הייאוש נעשה יותר נוח

"אז אין לך מצב רוח, אז מה. את חושבת שבמלחמה היה לנו קל?"

(סבתא בוהן, תבורך נשמתה הקשוחה, מכניסה אותי לפרופרציות)

בהתחלה הכחשתי שאני בדיכאון. מירמור אני מכירה, חוסר סיפוק מקצועי גם הולך. אתם יודעים, אפילו עצבות חורפית נוחתת עלי מידי פעם כשאני מגלה שדווקא המעיל הורוד עם הרוכסנים מזהב לא נכלל במבצע. אבל דיכאון? אדם שפוי (נגיד) ובריא בנפשו שכמוני? דיכאון זה לילדות בנות 17 עם יותר מידי זמן פנוי בידיים וכל האלבומים של ניק קייב. לי יש את פאלפ במערכת! פאלפ! לעזאזל.

כמובן שהרמז הראשון היה כשנחתתי ללא התרעה מוקדמת בדירתו של האקס האחרון, התכרבלתי על ספתו והתחלתי למרר בבכי קורע לב. "אתה לא מבין" אמרתי לבחור ההמום "הכל מגעיל. כולם כל כך טיפשים. אין לי חשק לקום בבוקר והכי גרוע - אני לא מצליחה לאבד את התיאבון. אוי ועכשיו ליכלכתי בנזלת את הספה שלך. אלוהים, לאן אדרדר?!?". ייאמר לזכותו שהוא טיפל במצב כמו גבר משכמו ומעלה. הגיש לי טישו, העיר הערה נבזית על "מוטב שלא תבואי שוב בלי להודיע קודם כי חברתי הנוכחית עלולה לרצוח אותך" ושילח אותי בחזרה הביתה עם כוס של ויסקי בקיבה, מבויישת על מעשיי האימפולסיבים.

"זה לא יכול להיות" מיררתי לעצמי באוטובוס הביתה "בחורות כמוני לא נכנסות לדיכאון, הן קונות נעלים, שוברות לבבות, פוגעות בגופן על ידי בקיני וקס יצירתי במיוחד (להיט החודש, כך שמעתי הוא העין של האח הגדול) או כותבות סיפור קצר, מחריד ובחרוזים אותו הן שולחות לכל מי שעבר אצלן בפייסבוקי אי פעם. הן לא נכנסות לדיכאון. אלוהים, בכיתי כל הזמן הזה?"

לדיכאון מסתבר, יש השפעה חיובית מאוד על הסביבה שלך. כולם מרגישים נעלים יותר, מוצלחים יותר. חיובים ותורמים לסביבה. וכולם מסתכלים עלייך במבט משתתף-בצערך-כזה ושואלים "את רוצה לדבר על זה?". יש גם את התת-תחום המשגשג של רואי הנסתרות שפונים אלייך ב"אני מרגישה שעובר עלייך משהו" וכמובן מקצה המצטיינים של מתי מעט שאוהבים את "אם את רוצה לדבר על זה, אני פה".

ואם אני לא רוצה לדבר על זה? ואם אני פשוט רוצה לשקוע לי בדיכאון קליני קטן, לכרסם עוגיות אוריוס משנה שעברה ולקרוא ספרי מתח מעולים (רשימת המלצה בסוף הפוסט)? פחחח. היית מתה. מהרגע שהוכרזת עצמאית או על ידי אנשי מקצוע כסובלת מבלוז עונתי ורצון בלתי ניתן לשליטה להרוג חיות מחמד קטנות (ג'וקים, בואו לא ניסחף) - את בעיה. ובעיה צריך לפתור.

"את תמיד יכולה להתאבד מחר" אומר לי ניב במשב של אופטימיות "אז בואי נתמקד בלעבור את היום הזה ביחד, טוב?". האלו-האלו, כשאתה היית משתכר כל לילה ואז רץ להתבכיין לאקסית שלך מתחת לחלון עד שהיא הייתה מזעיקה את משמר הגבול, אני עזרתי לך לעבור את היום הזה ביחד? לא. נתתי להם לקרוע לך את התחת באלות ולבלות לילה שלם בתחנת משטרה. כי האמנתי שחוויות מחשלות את הנפש. וכל הדיבור על זה על "ביחד" ממש לא עושה לי את זה. אני אוהבת לסבול לבד. כמו העורכים של הישרדות.

