The Brit

"בקרוב אצלך נשמה"

(סבתא, לא חשוב מאיזו עדה, מברכת אותי)

בעיקרון ידעתי שאסור לי ללכת. אסור, אסור, אסור. אירועים משפחתיים הם מזמן מחוץ לקשת החברתית שלי, בוודאי שאין חובה משפחתית להגיע (ובחובה משפחתית אני מתכוונת למאמא בוהן עומדת מול הדלת ומבקשת ממני לשקול מקום מגורים חדש אם אני לא מתלווה אליה לאולם). אבל סים ילדה את הבן הבכור שלה ואני מכירה אותה כבר יותר מעשור ויש איזה כלל דבילי כזה שאומר שאם הברזת איתה משיעורי ספורט, אז את חייבת להגיע לברית שלה באולמי בונבון בתלפיות.

עטיתי על עצמי את תלבושת האירועים הלא-אכפת-לי-ממש-מה-אומרים-עלי-כי-זו-לא המשפחה -שלי -ואין-שום -סיכוי-שאאבד-נתח-מהירושה-העתידית-שלי-רק-בגלל-איך-שאני-מתלבשת ודפקתי מחשוף פטמות מפואר, מיני קצרצר ועקבים מלקה. מה שנקרא "בטוב טעם", הגעתי לאיזור תלפיות, מגובה בשריקות של כל נער ערבי שאי פעם דרך באדמה הכבושה ההיא ומיהרתי לשילב. מתנה, אתם יודעים.

אני לא יודעת אם ביקרתם בשילב לאחרונה, אבל בואו נגיד שזארה זה לא. אפילו לא פול אנד בר, אפילו לא בזאר שטראוס. קודם כל, הכל שם בצבעים מאוד חזקים ומאוד מובדלים מגדרית. בשילב לא מכירים בזכויות הלהט"ב של הרך הנולד. אין מקום לחיבוטי נפש, לגילוי עצמי. או שאתה כחול או שאת ורודה. אפילו הצהוב, הצבע הסו-קולד נייטרלי שפעם אמהות מודעות זכויות היו רוכשות לתינוקות הרכים שלהן הוגלה למחסן. והמחירים. אללי, מצאתי את החור בתקציב. כל כובעון פליז קטן (המוכרת: "זה כובע מפליז איכותי ברקמה עדינה שייגן על אוזניו הקטנטנות בחורף" . אני: "מה זה חורף?") עוטר בתג מחיר שבמדינות מסוימות היה יכול לכלכל תינוק עד לשלב האוניברסיטה. היא הראתה לי איזו מגבת תכלכלה, עם חור במרכז וקראה לזה "מגבת פרפרים". "וואט דה פאק איז מגבת פרפרים ?" שאלתי אותה בנועם ובנימוס והיא הסתכלה עלי כאילו חטפתי כרגע תינוק ומכרתי אותו למישהו מסילוואן. "מה את לא יודעת? האמא שמה את הראש שלה בחור וכשהתינוק יוצא מהאמבטיה, היא עוטפת אותו, כמו, נו, פרפר". "וכמה עולה החרא הזה?" שאלתי, מקסימה מתמיד. "139.90 ש"ח. במבצע!!". מבצע- על מגבת עם חור!!

שילב מלאה בשטויות כאלו, כל מיני צעצועי התפתחות, עגלות שעולות כמו פיאט פונטו יד שנייה וחליפות ג'ינס מגוהצות, כי אין מה שתינוק בן שלושה חודשים רוצה יותר מחליפת ג'ינס קשיחה. "כמו קוואלי!" הספיקה לצרוח מאחורי המוכרת הסימפטית לפני שהטחתי בה את מדף המוצצים המעוקרים. בחרתי את הדברים המגוחכים פחות, גיהצתי את האשראי וזכיתי לשמוע את הרעש הכי מפחיד בעולם "קררלי לדשעןטע" מיד אחרי שהמוכרת הריצה את הפס המגנטי בקופה. "תסלחי לו" אמרתי לה והחוותי בידי על הכרטיס הכסוף "הוא פשוט לא רגיל להיות במקומות כאלו. תנסי יותר בעדינות, תני לו זמן להתרגל שאלו לא נעליים חדשות בשבילי, אלא סט סינורים חד פעמיים". אני בטוחה שהבחורה שישבה באותו רגע במוקד שירות הלקוחות של ויזה גם לא האמינה. בוהן? בשילב? על סכום כזה? כן, גם אני לא האמנתי.

