השבוע הוזמנתי לפתיחת סניף גאפ בממילא. בעוד כל הסלבריטאים סוג גימ"ל (ועם ריטה הסליחה), כתבי אופנה מעונבים (ועם חיננית הסליחה) ומקורבי אקירוב (ועם ג'ורג'י הסליחה) הגיעו כדיי ללגום פרייה ולנשנש אנטריקוט, אני באתי לעבוד. המטרה: לאתר את כל הסלב\אופנואנים(1)\עשירים, לתעד אותם עם הצלם ואחר כך לתפור מזה אייטם ראוי לעיתון. פיס א-קייק אם את מבלה את ימיך בבתי קפה בשדרות רוטשילד, קצת קשה כשאת בירושלים ומנחם הורוביץ נחשב סופר טאלנט.
תוסיפו לזה שיום לפני כן ליחששה היחצ"נית באוזניי כי כתבת "איך אנחנו מתלבשים" מעיתון הארץ תגיע. ורמת הסטרס שלי קפצה פלאים. כתבת זו פוקדת את אירועי ההיי סוסייטי המעטים ביזראל ומצלמת את המתלבשים המצטיינים תוך כדי חקירת שב"כ על מקורות החגורה שלהם. ("הדבר הישן הזה? זה? לואי ה-14 העניק את זה לפילגש האהובה עליו שהעבירה לסב-סבתי בעת נדודיה לאורך אירופה" וגו') . מוטב שהייתה מספרת לי כי יו"ר רשות המיסים יבוא לערוך בדיקת פתע והייתי מגיעה רגועה יותר.
בכל זאת, בכוחות משותפים שלי ושל נבי (2) הצלחנו לסגן לי הופעה ראויה בלוק ה"בלרינה-רוקנרול'ה"(3) שהמצאתי לפני חודשיים. הפעם הלכנו על גרביוני תחרה קרועים (שוק הכרמל), חצאית קומות-טוטו שחורה (זארה) בגד גוף בצבע סגול לבנדר עם איקס בגב (ישראדאנס) שיער אסוף לאבו-עגילה עם סרט סגול (חנות יצירה) כפפות אופנוענים שחורות (גולף) ונעליים. כאן ההתלבטות הייתה אכזרית ונעה בין נעלי עקב קלאסיות, נעלי עקב אוקספורד ונעלי סטילטו מלכה. בסוף הלכתי על נעלי בובה שטוחות מתוך מחשבות פרקטיות והתנחמות כי אני כה מהממת, שמי יסתכל על הנעליים. אה-הא.
לסניף הגעתי באיחור של 45 דקות כשאני מטילה את כל האשמה על הקולגה המתחרה(4) שהליכתו האיטית, כך קבעתי, ולא העובדה שהתאפרתי במשך שעה, היא שגרמה לנו לאחר ולפספס, ניחשתם נכון, את הבחורה מ"הארץ". בכניסה חלפנו על פני אנשים פשוטים ששמם לא הופיע ברשימה רק כדי לגלות שגם שמנו לא הופיע שם. "הסכיתי" אמרתי ליחצ"נית "אני אושיה בעיר הזו. אני סלב. אני אייקון. בלעדיי, אין טעם לערוך בכלל את האירוע, כי מי יכתוב עליו? עיתונים זניחים כמו הארץ?".
הרבה מילים נשפכו בתקשורת על האירוע. לטעמי, כל אירוע שמוציא מתל אביבים את מרירות ה"אוי, היינו צריכים להחתים דרכון בשביל להגיע לפה" ופראנויות ה"ממילא זה לא במזרח ירושלים, נכון?" - הוא אירוע ראוי. מכיוון שגם אני וגם הצלם מראים התעניינות מינימלית בתעשיית הזלבס (5) הסתובבנו בין המוזמנים וצילמנו את כל מי שהאחרים צילמו כשמידי פעם הצלם שואל אותי "אבל מי זו?" ואני עונה לו "למי אכפת?" רק כדי לגלות אחר כך שזו הייתה גליה אלבין. על הבגדים לא התעכבתי, כי כאמור, באתי לעבוד. אבל לפי תגי המחיר הגבוהים שקפצו מכל עבר, נדמה לי שאחכה לסוף עונה רצחני ואז אבצע סיכול ממוקד ב"אלוויז סקיני".
