אאוט-סורסינג

"יס, יס, איי ואז אין דה ישראלי ארמי. אי ווז א-פיילוט, אה ורי גוד פיילוט. דה תי'נג אין סוריה? מיי ג'וב!"

(שיחה ביני לבין עלם חמודות משוודיה)

אז לגילי יש חבר אירי. סמוק לחיים, עורו כה חיוור כי אני חוששת שאם יעמוד ליד אחד הקירות בבית אתלה עליו בטעות תמונה. מבטאו נשמע כמו משהו שהתערבב לא נכון בתחנה המרכזית. "נכון שהוא חמוד?" היא שואלת אותי ומעבירה יד בשיער הקש שלו, מתרפקת על אישיות ה"יש לנו 300 ימי גשם בשנה וחמישה פאבים בחצר הבית, איזו סיבה יש לי לא להיות מאושר? שלו" ומחייכת אלי. ואני מפרגנת לה, מפרגנת כמו שרק רווקה מרירה ומקומטת יכולה לפרגן. "מקסים, מקסים, הוא יודע שאת בונה על אזרחות זרה?".

איפשהוא, במהלך הדרך, סחורה מיובאת מחו"ל נהפכה לאקססוריז הכי לוהט בארון הזוגיות המיוחצ"ן של חברותיי. לא ברור מתי ואיך (כלומר, אני בטוחה שזה קרה לאחרונה ואפילו הייתי בסביבה, אבל היו לי מספיק צרות משל עצמי ולא ממש התעניינתי) אבל פתאום כולן התחילו להסתובב עם יוהן, אלכסיי, מארק ומיקלה, גויים אוהדי ישראל שמתייחסים לנשים הישראליות, כן, אותן נשים שמסוגלות לגרום לאוטובוס שלם לחכות להן כי לא מתאים להן לרוץ על עקבים במדרחוב, כאל אלילות בשמלת מעטפת. או כמו שהם מעדיפים לקרוא להן:

"אקזוטיות".

עזבו אתכם מתעשיית ההייטק, תפוזים יפואיים או המדריך השלם לסחר בנשים בלי להתפס ובלי לשלם יותר מידי לבדואי שמעביר אותן את הגבול בתת תנאים, הייצוא הכי לוהט של ישראל השנה הוא זוגיות דו-לאומית. "אתן מדהימות" מתפייט לי מרקוס, בעודו מזיל ריר על ליאת, בחורה שההישג הכי גדול שלה עד היום הוא לחתוך מהמשרד בשלוש וחצי במקום בארבע. "נשים ישראליות הן כל כך חזקות, אסרטיביות, חכמות, אתן לא אוכלות בולשיט מאף אחד, גו יזראל!". כמה שניות אחר כך מצטרף לשולחן יורגן. יש לו ביד כוס בירה בגובה שלי והוא כבר מאותת למלצרית להביא לו עוד ריפייל. "אני אוהב שכולכן הייתן בצבא" הוא מקשקש מולי "לוחמות במדים עם נשק, זה נורא סקסי. גם כולכן מיוחדות. יש פה מעט מאוד בלונדיניות וזה כיף". האמרה שלו על בלונדיניות כל כך קונה אותי שאין לי לב להגיד לו שגם המעט שיש הן מתוצרת נטורל פורמולה. לעזאזל, הוא כל כך מאוהב באתוס הציוני, שקשה לי אפילו להודות שהנשק שרוב החברות שלי החזיקו בצבא היה פיילוט אפס ארבע.

כי יש בזה משהו נחמד, לראות את עצמך בעיני זרים. לתחזק אשליה של פוסטר לעידוד מתנדבים משנות השבעים. לקשקש איתו באנגלית קולקלת על פוליטיקה ושירה. לראות איך הדוגריות שלך סוף סוף הופכת לתכונה נערצת במקום להיקרא "חופרת". אבל משהו בי עדיין מסרב להשתכנע. גויים? זרים? חופשות באחוזה המשפחתית שלו בדרום צרפת? מה רע בגברים ישראלים? באנשים שחולקים איתך את התרבות שלך, את השפה שלך ואת חיבתך הבלתי מוסברת לגולדסטאר בארבע בבוקר? נכון, רובם בבונים עילגים, שלא יפתחו דלת לבחורה שנאבקת למוות עם המטריה שלה בכניסה לבניין כדי שהיא "לא תתפוס עלי תחת", אבל הם משלנו, לא?

