת מלבשת זה מאבק לחיים או למוות (של הרוכסן) אבל כל עוד הוא נסגר בסוף - למי אכפת? שייק איט בייבי!

40-32- ויתרת. או לא ניסית בכלל או החלטת שדי לך מהבלי העולם הזה ועדיף להתמקד בפיתוח אישיות משעשעת, תומכת וצינית. בעיקר מול מוכרות כוסיות בקסטרו. להגיד שאת מודעת לגוף שלך יהיה אנדרסטייטמנט, למרות שאני חושדת שלפעמים את קצת מגזימה. בעיקרון את יודעת שסופן של כל הכוסיות הוא כגרושות עם פן קרשים מבבלי בזמן שאת תכירי איזה הייטקיסט חמוד שאוהב קימורים. אני לגמרי בעדך יקירה.



יום שישי, 18 בספטמבר 2009

סנוב, שנטובה כבר סימאסת?


"אין ספק, אם הייתי לסבית, לגמרי הייתי מתאהבת בך"

(עלמה, נותנת לי את המחמאה הכי גדולה שאפשר לשנה החדשה)


אדם הוא ניסיון חיים מצטבר. אמור לי מה אילו החלטות עשית במהלך הדרך ואגיד לך איך הגעת לעבודה ללא מוצא בשכר מינימום עם אישה ששונאת אותך.
כדי לנסות להבין את התהליך הפסיכולוגי המרתק הזה ומכיון שנמאס לי כבר לעשות דליט על כל האס.אמ.אסים של "שנה פוריה ומתוקה, מלאת חוויות כרימון", החלטתי לערוך רשימה של הבטחות לשנה הבאה. אתם מוזמנים לקרוא, לשנן ולתפוס אותי בסיבוב כשאני משקרת לעצמי.


1. השנה לא אוכל מגש פיצה שלם אחרי 12 בלילה

2. בכלל, השנה אמנע מפחמימות אחרי שמונה בערב.

3. השנה לא אוכל.

4. השנה לא אדחוף זקנות שהולכות לאט מידי לטעמי

5. השנה אעיר לערסים שמחליטים להשמיע בסלולרי שלהם את החדש של עידן יניב. בקול.

6. השנה אנסה להוריד את מדד הגזענות הפנימי שלי כלפי ערבים, אתיופים, רוסים, עובדי ציבור ואנשים טיפשים

7. השנה לא אכתוב טוקבקים מפרגנים לכתבות שלי בוואינט. בשביל זה יש חברות.

8. השנה אלמד לפרגן לבר רפאלי, נשימה עמוקה וזה עובר.

9. השנה אדלדל את הופעותיי בחדר מיון הדסה, נראה לי שנמאס להם מהדרמטיות שלי

10. השנה אבדוק את נקודות החן שלי. במקרה הזה, הגודל כן קובע

11. השנה לא אשתכר ואשלח הודעות זימה לאקס שלי ואז אתכחש אליהן בבוקר ("מה? גנבו לי את הסלולרי בפאב, אין לי מושג מה שלחו לך")

12. השנה אלך לישון רק אחרי שהדחתי את כל הכלים בכיור

13. ואפעיל את מכונת הכביסה

14. השנה לא אגנוב שוקולדים מאחותי הקטנה ואאשים את העוזרת

15. השנה אוותר על זכותי מלידה ואקנה כרטיסיית נסיעות של מבוגרים

16. השנה לא אהיה נחמדה ליחצ"נים ואז אקלל את האימ-אמא שלהם ברגע שאני מנתקת את השיחה (בעיקר כי כבר צצו תקלות בנוהל הזה, למשל ניתוק מאוחר מידי)

17. השנה אשמע את ההודעות בתא הקולי. נראה לי שכבר יש שם כמה מאות

18. השנה לא אתנשא על המוכרות בקסטרו. זו לא אשמתן

19. השנה אחמיא לחברות שיותר רזות ממני.

20. השנה אנסה להוציא רישיון נהיגה, בלי קורבנות בנפש

21. השנה אתרום לנזקקים. (ויצ"ו נחשב? כי מקבלים זיכוי)

22. השנה אפתח את ערכת הלימוד בצרפתית שקיבלתי לפני שנתיים מהאקס המיתולוגי

23. השנה אחכה יום שלם לפני שאענה על מיילים מעצבנים מהעורכת

24. השנה אעשה ציפורנים-שפם-גבות-מפשעה-רגליים-קצוות על בסיס חודשי ולא אחכה עד שמישהו יקרא לי ברחוב "היי! איש המערות!"

