money, money, money - must be funny

"יש לך עיניים מדהימות"

(הבחור במס הכנסה מנסה להיכנס לי לארנק)

רשימת הפעולות שאני שונאת הולכת ומתארכת לה ככל שאני מבלה יותר עם בני אדם ומגלה כי עוד ועוד היטלים נכנסים ללא הפסק לרשימת החובה שלי, ללא יכולת להתנגד. להשאיר טיפ, לעשות מפשעות, לעמוד בדד ליין, להיות נחמדה לאישה עם התינוק הצורח בקופת חולים, להתנשא על כל מי שלא מסוגל לצטט בעל פה ממוסף הספרים של "הארץ", לא לאיים בנשק על ערסים שזורקים קליפות גרעינים על המדרכה, לא לגנוב לשכנה את המגזינים מחו"ל, לא לדחוף זקנות שהולכות לאט מידי, לא לצרוח על המוקדנית של בזק כי זה פוגע ברגשותיה. כל מיני דברים קטנים, "נהלים" "נורמות" "התנהגות לגיטימית כלפי החברה שבה אתה חי" שמונעים ממני, בואו נודה בזה, להיות אני האמיתית.

לצערי, אחת הפעולות השנואות עלי מכל היא ללכת למס הכנסה. עם כל חיבתי הענוגה לפילוסופים אנגליים רכי פנים, את וובר אני לא סובלת. הוא ותיאורית הבירוקרטיה שלו עלתה לי על הרבה סעיפים עוד בזמן לימודי התואר הראשון וכשבגרתי (נניח) וראיתי את התיאוריה משתלטת על המציאות, שלא לדבר על המשכורת שלי, הבנתי שהבחורה שלבשה שחורים בסוף כיתת טבע2 ומילמלה ללא הרף "אנרכיה-אנרכיה" ידעה על מה היא מדברת.

מס הכנסה ואני לא מסתדרים טוב. בתוך נערה עובדת, יש שאפילו יגידו פרילנסרית, אני מחוסרת כל זכויות סוציאליות ומועסקת בעשרות מקומות בו זמנית. כולם מציעים לי שכר הוגן ששווה ערך למנת פלאפל עבור כישרוני המפולפל ועוד מבקשים ממני לנכות מכך מס הכנסה במקור. ההליך עצמו שווה בעיני לעבודה בלשכתו של שלומי לחיאני. אתה יודע שמשהו לא בסדר, אבל לא מעז להתלונן כי המחיר גבוה מידי. לצלם תלושי משכורת (כלומר, להתחנן לגברת מהנהלת החשבונות- אישה ממורמרת, מזיעה ואל תתפסו אותי במילה - בתולה, שתוכל, אם אפשר וזה לא מפריע להפסקת הקפה התלת יומית שלה, לפקסס לי את תלושי המשכורת שהיא חייבת לי ממרץ 2007). לנסוע בשלושה אוטובוסים לגבעת שאול, בין דוסים שיורקים ומצקצקים על המחשוף שלי, אבל נשענים עלי "בטעות" עם כל עצירה מתוכננת.לחכות שעות רבות, לראות איך אפילו הביציות שלי מתייאשות, ולבסוף להגיע לפקיד השומה. פקיד ציבור קירח, שמנמן, עם טבעת נישואין ומחסור בחיי מין שהחליט אחרי שחיכיתי חמש שעות בתור לסלק אותי במיידי באומרו:

"לא הבאת טופס 106"

כוס אמ-אמק של טופס 106, בסדר?

פעם אחת ניסיתי להילחם בבירוקרטיה בטכנולוגיה. מצאתי את כל הטפסים הנכונים באינטרנט, מילאתי, צילמתי, אפילו החתמתי "נאמן למקור". לעזאזל, אפילו הייתי מספיק תמימה לצרף בקשה לתיאום מס, כי השכן שלנו, רואה החשבון ג', המהם מול טפסיי וקבע שמס הכנסה חייב לי כסף (!!)  וכדאי שאבקש מהם בחזרה.

עליזה ומאושרת שילחתי את הטפסים למקומם, מפנטזת ללא הרף מה אעשה בכל הכספים שיוחזרו לחשבוני. "אם מס הכנסה ייתן לי כסף" אמרתי "אתרום אותו למטרה טובה, למטרה עילאית, אתקן את הקארמה שלי. אתרום לבית יתומים או הוסטל למכורות לקראק. לא! אני יודעת! אקנה את המעיל ההוא ממנגו! עם הרכיסה הכפולה בלבן! קארמה טובה!"

כמובן שאחרי שבעה חודשים קיבלתי מכתב רשמי וסגול ממס הכנסה. "בוהן יקרה" היה כתוב שם ברשמיות "הננו שמחים לבשר לך כי חובך למס הכנסה עומד כרגע על סך 3725.78 ש"ח בלבד. אנא העבירי לידנו את התשלום עד סוף החודש ולא תגררי קנסות על פיגורים ואיחורים".