הקוקטייל-ארוחת ערב היה מהמשובחים שנתקלתי בהם באירועים שכאלו. משהו במנות מסובכות על צלחות קטנות מאפשר לך לטחון ללא רגשות אשם ולשמוח כי בחרת לבוא עם חצאית בעלת גומי מתרחב. בבר הגישו סודה, או כמו שהברמנית התעקשה ללמדני "פרייה". "זה לא סודה-קלאב?" שאלתי אותה בתמימות רק כדי לראות את פרצוף הסטודנטית לפילוסופיה שלה מתעוות בהתנשאות. אני אוהבת לתת לפרולטריון להרגיש נעלה יותר. אלו הניצחונות הקטנים שלי.
הקינוחים הקטנים הסוו היטב את אווירת הפרווה שבה נארגו והצלם ואנוכי הסכמנו על הפסקת אש מהעבודה והצורך להתמקד בצד הנחמד יותר של העבודה: קינוחים קטנים. אינני זוכרת בדיוק כמה צלחות מילאתי הלוך ושוב לשולחננו, אבל זכור לי היטב כי כעבור רבע שעה ביקשתי מהצלם לאסור עליי להביא עוד צלחות מלאות בפוטיפרים ופחזניות לשולחן. הוא הינהן בהבנה ושאל אם הביאו עוד "מהזה עם הפירות יער". בסופו של דבר מצאנו את עצמנו שכובים מעולפים על הכורסאות. הוא עם מצלמתו, אני עם פנקסי ושנינו מבקשים את נפשנו למות. או להקיא. "אני חושבת שהקוקוס היה הגבול שלנו" נהמתי לעברו "את בטוחה שלא זה עם הפסיפלורה?" הוא השיב לי ודברים התחילו להתערבל. הסכמנו כי להקשיב למוסיקה של עידן רייכל, התוכנית האומנותית להערב, היה מעבר לכוחותינו ושמנו את פעמנו החוצה. וכך ידידי, פיספסנו את הצ'ופרים של הערב. כולם קיבלו בושם, חולצה וכרטיס מתנה לקנייה חוזרת. אני קיבלתי בחילה ולחץ דם לא חוקי. תודה לך שוקולד!
התחלנו ללכת לכיוון התחנה הנמצאת אי שם ברחוב קינג ג'ורג' ההמוני. "נחצה דרך גן העצמאות" ציוויתי על הצלם בידענות. הרי הוא דר בעיר רק כשנתיים ואני מתחזקת אילן יוחסין ירושלמי עוד מימי החומות. מי אם לא אני יידע איך להגיע הכי מהר הביתה? הגן היה חשוך ומלא בילדים בני 16 ששתו וודקה שעולה פחות מגילם הכרונולוגי, אבל זה חלק מהקסם שלו. "איזה גן יפה?" טיפטפתי באוזניו כמדריכת תיירים מורעלת "כל כך נעים ובטוח פה ו-----"
לשמחתי הוא התעניין מספיק כדי להסתובב ולגלות מדוע משפטי נקטע בגסות שכזו. הייתי שקועה עד ברכיי בתעלת מיי ביוב מימי המנדט, נעליי ספוגות בחומרים שלעומתם הירקון מרגיש כמו סניף של יערות הכרמל, ברכיי שרוטות ומדממות ודמעות של כאב מאופק מופיעות על לחיי. "את בסדר?" הוא נזעק עליי בג'נטלמניות (6) "בטח" מילמלתי "אני גיבורה, לא קרה כלום. הגרביונים הללו היו קרועים כבר ממקודם". צלעתי באבירות עד לאוטובוס, שם, לאחר שהצלם נעלם לביתו בנחלאות פרצתי בבכי קורע לב, הבטחתי על רגלי המדממת והרגשתי בעיקר טיפשה. גן העצמאות, בלילה. תעלות מים פתוחות. מה חשבתי לעצמי?
עד שהגעתי לביתי התברר כי הבוהן כבר החליפה צבעים לסגול לילך, שטפי דם מכוערים התחילו להתקוות על רגליי והעיניים שלי היו נפוחות מבכי. הרמתי טלפון לסמכות הרפואית העליונה ביומן, טלי, שהרגיעה אותי כי אם אני מצליחה להזיז אותה, סימן שהכל בסדר. "אבל כשאני מזיזה אותה אני צורחת מכאבים וזה מרגיש כאילו מישהו בודק עליה מציתים!!" צרחתי עליה. "את סתם דרמטית" היא הרגיעה אותי "אני אבדוק מחר בפרקים של האנטומיה של גריי ונראה כמה זה רציני".