ניסיתי להסליק את השקית הענקית בדרכי לאולם (ללא הצלחה) ונכנסתי למקום שנשכח כנראה בשנות ה-90, השנים המוקדמות. עזבו שהמעלית התקלקלה (7 קומות ברגל, 12 סנטי' עקב. תעשו את החשבון) לקחת אותי, אדם מריר בנפשו שנמצא כרגע בתקופת שונאת האדם שלו ולזרוק אותו לאולם שבו הוא לא מכיר אף אחד וכולם נראים כמו קריקטורות של נאור ציון, זה כבר יותר מידי. לא היה מקום בשום שולחן, כי זה ברית ולמי יש כוח לארגן סידורי ישיבה. כולם צעקו ובלסו וצרחו ביחד. האוכל במזנון כבר נגמר, כי היי, העזתי להגיע ברבע שעה איחור לברית "באמת ציפית שישאר אוכל בשעה הזו?" שאלה אותי אחת הדודות ברצינות תהומית. ובכן, אולי עכשיו אני מבינה למה הזקנה ההיא התעקשה לעקוף אותי במדרגות ולסכל אותי עם מקל ההליכה. היא ידעה שיש רק מעט וצריך להלחם עליו. כמו בשואה.

הגעתי לשולחן הבנות. כמו בגן רבקה, גם באירועים משפחתיים שכאלו יש שולחן הבנים (החברים של הבעל מהעבודה\צבא\פסיכומטרי\תור לביטוח הלאומי) ויש את שולחן הבנות (החברות של הכלה מהקוסמטיקאית\לימודים\טיפת חלב\כלא שש) וכולם מלאים אינטיגרות וזרמים תת קרקעיים. בעוד בשולחן הבנים מזמינים בירות חופשי כי "זה אירוע ומי יודע מתי נראה שוב בירה? רק בארוחת ערב שהיא עוד שלוש שעות!!" בשולחן הבנות מתצברות חברויות ואינטרסים שאישה מבחוץ לא תעז לשבור. אלא אם כן קוראים לך בוהן ואת בזה לחברויות השעה כמו שאת בזה לאנשים שהולכים למכון כושר.

"סליחה" שאלתי ,מפנה אליהן את הצד הפוטוגני שלי "עליתי עכשיו שבע מאות קומות ברגל וגם אני בת וחברה של האם הטרייה, אפשר לשבת?". "המקומות האלו תפוסים" אמרה אחת מהן, מישהי כל כך חסרת ייחוד ואישיות שגם עכשיו, שאני מנסה לתאר את תווי פניה כדי להוציא עליה חוזה ולפוצץ לה את הגלגלים, לא עולה לי כלום מלבד שיער עכור ותחת בשלבי גדילה סופיים. "למי הם תפוסים?" שאלתי בעודי מדמיינת את עקב הסטילטו שלי מחורר את הגועל נפש ששמה על עצמה בטרם באה, בטח בחדר חשוך וללא איורור. "לחברות של סימה מהלימודים, אלו מהתואר".