כן, הם ממש "פה, לשירותך" החבר'ה אלו.

השנה, החלטתי לנקוט גישה אופטימית יותר. "יהיה בסדר, יהיה בסדר" שיננתי ללא הפסק. "הרי יש לך תלוש משכורת של 120 ש"ח בלבד, הם לא יעזו לקחת מפה מס הכנסה. זה לא מוסרי. לא כשיש את האחים עופר בעולם. שיטפלו אליהם, לא לעיתונאית לוחמת שמנסה להרוויח את הסושי שלה בכבוד". קולגה סיפר על הסניף החדש של מס הכנסה בפאתי העיר. "אין שם כמעט דוסים" לחש לי "אולי קצת ערבים". "לעזאזל!" אמרתי לו "היינו צריכים להשתדל יותר ב-67'!".

הגעתי בחמישי, חמושה בסבלנות של רוסי בשלג, טפסי 101 מתחילת שנות התשעים, שני ספרי קריאה, תרמוס עם אספרסו, מפת פיקניק, אייפוד עם מוריסי ומונופול, כי אולי יהיה תור. רק כשהגעתי, נזכרתי כי שכחתי את הקרם נגד הקמטים שעליו הנחתי את המשכורת האחרונה במשביר. "נו, טוב" ניחמתי בקול "אולי זה יילך מהר הפעם, אולי נצא מפה לפני החושך".  למרבה ההפתעה, כי בכל זאת, מדובר בשלוחת הציבור של ממשלת ישראל, מוסד שנוטה להפתיע אותך בדברים כיפיים כמו מלחמות ומס בצורת, לא היה אף אחד לפני. אני כותבת את זה שוב, כי זה קצת לא אמין: לא היה תור.

"סליחה?" שאלתי בקול, נותנת לקולי להתהדהד בחלל הריק. אולי הם יצאו להפסקת צהרים מאוד מוקדמת ואני צריכה לחכות? אולי יש שביתה ואף אחד לא אמר לי? אולי זה סניף לגברים חרדים בלבד וכשראו אותי נכנסת נמלטו על נפשם להר נוף? "שלום גברת" פנה אלי אחד הפקידים, "תיכנסי בבקשה".

שלום? גברת? תיכנסי? בבקשה?

"גברת תקרא לבוסית שלך, לא לי" התזתי עליו, מופתעת בעליל וכל העוינות שהייתה בי התנקזה לתוך המשפט הזה. לא שהפריע לו. "סליחה" הוא ענה לי ואני הרגשתי איך הלסת שלי נשמטת לרצפה ופוגעת שם בכמה תלתלי אבק תועים. "באת לקבל החזר דמי אבטלה?".

הבטתי בו מזועזעת. אני, הבת של פאפא בוהן, גבר שהתחיל לעבוד בגיל 7 ומאז משלם מידי חודש מחצית מהונו למדינה במקום לשדרג לנו את הבית במזגן. הבת של מאמא בוהן, אישה שאת המשכורת הראשונה שלה קיבלה בגיל 16 והתעקשה לשלם מס בכוח "בשביל המדינה שלנו". הנכדה של סבתא בוהן, לוחמת אמיצה בבריטים ובפרזיטים שעובדים בשחור, אחות לליטל בוהן שניסתה להחתים עצומה בצה"ל שגם חיילים צריכים לשלם מס, אני, בוהן, שעבדתי כל יום רצוף מאז גיל 17, כולל חופשים, חגים דרוזיים וימי מחלה - אני צריכה לקבל דמי אבטלה?

"תסלח לי" אמרתי לו "אני באה ממשפחה ארוכת טווח של חנונים נודניקים עם אפס ידע בתחמון המערכת. תאמין לי, ניסיתי וזה פשוט לא בגנים שלי. מעולם, אבל מעולם לא לקחתי דמי אבטלה. אפילו שהמצב היה קשה, אפילו כשעבדתי בבלוקבסטר וקיבלתי שכר רעב, לעזאזל, אפילו כשעבדתי במעריב והייתי זקוקה למס הכנסה שלילי רק כדי שיהיה לי מה לאכול בבית, אפילו אז - לא חתמתי דמי אבטלה!!"

"סליחה, סליחה, לא התכוונתי. אז, איך אני יכול לעזור לבחורה יפה כמוך?"

