"מישהו רוצה תפוח? שזיף? מים? סודה? שוקולד? מפית? ממחטה? מסטיק? סוכריית מנטה? בננה?
(אמא בוהן, כביש 6)
האמת, הכתובת הייתה על הקיר. פשוט כל פעם שעברתי מול הקיר הזה התעקשתי לעצום עיניים, לזמזם 'זיגי סטארדאסט' בקול ולחשוב מחשבות שמחות. אבל רק היום, כשהגיע ערב סוכות ושום סוכה לא עמדה לה במרפסת מתפקעת מכרזות פי עטי ("גם אלוהים אוהב בייקון, תאמינו לי" וכו') הבנתי שהשנה זה סופי.
נצטרך לנסוע לקרובי משפחה.
נכון תמיד במבחני אישיות ו\או אתרי הכרויות מופיע האידיוט ששואל אותך :"אם היית חיה, איזו חיה היית?" ואת מתפתלת בין חתולה (גמישה ומפונקת) דולפין (אוהבת טבע וים) לביאה (משפחתית ולוחמת) או פרפר (נו, באמת)? אז אני צב. איטי, שמנמן ואוהב לשאת איתו את הבית על הגב. אני אוהבת את הבית שלי, שהוא מבחינה טכנית הבית של ההורים שלי, הוא אהבת האמת שלי, בן זוגי לנצח, המקום שאליו אני תמיד חוזרת ומשתדלת לא לעזוב, גם כשהוריי רומזים לי בכוח.
חופשות בחו"ל הן סיוט עבורי. אני מתחילה לחשוש לשלומם של חפציי, מקווה שאזכור היכן ממוקם הארון במטבח ומקווה שאף אחד לא פרץ לדירה וחמד את אוסף זוגות הנעליים שלי. ביום השני או השלישי שלי לשהותי מחוץ לגבולות המדינה אני כבר מתקשרת לבסיס האם ומנסה לברר בעדינות אם הכל בסדר. אם המקרר מתפקד טוב, אם המחשב בסביבה נעימה ולעזאזל, נכון שהספה מתגעגעת אליי?
ביתי הוא מבצרי. הוא מקום העבודה שלי. המקום הנוח שלי. היכן שאני יודעת כי כל פגם ברהיט או פסים על הקיר נעשו בגללי, באמצעותי ורוב הסיכויים שעל ידי. כל בוקר שבו אני נאלצת לצאת למה שאנשים מסוימים קוראים 'עבודה' ואני קוראת 'השעות שבהן מכריחים אותי לצאת מהבית' אני אורזת חצי מתכולתו בתיקים ענקיים (ותודה לרייצ'ל זו הפרחה על מגמת האוברסייד בגס) ומבטיחה, בדמעות ש"שעה-שעתיים, תלוי בדד ליין, אני חוזרת. מתגעגעת".
להיות אגרופובית מרצון מצריך הערכות מוקדמת. אם חברות רוצות להיפגש, מוטב כי יזיזו עצמן אליי לשכונה. אם בחור רוצה דייט רומנטי, כדאי שיביא איתו נרות למרפסת ואם קרובי משפחה רוצים להיפגש איתנו בחגים, כדאי שישקיעו בואזה השנה, כי אנחנו לא יוצאים מפה. לא בראש השנה, לא בפסח, לא ביום העצמאות. תמות נפשי עם הפלזמה ותביאו שתייה.
והנה, השנה, בשל צירוף נסיבות מרגיז, החליט אבי היקר לדלג על מצוות בניית סוכה ולחבור לקרובי משפחה במשגב (פאקינג משגב! זה מרחק שלוש שעות נסיעה מ.. מ.. מכל מקום!) כדי להתארח שם. סליחה, להתארח? לישון. לנום. לבלות לילה שלם מחוץ לבית. "סליחה" פניתי להוריי היקרים בעודם עורמים על המגאן המשפחתית שקי שינה ומזרונים "אבקש לוותר ברשותכם על האירוע ולהישאר בבית. מישהו צריך לשמור פה על ה.. (לעזאזל! ידעתי שהייתי צריכה לאמץ כלב!) על עיתוני סוף השבוע!"
