המדריך ליחצנית המתחילה

"הכנסת לי את הידיעה למדור?"

(עוד יחצנית שחושבת שאני עובדת אצלה)

בוקר קשה עבר על כוחותינו. איזה אפס שלוש עגמומי העז להעיר אותי באישון הבוקר (09:15, אם אתם מתעקשים על הסמנטיקה) רק כדי לקבל "התעלם" במשך שלוש פעמים, עד שנדם המכשיר ומצב רוחי כבר היה עגמומי ועצבני ימים כתיקונם. "מי מעז להתקשר בשעות כאלו?" תהיתי ביני לבין עצמי "מי הוא החולה נפש שמתאר לעצמו שאני מתפקדת לפני חצות היום? ולמה לעזאזל, התעקשתי אתמול לשלב בין במבליק* לוויסקי ברסטובר?". גררתי את עצמי, רוטנת ושמנמנה (היי, חורף, מותר!) לאמבטיה, מקללת כל דבר שנקלע לדרכי - חפצים וקרובי משפחה.

אחרי כמה דקות צלצל שוב הסלולרי, אותו מספר שדחיתי כל הבוקר. "מה הסיכוי שזה ההיי-טקיסט ההוא ששידרתי לו  נואשות אתמול בבר?" עוד הספקתי לתהות  בתקווה "אולי הוא סתם שיחק אותה קשה להשגה ומעוניין מאוד בבחורה שלימינו כל הערב וברגע שיצאתי ביקש מהמלצרית את ספח כרטיס האשראי שלי? איזה מזל שאני תמיד כותבת את המספר האמיתי שלי!" ואז עניתי.

"בוהן?"

היא שאלה, "כן" השבתי

"בוהן סגולה?"

"אכן, אכן" כבר פגה סבלנותי

"זו סיגלית אפשטיין מאבנרוני-חורשיאדה תקשורת, דיברנו יותר מוקדם הבוקר והעברתי לך את המייל שביקשת. רציתי רק לשמוע מה דעתך"

"דיברנו? אני ואת? החלפנו מילים? רעיונות? אסטרטגיות להשתלט על משרת פיתוח התוכן בקשת? תסלחי לי סיגלית, מתי בדיוק דיברנו? היום?"

"לפני שעתיים"

עכ-שיו, אני מפתחת מכלול מגוון של הפרעות אישיות ומחלות נפש כאלו ואחרות. היסטריה, אובר דרמטיות, בלוז עונתי, אשליות רומנטיות ומראות מרזות, אבל מעולם, לפחות לא לפי הרישומים שלי, לא אובחן אצלי אובדן זיכרון לטווח קצר. מעולם. ולא, חכמולוגי, אין מצב שזה אובחן ואני לא זוכרת את זה.

"תסלחי לי אה.. סתוונית. לא דיברתי איתך לפני שעתיים, במיוחד כי לפני שעתיים לא הייתי זמינה (כי עדיין חלמתי על ההייטקיסט, אבל בואי לא נכנס לזה עדיין בשלב ההיכרות המוקדמת שלנו שבו אנחנו עדיין טועות בשמות האישיים אחת של השנייה)

"אה, אולי לא שעתיים" -וכבר שמעתי את ההתנצלות מתכוננת על הלשון שלה "אולי שלוש שעות"

"תסלחי לי מאוד" אמרתי לה "אמנם הגבולות שלי גמישים כמו מקלות במבליק* מתוקים, אבל הם עדיין קיימים. ואם כבר את משקרת לי, מוטב כי תהיי גבר ותחזיקי בעתיד הקרוב שלי טבעת אירוסין עם יהלום. לא סתם יחצ"נית שלא יודעת את העבודה שלה. תודה, שלום וחג שמח"

השיחה הזו היא באמת מקרה קיצון של יחסי תקשורת-יחצנים. רובם, או שמא עליי להגיד רובן, לא כאלו מפגרות. אבל בכל זאת, בתור מישהי שמתמודדת עם לפחות 20 יחצניות ביום (40 במוספי חג) חשבתי לנסח את המדריך הלא שלם ליחצנית המתחילה. אם את עובדת במשרד זוטר, או שהתחלת רק השבוע, או שלא הצלחת להכניס אייטמים כבר חודשיים למדורי הצרכנות והבוסית שלך מאיימת לשחרר אותך לעולם שכולו הודעות על מזון כלבים - כדאי לקרוא את הרצ"ב. אם יש לך הערות לתיקון, או שתרצי להתארח פה בפוסט תגובה, אני יותר מפתוחה להצעות. שניגש לביזנס?

1. אל תקחי את זה אישי. גם אם העיתונאי כרגע צרח עלייך, גם אם איזה עורך איים שיפנה למשטרה אם אי פעם תצרי איתו קשר, גם אם קרעת את התחת לתאם ראיון טלפוני עם האמן שלך בגרוזיה והמראיין ביטל בדקה האחרונה כי "צץ לו משהו", זה אף פעם לא אישי. רובנו אפילו לא זוכרים איך קוראים לך.