הופה-הופה-הופה. את. לא. אמרת. את. זה. לי. אין מצב שאמרת את זה לי חתיכת סטודנטית לתואר ראשון בחינוך שבטח תתחתן עם החנון הבתול הזה מחשבונאות עוד שנתיים. את לא התבלבלת במקרה וחשבת שאת יותר טובה ממני רק כי יודעת לסכם ונותנים לך לשבת על הדשא באוניברסיטה העברית, נכון? את לא כרגע ביטלת את הנוכחות שלי ליד השולחן רק כי את משלה את עצמך, בטעות כמובן, שאת יותר טובה ממני? האלו - אל תתני למחשוף שלי לבלבל אותך (למרות שלכם מותר, חמודים) יש לי כבר שני תארים בכיס. שסיימתי. בהצטיינות. נכון, אף אחד מהם לא שימושי, אבל הם שלי. אני יודעת, כי שילמתי עליהם כסף טוב.

אם יהלי לא הייתה מושכת אותי מהשולחן שלהן בכוח, ייתכן ועוד דברים היו נחתכים שם היום מלבד בולבול קטן.

בי-אצ'.

בשלב הזה כבר הייתי עצבנית כמו היום הראשון למחזור, אחרי שקיבלתי שלילי מקרן הקולנוע וראיתי את האקס שלי עם מישהי חדשה. היה לי רע למפריע, יצורי אדם התקיפו אותי מכל עבר וגורי אדם זחלו על הרצפה (המטונפת!) ואיימו להקריב את הגרביונים היוקרתיים שלי על מנת לבדוק כמה חדות הציפורניים שלהם. יהלי ניסתה להרגיע אותי בדיאט קולה, בסלט חסה, בקינוח פרווה. כל זה לא עבד, רציתי רק ללכת משם, להתנשא על היצורים האלו בשקט ולשנוא אותם רק כי אני יכולה. כי אני יותר טובה. כי אני לא כמוהם. כי אני לא כמו הזוג המקסים הזה בשולחן ליד שמתקשר ב"מאמי, תעביר לי את הפרגיות". שאני לא כמו האישה המבוגרת הזו שמסליקה את סידורי הפרחים לתוך הארנק שלה. שאני לא כמו הגבר הזה שמחבק את אשתו ולא מפסיק להסתכל עלי. שאני לא כמו הזקן הזה בכיסא גלגלים שמתרומם שאף אחד לא רואה ואוסף את כל העוגיות המרוקאיות ומבקש נייר כסף מהמלצר. שאני לא כמו שתי הבנות הללו שמתזזות את המלצר הצעיר על סלט חומוס תעשייתי ואפילו לא נותנות לו טיפ.

שאני לא פה. לא באמת.

שזו לא אני.

ואז שמעתי את זה. את הבכי שלו. של הילד הקטן והחמוד הזה שכל הנוכחים באמת נמצאים פה בגללו, באיזו הצגה גורטסקית של מסורת יהודית. חותכים במשך אלפי שנים חתיכת עור קטנה רק כדי שעוד 20 שנה הוא יפגוש מישהי לא רגישה שתגיד לו: "הגזימו קצת, הא?" ויידע להגיב על זה בהומור ובתום לב, כי הוא הבן של ההורים שלו והם מקסימים ואחרים וחברים שלי והם ביקשו שאני אבוא להשתתף בשמחה שלהם וזה מה שאני צריכה לעשות. להיות אני, אבל בשבילם. ולהירגע, כי לא הכל נורא כל כך ויש קפה ותה עם נענע ומוסיקה שאפשר להתעלם ממנה וצלם חמוד ומשפחה חדשה שנולדה. ולנשום עמוק ולחייך ולהירגע ולהרגיע את יהלי שאני לא הולכת לעשות שום דבר מטורף ולהישען לאחור. ולנשום.

ואז ניגשה אלי הסבתא הטרייה ושאלה אותי "נו, את לא חושבת להתעורר כבר? הגיע הזמן למצוא בחור!!" ודחקה אותי לקצה הסיבולת הנפשית שלי. ניגשתי לשולחן ה"לומדות לתואר" והפלאתי בכלבה את כל התסכול האנושי שחשתי באותו רגע, כולל תלישת שיער וקללות שגרמו למנהל הבר הגרוזיני להסמיק.

האמת, זה גרם לי להרגיש יותר טוב.

נתראה בבר מצווה בי-אצ'!