מבחן בוזגלו

"את משלנו, נכון?"

(סיסמת הכניסה למועדון הכי סודי בעולם)

השבוע זה קרה שוב. הסכמתי ללכת למסיבה. לא ברור תחת אילו חומרים מערפלים הייתי כשהסכמתי (הימור שלי: ממתקי הגומי בטעם קולה שאליהם התמכרתי לאחרונה, אבל אל תתפסו אותי במילה), אבל הגעתי. במכנסי פייטים, יין (יקר מידי) ונעלי עקב שגבו את מחירן בשנות חיים. האוירה במקום הייתה כלבבי. ובלבבי אני מתכוונת ליחס של 27 גברים לבחורה ועם תחרות אפסית. ובאפסית אני מתכוונת לשתי הבהמות שלא הסכימו לצאת מהחדר כי בדיוק הקרינו שם את הפנים של "אלירז המאמי, אין הוא מדהים, מדהים" על המסך.

שוטטתי לי ברחבי ההתרחשות, מקווה שאורות המציתים מסביבי יוצרים מחזה מרהיב עם הפייטים שמקיפים את ירכיי, כוס של יין (יקר מידי) בידי והבעת שעמום נסוכה על פני. כי ידוע שאין גבר שיעמוד בפני הבעת פנים משועממת, למרות שברוב המקרים הוא רק מחמיר אותה. "יפה, יפה" אמרתי לעצמי "מבחר לא רע. כמה אינטלקטואלים, שניים שלושה דתל"שים, כתב פלילים ומישהו שנראה כאילו יצא מפרסומת לבלו בירד. זה בטח התל אביבי שבעל המסיבה השוויץ בנוכחותו. לא רע בכלל".

לרוע המזל, כל הגברים הנ"ל סירבו להתייחס לנוכחותי המרשימה (פאקינג 10 סנטי' עקב. והגעתי איתן באוטובוס!) והעדיפו להתווכח על ההשפעות הכלכליות של האסון בהאיטי. "נפלא" אמרתי לעצמי "הם בטח גייז, כולם. אם הם מצליחים להתעלם ככה מהנשיות והאישיות המדהימה שאני. לעזאזל. איפה פה הבמבה?". עמדתי שם, מנסה לאזן את המשקל שלי בצורה שלא תראה מגוחכת ועדיין לחסל עצמונית חבילת במבה בחינניות. עד שהוא ניגש.

גבוה, ממושקף, לובש ג'ינס שקצת גדול עליו, אולי כי הוא הפסיק להשמין בגיל 14 ונתקע לנצח על 60 קילו. עיניים בהירות, שיער קצת כהה. אשכנזי גמור. בדיוק כמו שאני אוהבת. הבטנו זה בעיניו של זו, בוחנים היטב את הסחורה שלפנינו, מתעכבים על כל פגם אפשרי, על כל אופציה לאכזבה. הוא רכן לעברי, קולו העמוק והחם ליחך את אוזני ושאל:

"את יכולה לשחרר קצת מהבמבה?"

"אה, בטח, בטח" עניתי לו, מנסה לנקות את אצבעות חמאת הבוטנים שלי במכנסיים ומגלה לפחות עוד דבר אחד שאסור לעשות עם מכנסי פייטים. הוא קלע כמה חתיכות צהובות לתוך פיו, לועס אותן באותה תשומת לב שהוא בוודאי מקדיש לפירוק כרומוזומים בדיי ג'וב שלו, משקפיו המעט מועקמות זחלו על אפו, ניסיון עלוב לשפם התנוסס מעל שפתו העליונה ("עוד דבר שיש לנו במשותף" חשבתי לעצמי "רק שאני מצליחה לגדל שפם די בקלות והוא עדיין נאבק. אח! זהו שידוך מגן עדן!")

הסתכלתי בו, לוגמת עוד מהיין במה שחשבתי כחיקוי מוצלח לגמרי של פנלופי קרוז, הוא בגד בבמבה עם קערת הצ'יפס הסמוכה ואז שאל אותי את השאלה שאני תמיד חוששת ממנה:

"נו, אז איזה מוצא את?"

למה אתם תמיד עושים את זה? למה? מאיפה זה בא? מה זה משנה? האלו? קיבוץ גלויות? היהודי החדש? הישראלי הכובש? כולנו הרי תוצר של אותה מערכת חינוך כושלת. מה זה רלוונטי מה המוצא שלי? ובגילנו, באמת? זה לא קצת סבנטיז לשאול מישהו מה המוצא שלו? מה הלאה, תברר אם ריססו אותי בדי.די.טי כשירדנו מהאונייה או אם נתנו עדות אופי במשפט אייכמן? אני כור ההיתוך במכנס פייטים! נולדתי פה, כמו הוריי והוריהם לפניהם. ישראלית.
 י-ש-ר-א-ל-י-ת.

טוב, האמת שלא אמרתי לו את כל זה. מחזרים פונטציאלים נוטים להתנדף כשאני פותחת נגדם במלחמת גוג ומגוג ומעליבה את האינטילגנציה שלהם. לכי תביני. במקום זה לקחתי נשימה עמוקה, הסטתי קצוות שיער בוהק לאחור, הבטי בעיניי ה"בית צמוד קרקע עם שלושה ילדים ופרייבט" שלו ואינפפתי באותה פלרטטנות נשית שסייעה לי להגיש עבודת סמינריון באיחור של חצי שנה בלי קנס:

"איזה מוצא אני נראית לך?"

