סוד השתיקה

"הפה שלך עוד יכניס אותך להרבה צרות"

(מנהל בית הספר לקולנוע שבו למדתי, מאבחן דמות)

אומרים שנרקיססטים מדברים לא בשביל להגיד משהו, אלא רק כדי לשמוע את קולם בחלל. יש מצב טוב מאוד שאני נרקיסיסטית. לא את קולי אני משוועת לשמוע, אלא את רעיונותיי, טיפשיים, קלילים, מסבכים אותי בצרות ככל שיהיו- הם צריכים להישמע! ועדיף מול קהל לא אוהד שלא מבין מילים גבוהות כדי שאוכל להתנשא עליהם אחר כך עם חברות. רק השבוע, בויכוח על עתיד התפלת המים או הצורך בריבוי צילומי עירום בעיתונות הסקנדינבית (לא ממש הקשבתי, מודה) קפצתי ממקומי והצבעתי באצבע מלוטשת (ורוד עתיק, ESSIE, חורף 2010) לעבר בין שיחי ואמרתי לו: "אתה אידיוט! אתה טועה! ואני בכלל לא מסכימה למה שאמרת עכשיו כי אתה.. אידיוט! אני חושבת שברביות גורמות לילדות קטנות להרגיש פגומות בנוגע להתייחסות דימוי הגוף שלהן. מה? דיברנו על סיעת היחיד של אפללו, אה, כן, יש לי גם מה להגיד בנושא הזה, אתה אידיוט!".

זה היצר, אין לי שליטה עליו. כמו מנגנון של הרס עצמי. אני יודעת שאני צריכה לשתוק. אני מרגישה שאני חייבת לשתוק. אני יודעת שכל מילה נוספת תגרור אותי לתהומות שלא רק שמוטב היה לא להגיע אליהן, אלא עדיף היה לא לעלות אפילו על האוטוסטרדה המשנית שהובילה אליהן. עכשיו, מילא בשיחה עם זרים, צרחות על שמנות באוטובוס (למה תמיד כל השמנות מתיישבות לידי? הן רואות בחורה קטנה ואומרות "או, יהיה כיף למעוך אותה על החלון. ככה יהיה לי סיפור לשישי בערב במועדון השמנות? היי, בנות,לא תאמינו מה עשיתי היום, מעכתי עוד ילדה ואז הזמנתי דיאט קולה"), חברים שרגילים לסבול אותי ובני משפחה שאין להם ברירה - אבל לפתוח את הפה בישיבת מערכת? איבדתי את זה לגמרי?

ישבנו מסביב לשולחן, עוגיות עבדי, שלפי מידת הטריות שלהן יוצרו על ידי עבדי עצמו "מאז 1953", שותים קפה שהתחרה בגווניו בביוב שהתפוצץ לי בשכונה הבוקר ועושים פיצ'ינג מטורף לעורך המחמיר, בזמן שאני מיציתי את הזמן שלי בצורה הטובה ביותר: עיון במגזין "הלו" ושיפור השיא האישי שלי בסנייק. (היי, לא לכולם יש אייפון. יש כאלו שיש להם רק סלולרי מהעבודה שעובד על טכנולוגיה אנלוגית). כתב הרווחה הציע לערוך צילומי אווירה של הומלסים ושיכורים בכיכר ציון. "אוי זה רעיון מעולה" שמעתי את הקול העצמוני שלי פועל ללא בטריות "אבל אולי כדאי שתתחפש להומלס ותתעד את זה מנקודת המבט האישית שלך?". כולם הסתכלו אליי "הממ, בוהן" אמר העורך "זה רעיון לא רע בכלל. אולי תצטרפי אליו ותתני גם את נקודת המבט ה.. מעניינת שלך?"

שיט, שיט, שיט. היית חייבת לדבר, נכון? לכי תסבירי לו שאת מעדיפה לבלות את לילותייך עם האנק מודי ודון דרייפר מאשר עם חסרי בית מסריחים בשם סילבה ועדיין לצאת אנושית. "אני מצטערת העורך, הביטוח של העיתון לא מכסה את העבודה שלי בלילות".

"אבל אין לנו ביטוח לאף עיתונאי" זרקה המפיקה שפתאום החליטה לגלות בקיאות בעבודה שלה ולא להתעסק במשימת העל שלה - מריטת שפם. "אה, כן, אבל אם אני לא ישנה 12 שעות בלילה אני נהפכת לביצ'ית ואתם לא רוצים אותי ביצ'ית נכון?". "אבל את כבר ביצ'--" העז להגיד השליח שנכנס לחדר וזכה ממני למבט זאוס מצמית (נו, ברקים מהעיניים וגו', אתם לא מתעדכנים במיתולוגיה שלכם?) "אתה רוצה אי פעם את הטיפ שלך?" סימנתי לו עם הגבות ללא מילים "אז סתום או שאני מחזירה אותך לעיירת הפיתוח שממנה הגעת על הקטנוע המקרטע שלך. איך אמרת שקוראים לה, דימונה משהו?".