"החיים זה מעגל שלא נפסק לרגע" הרצה לי נימי בעודו ממולל את הרסטות העייפות שלו ומטיב את הכיפה על ראשו. "את עכשיו בתקופה של למטה, אבל זה ישתפר ותחזרי להיות למעלה. תגידי, לשמור שבת כבר ניסית או יוגה?". אוקי, קודם כל יוגה זה כמו ספורט וספורט אני לא עושה. ספורט מנוגד לדת שלי ואל תרצו לי על שחרור אנדרופינים וכאלו, תשמרו את השטויות האלו לאנשים מאמינים, כמו ילדים בשיעורי ספורט או משהו. שנית, לשמור שבת לא יוציא אותי מהדיכאון, כי כרגע בלי לעשות מרתונים של דקסטר, קליפורניקיישן, מאד מן והאחות ג'קי אני באמת עלולה להדרדר, יהיה לי יותר מידי זמן פנוי ואתם יודעים איך זה יגמר? אני עוד אוביל הפגנות אלימות מול אינטל.

"מכשפה" קבעה מילי "יש אחת במאה שערים. את הולכת שמה, מחכה בתור עם עוד כמה בנות. שמה כמה שערות במחבת יחד עם עופרת, שעווה של נר, טמפון משומש ונענע ואיזו צורה שיוצאת ככה היא מטפלת בזה. ואם יוצא משהו בצורה של עין, וואה-וואה, הלך עלייך. אבל היא תוציא לך את השחור. נשבעת לך, זה עבד גם אצל אמא שלי". "אבל אמא שלך נפטרה מסרטן" עניתי לה "כן, אבל היא לא הייתה בדיכאון!"

אחרי שהציעו לי גם פסיכולוג ("לא הגיע הזמן כבר?"), האלבום החדש של קובי פרץ ("זה אין, את מחייכת אוטומטית, מביאה בכפיים"), סקס ("לילה איתי ואת שוכחת שהיית עצובה אי פעם". האמת, שקלתי), פיטורין בהלם ("או שאת מתאפסת על עצמך או שאת מתחילה לחתום אבטלה"), שוקולד גודייבה ("אומרים שזה כמו להתאהב" לא נראה לי, אלא אם כן להתאהב זה לעלות מידה במכנסיים), ביקור הפתעות בסופר ("בואי, אני אקנה לך מה שתרצי, מהמדף של המבצעים" פאפא בוהן מפנק) וטיסה לחו"ל ("עכשיו יש רק שתי מעלות מתחת לאפס". יונתן אופטימי)- הרגשתי כמו אלבום של אביב גפן, השנים המוקדמות.

פרויקט דיכאון.

ואז הסתכלתי סביבי והבנתי.

אני מונעת מהם להיכנס לדיכאון. כשהם "מטפלים" בי (ברוחב לב ובנדיבות אין קץ, ללא משוא פנים כמובן) הם מתעסקים בחיי העלובים ולא בחייהם העלובים. ואלוהים - זו גישה נהדרת!
הרי לכולם יש בעיות. הרוב מקשקשים לי עליהן ללא הפסקה, רק שחלוקת הקשב שלי ממיינת אותם אוטומטית תחת "לא רלוונטי". שם, בתאים האפורים, ליד המידע הלא שימושי כמו "איך מפעילים מכונת כביסה?" ו"מה זה באמת קרן פנסיה?" נחות הבעיות שלהם ומונעות מהדיכאון שלי לעבור. אם אני רק אצליח להתמקד באנשים אחרים ולא בי - זה יהיה נהדר!

כי אין דבר יותר משמח מבעיות של אחרים.
מעוניינים לתרום?

---
הספרים שמעבירים לי את הלילות, כי אין בחורים שיעשו את זה במקומם:
1. רצח במארה - קארה בלק (הוצאת כתר) : צרפת של ימינו, אנטישמיות, גרמנים, יהודים ורצח כפול. יאמי!
2. הדבר היה ככה - מאיר שלו (עם עובד) - נכון להחמיא לספר של מאיר שלו זה לא כוחות, אבל נו, הבנאדם יודע לכתוב. אפילו אוטוביוגרפיות.
3. הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרוסאון -פאבלו טוסט (הוצאת ליברו) - התאהבתי בברצלונה, חוצמזה, כל גבר שכותב ככה על אוננות ראוי לתשומת ליבי.