המדריך לחיים בכפר

"אז אני שוקל עכשיו 76 קילו ומתוך זה רק 12 אחוז שומן, רק 12, אתה קולט?"

(שיחה בין שני סטייליסטים היום בתצוגת בגדי גברים) 

בשבועיים האחרונים אני מוצאת את עצמי מתרוצצת בין תצוגות, פרזנטציות וסתם דוגמנים ערומים (אבל אני אוהבת רק אותך ארנבי!) כדי לשרוד בשלום את מה שידוע בעולם כהצגת קולקציית הקיץ הקרוב ובישראל נודע כ"בופה חלקי, מינגלינג מלא". האמת, אני לא יכולה להתלונן. ותאמינו לי שניסיתי. כמי שבילתה את רוב שנות ה-20 כקורבן אופנה חסר מודעות (חותלות עוד יחזרו, אני אומרת לכן, וגם שפם לנשים)  אני רואה בתקופה האחרונה תיקון היסטורי. סוף - סוף מצאתי את מקומי בעולם: להסתובב בין סטייליסטיות, עיתונאיות, עורכות ובלוגריות ולהתמרמר בקול רם. ויש להן אפילו מונח מקצועי לפעולה הזו: ללרלר. אני מלרלרת! ברבים! תראי אמא, אני תל אביבית! 

ההתכנסויות הללו הן מזמן פגישות חברתיות גרידא ולא כנסים מקצועיים כפי שחשבתי לתומי. מתברר כי במקום לתחקר את המעצב על מקורות ההשראה שלו ("פיבי פילו, אלבר אלבז נו וההוא עם השיזוף" ציטוט אמיתי) אנו מתכנסות כדי לבלוס קוראסונים, להתלונן על המורה לפילאטיס ובעיקר לחפש אחר מקורות הכנסה נוספים. לקח לי אמנם חמש, עשר, עשרים תצוגות כדי להבין את זה, אבל חזרתי לספר. וכדאי שלא תחזרו על אותן טעויות כמוני, אני מגישה לכן את המדריך המלא לעונת התצוגות בישראל. 

שלב ההתכוננות

ראשית, את לא הולכת לעבוד. את הולכת ל"אירוע". זוכרת את החתונה של בת -דודה שלך, זו שהורדת בשבילה 15 קילו ועשית לייזר גוף מלא? אז זה יותר גדול. תצוגת האופנה הגדולה ביותר, המוצלחת ביותר לטעמי, מתקיימת אצל הנוכחות בפרזנטציות למיניהן. כולן מגיעות מתוקתקות, שחי, שפם (הוא עוד יחזור!) רגליים, פן למשעי. נעלי עקב מחו"ל, עדיף של מותג מוכר, וינטג' משנות השבעים מנצח. הבגדים חייבים בטוב טעם, אבל יקרים. עם לייבל, אבל כאלו שמזהים בלי שהוא רקום בפייטים על הגב. והכל חייב להיות מושלם, מתואם, מדוקדק, מוצלח והולם את השעה של התצוגה: להלן עשר בוקר. ולא, מכנסיים מעור עם ווסט פרווה אינם מוגזמים. על השכפטל באיזור הפנים לא נרחיב פה. אם טרם הפנמת את הרוח הכללית, לשים ליפסטיק לא יעזור לך. אין, אני חוזרת שוב, אין לסטות מבגדים בצבע שחור, אלא אם כן פיתחת בין לילה אישיות עצמאית ואת מוכנה להסתכן עם אפורים, אפרפרים ומלאנז'. 

 שלב ההסעה

א. בהתחלה עוד הייתי שואלת את היחצ"ניות כמה אוטובוסים לוקח להגיע לקניון ארנה. בהרצליה. עשר בבוקר. אחר כך הפנמתי שבעוד אני עושה את האודיסיאה כבר משבע בבוקר, יש נשים מתוקתקות שמגיעות באיחור של רבע שעה מתוך מונית מדוגמת היטב ושום כסף לא מחליף פה ידיים. רק פתק. תעלומה.

ב. תעלומת הפתק: מסתבר שמשרד יחסי הציבור שולח מוניות לאסוף אותן! מהבית! "הנה משהו שהיה יכול לחסוך לי כמה שעות וכתמי זיעה מתחת לבית השחי" את בטח חושבת לעצמך, או שזו רק אני. בכל מקרה, דעי לבקש מהיחצ"נית שלך מונית לתצוגה ובתמורה תיאלצי לחתום על פתק לנהג המונית שבו את מורישה לו את קרן הפנסיה שלך ואת אוסף נעלי הוינטג' שעליהם השחתת את כרטיס האשראי שלך. בגלל זה אני תמיד חותמת בשם של הקולגה השנואה מהעיתון המתחרה. הא לך! 