"אוקי בוהן" אמר העורך בטון מיואש ששמעתי ממנו רק כשהוא נתקל בראיונות עם אמנון דנקנר "מה את עושה בגיליון הקרוב?". אוי, שיט, אני שונאת עבודות שממש מבקשות ממני, אתם יודעים, לעבוד. לחשוב, להזיז עניינים. ניסיתי להעמיק את המחשוף כדי לבלבל את תשומת ליבו, אבל הסגנית עורכת הכלבה כבר קלטה את המצוקה שלי "נולד פיל חדש בגן החיות התנ"כי, אולי תעשי עליו כתבת צבע?" היא הציעה בחן ששמור בדרך כלל לאופירה אסייג.כולם הביטו בי, כובשים חיוכים שלא טופלו כראוי בידי אורתודנטים מרומניה. "לא" עניתי לה "אני עושה כתבות עומק, תחקירים, פרופילים של פוליטיקאים. עיתונות אמיתית". "לא עשית שבוע שעבר כפולה על 10 דרכים להשתכר בסילבסטר?" שאלה אותי הכלבה. "נו" עניתי "את יודעת כמה תחקיר הייתי צריכה להשקיע בזה. את יודעת שאין ברמן ראוי ראוי אחד בטווח של שני קילומטרים ממרכז העיר?". "יופי" היא ענתה "אז את עושה את הפילים".

ואז הרגשתי אותו, מדגדג, מתעגל במורד הגרון, מתעלעל על הלשון "אולי" שמעתי את קולי הסדוק ואלף פעמוני אזהרה צלצלו לי בעוצמת ריכטר "אולי כדאי שאצטרף לסיור היומי של הוטרינרים, ככה אוכל לקבל זוית ראייה אחרת על הפילון המעפן הזה". "רעיון מצויין" הסכים העורך וכולם הנהנו ועברו מיד לדבר על עניינים אחרים, הבגידות של אגאייר או קו העוני החדש במזרח העיר, כאמור , לא ממש הקשבתי.

התנדבתי. התנדבתי מרצוני החופשי, תוך כדי שלשול מילולי חסר שליטה להצטרף יום שלם לאנשים שגורפים חרא של אריות למחייתם. ואני, תסלחו לי, מעדיפה להיות האריה במקום החרא. איך עשיתי את זה? איך הגדלתי את נפח העבודה שלי במאות אחוזים, באותה משכורת? למה לא יכולתי פשוט להציע להציב מצלמת ווב-קאם מול הפיל השמן הזה ולגדל אותו דרך האינטרנט? יש המון ילדים בהודו שגדלים ככה, אז פיל תנ"כי מסכן? הרי זו כתבת צבע, על פילים, לא שמישהו באמת יקרא את זה.

"תראה" התייצבתי במשרד העורך, רואה אותו מסמן פסים ארוכים על הליינאוט בטוש אדום, גביניו זועמים לכל עבר (שיט! שחר אדום-שחר אדום) "לא נראה לי שמהפיל הזה תצא כתבה טובה. אני אומרת נצלם את איציק כהן, נכתוב 'מזל טוב לפילה נחמה מגן החיות התנ"כי' ואני אקדיש את זמני היקר לכתבות יותר מעניינות, כאלו שלא ידרשו ממני לצאת מהבית. מה דעתך על משהו מקורי! חדיש! שעוד לא עשו! סקסי! סקירת הבלוגים הכי טובים בעיר?". הוא הרים את עיניו מהדף, עיניו רדופות באימה של דד ליינים ולילות רבים מידי של חוסר סיפוק (מיני?) מקצועי "בוהן, זוכרת את המגפיים הכחולים שיש לך מגומי, של הרפתנים?". "כן" אמרתי, מתפלאת שהנ"ל, הנוהג להתעטף בחולצות פלנל וג'ינסים של המשביר בכלל הבחין באנקדוטות האופנתיות שהפכו אותי ליקירת מחלקת פרסום "את תצטרכי אותם לכתבה הזו".

איכס.
איכס.
איכס.

אז אם אתם מחפשים אותי, שם אני היום. גן החיות התנ"כי, מתבוססת בבוץ (אלוהים, אני מקווה שזה רק בוץ) ומנסה לדובב פיל להגיד לי מה דעתו על מס המים החדש.

למה לא יכולתי פשוט לסתום?

--
תרבות יום ב'
ואם אנחנו כבר פה, רכשו לכם במיידית (או תורידו, אנחנו לא שופטים פה) את הפסקול של "500 ימים עם סאמר" ותשקיעו בספר החדש של ניק קייב "מותו של באני מונרו" (הוצאת מודן), מחרמן ומגעיל בו זמנית. קייב, תעשה לי ילד! או לפחות דיכאון מתוזמר היטב.