הופה. זה, זה פלרטוט? האם הפקיד מפלרטט איתי? בוהה לי במחשוף? בודק את תאריך הלידה שלי שלא בנסיבות מקצועיות? והאם אעז ואפלרטט בחזרה כדי להוריד את אחוזי הגבייה? האם אני עד כדי כך סליזית? האם אני עד כדי כך צריכה את הפטור הזה?

hell yes

"אני רואה שאת לא נשואה" אמר יהודה (כבר עברנו לשמות פרטיים) "זה היה יכול לתת לך עוד נקודות זכות, אבל אין דבר. כנראה עוד לא פגשת את האחד". "יופי" אמרתי לו "רק אל תגיד לאמא שלי שגם מס הכנסה חושב שאני צריכה להתחתן, היא בכלל תעלה את רמת הלחץ". "הממ" הוא אמר "וילדים יש?". הבטתי בו, מבט בוחן, מבט אכזרי, הייתכן שאתה מר יהודה בודק לי בציציות, שלא לומר בביציות? "לא, לא" הוא אמר "פשוט אם היית אם חד הורית, היית מקבלת עוד נקודות זיכוי".
"שזה נפלא" עניתי "רק שהייתי מקבלת עוד הטבות יחד עם זה. למשל מחסור בשעות שינה, הקפאת קריירה, שלא לדבר על אובדן חיי המין וגזרה פורצת מחסומים באיו"ש".

צחקנו. הו, כמה כיף לצחוק עם פקיד מס ההכנסה האישי שלך ("מעכשיו, כל בעיה שיש לך, תבואי אלי ישירות ואני אטפל בך באופן אישי"). כמה כיף לקבל פטור ממס לכל השנתיים הקרובות. ("נגיד שכבר סיימת את התואר השני ושיש לך שלושה ילדים בבית. אחד שזקוק לסיוע מהמדינה. אל תדאגי, הם ממילא לא בודקים את זה"), כמה כיף להיות אישה חסרת אונים ונזקקת שזקוקה לגבר עם מחשבון וחותמת שיסייע לה ("פשוט כל המספרים האלו והנקודות, ממש התבלבלתי! אולי אתה יכול להסביר לי את זה שוב?"). הכל נראה ורוד, נקי, חלק. בלי שורת "מס הכנסה" המעצבנת שהופיעה בכל תלוש שלי.

ואז זה הגיע ."לצערי ניאלץ להוריד לך 5% אחוזי מס מהעבודה השלישית" הוא אמר בצער, כאילו כרגע נאלץ לנטוש אותי במרתף של התאומים סודמי שרק תחתוני דובני אכפת לי לגופי . "אוי לא" אמרתי גם אני בצער, מנסה להסתיר את העובדה שזהו שדרוג משמעותי מ-28% האחוזים שלקחו לי עד עכשיו "אין שום דבר שתוכל לעשות?". הוא לחץ על כמה כפתורים, תקתק אחוזים במחשבון וסופו של דבר חייך אלי "2.5% ואת רק צריכה להגיד שאת חיה באיזור עדיפות לאומית!". "זו ירידה משמעותית" אמרתי לו ובליבי הוספתי "מעולם לא שמחתי יותר לקבל ירידה שכזו"

"או-או" הוא אמר אחרי כמה שניות, פניו המצולקות שלמדתי לאהוב ברבע השעה האחרונה מתקמטות ללא היכר.

"או-או?" שאלתי, פניי היפות שלמדתי לאהוב במשך טיפול פסיכולוגי ארוך ויקר מתכסות באימה "זה לא נשמע טוב"

"רגע, תני לי לבדוק, כן, זה נכון. מס הכנסה חייבים לך כסף. משהו כמו 500 ש"ח"

נאלמתי. ואם אתם עוקבים, זה לא קורה הרבה. חייבים לי? כסף? מס הכנסה? "יהודה, אל תשחק עם הלב שלי" אמרתי בזעם "ויותר גרוע, אל תשחק עם שורת העו"ש שלי. אני פרסייה, אנחנו לא מתבדחים על כסף. אף פעם!"

"לא, לא" הוא ענה "הנה, פה, לקחו לך יותר מידי. באפריל נגיש טופס לתיאום והכל יסתדר. את תבואי, נכון?"

היה לי רגע, שבו חשבתי, פינטזתי, דמיינתי - הייתכן והוא המציא את הכל רק כדי לראות אותי שוב? הייתכן והכל מזימה אפלה כדי להביא אותי לסניף בשנית? הייתכן וכי עדיין יש גברים רומנטיים בעולם המוכנים לשקר, לגנוב, לתחמן ולחלל את מקום העבודה שלהם, שלא לדבר על הקופה הציבורית, רק כדי לשמוע שוב את הצחוק הפלרטטני שלי? וגם אם לא - האם אכפת לי?

hell no

מס הכנסה חייב לי כסף. אמיתי, מדומה, ממשי, לא ממש אכפת לי איך ולמה. מבחינתי, שיהודה יגנוב מהאישה הענייה עם שלושת ילדיה שדרה בפחון דולף בנחלאות ולא מצליחה לסגור את החודש. השורה התחתונה היא שאקבל כסף ואוכל לקנות את המגפיים הנהדרים שראיתי בשופרא.

"בטח שאבוא" אמרתי ליהודה "עם טפסי 106 חתומים וחיוך. כי אנחנו פה, בשבילך."