לילה שלם התהפכתי, בכיתי, צעקתי, סימסתי "ער?" לכל מיני ידידים מהעבר כדי שיתקשרו אלי וישמעו אותו בוכה וצועקת בטלפון, עד שבבוקר קמתי וראיתי איך הבוהן שלי משלשת את גודלה ומכשילה מראש את כל התיכנונים שלי לאופנת הסתיו. היה זה דווקא האקס המיתולוגי (7) שהתקשר לברר משהו, שמע את זעקות הכאב שלי והגיע כעבור חצי שעה כדי להכריח אותי ללכת לבית החולים.
הרופא קבע כי הבוהן שבורה וכי עליי לקבע אותה ולהימנע מהליכה, ריצה, ריקוד, קפיצות או חתונות לחודש הקרוב. "היי!" אמרתי לרופא "אתה הורס לי את הלו"ז החברתי!!". הוא רק חייך והמליץ לי לקנות נעלי קרוקס לחודש הקרוב כדי להפחית את הלחץ על הרגל. "עד פה!" קבעתי "יש גבול לאן אני מוכנה להידרדר בגלל הפציעה הזו. מספיק יצאתי מהבית עם נעלי אצבע. אם מישהו ראה אותי עם זה, אני אצטרך לצאת לגלות".
רק לא לקחתי בחשבון, שלגור בסוף העולם, בלי אפשרות לצאת ממש מהבית, דומה קצת לגלות.
הצילו.
___
(1) אופנואנים- כתבי אופנה מקצועיים עם טיפה הומואיות, רצון עז להתייחס לעצמן בלשון נקבה רבות, לבושים כאילו יצאו כרגע מהפקת אופנה היבסטרית, מבריקות לי את בלוטות הקנאה.
(2) - נבי, ארנב פרווה המלווה אותי מזה 15 שנה. איש סוד, סטייליסט על ובעל אינטילגנציה רגשית יותר גבוהה מרוב הגברים שיצאתי איתם. תמונתו מפארת את הבלוג, יחד עם השותף שלו לרוב המזימות: בר. (על שם בר-ווז ולא בר-רפאלי)
(3) בלרינה רוקנרולה - סגנון לבוש המשלב בין שתי אהבותי הבינוניות: רוקנרול ובלט. בגד גוף ורוד עם מכנסי עור. נעליי בלט עם מעיל אופנוענים. איליינר שחור וחצאית טוטו תכולה. מפתיע, מרגש ועדיין לא נטחן באף הפקת אופנה.
(4) קולגה מתחרה - עיתונאי צעיר, שאפתן ומוכשר כשד המוכן ללכת עם כל שגיונותיי המטורפים ולשמוח כי את כל שגיאותיי אני מבצעת בעיתון המתחרה ולא בשלו, משום שאז היו מפטרים את שניינו כל כך מהר עד שהייתי מאבדת את תחתוניי. והם יקרים. התחתונים.
(5) זלבס- זבל בשיכול אותיות ועם תוספת רבים המושאלת מהשפה האנגלית, במידה שאתם חובבי בלשנות. תעשיית הכוכבנים בישראל הגדלה עם כל גמר בניצנים\איים קריביים\מלטה\בר אילן. לשמחתנו מתבצעת בה גם הכחדה טבעית לאור מגבלות הזיכרון האנושי.
(6) גברים ג'נטלמנים - גברים מקסימים, יפי מבט, עזי מגע עם תואר ראשון לפחות ויומרות אומנותיות אשר לרוב, ב-100% מהמקרים, תפוסים עם חברה אוהבת, תומכת ומוצצת נהדר.
(7) אקס מיתולוגי - בחור שהיה כמה שנים בן זוגך האוהב, אותו לימדת לכבד להעריץ ולקנות מתנות מושקעות, רק כדי שייפרד ממך ויעניק את כל הדיבנדים הללו למישהי אחרת ופחות שווה ממך. עדיין מתקשר מידי פעם כשהוא צריך משהו.
דווקא נגד קרוקס אין לי כלום. במצבך הייתי שוקלת בחיוב.
השבמחק