25. השנה אבקר יותר את סבתא, בעיקר את ארון האקססוריז שלה

26. השנה אמחזר. פלסטיק, לא רעיונות.

27. השנה אשתה פחות קפה, אוכל פחות שוקולד, אסניף פחות בשמים באפריל

28. השנה לא אתפתה למבצעי מכירות עלובים כמו "פריט שני ב- 25% אחוזי הנחה". בשבילי או 1+1 או כלום.

29. השנה לא אסנן שיחות מאמא.

30. השנה אלך לים. גם אם זה יעלה לי בחיי.

31. השנה אקנה בגד ים. גם אם זה יעלה לי בחיי.

32. השנה אעיר לחולירות ששמים רגליים על המושבים באוטובוס

33. השנה אתלונן לאגד שהעבירו את תחנת האוטובוס הקבועה שלי לכיוון גוש עציון

34. השנה, אמן סלה, אמצא לי דירה משלי

35. השנה לא אשמש בביטויים כמו אמן סלה, בעזרת השם, ברוך השם, סליחה

36. השנה אקרא "מאמי" רק למי שאינני זוכרת את שמו

37. השנה אסדר את אוסף הנעליים שלי ואתרום את אלו שלא נעלתי יותר משנה.

38. בעצם, אחשוב לתרום את אלו שלא ננעלו מעל חמש שנים ועלו פחות מחמישים שקל.

39. חוץ מהאדומות מהלכה. הן יקברו איתי.

40. השנה לא אעליב ערסים בפייסבוק. זו לא אשמתם שלא הקפידו איתם על בית ספר יסודי

41. השנה אשאיר טיפ של יותר מ-12% למלצריות שעשו עבודה טובה. אם אמצא כאלו.

42. השנה אקרא גם את מדורי הכלכלה ולא רק את מדורי הצרכנות.

42. השנה אקרא גם כמה מהמגזינים שגודשים לי את השולחן ולא רק אדפדף בתמונות.

43. השנה אבקש העלאה במשכורת. באסרטיביות, בעדינות תקיפה, בשכנוע עצמי עמוק. אולי אשלח מייל אנונימי.

44. השנה אתחיל להאמין במשהו רוחני יותר מזארה

45. השנה אחשוב ברצינות על עוד תואר

46. השנה אלמד לבשל

47. השנה אפסיק להשלות את עצמי שאלמד לבשל

48. השנה אלמד לאהוב את תל אביב

49. השנה לא אנסה להתאבד באמצעות כרטיס האשראי

50. השנה לא אתאהב בגבר שלא מתאים לי

51. השנה אסלח לעצמי ששוב התאהבתי בגבר שלא מתאים לי

52. השנה אכתוב סדרה קומיניקטיבית, מסחרית ומשעשעת.

53. ואז אגנוז אותה, כי ככה גאונים עושים

54. השנה אנסה להיות חברה טובה יותר ואקשיב לה, לא רק אתלונן על מצבי

55. השנה לא אקנה עוד נעליים

56. השנה אשקיע בחזייה טובה

57. השנה לא אתכנן את מסיבת המאה ביום ההולדת שלי ואז אתאכזב קשות כי היא קטנה יותר מחגיגות החמישים של המלכה אליזבת

58. השנה אשפוט אנשים לחומרה רק אחרי שהם פותחים את הפה

59. השנה אנסה להגיע בזמן לפגישות ולא להמציא "פקקים חמורים" "פיגועים" ו"המג"בנים הקימו מחסום בדרך חברון"

60. השנה אעמוד בדד ליין

61. השנה אבקר בברצלונה, מילאנו וניו יורק. אני מתגעגעת

62. השנה אערוך מנוי בספרייה הציבורית

63. השנה ארשם למכון כושר וממש אנסה להגיע לשיעורים. לפחות לאחד. בשנה.

64. השנה אנסה לכתוב יותר על סופרים, קולנוענים, משוררים ואמנים ופחות על בלונדיניות מריאליטי

65. השנה אפסיק להשתמש במילה הפרסית היחידה שאני זוכרת (ג'ונם) ליד מוכרי הנעליים ביפו בתקווה להנחה

66. השנה לא אשלח למישהו אס.אמ.אס כי אני לא רוצה לדבר איתו, פשוט לא אדבר איתו.

