כולנו מאיה בוסקילה.

"רק נרענן לך את המראה"

(יוסי יודע מה אני אוהבת)

ביום חמישי נאלצתי ללכת לספר שלי. אני אומרת "נאלצתי" כי בתור נציגת מעמד הפועלים אני סולדת מכל גינוני הבורגנות המזוייפים הללו. מניקור, פדיקור, טיפול פנים, מספרה פעם בשבוע. למי יש זמן או כסף לעשות את כל זה כשאת עובדת 12 שעות במכרות הנחושת ומטפלת בחמישה ילדים, רק שניים מהם שלך?

סתם, האמת שאני מתה על זה. "פינוק" קוראים לזה היום. "תפנקי את עצמך" משננת לי אמא בוהן. "קצת פינוק, מה רע?" טוענת  מ', חברתי הנהנתנית ומחסלת את כיסי ההתנגדות שנותרו בי. ולי רק נשאר לתהות מתי פעולה כל כך אינטימית, שפעם הייתה נחבאת בין ארבעת הקירות של חדר המיטות, הפכה לפרסומת בפריים טיים שבה בננה אונסת את אורנה בנאי? מצד שני, הקונפורמיסטיות היא נר לרגליי. ואם כולן מתפנקות, מדוע שאתייבש בצד? מדוע שאוותר על מסכה+טיפול+פן? מדוע שאוותר על הזדמנות הפז להתנשא מעל החופפת? כך, מצאתי את עצמי צועדת למספרה ומרגיעה את נפשי המעונה. "יש לך אירוע" שיננתי לעצמי "אירוע. זה חשוב. את חייבת להיראות במיטבך. ומאוחר מידי להתחיל דיאטה. אז תעשי פן, תתפנקי קצת, מה יש?"

כמו כל בחורה שפויה, אני מנהלת עם הספר שלי מערכת יחסים סבוכה, אינטרסנטית, קנאית, יצרית וגוזלת אנרגיות לאורך שנים. הגעתי אליו במקרה, אחרי שהלכתי לספר אחר, ספר יוקרתי. הוא ישב לו שם, בבית הזכוכית המפואר שלו באחת מהשכונות המבוססות בירושלים. כל המספרה עטופה בשיש שחור ועמודים יוונים (איי שיט יו נוט) והבעת עיניו כולה אומרת ביקורתיות וחוסר שביעות רצון. "אוי מיי דיר" הוא הרים קצוות שיער שלי ושמט אותה בזעזוע. "מי סיפר אותך? אלוהים, איזו הזנחה!". כמובן שעד לאותו רגע הייתי בטוחה שאני, אתם יודעים, יחסית בסדר, עם הקארה מדורג רייצ'ל שלי. עכשיו מסתבר שאני בכלל ליאור שליין לפני מרב מיכאלי. "נו-נו-נו-נו" הוא ציקצק אלי במיאוס. ערן! חפיפה, דחוף!".

ערן חפף לי את השיער והעניק לי זעזוע מוח בו זמנית (1+1?) הושיב אותי מול מראה חתוכה שהראתה רק את חרכי העיניים שלי. "הוא לא אוהב שרואים את התוצאה לפני שהוא מסיים" לחש לי בפחד. "הוא אוהב לעשות הפתעות". עכשיו, יש כמה אנשים שאת לא רוצה שיגידו לך לעולם את המילה "הפתעה". הרופא המיילד שלך. רואה החשבון שלך ומעצב השיער שלך. "אני לא כל כך חובבת הפתעות כאלו" ניסיתי למחות בפני ערן, אבל המעצב כבר התייצב מאחורי והתחיל להעיף קצוות באוויר.

"את פרועה, את סקסית, את חושנית" הוא אמר ושלח ידיים. לקרקפת שלי. "את צריכה להיות מוחצנת יותר, להוציא את הצד המפתה שלך החוצה". "הופה, הופה" עניתי לו "אני לא פרועה ולא סקסית. אני ספרנית חנונית שמרנית עם פה מלוכלך. בוא לא נתבלבל פה. מה רע במדורג?". "מדורג??" הוא הסתכל עליי מזועזע, כאילו הצעתי לו לשכב עם נשים. "מי לעזאזל עושה היום מדורג מתוקה שלי? רק פקידות בנק בנות חמישים! תעצמי את העיניים ואל תפתחי עד שאגיד לך".

שוב, לא משפט שאת רוצה לשמוע מהאיש שאחראי למראה החיצוני שלך.

