שמלאנים, נמאסתם?

"גם אתה מרגיש שגדעון לוי התמתן קצת בשנים האחרונות?"

(מתוך שיחה במסיבה, אמש)

אתמול הייתי במסיבה של סמאאאאלנים.

כן, עד לשם הרחקתי במטרה למצוא לי סוף סוף קבוצת השתייכות נאותה. הימים קשים, הלילות קרים ולהיות כלבה מתנשאת ומשתכנזת שגרה בסמי התנחלות במרחק של לפחות חצי שעה בנסיעה לכל מקום שקורה בו משהו (ואני לא מדברת על סתם נסיעה, נסיעה במיניבוסים של הערבים, אלו שנוסעים על דרך חברון ותמיד מריחים כשילוב המופלא בין זיעה, שלשלת יונים וכיבוש לא נאור בכלל של כרוב) - לא בדיוק מסייע לחיי החברה שלי.

"למי אני שייכת?" אני שואלת את עצמי בעודי מתעללת בגבותיי על מנת שימרטו לצורה שאינה מעלה אסוציאציה של "אריק ובנץ - השנים המוקדמות". "הרי ברור שאני שייכת להורי, למשפחתי, לארץ ישראל השלמה ולעיר הקפואה הזו, אבל מי אני באמת? והאם הסיפור שהמצאתי לעצמי, שבו אני נסיכה אירופאית שנשכחה בטעות במעברי הגבול בבן גוריון ואבי המלך מחפש אחרי ללא הפסקה בכל אירופה המערבית, הוא אמיתי? ואם לא, האם זה ימנע ממני להמשיך להאמין בו? ברור שלא".

משבר הזהות שלי, שלא לומר מבצר הבדידות שלי, קיבל קונטרה מזוית לא צפויה. נילי, נציגת התואר שני למתקדמים בקרב ברות המזל שמקיפות אותי ליחששה משהו על מסיבה מחתרתית בבניין נטוש, שם יהיו אנשים כמוני. "כמה ברלינאי מצידם!" אמרתי לה בטלפון. "זה יהיה בבניין שחזיתו נהרסה בהתקפות הבריטים ולא תוקן מעולם כדי לשמש גלעד עד לתוקפנות של בעלות הברית?".

"אהמ, לא בוהן. סתם בניין שמיועד להריסה. נדמה לי שהוא היה שייך פעם לאוניברסיטה העברית" ענתה הנילי בציניות האופיינית לה. אוף, אי אפשר לסמוך כבר על אף אחד. מה כבר ביקשתי? קצת מורשת קרב, קצת הרפתקאות, כמה קליעים ירדנים שננעצו בזוית פוטוגנית בחזית הבניין. אבל לא, פה זה ירושלים. אם כבר נותרה פה מורשת, סביר להניח שהדחפורים ביפו חיסלו אותה.

"אוקי" עניתי "מסיבה מחתרתית. סבבה. אני יכולה לעבוד עם זה. ואת עוד אומרת שיהיו שם בעיקר סטודנטים לתואר שני במדינות ציבורית ויחסים בינלאומיים. אני יכולה לשחק על זה. אני יכולה להרשים אותם. אולי אני אקח איתי ספר של שפינוזה. רק ליתר ביטחון. ומפת מחסומים. שמעתי שזה להיט אצל חובבי עדנה (אוו!! כינוי חדש לשמלאנים. מעתה אמרו: "חובבי עדנה"!), מה את לובשת? יש לי מכנסי פייטים שטרם החזירו את ההשקעה בהם"

"אה, בוהן, זו מסיבת סטודנטים, בירושלים"

"הבנתי אותך. מכנסי פייטים, מגפוני ניטים ובגד גוף בורוד בזוקה עם חותלות. סגרנו"

"לא. תקשיבי לי טוב. מסיבת. סטודנטים. בירושלים. בחורף"

"אה. נעלי קיפי ופונצ'ו?"

"בדיוק".

טוב, מזמן אני לא נותנת למציאות להכתיב לי מהלכים. ממילא אני אובר-דרסט בכל מקום שאגיע אליו, אז למה לשבור מומנטום? הגעתי לשם, במכנסי הפלסטיק שלי, מגפי החשפניות שלי, סטרפלס אדום ופפיון עם פייטים (לא נוותר!). לרוע המזל, חלק מהחסרונות של בניין נטוש הוא העדר חימום, כך שלא ממש הסרתי את מעיל הפוך שהגעתי איתו, אבל האמינו לי, מתחת הייתי הגרסא המשתרללת של ליידי גאגא, באמת. נשבעת.