"גברים ישראלים הם בהמות" מעדכנת גאיה תוך כדי שהיא מתכננת לה ולחבר הארגנטינאי שלה ערב בשרים ויין ("מה, זו מסורת!"). "הזרים מתייחסים אלייך כמו לליידי. כמו למלכה. הם מקשיבים למה שאת אומרת, הם לא רבים איתך על החשבון במסעדה, שואלים אם אפשר לעשן לידך לפני שהם הופכים את הפן 200 שקל שלך למשהו שמריח כמו בוסניה-הרצוגבה. כל ההתייחסות שלהם לנשים היא אחרת. גבר ישראלי יעביר אותך שבעה מדורי גיהנום, יתעלם ממך כשהוא עם חברים ויעיף אותך בכל דקה לטובת משחק פוקר. ובסוף, אם שרדת את כל זה, מה את מקבלת, אס.אמ.אס 'עסוקה?' בארבע בבוקר? עזבי. עדיף לך מישהו מפנק, שמעריך אותך ויש לו בדרך כלל טעם טוב בבגדים".

ואם את כבר פה, הנה כמה טיפים:

1. ציד: כמדינה המברכת את זריה, כל עוד הם לא מתרבים או גרים בתחנה המרכזית או עושים עבודות בזויות ומנסים לקבל תנאים סוציאלים נאותים, בציר נאה של גברים זרים בגיל השידוך נמצאים בכל מקום. הקיבוצים זה כבר פאסה, אבל בברים מסוימים ברוטשילד בתל אביב, במרכזי מחקר למיניהם, מסיבות שגרירות והקונסוליה האמריקאית במזרח העיר ירושלים. נכון, באת להוציא ויזה, אבל למה שלא תצאי עם אזרחות?

2. בצבא היית קרבית. לא, קל"בית. קרבית. רצת בשדות מוקשים, הטלת פצצות חכמות והטסת אף=16 היישר לכור הגרעיני הלא קיים בסוריה. גברים זרים, רובם לובשי חליפות מלחכי אספרסו, שמעו סיפורים על הלוחמות הישראליות והם מתים להתעדכן בסיפורי הגבורה שלך. לתיבול: להוסיף כמה ראשי תיבות שהמצאת ולספר להם שזה קודים סודיים במקרה של מלחמה. זה מרגש אותם משהו. "יו נואו לוף? איף יו היר לוף-לוף און דה רדיו איזס מין דה איראנים אר קמינג אנד איי ניד טו גו טו וור"

3. אנגלית טובה היא מוצר בסיסי, גם אם את גרה ברמלה, אבל במפגש עם זר פונטציאלי, התרומה שלה לחיי האהבה שלך עולה עשרת מונים. אין צורך לצחצח במבטא אוקספורדי, גם חמש יחידות לימוד יספיקו. את יודעת מה, עזבי, על מי אנחנו עובדות? גם שלוש יחידות והפרק האחרון של גוסיפ יספיקו. פשוט תעפעפי לו הרבה, תחייכי המון ותתאמני על המשפט: "יס, ווי האב טו פריי גלעד שליט".

4. אזרחות זרה. טוב, נו, על מי את עובדת. מעל כל בחור עם רגישות מוגזמת לשמש הישראלית עומדת האזרחות הזרה. כרטיס היציאה שלך מהלבנט הים תיכוני שלא מעריך את האינטילגנציה, השנינות והיכולת שלך לשלב פריט מנומר בכל תלבושת. בדור שלנו כבר לא מחלקים אותן סתם וגם אם הצלחת להוכיח בקונסוליה שאת פולניה אמיתית ולא סתם אחת עם אופי קשה, עדיין הדרך ארוכה. כדאי לברר אם הבחור בשל לאיחוד כתובות ואם אנחנו כבר פה, מה תנאי האיזרוח במדינת המוצא שלו.

5. קיבת ברזל. כן, אני יודעת, נורא קשה לך להשתכר. רק אחרי חבית של סמירנוף בטעם תפוח את מרגישה סחרחורת קלה. כל הכבוד לך, אבל הזרים הללו, בין אם מדובר במדינות אירופה, ארצות הברית או לטינוס, רגילים לשתות כמויות שישאירו גם את קיבת הברזל שלך פעורה. ובפעורה אני מתכוונת שחמת. ככה זה כשגדלים במדינה שבמקום פלואוריד מוסיפים למים בירה. כדאי לעמוד בקצב שלו כדאי לשמור על יחס נאות של 4:1 לכל דרינק ולוודא שיש עלייך מספיק כסף למונית.

6. פרגני, למה לא?. אולי את קצת מסתייגת שהחברה הכי טובה שלך מוציאה את הנכסים הכי טובים של מדינת ישראל למכרז חוץ, אבל את לא מסתכלת על זה מהזוית הנכונה. והזוית הזו היא דירה בלונדון, פרנקפורט או פראג. נכון, את אולי מאבדת חברה למישהו שאת אפילו לא מבינה מה הוא אומר, אבל את חוסכת מלון. וזה יקירתי, שווה הרבה, ביורו.

אור-רואר

בוהן.