"אני אף פעם לא סומכת על מראות, בגלל זה אני מצלמת הכל בפולארויד"
(קלולס, 1995. תסריט ובימוי: איימי הקרלינג)
לפני בערך חודש אולצתי להצטלם על ידי צלם מקצועי. אני אומרת "אולצתי" כי כמו כל הבנות עם הביטחון העצמי, מודעות למראה חיצוני, תואר מאסטר בהתאמת צבעים והתנשאות כללית על כל מי שלובשת מנומר - אני שונאת להצטלם. אני כמובן מכחישה את העובדה הזו עד לרגע שבו אני ממש צריכה לעמוד מול העדשה ולהתחיל לעשות פוזות. כמו איילה מול פנסי מכונית, כמו פריס הילטון מול תחתונים - אני בוהה במה שמולי ולא מסוגלת לזוז. לאן זה שייך? ומה עושים עם זה? מישהו יכול להזיז את זה מהפרצוף שלי ולהפסיק לדרוש ממני לחייך? אתם יודעים איך אני נראית כשאני מחייכת?? בואו רק נגיד של. פרנק באום (כן, עשיתי גוגל) חיפש השראה לדמות המכשפה המרשעת מהמערב - הוא ביקש ממני לחייך.
והנה, לצורך צילומים רשמיים לאיזו חוברת שאני משתתפת בה, הובא צלם, הוצבה חצובה וגליל נייר לבן נפרש מאחורי. "תחייכי" הוא אמר לי ואז "עם פחות שיניים" ואז "אולי עדיף מבט נוגה". חצי שעה לקח לי רק להזיז את הידיים ולא לסוכך איתן בחוסר חן על גופי העלוב. "תסתכלי לשם" "תקפצי באויר" "תפזרי את השיער" "תפני לי את הג ותסתובבי". פאקינג איי, הייתי בסשנים של סקס שדרשו פחות תנוחות.
"אלוהים" חלפה בי מחשבה "אלו צילומים רשמיים! אם אפול בשבי האויב או אהרג מעבר לגבול (קניון בית שמש לדוגמא) זו התמונה שישימו בעיתון! זה מה שישאר ממני! על זה יבכו אותי! על חוסר הפרופורציות שצורם ברשתית! אני חייבת לעשות משהו. כלומר, להתחיל דיאטה זה כדאי, ואולי גם ללכת להסתפר בקרוב, אבל קודם, אני חייבת לתקן את הצילומים האלו!"
"תקשיב מר צלם" אמרתי לו בכל החן שגייסתי בתוכי "אפשר אה, למחוק את כל התמונות שעשינו עד עכשיו ולצלם חדשות? נגיד בחושך? או אולי אני עם בורקה? או פיקסלים מטושטשים? כן! פיקסלים מטושטשים! זה להיט עכשיו! זה אומנותי! מקסימום נקרא לי א' או ח' או בוהן מבית הנשיא!"
"הממ" הוא אמר והפנה לי את הראש לכיוון האור "כן, זה נשמע מעניין. אל תזוזי. סיימנו. הבא בתור!"
הוא הוביל אותי מחוץ לסטודיו ופנה לצלם את הקולגה שלי, עמיתה בלונדינית ופעוטה שנראתה פוטוגנית גם בתאורת הפלורסנטים-בית-חולים שהצלם חסר הידע המקצועי התעקש לשזף אותי בה. "תקשיב" דפקתי על הדלת שלו בחוזקה "חייבים למחוק את התמונות האלו. אתה לא מבין, אם אני אמות, או בשבי אויב, או סתם הפייסבוק ייתקע לי... כולם יראו אותן!"
"תקשיבי" הוא פתח בעצבים את הדלת "בשביל זה יש פוטושופ!" וסגר אותה בכוח שהיה בו מן החוצפה.
