"זה גם במבצע או ניו קולקשיין?"
(השאלה שמבהירה למה צריך לעשות סלקציה בקניונים)
אלוויס ואני היינו יכולים להיות חברים טובים. אני בטוחה בזה. עם כל שיר שאני שומעת, כל פיסת ביוגרפיה שנחשפת מולי. כל מחזיק מפתחות שהוריי קנו לי בגרייסלנד במחיר מופקע של 10 דולרים (ועוד בימים שהדולר היה שווה משהו!) מבהירים לי מכל ספק - הוא היה גבר והוא הבין נשים. או לפחות זייף מספיק בשביל שנחשוב שהוא מבין אותנו. אל תבינו אותי לא נכון, אין לי תסביך סבא ואם אנחנו כבר פה, פאות לחיים הם טרן אוף גדול עבורי, אבל אלוויס, כשהוא שר לך, ידעת שהכל יהיה בסדר, שאפשר לטעות. שלא חייבים להחזיק את הכל מקופל בסדר.
אולי אני צריכה לשמוע יותר אלוויס.
בנתיים, כדי לכבד את זכרו ולרגל יום הולדתו החלטתי לערוך מחווה למלך הגדול מכולם ולתת לחולשה אחת להשתלט עלי ליום אחד. שקלתי אם לבחור בחיסול ממוקד של עוגת שוקולד, או סתם להריץ כמה שורות עם חברים, אבל בסוף בחרתי בחולשה הגדולה מכולן, חולשה שאלוויס ואני חולקים-חלקנו כל חיינו:
החיבה לטראש.
ואם להיות יותר ספציפית- לאפשר לעצמי להיות מלכת הטראש הקיטש שאני.
ואם להיות ממש ספציפית - לקנות טייץ פייטים במנגו.
יש להניח שאלוויס היה נחרד מהבחירה שלי, כי הוא, גם בשיא ההתבזות הפומבית שלו (וכן, אני מדברת על אכילת עוגות קרם בזמן שאתה לובש פדלפון לבן. ביג נו-נו) לא היה חולם להיתפס מסניף על משהו שנראה כמו טייץ פייטים, אבל הסניף במנגו נצץ אלי כמו משלחת הצלה אמריקאית בהאיטי ואני הייתי במוד החלטי ומרושע, כלומר, כהרגלי.
אם להיות כנה, מנגו בגלל לא היו על לוח המטרה שלי, אבל הנסיבות דרשו. ובנסיבות אני מתכוונת לקנייה לא מוצלחת שלי משבוע שעבר. קנייה כל כך לא מוצלחת שידעתי שעליי להחליף אותה מיד, בטרם תשפיע על פריטים נייטרלים בארון ותשכנע אותם לעקור לצד שלה ולארגן הפיכה. "אין ספק" השרתי עיניים מול דמותי במראה (פתק לעצמי: לעשות גבות) "את חייבת להיפטר מהסוודר המגעיל הזה שקנית ביותר מידי כסף ומשמין אותך כאילו היית תקציב המיגון לישובי הדרום. אם לא, הוא עוד יישאר באיזו פינה חשוכה, ירגיש בבית ובחורף הבא את כבר תשכנעי את עצמך שהוא מתאים לך ולא גורם לזרועות שלך להיראות כמו חנה לאסלו ליד בופה!"
צעדתי לממילא, הבעה נמרצת על פני ומגפיי הנאציות שלי רומסות תיירות אמריקאיות שהלכו לאט מידי. "אייכס, את נועלת אגס" צעקתי על אחת מהן "תתרחקי, תתרחקי, את וחצאית-הג'ינס-עם-גרביונים-מתחת. עוד יחשבו שאנחנו ביחד". מה אני אגיד לכם, כיף פה בירושלים, קליטת עלייה וכל זה. התעלמתי בכוחות עליונים מתצוגת חלון הראווה שהכריזה "סייל" אימתני וצעדי ישירות לעבר המוכרת שנראתה לי הכי סימפטית. ובסימפטית אני מתכוונת לסתומה.
"תקשיבי" קראתי לעברה, החלטית ומרושעת, הסוודר בידי "אני רוצה להחזיר את הפריט הנורא הזה שלא מחמיא לי, לא הולם אותי, לא מתחשב בנתוני הטבעיים המעולים ובאופן כללי גורם לציצים שלי להיראות כמו שאריות תפאורה של מד-מן". "הממ" היא פרשה את הסוודר לעיני כל הלקוחות הצרפתיות הקוקטיות שנלחמו ליד מדף הסריגים ב-200 ש"ח, כשהן מפריחות לאויר 'מרד-מרד' חרישי והורסות את הפרנץ'. ואמרה: "את לא חושבת שלקחת מידה קטנה מידי? כאילו (כאילו!) אני לא חושבת שאת סמול"
"כאילו משלמים לך לחשוב" לחשתי לעצמי. "משלמים לך לקפל את הבגדים שאני זורקת על הרצפה כי אף פעם אין לך מספיק מתלים, נתמכת סעד לעתיד שכמותך". לא שזה הזיז לה, היא המשיכה להביט בי, משלבת מבט עגלה טיפשה עם שמחה לאיד. העברתי את ידי הקטנה (ולגמרי במידה סמול, אם תסלחו לי) מימין לשמאל על גרוני, מסמלת לה את הסימן היחיד שלמדתי בצ'כונת העוני שבה גדלתי שפירשו: 'שתקי ושתקי עכשיו או שתישני הלילה בקבר לא מסומן בג'בל מוכבר', אבל היא סירבה להפנים. "כן" אמרה ה-520 בפסיכומטרי "אולי תנסי מדיום אבל אם את ממש רוצה להרגיש בנוח, יש לנו גם את הדגם הזה בלארג'. רוב הנשים פה קונות אותו בלארג', זה מתאים למבנה הגוף הים תיכוני".