ג. יושב לו אלוהים בשמיים, או סדרן המוניות בתחנה ומזווג זיווגים. לא על פי אינטיליגנציה, נטייה מינית או השתייכות למיזם החדש של וואינט משדך לו השדכן אלא רק על פי מיקום גיאוגרפי. מוניות אמנם יש בשפע, אך הדלק יקר והלקוח קמצן ועל כן נידונו להתקבץ לנו זוגות-זוגות (ובמקרים קיצוניים אף שלישיות ורביעיות) במונית אחת שתגיע אל היעד. בהיכנסך למונית הציגי את עצמך, את הטייטל המקצועי ולאיזו מערכת את שייכת. כך תיווצר במונית אוירה נעימה למשך 13 דקות הנסיעה. ניתן לדבר על סיילים שווים, על הפקות חדשות ואף לחלוק בדיסקרטיות תנאי שכר ערטילאים. בעיות בריאות וגינליות מחוץ לתחום. לצערי, כפי שלמדתי על בשרי, אין לרכל על קולגות עם קולגות שפגשת זה הרגע. אמנם לרכל זה משחרר ואין כמו הטחת טינה שנונה היטב בבוסית לשעבר, אבל את עלולה לגלות בירידה מהמונית כי החברה החדשה הכי טובה שאיתה כרגע חלקת את שם הבלוג שלך, היא גם החברה הכי טובה של הבוסית לשעבר ושתיהן כרגע מסתכלות עלייך במבט חשוד ומחליפות חיוכים, אכן, לא אעבוד בעיר הזו שוב.

ד. שימי לב, למרות האוירה המשכרת שבמונית ותחושת שותפות גורל אל לך לטעות כי מצאת חברת אמת ואוזן קשבת. למעט מקרים נדירים, שרובם אגדות אורבניות, רוב ההתקשרויות הרגשיות במונית ימותו ברגע שהנהג עוצר את המונה. ולמרות שישבתן ביחד והיא השאילה לך מראה ועט (לחתום על הפתק), היא כעת מתעלמת ממך בפומבי ולא מחליפה איתך מילה. זה בסדר, ברגע שתפנימי שאלו קשרים קצרי מועד שנועדו להתקיים רק בחלל החנוק מריח סיגריות של "מונית העמק" תוכלי להתגבר על חרדת הנטישה ולפסוע בביטחון לתוך הפרזנטציה.

הערה על המיקום

האירוע לנצח ייערך בלופט מגניב בנווה צדק, מתחם אומנות ביפו או מוסך שהוסב לאולם אירועים בדרום העיר. ברוב המקרים לא תוכלי למצוא אותו ללא ג'י.פי.אס ומדריך טיולים מוסמך. לעיתים קרובות גם נהג המונית לא יודע אם אתם עדיין בשטח A או שכדאי להתקשר ליחידת הקישור והתיאום הפלסטינית. בכל מקרה דאגי לכתוב מראש את הכתובת של המקום ולהחזיק בהיכון חבר טלפוני עם ניסיון בניווטים בשטח אויב. 

השלב שחשוב באמת

למרות שזה נשמע טריוויאלי, כדאי לבדוק טרם הכניסה שהמראה החיצוני שלך ללא רבב, שהגרביונים ישרים וללא פגמים נראים לעין, שהמכנסיים שלך לא מלאים ניצני צמר צהובים, שאודם לא מרוח לך על השיניים ושהשפם מסורק כלפיי מטה. סתם כמה רעיונות אקראיים ודימיונים שחשבתי עליהם, כן? איך שתיכנסי תרגישי שכולן מסתכלות עלייך ובוחנות אותך. זה נכון, אבל סביר להניח שהן יאבדו עניין בעוד, אה, רגע, כן. עכשיו. אל תקחי ללב. אם אינך מחזיקה בעמדת מפתח בתעשייה (קרי עורכת על ו\או ראובן כהן) סביר להניח שלא תענייני אף אחת. עכשיו את יכולה להתחיל ליהנות באמת. 

שימי לב שהנוכחות והנוכחים שלפנייך מתחלקים לכמה קבוצות: 

א. עורכות העל - הן נמצאות באחד משני מצבי תודעה: סופר-ביצ'ס או הנחמדות באמת. ואני לא מנסה להתחנף פה, כי זה פשוט לא עוזר. הסופר ביצ'ס לא סופרות אותך והנחמדות באמת ובכן, הן נחמדות באמת ואי אפשר לדעת למה הן מתכוונות. בכל מקרה, שמרי על יחסים טובים עם כולן כי אין לדעת מתי מעריב יסגר באמת. 

