"הנעלים? זה מהחנות של הבאזרים במרכז העיר. נכון יפה?"
(שיחה על ספסל אוטובוס, אקראית)
אתמול בבוקר הלכתי לקופת חולים. אני אוהבת ללכת לקופת חולים. מכירים אותי שם בשמי הפרטי ובמספר תעודת הזהות. האחות מחליפה איתי כאפות ומתכונים לפנקייקס ורופא המשפחה אפילו לא צריך לבקש ממני את הכרטיס המגנטי (שאבד אי שם בתחילת העשור), כי הוא פשוט יודע את התיק שלי בעל פה. כיף - כיף בקופת חולים. תמיד אוהבים לפנק אותי שם. כמו בפרסומת לבנק לאומי. לפנק, לפנק, לפנק. רק ששם זה חמישים אחוזי הנחה בקסטרו ופה זה בדיקת שתן חינם.
אז גם אתמול בבוקר הלכתי. כאבי ראש, סחרחורת, נשירה עונתית שנמשכת מאז מאי. אין ספק שאני חולה במשהו, רק צריך את האבחנה של הרופא, לקנות תרופות ואפשר להתחבא בפוך. ישבתי לי שם, מול הצרפתי החמוד שמדד לי לחץ דם, מריצה שמות של של מחלות אקזוטיות שבוודאי תפסתי בקו 18 ואז נפתחה הדלת. ברעש. בלי להתנצל.
היא עמדה שם, בג'ינס כל כך צמוד שלי נעצרה הנשימה. בפן קרשים שנאסף בקליפ מספרות מאחור, פלטפורמות כל כך כעורות שאליאור חן נראה סקסי לעומתן וחולצה. לבנה, צמודה חושפת חזיית דלתא זולה עם לבבות עליה. על ידיה היא החזיקה את התינוקת הכי כעורה בעולם. אני נשבעת. ואני עוד עדינה. יש מצב שכשהילדה הזו תגדל, שאר הילדים בגן ישימו אותה בפינת הבובות ויזרקו עליה בננות מפלסטיק. מצד שני, אמא שלה צריכה להיות מרוצה, כי הילדה הזו תישאר בתולה עד גיל ממש מאוחר, או עד שהיא תפגוש גבר נואש מספיק. וכולנו יודעות מה זה אומר גבר נואש, נכון?
אבל בואו לא ניזרק 20 שנה קדימה. בשביל מה? שעכשיו עומדת מולי הפרחה הזו, הקופיף הקטן על ידיה והיא מתעלמת מנקודת האור היחידה של הרופא בכל סדר יומו המזורגג: ללטף לי את הציצים במסווה של בדיקת קשר לב- ריאה.
"דוקטור- דוקטור" היא אמרה לו "אתה חייב לעשות לי טובה"
האלו? האלו? הוא עושה לי כרגע טובה אם לא שמת לב. מישמוש ואבחון בחבילה אחת. ואת מפריעה לי לקבל את הפינוק החודשי שלי. מי יודע מתי גבר ייגע בי שם? מתי תהיה לי הזדמנות לגלות בגופי מחלה אקזוטית? וחוץ מזה - הדלת הייתה סגורה!! אסור להיכנס כשהדלת סגורה!! זו פגיעה בפרטיות שלי, בי-אצ'!
כמובן שלא אמרתי לה את זה, אלא רק בהיתי בה בעיניים רושפות וקיוויתי שהיא תבין את הרמז ותסתלק. במקום זה היא הניחה את הקופיף על השולחן (בזמן שאני עדיין שם, כן?) והתחילה לתאר בפירוט צבעוני את כלתוצאות הקיבה של הקופיף ב-24 שעות האחרונות, כולל צבע ומרקם. "אהממ" הימהמתי לרופא שהביט בי ובקופיף ואמו לסירוגין "אהממ, אני באמצע בדיקה לא כדאי שהיא תאמץ כמה כללי התנהגות בסיסיים לפני שהיא תתפרץ ככה לתור שלי" המהמתי עוד קצת. לא שהיה לי סיכוי, ברגע שהן נכנסו ברעש לחדר, אני התעמעמתי עם הטפטים הכעורים שממליצים על בדיקת קולונוספיה שנתית.
"איך קוראים לילדה?" עוד הספקתי לשמוע את קולו של הרופא בטרם סגרתי את הדלת "זיו ביטון" ענתה האמא של התפלץ ואז הבנתי.
אני שונאת את זיו ביטון
אני שונאת את אמא של זיו ביטון
אני שונאת פרחות.