פוטושופ פוטושופ. החבר הכי טוב שלך או האויב הכי גרוע של הערך העצמי שלך? והאם אני יכולה להרשות לעצמי פוטושופ? במיוחד אחרי המאמר הנחרץ ההוא שכתבתי לעיתון שגרס כי פוטושופ הוא אם כל חטאת ואנורקסיה. שתוכנת המחשב הזו היא הסיבה שבגללה מיליוני נערות שונאות את סימני המתיחה שלהן וחיות על תפוח (ירוק!) ביום. כי אפילו קייט וינסלט תבעה ופתאום, נפל עליי ככה, הפוטושופ. האפשרות לתקן עין עצלה (יש) ריבוי נקודות חן (יש) שיני קפאין (דפטנלי יש) ואף גדול מיד (הל נו. הוא חמוד ועטור נמשים. אי לאב יו אפי) בהזזת עכבר אחת? האם אסכים, האם אסרב? אעמוד על עקרונותיי או אהיה כוסית?
אהיה כוסית.
כי ביננו, מה זה פוטושופ אם לא תיווך בין איך שאת חושבת שאת נראית לבין איך שאת נראית באמת?
ואז, אחרי מסע מתיש והתחנפויות לצלם - קיבלתי היום את התמונות.
מי זו הבחורה הזו? זו עם הסנטר הכפול? שהשיער שלה נראה כאילו בואש התאבד עליו? עם השקיות מתחת לעיניים? שכל רגל שלה נראית כמו מחווה לגרינפיס (יערות הגשם וכו')? זו לא אני. אני לא נראית ככה. אני לא נראית כמו ניצב ממופע הקולנוע של רוקי שהשתבש. והמרפקים האלו, והנמשים? לעזאזל, אני בטוחה שהיו לי נמשים! חמודים! מישהו אפילו אמר לי פעם - יש לך נמשים חמודים! וחוסר פרופורציות הזה - החזה, המותניים. אני נראית כאילו אכלתי את עינב בובליל! זו לא אני. ועוד יותר מזה - זו לא אני אחרי פוטושופ.
"זו לא אני!" צעקתי על הצלם (שכדי להשיג את מספרו החסוי, כנראה בשל פשלות קודמות שהוא עשה, נאלצתי לשחד כמה וכמה פקידי ממשל) "אני לא נראית ככה! איפה הפוטושופ? איפה הארכת הרגליים? טשטוש קמטים? הסתרת שפם? בשביל מה שילמנו לך כל כך הרבה כסף?
"תקשיבי בוהן" הוא המהמם לו והצמצם נשמע ברקע "התחלתי לעבוד על התמונה שלך. כן, זה לקח שעות. כן, החלקתי קמטים, הוספתי צבעים. אפילו את השומה המגעילה שיש לך על היד העפתי. שלוש שעות על המחשב וכמעט התחלתי לסיים עם הפנים. ואז, כרענון, התחלתי לחפש אימג'ים באינטרנט. נתקלתי בשם שלך וגיגלתי אותו. הייתה איזו כתבה שלך, משהו על זה ש"צלמים היום הם בסך הכל טכנאים עם ידע באאוטלוק, לאן נעלמה האומנות האמיתית?" מצלצל מוכר? אז בבקשה. אומנות פר אקסלנס. בלי ריטושים, בלי רמאויות. את, חד וחלק. אה, וזה כבר ברשת, תיהני"
מהיום, רק צילום פולארויד, עם עדשה מטשטשת, בשחור לבן.
עם בורקה, ברור.
---
בתמונה למעלה הצלם הוא הלמוט ניוטון. גבר שידע דבר או שניים על פטיש נשי של להצטלם טוב.
אין מה לעשות.
השבמחקבורקה זה הדבר.
פריט חובה בכל מלתחה בסיסית של פאשיוניסטה מתחילה.
להצטלם זה נורא.
נראה לי שבגלל זה אני נטשתי את הפן הזה של הבלוג שלי.
כל כך מביך.
עדיף ךהיות מאחורי המילים.
ללא ספק.
מתי נחליף מילים פנים מול פנים??
מתכננות כבר יותר מידי זמן!
את כותבת מקסים.
השבמחקפאק! את קלישאה!
השבמחקתנחומיי