פקחתי את עיניי שוב, כעבור רבע שעה. והתחלתי לבכות. הפוני שלי היה הדבר היחיד שנשאר מדורג. באורך של שלושה סנטימטרים. השיער היפה והארוך שלי הזדקר בצורה שהזכירה לי קיפוד מיוחם ושני חוטים דקיקים נותרו מקדימה, מדגישים היטב את הקצוות השרופים. "ועכשיו" שמעתי את קולו של התפלצת "נצבע לאדום!".

זה היה עכשיו או לעולם לא. בטרם אראה כמו משהו שנדרס על הכביש, קמתי בזריזות, מטילה שטרות של מאה (יותר מידי שטרות של מאה, אם תשאלו אותי) על שולחנו וברחתי משם. חיכיתי עד לתחנה, באומץ לב שראוי לציון ורק אז התחלתי לבכות על מר גורלי. "את.. את.. לא.. מבינה..." השתנקתי לשיר בטלפון "אני נראית כמו אחותה הפחות מוצלחת של אניטה פללי, אחרי שהכליאו את הגנים שלה עם ג'ודי ניר-מוזס-שלום". "בוהן" היא ניסתה להרגיע "זה יגדל. שיער גודל. את לא זוכרת כמה פעמים את מנסה להוריד את השפם והוא תמיד גודל בחזרה?" (היא אלופה בניחומים, זאתי)

אחרי בכי קורע לב של חצי שעה בתחנה וניסיון עלוב למצוא כובע מספיק גדול במרכז המסחרי הסמוך, הבנתי שהגיע הזמן לפעולות דרמטיות. התקשרתי לאפרת. האורים והתומים בטיפוח גוף, נפש, שיער ואגו. היא נתנה לי את המספר של יוסי, אחרי שהשביעה אותי לסודיות ומדיניות עממיות מקיפה והצעידה אותי אליו. הוא איבחן את הנזק במהירות, הצליח לשכנע אותי להיפטר מהכובע והבטיח לי "זה יגדל. כמו השפם שלך".

מאז עברו כמה שנים ואני נאמנה. למעשה, זו מערכת היחסים הכי ארוכה שהייתה לי עם גבר. כל אירוע, כל "פינוק", יוסי שם. יש לנו התנהלות מאוד ברורה. אחרי שהחופף מטריד אותי מינית אני מתיישבת בכיסא שלו והוא אומר: "אז מה? זמן לשינוי קטנטן?" ואני עונה לו "בטח, אני סומכת עליך בעיניים עצומות. תעשה מה שאתה רוצה. רק אל תיגע בפוני ותוריד מקסימום 3 סנטי' מהקצוות. ושביל באמצע, כמו תמיד. כן, בלי צבע. כן, בעצם, אל תעשה הרבה, רק תפנפן אותי".

והנה, ביום חמישי, בהפתעה (טא-דאם!) החליט יוסי לעלות את סוגיית מאיה בוסקילה. "נורא יפה לה ג'ינג'י" זימזם מעליי. "השינוי הזה, נורא טוב לה. גם לך הוא יתאים, עם קצת קווים של בלונד-אדמדם". את חריקות גלגלי המוח שלי שמעו עד בית ג'אלה. הלו? ג'ינג'י? אני? אדמונית? בלונדינית? זה לא הספר שאמר לי לפני חצי שנה "יש לך שיער שחור מדהים, אל תצבעי אותו בחיים הוא סתם ייהרס וזה גם חתיכת שיעור בכימיה, חבל"? מה קורה פה?

"כן" המשיך לו יוסי "אולי אפילו גוונים חומים. קפה או שוקולד, להעשיר לך את המראה". "יוסי, תקשיב" הסתובבתי אליו והישרתי מבט. "זה השיער שלי, לא תפריט בוקר בארומה. הוא נשאר ככה. בצבע המקורי שלו, שהולך נהדר עם הגבות, הריסים ובוא נודה על זה, עם השפם שלי. (טוב, אפילו לי נמאס)".

"אוקי בובה" הוא נסוג "אני פשוט אחביא את השערות הלבנות האלו בין כל השחור. זה בכלל לא בולט ככה".

"מה? מה?? מה?? לי אין שערות לבנות יוסי!" צעקתי עליו בזעם. "נכון, נכון" הוא ענה "רק בהירות יותר, בלונדיניות". הוא הרים את שלושתן. לבנות כמו גיליון ההרשעות של גואל רצון. "הן משתלבות לך נהדר בפריזדורה".

אתן יודעות איך זה נגמר. מהיום אני ומאיה בוסקילה. שתי ג'ינג'יות חדשות בעולם.

---

ראיתן כבר את התחרות של פוסט החמישים? גללו למטה והשתתפו!