67. השנה אחזיר טלפונים בזמן. ובזמן אני מתכוון שבוע עבודה סטנדרטי.

68. השנה לא אזמין באינטרנט פריטים שאין לי אומץ ללבוש (פלטפורמות פייטים כסופות, מידה 36, כחדשות, מי מעוניין?)

69. השנה אשתדל לא להתגעגע למי שלא מגיע

70. השנה לא אשקר למתרימים של האגודה למלחמה בסרטן ואומר להם שתרמתי כבר במשרד. פשוט לא אפתח להם את הדלת.

71. השנה אראה את כל תוכניות הטלוויזיה שהצטברו לי על המחשב

72. השנה אפסיק להוריד תוכניות טלוויזיה מהאינטרנט. זה לא חוקי ופוגע בזכויות יוצרים!

73. השנה אכתוב מאמר "למה חשוב להוריד תוכניות טלוויזיה מהאינטרנט וכיצד זה מסייע לזכויות יוצרים"

74. השנה אטמין גלולות השמנה בקייטרינג של הפקות האופנה

75. השנה לא אשנה את הסטטוס במסנג'ר ל"לא נמצאת" כשאני בעצם שם.

76. השנה אתחזק את הטוויטר שלי. עידכונים מהשירותים בקרוב.

77. השנה אהיה יותר סבלנית למשפחה שלי, גם ככה לסבול אותי זה מכה

78. השנה אתרום שלושה שקלים לקבצן בבן יהודה במקום לצעוק עליו "מצא עבודה!"

79. השנה לא אצעק על הדוס בצומת פת, עם כוס התרומות "מה אתה עשית בצבא? כי אני הייתי לוחמת חי"ר!!"

80. השנה לא אכוון את כל השעונים המעוררים בבית לשעה אחת מוקדם יותר. זה לא הצחיק אותם בפעם הקודמת.

81. השנה אגיע לשידור חוזר של בנות גילמור ואמשיך לזפזפ

82. השנה לא אשתה כמות אלכוהות המסוגלת לעוור פיל בוגר ואדע את גבולותיי

83. השנה אתייק באופן מסודר את כל תלושי המשכורת, ביטוח לאומי ופנסיה כדי שאוכל למצוא אותם בעתיד.

84. השנה לא אאיים בכריתת גפיים על הפקידה בביטוח לאומי. זו לא אשמתה.

85. השנה לא אתקשר לאקס המיתולוגי רק כדי לכעוס עליו שהוא לא מספיק מתגעגע אלי.

86. השנה לא אגיד לכולם שיהיו בשקט כי אני עובדת ואז אגלוש בבלוגים של אופנה מחו"ל.

87. השנה אפתח התמכרות חיננית ומקסימה כמו עזרה לזולת או עשיית סמים.

88. השנה לא אשתמש במילה "כאילו" כמילת קישור במשפט

89. השנה אשתדל לקום לפני השעה 10 בבוקר.

90. השנה אזכור את ימי ההולדת של כולם, ביום המיועד ולא שבוע אחרי

91. השנה אהיה חזקה ולא אסכים לשלם 598 ש"ח על מסיבת רווקות מעפנה.

92. השנה לא אוכל עוגיות אוריוס לארוחת בוקר

93. השנה לא אקנה כובעי לוויה שחורים עם רשת משנות ה-40. יש אובססיה ויש אובססיה לא שימושית.

94. השנה אענה לפרחה שתגיד לי "מה, כבר פורים?" אחרי שאשוטט בעיר עם כפפות עד המרפק

95. השנה אלך ליותר מסיבות, אצא ליותר פאבים, אסעד ביותר מסעדות ואהנה מהחיים

96. השנה לא אכתוב כלום בגנות קאווה. או הנשים ששותות אותה

97. השנה לא אלך לאיבוד בעיר זרה ואלמד להשתמש במפה

98. השנה אפעל נגד הכיבוש.

99. השנה אהיה אסירת תודה על כל הדברים שיש לי. בוהן סגולה למשל.

100. השנה, אקווה שהיא תהיה יותר טובה מהקודמת.


נתראה אחרי הגשר ובשמחות


בוהן