אני אוהבת את השאלה הזו. שאלה כל כך מעצבנת שהיא משתווה רק ל"בת כמה אני נראית לך?" ול"השמנתי?" הותיק. הם מביטים בי, עיניהם פעורות כאילו רק עכשיו גילו את האש, היס מקס ואת אופציית הורדת הקרש בשירותים. "משהו סיני או הודי?" הוא גימגם במבוכה "כי העיניים שלך קצת מלוכסנות. זה נורא אקזוטי". "פחח" קטעתי אותו בהנאה "אתה לא בכיוון".
"מה שם המשפחה שלך?" הוא ניסה לעשות תחקיר אליעזר בן יהודה. עניתי לו. שם המשפחה הכי ישראלי בארץ. כל כך ישראלי שאני מכירה אישית לפחות עוד 15 איש שחולקים את שם המשפחה הזה, אבל לא אותה בריכת גנים. "הממ" הוא המהם בקולו. "אשכנזיה? תוניסאית? רומניה? איטלקיה? צרפתייה? כי יש לך מבטא קל. אוי, מרוקאית?"

"מה רע במרוקאית?" אני מזדקפת מנגד, מוכנה ללבוש את מגן המזרחיות בשניות, רק אני ואלי עמיר נותרנו לעמוד על המשמר, למרות שלא אדע לזהות מופלטה גם אם יזרקו אותה עליי באמצע מימונה תוך כדי הילולים וברכות לבן זכר בשנה הקרובה (וכן, מבוסס על סיפור אמיתי). "כלום, כלום" הוא אומר "אני דווקא מחפש אישה מזרחית, חמה, שתפנק אותי".

"אה" הבנתי. הוא מהאנשים "האלה". הילדים האשכנזים האלו שגדלו על האשליה שיש שם נשים אחרות. לא קרירות, לא מתנשאות. לא מז'אנר ה"אני אשב פה בחושך ואחכה שתיזכר בי", כאלו שמאמינות שאפשר להרעיש בין שתיים לארבע ואפילו אחרי שמונה בערב. הם מחפשים אותך, המזרחית החמה, שיודעת לבשל ולפנק. ואוהבת סקס, אבל גם מטפלת בילדים, לפחות חמישה. שתרים אותו על כפיים, שתעריץ את האדמה שהוא דורך עליה, שתהיה מוכנה להודות לבורא עולם (איתו יש לה ערוץ תקשורת ישיר, בכל זאת, ש"ס והכל) על כך שהוא הזדמן לידיה ותכין לו חריימה וחמין וכוס ויסקי טוב כשהוא מגיע הביתה.

בקיצור, הבחור שלפנינו מחפש בהגדרה פנטזיה על אישה מזרחית מקטלוג של שנות החמישים, אבל הוא בעצם רוצה אישה שתגיד לו מה לעשות. כמו שהוא התרגל בבית.

ואת זה אני יכולה לספק.

"יש לך מזל עיוני" אני עונה לו כמו חיקוי גרוע של מרגול. "למזלך כפרה, לפני חמש דורות הגיעה לפה המשפחה שלי. מתימן, כן, כן, מתימן. על שטיחים קסומים. דרך המדבר.דרך סודן ואתיופיה. ואותי לימדו לכבד גברים. במיוחד כאלו שבאו מליטא. 'נעשה ונשמע' אמרה לי סבתא שלי (שנייה לפני ששלחה את סבא שלי לקנות לה דאודורנטים בשוק, הכריחה אותו לקלף במיה ודרשה מסאז' ברגליים. אבל את זה הוא לא צריך לדעת) ואני הפנמתי. אני רק מחפשת גבר כדי לרצות אותו".

"יופי" הוא אמר בסיפוק, מחכך את ידיו בתקווה "אז מה עושים עכשיו?"

"מתחילים לרצות, כפרה" עניתי לו "רק אכפת לך לעשות לי קודם מסאז' ברגליים. זה נורא כואב העקבים האלו"

 ---

תרבות יום דל"ת:

Glee - אמנם רק התחילה בארץ, אבל בזכות כוחו של הטורנט והזיכרון המורחב שהתקינו לנו בעבודה, אני כבר סיימתי את העונה, הורדתי את הפסקול ומזמזת ללא הפסק את "ריהאב". הסדרה עושה קצת כאב ראש בצפייה רצופה של חמישה פרקים ולעיתים זולגת להטפות אמריקיאיות (סמים זה רע, אחווה זה טוב. בלעעע. כולם יודעים שזה ההיפך) אבל היא עדיין עושה את זה בדרך משעשעת ושנונה. וכמובן, מי לא היה רוצה שהמורה שלו יזוז כמו ג'סטין טימברלק? חוץ מאולי, ג'סטין טימברלק.

Music For Man (Gossip) ולפני שתיחנקו מעודף סכריניות, כדי לשמוע את אלבום הבכורה של "הלהקה ההיא של בת' דיטו הדבה" שעושות רוק לסבי מתוחכם עם מילים שגם סטרייטית מהגיהנום כמוני מוצאת מזמזמת ברחובות.