תל אביב, הנה אני באה

"סליחה, איפה זה כיכר רבין?"

(אני, עומדת עם מפת העיר תל אביב באמצע כיכר רבין)

הנה כמה דברים שקרו מאז הפעם האחרונה ששיחקתי פה עם המקלדת ויצא פוסט. עברתי לתל אביב. עברתי לגור עם הארנב בתל אביב. התפטרתי מהעבודה הקודמת. מצאתי עבודה שווה יותר, בתל אביב. קניתי נעליים חדשות. אכן, הכל מסעיר ומא-ממם, כמו שאומרים פה הילידים, אבל לעניות דעתי לא שווה התעכבות מילולית של יותר מפוסט אחד. העיר הזו מקבלת מספיק יחסי ציבור טובים מכל מיני מגזיני גייז פופלארים ואתרים נידחים כ"לונלי פלנט". היא לא צריכה אותי כדי שאתלונן על האשליה הגדולה, על כמה אני מרגישה זרה בעיר הזו, כמה היא לא מתאימה לי ואיך תושביה, לפחות אלו שחולקים איתו את כוס האמריקנו-נטול, חלב חם בצד-תודה, נשבעים לי בכל היקר להם שהנה, עוד שנייה, ממש עכשיו במכירת היד שנייה הזו בתת מרתף בגורדון, אני אתאהב בה ואשכח את מולדתי הקפואה והמתחרדת שנפלה בידי הכובשים. 

ובכובשים אני מתכוונת לדחפורים ברחוב יפו, כן?

ההחלטה על המעבר הייתה קשה לשניינו. אוקי, זהו שקר גס, מכיוון שהארנב נשא את עיניו לתל אביב מאז שהכרתי אותו, בעודו זומם על פרוצות עליזות שינעימו את יומו וגייז שמתנשקים באור יום, לידו ("את לא מבינה בוהן" היה מטיף לי "אני לא יכול לחיות בעיר שאין בה פתיחות מינית, שהומואים לא יכולים ללכת בה יד ביד. שאני לא יכול ללבוש מה שבא לי, רק כי בא לי, את מבינה?" - וזה מהגבר הכי סטרייט בעולם שכל המלתחה שלו מתבססת על ג'יינסים מגאפ וחולצות מכופתרות מזארה, כן?). אז הארנב החל במלאכת שיכנוע ושינוע בעוצמה כזו שחשתי שלקח קורס מבואות בחוג לשיווק, המכללה למנהל.

"כל החברים שלנו כבר גרים שם" (נכון, אבל ברגע המעבר העברנו אותם לקטגורית "טלפון סמלי ביום ההולדת"), "אין לך לאן להתפתח פה מקצועית" (לא נכון! שמעתי שמחפשים עורכת אופנה למגזין של פסגת זאב) "את מפחדת ללכת הביתה בחושך בגלל הטרדות מיניות מערבים" (אז מה, עוד מעט יהיה שלום) "את מתחרפנת מהדוסים באוטובוסים" (קווי המהדרין זה משהו זמני, יעבור להם) "את תמיד מתלוננת שאין לך איפה לעשות שופינג" (זה בסדר, ממילא אין לי שקל) "אני רוצה שנגור ביחד" (נו, מה רע בחנייה של ההורים שלי בהתנחלות? עוד מעט יבנו לנו שירותים נפרדים) ולבסוף שלף את הקלף האחרון והחזק מכל "בוהן" אמר לי ברוך  בעודו מסתכל לי בפזילה בעיניו הירוקות והנוצצות "אין לנו עתיד פה. לי אין עבודה, לך אין עבודה. העיר אבודה"

אז התחלתי לארוז. 

מאמא ופאפא בוהן קיבלו את החדשות בצורה הכי טובה שאפשר, בנונשלנטיות הידועה שלהם. "הוא הולך להתחתן איתך?" שאג פאפא בוהן "או שוב לעשות לך קונץ כמו הבחור הקודם? כי רק תגידי ויש לי את וגי.פי.אס לחולות של ראשון". "תל אביב?!" שאלה מאמא בוהן בגועל וחיוותה בידה תנועה שהייתי יכולה להשוות רק להצטלבות אדוקה או בקשת חשבון במסעדה "מה יש לך לחפש בעיר החטאים הזו? בגועל נפש שמסתובב שם ברחובות? את עוד תתחילי לעשן סמים ולעשות מפשעות!".

עם הרוח הגבית המפורסמת של משפחת בוהן, ישבנו ימים כלילות על הומלס, יד2 ומתווכים מלוקקים למיניהם, פרסמנו מודעות תחינה בפייסבוק אצל אנשים שלא ראינו אותם מהיסודי (אבל היי, כולם בתל אביב) ובסוף שיכנענו קרובת משפחה של הארנב שאנחנו הזוג הנורמטיבי ביותר בעולם ולתת לנו לשכור את מאורת העכברושים שהיא מכנה "בית" בסכום שעולה על השכר החודשי (של שנינו!) יבטיח לה מקום טוב בעולם הבא או לפחות אחלה כסף בעולם הזה. על ניקיון הדירה אבקש לא להרחיב ורק אציין שביקשנו וקיבלנו סיוע מהמרכז למחלות מדבקות וארגון הבריאות העולמי, בחינם.

וזהו, מאז אנחנו פה. הארנב השתלב היטב עם החולצות המכופתרות שלו בין כל המנצנצים ואני מקדישה ימים כלילות ללימוד מנהגי המקומיים ותת-הקבוצה שאליה אני שייכת -"הברנז'ה". כרגע חסרים לי רק כמה דברים סמליים כדי להשתלב כמו מנוי למכון כושר, מורה פילאטיס פרטי שעושה שיעורים גם בשעות מאוחרות. פסיכולוג מבין, פסיכיאטרי עם יד קלה על פנקס המרשמים, רוקח ידידותי, סוחר סמים סימפטי (וכל הזמן לפזר תלונות על "היובש באיזורנו". האמת, לא ידעתי שלתל אביבים כל כך אכפת מהבצורת ואיכות הסביבה), טרנינג רך-נעים-איכותי-אפור מלאנז' שעולה כמו חצי משכורת, כלב מא-מם שאספתי מצער בעלי חיים (מסתבר שחתולים משכירים רק לרווקות), להתארגן על הפרעת אכילה, הפרעת קשב, בעיות בזוגיות, מינוס היסטרי בבנק, לסנן מספרים חסויים (כי אולי זו הפקידה בבנק) לרכוש זוג נעלי מעצבים, מנוי לערוץ 20, ידע אנציקלופדי במעללי ליהיא-עתי-הגמד (כי ברור שאני לא רואה את הזבל הזה, אבל ראיתם איך הוא מתייחס אליה?) וכרטיסיית אגד.

כדיי שיהיה לי איך לברוח מפה.