הקהל היה, איך נגיד זאת בעדינות, אקלקטי. לידי סיפרו על המסיבה שערכו באחד הבתים בבית ג'ראח באותה התלהבות שאני מדברת על מכירת סוף עונה באלדו. "ואז הגיעו השוטרים" אמר אחד מהם, מבט אורגזמתוני בעיניו "ואתה חוטף שם מכות, על אמת, לא כמו החנונים ההם בבלעין". חשתי צורך מיידי להיכנס לשיחה. "לי עדיין יש מכות כחולות!" פרצתי למעגל. "באמת?" שאלו אותי בהערצה "עצרו אותך?". "לא" עניתי להן "הייתי זריזה מידי. אבל האישה שמאחורי, היא סבלה באמת. איזו תמימות מצידה, לנסות להשתלט על הזוג האחרון במידה 36. מה היא חושבת שאני, פראיירית?".

נילי גררה אותי משם, כמעט באלימות (ועוד אומרים ששמלאנים הם עדינים ויפי נפש. חה!). "תקשיבי בוהן" היא נזפה בי "השמלאנים היום הם מיעוט נרדף בכל מקום בארץ מלבד פה. את צריכה להתייחס אליהם בהבנה. זה המקום היחיד שבו הם יכולים לדבר בחופשיות, להביע את דעותיהם. והכי חשוב, אל תגידי להם איפה את גרה"

"איפה את גרה?" הופיע פתאום עלם חמד. סנדלים עם גרבים על רגליו, שיער שלא ראה מסרק חודשים מעטר את ראשו וחולצת 'בשארה צדק' על חזהו. כל כך הרבה סיבות לפסול אותו ואפילו עוד לא התייחסתי לחיבתו לנובלס, אבל כזו אני. אדם גדול מהחיים, שמוכן לתת לכל אחד הזדמנות לדבר איתי, בתנאי שלא יעשן עליי. "היא? כלום, סתם באיזה ישוב קטן, ליד ירושלים" קפצה עליו נילי לפני שהייתה לי הזדמנות לדבר. "לא נכון, אני גרה בירושלים. זו שכונה לגיטימית בתוך העיר. באמת, איזור עדיפות אל"ף, לפחות לפי הארנונה". העלם התעניין בשם השכונה, אמרתי לו ואז פניו החווירו, עיניו התגלגלו בחוריהם ואפילו שפם הגראוצ'ו מרקס שלו כבר לא נראה לי מפתה. "את.. את.. את גרה בשטחים?".

"זה לא השטחים! זו שכונה לגיטמית בירושלים שמטרתה לחזק את הרוב היהודי באיזורי ספר וליצור מאזן דמוגרפי חיובי. נו, באמת, מה זה קו ירוק בין חברים?" רשפתי לעברו. לי לא יקראו מתנחלת. לא אחרי שהצבעתי למרצ, כלומר שעוד הייתה מפלגה כזו, בחמש מערכות הבחירות האחרונות. וגם אמרתי לו את זה. "אני שמאלנית, בדיוק כמוך! הלאה כיבוש! כן שיוויון זכויות. כל הערבים לים, רגע, לא. כל הערבים לשלטון! אני עיתונות! נאורה! חופשית! באמת, אני קוראת את המאמרים של הנודניק ההוא, איך קוראים לו, בני ציפור, בני ציפר. הצבעתי מרצ במשך שנים!"

"הממ" ענה העלם "ומה הצבעת בפעם האחרונה?"

"זה לא רלוונטי" עניתי, מקווה שלא יתחילו ליידות בי אבנים ולגנוב את עצי הזית שלי, או אולי את המעיל. "לא, תגידי. אני לא אכעס עלייך. כל אדם בישראל זכאי להביע את דעתו הפוליטית. אנחנו אנשים פתוחים" הוא החווה בידיו על מעגל הניצים שנפתח מולי, קלשונים בידיהם, להבות בעיניהם "את יכולה להגיד לנו, אל תחששי"

"טוב" השבתי בעייפות "האמת שהצבעתי לבני"

ההמשך היה קצת מטושטש. ככל הנראה נילי חילצה אותי, בסיוע ארטילרי ועם פלוגת קומנדו של גולני (תמיד טוב שתהיה פלוגת גולני בספיד דייל, גם רובם חובשי כיפה אשר מזדהים עם מטרות הארגון) היישר לתוך ביתי החמים והמתנחל. צעקות "עוכרת ישראל" עוד הדהדו באוזניי והשתלבו נהדר עם דגלי חד"ש אשר הושלכו בפתח ביתי.

הודעת אס.אמ.אס יחידה התקבלה במכשירי החבוט.

השולח 'נתי-שלום עכשיו':

"מחפשים עובדים ב"בצלם". מתאים לך?"

עכשיו, לכי תוכיחי שאין לך אחות.