ב. דור המייסדות- בנות העלייה הראשונה, השנייה וממקימות קבוצת דניה. אלו נשים שבמניקור מושלם, שמלות משכית והרבה תעוזה עזרו להקים את תשתית עיתוני הנשים בשנות החמישים -שישים - שבעים בישראל ומאז נשארו שם. תוכלי לזהות אותן לפי ההסתערות על הבופה, האיפור המוגזם באיזור העיניים ומשקפי הראייה שהספיקו לחזור-לצאת ולחזור שוב לאופנה מאז שנקנו. אם נראה לך שהן בוחנות אותך בחשש את מוזמנת להתאפס. החבורה הזו חתומה על חוזה קיבוצי בעיתון וסביר להניח שהן ימשיכו פה הרבה אחרייך.

ג. הבלוגריות - לכאורה שורר דם רע בין העיתונאיות לבלוגריות. אלו טוענות כי הן אינן מקצועיות מספיק ואוכלות חינם ואלו טוענות כי הן אינן מעודכנות מספיק וכבולות לתכתבי המערכת המיושנים. בת'כלס, שני הצדדים פוחדים כי לא יהיו מספיק מתנות (ע"ע) לכל הצדדים. בתור מישהי שנמצאת משני צידי המתרס ומפתחת פיצול אישיות דומיננטי גם בימים רגילים, אני דיי מחבבת את הבלוגריות. הן צוחקות מכל הבדיחות שלי, מחמיאות לי על הנעליים ושאלות אם כבר הגבתי להן על הפוסט. אחיות שלי. 

ד. עיתונאיות - בין אם הן בפרינט, באינטרנט או בפורטלים הזוים שקמים פה אחת לשבועיים, העיתונאיות הן הלחם והחמאה של המפגשים הללו ומקור המידע המהימן ביותר על הצעות עבודה, פיטורים אפשריים ורכילות לוהטת ומרושעת. הן גם באופן כללי נשים אינטיליגנטיות, שנונות ומצחיקות שרק במקרה נקלעו לעבודה הזו ובעצם היו אמורות להיוולד תחת השם "קייט מידלטון". אחיותי הן. 

ה. סלבז ופליטי ריאליטי - ישנן סלבריטאיות קבועות וחובבות אופנה שפוקדות אירועים שכאלו. לרוב הן חברות קרובות של המעצב וסביר להניח שהובטח להן שי משתלם מאוד כדי להראות את פרצופן המסותת. לא, אני לא מרירה או משהו, פשוט מה, רק בגלל שהיא הייתה באיזו תוכנית ריאליטי לפני שנתיים היא תקבל בושם ואני לא? אבל נחזור לעניינו. בסלבז לא נוגעים, לא מסתכלים ובאופן כללי מתעלמים. הם אוהבים את זה, זה גורם להם להרגיש כמו אנשים רגילים. 

ו. סטייליסטים - אני חייבת לציין כי עד שלב דיי מאוחר בקריירה שלי (קרי: לפני שבועיים) הייתי בטוחה שסטיילינג הוא מפלטם של אנשים שלא הצליחו לעשות תואר ועם יכולת מופלאה ללבוש מכנסי חיתול ועדיין להיראות לגיטימיים. כלומר קינאתי בהם קשות וירקתי לידם כשהם לא שמו לב ב"אדרת". היום, אני יכולה להגיד שחלקן בהחלט ראויות להתרועע ואף לשופינג ספונטני של יום שישי. על הגברים אגב, הייתי מוותרת.

ז. אנשים רגילים - נו, נקסט. 

שלב האוכל

כמו בכל אירוע ישראלי למהדרין, גם פה יש בופה. המבחר נע בין קרקרים יבשים ותרכיז מיץ תפוזים למטבח פתוח בו מקפיצים לך את הפוקאצ'ה מול העינים ושוחטים את הכבש בחצר. אני מצאתי כי המבחן האולטימטיבי הוא מכונת הקפה וחמידותו של הבריסטה. אם במקום נמצאת מכונת אספרסו איכותי, בחור צעיר שלבוש במדי שחור לבן ומסוגל לשרטט בקצף הקפה את מפת ארץ ישראל השלמה - שהחיינו. אם מפנים אותך למיחם עם צנצנות נס קפה וסוכר לבן, פרשי לצד החדר ואכלי בשקט את חטיף האנרגיה שהגנבת לתיק.