ואני, כמו כל אישה בעלת מבנה גוף ים תיכוני, העדפתי לחטוף מנדבושקס בזמן צונמי ברפיח מאשר להודות שאני מידה לארג'. "לא צריך!" אמרתי לה באצילות נפש "זה ממילא סוודר שלועג למבנה האנושי, מחפיץ את גוף האישה ועשוי מאלפי חוטים דקיקים שבטח אימהות חד הוריות ארגו בלי תנאים סוציאליים נאותים באיזו מדינת עולם שלישי. זה יהיה לא פמיניסטי מצידי לקנות אותו. אני רוצה להחליף. למשהו עם קצת יותר מודעות חברתית אם לא אכפת לך, כותנה טבעית, אקולוגיה, סחר הוגן. אין לכם פה פריטים שהרווחים ממנו הולכים לבניית בתי ספר מבוץ בדרום אפריקה?".
היא סימנה בידה לאיזור לא מסומן, מנפנפת אותי ואת טענותיי משטח הקופות בטרם אגרום נזק רציני למאזן החנות ואז..
ראיתי אותו, את טייץ הפייטים.
נוצץ.
מבריק.
צמוד.
לא פרקטי בעלעיל.
מרחוק, כפלאשבק מהעבר, שמעתי את בת קולה של נירי. רק בשבוע שעבר היינו פה. הסתובבנו בחנות לחפש קרדיגן שיסתיר את התחת הדו שלבי שלי (שלב ראשון: מהמם. שלב שני: מהמם פלוס) והיא הרימה את הטייץ הזה מהמדף. "מי הפרחה שתעיז ללכת עם המכנס המגוחך הזה?" היא שאלה אותי בזעזוע. "כן" הנהנתי, מנסה לא לשלוח ידיים חמדניות וללטף את הפייטים. אח, פייטים. כל כך יפים, כל כך מנצנצים. פייט לי פייט לי, פייט לי קטן. "את מתארת לעצמך את השרמוטות שהולכות למועדונים עם הטייץ הזה ופלטפורמות?" היא גיחכה לעברי "כל כך לא מודעות לעצמן, כל כך טראשיות. הרי זה לא מחמיא לאף אחת, פיסת הבד הזו. מה חשבה לעצמה הקניינית? הרי זה בחיים לא יילך בארץ, לא על אישה שמכבדת את עצמה!".
"כן, כן" הסכמתי איתה ומשכתי אותה לעבר מדף הסוודרים מלורקס, רואה איך שלוש עורכות דין מתקוטטות מאחורינו על טייץ מפייטים כסופים שאחת המוכרות בדיוק פרקה מהמחסן. "מי תעז להדרדר לתהומות כאלו. אוי, תראי איזה סוודר יפה, אולי יש להם אותו בסמול?"
והנה, עכשיו. קולה של נירי הוא זיכרון רחוק, אני מחזיקה בבד המנצנץ. בוחנת אותו מכל הצדדים, מנסה לאתר פגמים. "אני אלך איתו למסיבות" אני אומרת לעצמי "כלומר, ברגע שאתחיל ללכת למסיבות, אני אלך איתו, בטוח. או לארוחת ערב. עם ההורים. זה מתאים, בטוח. לטקס של סיום התואר. כן, זהו. לשם. עם כותנת גברית מגוהצת ונעלי עקב מהגיהנום. אוי, זה יכול להתאים לכל כך הרבה דברים בארון שלי!".
בשלב זה כבר נכנסתי לטראנס הקניות הפופלרי הידוע בשמו: "אני קונה את זה ושכולם יזדיינו". את מכירה את זה. את עומדת מול פריט בלתי אפשרי, משכנעת את עצמך שסכום של שלושה ספרות הוא לגיטימי לגמרי עבורו, נזכרת איך ראית משהו כזה בדיוק בווג ("על גוון סטפני. לא! על בת' דוטי!") .את מתחילה לעבור על כל הארון שלך בראש, בטוחה כי הוא יתאים, כמעט, לכל פריט אפשרי, כולל המעיל עם פרוות המינק וסיכות הרטרו שלך.
כך עמדתי שם, מרחרחת את הבד, מסניפה את האפשרויות והיא ניגשה אלי, הקופאית הסתומה. "אפשר לעזור לך?" היא שאלה, נשבעת לכם שראיתי כמה פיסות ליפגלוס נוזלות לה מהשפתיים. "זה נורא פופלרי הדגם הזה. עף לנו בטירוף". "כן" אמרתי לה בהחלטיות ורשעות "בכל יום אחר זה היה מוריד לי ממנו לגמרי, אבל היום יום מיוחד, את יודעת למה?" שאלתי אותה.
"למה?" היא שאלה בתמימות
"כי היום יום ההולדת של אלוויס. יאללה, תביאי לי מהמחסן. ומותק?"
"כן?" היא הסתובבה
"שיהיה בסמול"
איך זה אומרים אה.. לאפינג אאוט לאוד :)
השבמחקחוצמזה, מה זה ארון בלי קצת נצנצים?
איכשהו נראה לי שאת הבן היחיד שיכול ללכת עם הטייץ הזה. למרות שלא כל מה שאת יכולה את חייבת לעשות.
השבמחקהוא ישבן, אז מה אם הוא מתחת :)
השבמחקאפשר גם רב שכבתי או שכונתי
למרות שלא נראה שגדלת במקומות הללו
טרן אוף, לא טרנד אוף
השבמחק