"בוהן, אני אוהב אותך"
(הארנב יודע מאיזו צד מרוחה החמאה. עליי כמובן)
לאחרונה נשים רבות עוצרות אותי ברחוב ושואלות : "יפה! חדש?" בעודן מצביעות על הארנב בהערכה ומקנאות לי בגלוי. זה נחמד לי ככה. לדעת שאני מושא הערצה וחיקוי לזוגיות מתפקדת ושבסופו של דבר הצלחתי לתפוס גבר בר-חיתון בין כל הבררה שרצה שם בחוץ (ושעל כולה ריפרפתי בשנות העשרים המוקדמות שלי). לצערי עם הפרגונים בא מה שנשים מסוימות קוראות "כנות" ואני מכנה "מרירות אין קץ". "נורא השתנית מאז שאת יוצאת איתו" מטפטפת לי מ' "חבל עלייך, היית כזו מגניבה ועכשיו את... יודעת.. רגילה כזו".
כן, מ' יודעת בדיוק מה הנקודות הרגישות שלי. אגו בגודל החוב הלאומי ותחזוק פרסונה אלמותית של אלגנטיות ומגניבות. נכון, אין הרבה קשר בין זה לבין המציאות, אבל להצביע על זה ישירות? בלי לרכך את המכה קודם? בלי להציע שוקולד? "את מגזימה" אני מנפנפת אותה עם ציפורני ה-10 ב-20 שקניתי בביוטי קייר לפני שבוע "אני בדיוק אותה בוהן כמו מקודם. מדהימה ומשעשעת. עכשיו, אם תוכלי, תסירי את המלתעות שלך מהאייס אספרסו שהכנתי לך ועופי היישר הביתה, לממלכת הנס קפה העלובה שלך".
מ' אולי עפה, אבל החשש כבר מכרסם בי כמו הומסקסואליות במגזר החרדי. "הייתכן כי הכלבה צודקת?" אני שואלת בקול מול הראי "זוגיות זה אמנם להתפשר, אבל האם אני מתפשרת על עצמי? האם צחי הנגבי באמת זכאי? והיכן אמצא מפלט ביולי-אוגוסט מאלפי ילדים דביקים?". לשמחתי הארנב בדיוק חוזר הביתה ומונע ממני להמשיך לנהל את דו השיח העמוק שלי עם עצמי. "עזבי בוהן" הוא חותך "את בדיוק כמו ביום שהתאהבתי בך. יש לך פה מטונף, ציצים נהדרים ואישיות של פקח תעבורה במחזור. מה יש לא לאהוב?".
הו ארנב. מילותיו של גבר מאוהב. אבל האמת היא שמשהו בי כן השתנה. פשוט במקום להשקיע כל כך הרבה שעות בלאמלל אנשים אחרים (מלצריות, פקידי ממשל, מתנדבים בצער בעלי חיים) אני משקיעה אנרגיות בלגרום לו להבין שהוא זכה בפיס הבחורות השוות פלוס בונוס של סקס אקטיבי ופתקי הפתעה בתיק. רק השבוע העדפתי ללטף את הבטן שלו אחרי ארוחת צהרים עמוסה במיוחד במקום לדחוף קטינות בסופעונה במנגו. רק אתמול נאלצתי לסכור את פי בכוח ולמלמל "לא עכשיו, לא עכשיו. חכי שתהיה כתובה חתומה ואז תתחרעי על ההרגל שלו לפזר תחתונים בכל הדירה". רק היום שלחתי לו לינקים לטבעות אירוסין בהנחה. זה כל כך מעייף שאין לי זמן להיות אני.
"ארנב" אני פונה אליו בעודו דבוק למחשב "נכון שאתה תישאר אחרי שכל החברות שלי יפסיקו לדבר איתי?". הוא מהנהן. "נכון שתאהב אותי גם אם אשמין 20 קילו ואתארגן על האישיות של ג'ודי ניר מוזס שלום?" הוא מהנהן בשנית. "נכון שנתחתן תוך חצי שנה בגן אירועים ירוק בשישי בצהרים ולא נגיש אוכל אלא רק קוקטיילים וטאפטסים, ואתה תלבש חליפה שחורה עם עניבה דקה וסניקרס ואני אלבש שמלת כלה משוחזרת משנות הארבעים עם המון תחרה וסאטן ונעלים של וויויאן ווסטווד ותהיה רק מוזיקת אולדיז ולא מזרחית וכל המלצרים יהיו בלי חולצה, כלומר- אם זה מה שתרצה?" והוא מהנהן בפעם השלישית. מוכן לרצות אותי ולענות על אימיילים דחופים באותו זמן. וזה שווה הכל. כאילו, אוקי, אז תוך שנה שנתיים לא תהיה לי אישיות, חברות או כסף בעו"ש (חייבת להפסיק להתמכר לאתרי קניות בשלוש בבוקר). אבל היי, תהיה לי טבעת יהלום וזה יותר טוב מכל אישיות שיש.
