"גברת, את צריכה עזרה עם המדרגות?"
(המאבטח הרוסי, בכניסה לסינמטק)
אחרי שלושה ימים של התניידות בכיסא משרדי ברחבי הדירה, כשכל הבידור העצמי שעומד לרשותי הוא הVOD בחינם (וכן, זה אומר בעיקר "מחוברות", "וויל וגרייס" ו"המדריך השלם לישבן המושלם") הייתי מוכנה לוותר על חלקים פעילים בארץ ישראל השלמה, חלקים כמו תל אביב, בת ים, חולון וקצת מהרצליה, כדיי לצאת מהבית. "לא ייתכן" מיררתי לעציץ הבית "שבחורה פעילה כמוני, עם קריירה מדשדשת וחוג חברים עצבני, תבזבז את ימי הקיץ האחרונים שלה בבהייה באבא המסומם של חנה רטינוב! המצב קשה. אני ממש מתחילה לתכנן את סדר היום שלי לפי התוכנית של אופרה. אני חייבת לצאת מהבית, אפילו אם אני אצטרך זוג קביים בשביל זה!"
עכשיו, ילדים, אני מבקשת ממכם לעצום עיניים ולעלות מול עיניכם את הסיטואציה הבאה. אישה, בריאה (לרוב) בנפשה, אך עם חוש שיווי משקל אשר מוטל בספק ומועמד למבחן בסיטואציות יום יומיות כמו נעילת עקבים, רכיבה על אופניים, עמידה מול המקרר הענקי של הסופר, מבקשת לייצב את עצמה על זוג קביים ועוד להתנהל כך בעולם. אין ספק שאם קומדית הסלפסטיק עדיין הייתה סוגה פופלארית, אני הייתי מגייסת הקהל העיקרית.
אחרי תקופת אימונים מפרכת בהנהגת סא"ל במיל' אבא, הצלחתי לשקר לעצמי שאני מסוגלת להתנהל בחברה עם זוג המוטות הללו ולא לבייש את עצמי יותר מהרגיל. כמקרה בוחן קראתי לדגל לאמא וביקשתי ממנה להתייצב איתי לארוחת בוקר ב"קאלו" מעוז הפולניות מהגיהנום וחובבות השעוונית כדרך חיים. אמא אמנם הציעה להוריד אותי בכניסה לבית הקפה ולהמשיך לחפש חנייה, אך אני דרשתי יחס רגיל כמו תמיד. "אני לא אתן לבוהן הקטנה שלי לעצור אותי"
חצי שעה אחר כך עדיין ניסיתי לצאת מהאוטו בכבוד. איני יודעת מי הוא האחראי על מדרכות ירושלים ומדוע הוא חשב ששיטת טלאי על טלאי היא המתאימה ביותר לעיר, אבל אני בטוחה שהוא מעולם לא שקל את האפשרות שמישהו יצטרך להתנייד עליהן עם קביים.למעשה, אודה גם אני בגזענות החברתית האופיינית שלי כי מעולם לא הקדשתי תשומת לב יוצאת מהרגיל לשאלת הנגישות למקומות. להיפך. כאדם עם מדד סובלנות אפס לנכים, זקנים, נשים בהריון, עגלות לילדים ופעוטות - תמיד שנתקלתי באחד מתתי הז'אנר הללו מלפניי דאגתי לעקוף אותכם באלגנטיות ולא להביט לאחור. ובכן, כשזה קורה לך והמוני בית ישראל חולפים על פנייך ומעיפים אותך "בטעות" לתעלת הביוב הסמוכה, ההרגשה היא לא נעימה בכלל. "אני נשבעת" סחתי לאימי "רק אבריא ואתחיל להידפק על דלתות הכנסת ומערכת החינוך. ככה אנשים מתנהגים? בכזה חוסר כבוד? חוסר נדיבות? הא, אמא?" אבל היא כבר התפננה על כוס אייסקפה וחיכתה שאגיע כבר לשולחן. בכל זאת, היה נורא חם.
הייתי רוצה להגיד שחזרתי הביתה תשושה מהחוויה ונשבעתי לא לצאת שוב לפחות עד יום שני, אבל היצר החברתי (ואווירת הלחץ הביתית) חזקים יותר מהכל. כבר היום בבוקר החלטתי לתעל את האנרגיות לכיוון הסינמטק וללכת לראות שם סרט אנימציה שאני זוממת עליו מזה זמן רב. התעלמתי באומץ מהעובדה שהשילוב של שבת בבוקר+אנימציה = רבבות ילדים דביקים והורי ניו אייג' ושיכנעתי ידיד טוב להתלוות אלי במשימה.
אכן עשרות ילדים שגילם המצטבר אינו עולה על שבע הקיפו את מתחם הסינמטק, דחפו אלו את אלו, צחקו, שאלו שאלות מפגרות ("אמא, אם אבא מנשק אבא אחר, זה אומר שהוא לא אוהב אותך יותר?") ובעיקר הצביעו עליי והתלחששו עם הוריהם. "זאת לא אשמתי" רציתי לצעוק עליהם "בחיים אני לא יוצאת עם כפכפים! אבל הנעליים מאלדו לא עלו עליי!!" קשה להגיד שזה השפיע עליהם.
אחרי שעתיים ושלוש תקופות חיים הצלחתי לרדת את אלפי המדרגות ולהתיישב במקום הקבוע שלי - באמצע של האמצע. בדיוק כשהכאבים ברגל החלו להתפוגג קמעה, המזגן החל לנשוב באיטיות והאורות התעמעמו החליטה נופר, ילדה כבת חמש, לרוץ מקצה השורה שישבתי בה לעבר אמה שישבה בקצה השני. רק דבר אחד הפריע לנופר לשבור את השיא של אוסיין בולט.
נכון, הבוהן שלי.
תמותי נופר.
יוצא מן הכלל. אחד מהטובים שלך :-)
השבמחקאהבתי בעיקר את הסיומת הפשוטה, האמיתית ומהלב,
שיצאה לך אחרי החוויה בקולנוע.