גם אם הגעת בשלב אנורקסיה מתקדם, אין להתנפל על הבופה כאחרונת המייסדות (ע"ע). מומלץ להתאבזר תחילה בכוס קאווה צוננת או פרייה (אוקי, אוקי "סודה שוופס") ולסקור את סביבתך במבט קר ומתנשא כמו כולן. לאחר מכן הניחי על צלחתך קישון (=קיש קטן, לא סאטיריקן ממוצא הונגרי) מדוגם ואכלי אותו בארבעה ביסונים קטנים. עדיין רעבה? התפנקי בפוטיפר תותים עם שוקולד. עכשיו מהר, תפסי חברה והתלונני איך עלית במשקל, איך את לא מקפידה בחדר הכושר והסבירי בפורטרוט על אגירת השומנים שביצעת בחורף. גם אם הריטואל נראה לך תמוה, בצעי אותו באדיקות או שתסולקי מהאי. 

שלב התצוגה 

כרגע עומדות בפנייך שתי אופציות:

אופציה א': יש תצוגה חיה שמלווה בהסברים של הקניינית\מעצבת\אשת יחסי הציבור. האופציה הטובה מבין השתיים אם לא הבנת נכון. את רק צריכה לבהות בדוגמניות, לשמוח שגם להן יש צלוליטיס, להעיר כמה הערות מחכימות על הבגדים ("אוי, הצבעים הללו נורא ילכו הקיץ, אבל לא בפריפרייה") ולכתוב הערות בפנקס. אני אגב אוהבת לכתוב בזמן הזה שירי הייקו על קץ הבחירה החופשית, אבל זו בחירה אישית לגמרי. 

אופציה ב': אין תצוגה אלא רק פרזנטציה אישית שבה עלייך לעלעל בין הבגדים ולתחקר את הקניינית\מעצבת\אשת יחסי הציבור על אופיה של הקולקציה. למרות המצב המביך ("רגע, אמורה להיות פרזנטציה? לא אמורה? אז מתי ללכת?") גם למצב זה יש יתרונות. את זוכה באמת לראות את הקולקציה, לבחור פריטים אהובים, לדמיין אותם אצלך בארון, להבין שבמחיר הנוכחי שלהם כדאי להמתין לסוף-סוף עונה ולקבוע לדבר עם המעצבת למחרת, כשהיא תהיה יותר רגועה וורבלית. וגם- יש יותר זמן לאכול! 

שלב המתנות 

יש לי חברה טובה שבסוף כל עונת תצוגות שכזו עורכת בביתה פרזנטציה פרטית ומציעה למכירה את כל המתנות שאספה במהלך העונה כולל מובייל מדיסקים שצורפו למתנות. זה נחמד וסוגר את המינוס, אבל אני מעדיפה לשמור את המתנות שלי לעצמי. שימי לב כי גודל המתנה הוא בהתאם למספר המשתתפים ולערכך בשרשרת המזון. רוצה לומר: אם את אחת מאלף המוזמנים של קסטרו סביר להניח כי תקבלי שקית אדומה עם קטלוג בדרך החוצה. אם הוזמנת לפרזנטציה אישית של מותג יוקרתי - תקבלי פריט מהקולקציה החדשה או תלושי קנייה. באמצע נמצאים האקססוריז שמחולקים במשורה: גרביים, צעיפים, משקפי שמש, חולצות טי, חגורות ופמינט שטיפה אינטימית. אה רגע, זה לא שייך לפה. 

הכי חשוב - שמרי על פאסון. אל תתנפלי, אל תשאלי מה המתנה והכי חשוב, לא משנה כמה היחצנית מתעקשת, אל תקחי את השקית בתחילת האירוע. זה מסמן אותך אוטומטית כרודפת בצע שבאה רק בגלל החינמים. וזה כידוע שקר מוחלט.

שלב הסיום 

הודי ליחצ"נית. לא רק כי היא נתנה לך עכשיו זוג גרביונים חדש אלא כי היא הייתה פה שעתיים לפנייך וקרעה את התחת כדיי שאת תוכלי לאכול סושי כהלכתו. חוץ מזה, היחצנית מחזיקה בידיה את הפתק הקסום שייקח אותך הביתה ואת רוצה להגיע אליה לפני כולן. 

להגיע לפני כולן

כרגע, זוהי משימתך החשובה מכולן. עזבי שלום עולמי, מהפכות מוסלמיות או הריב הקטן ההוא עם מס הכנסה. את רוצה להגיע לפני כולן, לעלות על המונית הראשונה ולבד. מקסימום עם מישהי שגרה רחוב לידך. אחרת נידונת לנסוע בסיבובים ברחבי העיר, להתקע שעות בפקקים וללכת  ברגל שלושה קילומטר רק כי הנהג הוריד אותך בכיכר רבין. מצד שני, זו אחלה דרך להוריד את הפוטיפר.

-

צילום: דודי חסון