אני לא שונאת את כל הפרחות. למשל, כשעופרה חזה, אלילת נעוריי והאישה הכי יפה שפגשתי במציאות שרה את שיר הפרחה הזדהתי עם כל מילה והערצתי אותה עד לקצה הציפורן האדומה שלה. כי היי, "פעם כשיהיה לי זמן להיות גדולה, פעם תיגמר המסיבה". ועופרה לא נראתה מאיימת. היא נראתה עדינה, מתוקה, אינטילגנטית. לא מישהי שמפוצצת לי בלונים בזמן שהיא מדברת איתי, שעונדת משקפי שמש עם לוגו כל כך גדול עד שרק מההשתקפות של השמש בו אפשר לפתוח תחנה סולארית, שמדדה על עקבי עץ (עץ!) כאילו פינוקיו עדיין אקטואלי, שמשאירה את כוס המיץ גזר שלה במושבים בין האוטובוס, שמדברת כל כך חזק בטלפון על מה שהוא עשה לה אתמול, שאני מרגישה כאילו הייתי איתם אתמול, שחושבת שהגשמה עצמית זה להגיש לו קפה וללמוד במכללה למנהל שיווק ופרסום, שמאמינה שלהתלבש לאירוע זה לאוורר גם את החזה, גם את הרגליים וגם את הבטן, שקוראת לחתונה\ברית\השקת כוסית לכבוד טו בשבט "אירוע", שמדביקה על הציפורניים חיות קטנות ויהלומים, שמאמינה שבאיפור, כמו בדולרים בחזייה - כל המרבה הרי זה משובח. שיורקת ברחוב. שמעשנת מלבורו לייט. ומנטול. שמכורה לליפ גלוס. שלובשת חצאית גבוהה וגופית סבא וחושבת שהיא מעל הטרנדים, שמדברת איתך במבטא עם חיתוך כל כך גס, שאת מפחדת שהיא תיכף תשמש בו לחתוך תפוחי אדמה. ששותה רק וודקה רד בול. שיש לה דעה על כל דבר, חוץ מעל עצמה. שמשתמשת ביותר "כאילו" במשפט מאשר במילות עצם. שמסתכלת עליי במבט עקום וגורמת לי לעבור לצד השני של הכביש.
כי ככה זה פרחות, לא משנה כמה את שונאת אותן, הן שונאות אותך בחזרה.
יש חיות כאלו, פרחות ידידותיות. אלו בדרך כלל בנות שגדלת איתן, בתקופה הטרום -בימבואית. את יודעת שהן באות ממשפחה קשה, שלושה אחים, מחשב לכל ילד. שהן תמיד רצו להיות מיוחדות, אז הן קנו מגפיים של סטיב מאדן וכפכפים ב"סקופ". שהן בעצם מתוקות וחברות טובות ו"אין, אם אני צריכה אותה או מישהי שתבוא לעשות לי שפם מהרגע לעכשיו, היא תבוא תמיד", אבל בפנים את מתנשאת עליה. את מדברת אחרת שאת איתה, עם הפרחה הסודית הידידותית שלך. על בגדים, על בנים, הסרת שיער. את לא ממש מתביישת איתה, אבל בחיים לא תפגישי אותה עם הקבוצת מחקר שלך לתזה. אבל כשתרצי לצאת לקרוע מועדונים אחרי שהטייס האשכנזי שלך זרק אותך (לטובת פרחה כמובן) - את תתקשרי אליה. כי היא מכירה את כולם.
והן תמיד עם חבר. הפרחות מוצמדות לחבר הראשון שלהן אי שם בגן חובה ומשם הן פשוט מבצעות תחלופה מהירה בתוך החברה. תמיד החבר הבא שלהן הוא ידיד של משה\מוטי\אבי\יוסי מהצבא\מוסך\מכולת\כלא. פרחות לא נשארות לבד, זה בניגוד לכל חוקי הטבע. ברגע שפרחה נפרדת מהחבר שלה (והיא תמיד נפרדת ממנו, שמת לב? לפרחה יש פאסון. אף אחד לא זורק פרחה! פרחה זורקת אותך ואת התחת השיכור שלך, הבנת?) מיד מתייצבים עוד חמישה גברים, הנראים העתקים זהים אחד של השני ומציעים להתייחס אליה כמו מלכה.
הפרחות לנצח נעות בחבורות. כמו עדר קטן ולוחמני עם צבעים תואמים. אם תתמקדי היטב בחבורת פרחות אקראית, תבחיני שתמיד, אבל תמיד, העגילים של השמאלית מתכתבים עם התיק של הימנית שהנעליים שלה עושות נעים לטייץ של הרביעית שמצידה שמה במיוחד היום צללית שהולכת טוב עם הלק של החמישית. והכל עם נצנצים, גורם מאחד. השיחה ביניהן תמיד רועשת, תמיד חסרת מודעות עצמית להשפעה שלה על הסביבה. זה בדרך כלל על הפרחה הנעדרת מהחבורה ("ואז אבא של נופר אמר לה שאם היא עוד פעם יוצאת עם אלי, הוא קורע לה את הצורה") החבר החדש ("הביא לי ת'שרשרת הזו מאילת, נכון יפה?") או על מצב הכיבוש בגדה ("יא! ראית ת'חולצה שלה? עלק BEBE בטח קנתה את זה בבזאר שטראוס, הפרחה הזו").
פרחות לעולם לא יעמדו בתור. יחכו, ימתינו או סתם יתחשבו בסביבתן. תמיד מוזיקה זולה תטפטף מהסלולריים המשוכללים שלהן, הן תמיד יצטלמו במועדונים, ירקדו כמו חשפניות באמצע הרחבה, יעשו גוונים לא מתאימים בשיער ויעקפו אותי. ייכנסו במקומי לחדר של הרופא, ידברו עם הפקידה בבנק, יבקשו טובה להיות מול הקופאית לפני וידברו איתי בשמות תואר גנריים כמו "מאמי" "מותק" "כפרה" "מתוקה שלי" "אפשר לעקוף אותך, יש לי רק שאלה"
הן משתלטות לנו על הארץ, על העיר, על המדינה.
עוד מעט לא יהיו מקומות שבהן לא יהיו פרחות. הן התחילו בתלפיות, הן יגיעו גם לגן החשמל.
ואני אומרת בואו נשים לזה סוף. בואו נעצור אותן כל עוד חלשות. נזרוק להן פריט של קוואלי או גס משנה שעברה ונראה איך הן מתבלבלות. בואו ננצח. בואו נכריז מלחמה.
וזיו ביטון, את הראשונה!
