אמש, בעודי מוצאת את התמהיל הטלוויזיוני המושלם ומזפזפת לסירוגין בין הרובוטריקים לגמר כוכב נולד (שניהם גרנדיוזים, יודעים לתת אחלה שואו וחסרי עלילה\ערך תרבותי לחלוטין) התעטשתי. עיטוש קטן, לא מזיק, שמיד אחריו הופיע אחיו- עיטוש בינוני מינוס שהביא את כל החברה מהשכונה: שיעולים, כאב ראש ועיניים סומאות.
שכבתי שם, עיניי אינן מבדילות בין אופטימוס פריים לבין צביקה הדר וההבנה הכתה בי:
יש לי שפעת חזירים.
הרי זה הגיוני לגמרי. רק לפני שבוע חזרה כל המשפחה שלי מארצות הברית והביאה לי המון "וניטי פייר", "ניילון" ו"אינטרוויו" שלא עברו חיטוי מוקדם. בטח איזו עובדת ניקיון ממקסיקו הציבה אותם במקומם עם ידיה הדביקות מחיידקים והם שרדו טיסה של 25 שעות (פלוס שלוש פקקי כניסה לירושלים) כדי להגיע אלי ולהדביק אותי. אני קורבן האופנה הראשון שממש ימות מאהבתו לדפי כרומו! אללי!
"בית חולים, דחוף" זחלתי מהספה "זמני קצוב, קחו אותי להדסה. אתם יודעים מה, עזבו, נקצר תהליכים. בואו ישר להר המנוחות" המשכתי לזחול, רק כדי לגלות שכולם כבר הלכו לישון ושהרצפה ממש מלוכלכת. אני באמת חייבת להעביר פה סמרטוט לפני שאני מתה. ואולי איזה פוליש. "אבא!!!" צעקתי בכוחות אחרונים ליושב במרומים (הם בקומה העליונה) "אני צריכה עכשיו עירוי של 700 ס"ס לוריד ואתה מעז לישון? אז מה אם אתה קם עוד ארבע שעות, זו לא סיבה להזניח את הבת שלך!"
אחרי שהם העלו אותי למונית, עם נהג שלא שירת בגולני והתעקש לתלות תמונות של עימד מורנייה ליד הראי, סקרתי את ההיסטוריה הרפואית שלי והגעתי למסקנה אחת ברורה: הגוף שלי הכריז על מרד אזרחי. הרי מגיל צעיר אני מטפחת נטיות היפוכנדריות מופרכות רק כדי לשמוע בסוף מהרופא את מילת הקסם "זה פסיכוסמטי". רק בשביל להתחסן מזוועות עולם אני רצה לחדר מיון על כל עקיצה לא מזוהה וחוזרת רגועה יותר הביתה, כי הנה, ניצלתי שוב ממוות בטוח. ופת-אום, בחודשים האחרונים, כל מה שדימיינתי לי מתחיל להתגשם. ואין דבר גרוע יותר לפולנייה לגלות כי כל המחלות שלה אמיתיות.
גם ביקורים אצל רופאים זה לא מה שהיה פעם. אין יותר סוכריות, לא מקבלים מקלות ללשון כדי לעשות איתם יצירה בבית ואפילו לא נועלים את הדלת. ישר ככה, בלי סנטימנטים, הרופא מבקש ממך להוריד חולצה, מניח ידיים קרות על החזה שלך ומתחיל, אהמ, לבדוק לך את הריאות. אפילו ארוחת ערב לא יצאה לי מזה. ככה גם היה במיון של הדסה. נעמדתי מול האחות האחראית, בריה בריאה שראתה כמה מתחזות בחייה ובוודאי השתלמה בקאפו בתחום אינטילגנציה רגשית והתחלתי להשתעל עליה. בהתחלה בביישנות, כמו ליידי ואז כמו הגבר השמן המזוקן והבתול שנמצא בתוכי. נתתי שם הצגה עם כל הלב (והריאות!). ליחה, כיכוחים, רוק, הישענות ביד אחת על הדלפק וטמינת הראש כלפי מטה, חצי פלייה והנפת רגל באוויר, התיישבות חסרת אונים על הרצפה (המטונפת גם. מה קורה פה, אנשים? לא שמעתם על ספונג'ר?) ולבסוף, גילגול עיניים רב משמעות וקריסה על הכיסא. הקאפו לא התרשמה. יש לה אלף כמוני. ושלחה אותי לצילום חזה.
אחרי שכבר התחלתי לדמיין איך אראה עם שיער שיבה הגיע הרופא. הביט בלוח התוצאות העלוב שלי (זה לא נורא פתטי שהתוצאה הכי נמוכה שקיבלתי אי פעם, באיזה שהוא מבחן, היא תוצאת לחץ הדם שלי. 70? אתה בטוח שאתה לא קורא את זה הפוך?), בדק חום, קישקש מול צילומי הריאות, ביקש ממני לעמוד, לשבת ואז שוב לעמוד. ושאל את השאלה ששווה 7 שנים בבית ספר לרפואה:
"איך את מרגישה?"
"נורא דוקטור, נורא. זה המגזינים הללו. ידעתי, ידעתי שמשם יגיע הסוף. אני גם עונה לכל הקריטריונים החדשים שפירסמתם. אני צעירה. ויפה. ויש לי קצת עודף משקל בגלל עוגיות אוריאוס, ואני בריאה בדרך כלל, כלומר שאני לא מבלה בבתי חולים, וחם לי וקר לי והטכנאי מהרנטגן אמר לי להוריד את החולצה והחזייה לצילום, זה קביל, נכון? אני עומדת למות נכון? אוי אלוהים, יש עוד כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות. לבקר בברצלונה! לדרוס את האקס שלי! ללמוד נהיגה! אני אחייה ד"ר נכון? יש לי סיכוי?"
"אהממ"
"אהממ? אהממ? אתה אומר לאדם גוסס אהממ? לא עדיף לשאול אותו אם הוא רוצה להיפגש עם עורך דין? עם כומר מוודה?עם יצחק תשובה? אהממ? אלוהים, זה חמור יותר ממה שחשבתי נכון? דבר איתי בשעות. כמה עוד נשארו - 36? 24? 5?"
"אהממ, את רואה את הכתם הגדול הזה על הריאות שלך?"
"אה, כן"
"ובכן, זה מראה שהטכנאי שלקחו בגלל העומס לא שווה את המשכורת מינימום שלו. כי הוא לא הצליח להפעיל את המכונה נכון. בקיצור בובל'ה, הכל בסדר איתך, הריאות נקיות ואת תהיי בריאה"
"מה, אין לי שפעת חזירים?"
"לא מיידל'ה, זה רק פסיכוסמטי"
אני מוריד את הכובע. אחד הקטעים המוצלחים ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה, אני מאד מקווה שהמחלה (הפיסכוסומטית, כמובן) לא תמנע ממך להבריק גם בעתיד...
השבמחקקורא אנונימי בהחלט.