"אה, ניקח אותם איתנו" אמרה זו שהביאה אותי לעולם.
ניקח אותם איתנו? נוציא אותם מהקן החמים של הסלון? לבחוץ? לעולם הקר והמנוכר שם הם עלולים להירטב? להיקרע? או חמור מזה - להתקמט? מה קורה לאנשים? אי אפשר להוציא את עיתוני סוף השבוע מהבית, זה נגד חוקי הטבע! הם יהרסו!
"אווח, בללח" כיחכתי בדרמטיות "אני חושבת שעולה לי החום. והעקיצה הזו, כן, זו משבוע שעבר, אני חושבת שזה סימנים מוקדמים של טרשת נפוצה. אני חושבת שאשאר בבית לנוח"
הם הביטו בי שניהם. מחליפים מבטים דומים לאלו שהחליפו לפני 26 שנה שאמא בוהן רצתה להיכנס להריון ואבא בוהן אמר לה "נו, שיהיה, מה כבר יכול לקרות". "את באה איתנו" הוא חתם את השיחה והיא איגפה משמאל "יש חלקים במשפחה שלא ראו אותך מסוף שנות השמונים, הם עדיין חושבים שאת ילדה חמודה בבגד גוף ורוד שאוהבת את הנשיקה שהלכה לאיבוד"
"נו, ומה רע בזה? אני באמת אוהבת בגדי גוף ורודים, אני פשוט לא מאבדת נשיקות יותר, רובן מוצאות את עצמן בדיוק איפה שאני אוהבת, על ה--"
"בוהן!" הוא כבר רעם "את באה איתנו. תארזי ליום וחצי ותעמיסי על המגאן"
אז התחלתי לארוז. כרגע הרשימה נעצרה ב: מחשב, שלושה ספרים, שני סרטי די.וי.די, שלוש עונות של סדרות חדשות שהורדתי השבוע, חמישה דיסקים, אייפוד, בקבוק מים מינרליים, סודה, שתי חזיות, חמש זוגות נעליים, ג'ינס, מכנסיים מחוייטים, גרביונים, שמלה שחורה, נעלי בית, פיג'מה, מברשת שיניים, משחת שיניים, פן, חומר מוזר לשיער שאף פעם לא השתמשתי בו אבל כתוב עליו "בגודל מיוחד לנסיעות", מחברת רשימות, חבילת עטים חדשה, אדוויל, נוסידקס, אקמולי, אופטלגין, פלסטרים, 15 זוגות תחתונים, אוזניות רזרביות, סוללות, סוללות רזרביות, מצלמה, תיק איפור, כפפות עור שחורות, כרית מהספה, שמיכת פוך, שמיכת פיקה, נבי, ערכת פדיקור-מניקור, חוט דנטלי, סכין גילוח, שוקולד, טיקטק תפוז, משקפי ראייה, משקפי שמש רייבאן, משקפי שמש פראדה (טוב! חיקוי של אירוקה למשקפיים של פראדה. 100 ש"ח בסופעונה), כיסוי לעיניים שגנבתי פעם ממחלקת הביזנס באל-על, סלולרי, מטען סלולרי, עוד סלולרי, גיליונות של ווג, אינטרוויו ו-ווירד חדשים, צוואה מעודכנת, שעון מעורר (לא סומכת על אלו שבסלולרי), אטמי אוזניים, חבילות פופקורן למיקרוגל, ארוחת צהרים.
ועכשיו, במידה שהמגאן תצליח להתניע עם כל משקל העודף הזה, אני נידונה לארבע שעות עם משפחתי הגרעינית (החשבתי עוד שעה של פקקים בתוך ירושלים) ואז לעוד 24 -30 שעות עם משפחתי המורחב, בפאקינג משגב. מקום שנודע בפארקים הירוקים שלו ובבעיות החיבור לאינטרנט.
בית, כבר מתגעגעת.
הסוף הצחיק אותי כל כך. בוהן, את נפלאה.
השבמחקבידידות,
הזרת.