2. שוב, אל תקחי את את זה אישי. בשבוע שעבר יחצ"נית ניסה לשכנע אותי ארוכות מדוע ידיעה שהתפרסמה יום קודם לכן בעיתון ארצי עדיין ראויה להיכנס לעיתון סוף השבוע שבו אני עובדת. כשניסיתי להסביר לה שזה לא רלוונטי עבורי ואני מצטערת היא החלה לסנן מילים שאינן ראויות לכתיבה (אלא אם כן אני לבושה בבגדי ויניל ומשלמים לי על זה), הפעילה עלי קצת פאסיב-אגרסיב של "מי צריך אותך בכלל?" וניתקה לי בפרצוף. מיותר לציין שאני לא מתכוונת לעבוד מולה שוב.

3. ערכי תחקיר מקדים. דעי למי את פונה. מידי פעם אני עדיין מקבלת הזמנות לסקר מסעדות חדשות באיזור נתניה למרות שעשיתי את זה רק פעם אחת ב-2006 וגם זה היה בהתנדבות. אל תציעי לעיתונאי לסקר משהו שלא בתחום הסיקור שלו או שלא מעניין אותו. החזיקי במחשב, בכרטיסיות, במכתביות של "הלו קיטי" מצידי את שמות העיתונים\מגזינים\אתרי אינטרנט שבו הוא כותב והישארי עם יד על הדופק. מוטב לא לשאול את העיתונאי "היי, אתה עדיין כותב במאקו?" כדי לא ליפול על תשובה כמו "לא, הם פיטרו אותי משם לפני שבועיים, הזונות" ואז לשמוע את מרמוריו במשך שעתיים (עיתונאים מאוד אוהבים להתמרמר, במיוחד מול זרים) . תעקבי אחרי הקרדיטים, סמני לעצמך מי עושה מה ותשארי מעודכנת. זה התפקיד שלך.

4. מייל ולא טלפון: אל תתקשרי לעיתונאי. אנחנו תמיד עסוקים, תמיד טרודים וכמעט תמיד באמצע משהו ולא מקשיבים למה שאת אומרת במלוא תשומת הלב. תמיד מומלץ לשלוח מייל קודם. אם את עדיין חדשה בעבודה, הציגי את עצמך, שמך, איך ניתן להשיג אותך ואילו תחומים תחת אחריותך. אם נתנו לך להתעסק עם חברות יחסית מוכרות, כדאי לשלב במייל את הלוגו שלהן. יהיה לי יותר קל לזכור את הסמל של "מנגו" מאשר את החתימה החמודה עם הכלבלב שהשקעת בה חצי יום עבודה. איך משיגים את המייל? מתקשרים למערכת. איך משיגים את הטלפון של המערכת? 144. מה זה 144? את לא במקצוע הנכון.

5. איך כותבים מייל טוב?: כאמור, אלפי מיילים ביום, כולם מציעים לי לבוא לסקר את הדלקת הנרות של ילדי וראיטי בתל אביב. למה שאקרא דווקא את המייל שלך? ראשית- אל תשלחי את המייל יותר מפעם אחת. תעשי עליו הגהה מעולה, המנעי משגיאות כתיב ואל תשלחי תמונות גדולות מידי שתוקעות את המערכת. זה מעצבן ואנחנו לרוב מעדיפים למחוק את הקללה מאשר לחכות עד שהמייל יפתח. אם אנחנו כבר פה - לעולם, אבל לעולם - אל תשתמשי ברשימת הנטוורקינג המקצועית שלך להעברת מיילים אישיים. לא תרומה לילדים חולים, לא שחרור גלעד שליט ובטח שבטח לא מכתבי שרשרת. לא מקצועי. תני כותרת שמושכת את העין. תכתבי מלל ברור. בלי גופנים גדולים וקטנים, בלי תיאורים מביכים ובלי סימני קריאה (מוזמנת לארוחת בוקר!! מפנקת!! במלון לוריא!! בצפון!!). אם את יכולה לתת תאריך, שעה ומיקום האירוע, בכלל יצאת מלכה.  והכי חשוב פנייה אישית. זה משיג את תשומת לב ומנגן על האיבר הכי חשוב בגוף העיתונאי - האגו.

6. שלחתי לפי הכללים והעיתונאית הכלבה לא עונה לי. מה עכשיו? קודם כל עיתונאיות הן לא כלבות. הן פשוט נשים שחלמו בגדול וגילו שכר קטן. מכאן המרירות. עכשיו, אם היא לא ענתה, כנראה שזה לא מעניין אותה\לא רלוונטי\לא מתאים לה לנושא הסיקור (ע"ע תחקיר מקדים). אם האירוע חשוב לך, והבוס צורח שזה האירוע הכי חשוב של השנה, אז כנראה שהוא חשוב גם לך - כדאי לשלוח שוב את המייל בצירוף פנייה עדינה "היי, בוהן, רציתי רק לוודא שקיבלת את..". אני לרוב עונה שאיני מעוניינת, אבל אני מלאך נדיר ורחום עם יותר מידי זמן פנוי. אם לא ענו לך, כנראה שהידיעה לא מתאימה.

7. רגע, אז בכלל לא להשתמש בטלפון שלה? רק אם יש לך מה להגיד. כמו בדייטים. אם יש לך משהו חשוב, שקורה עכשיו וזקוק לתאוצה תקשורתית שתסייע לעיתונאי לא פחות מלך - תתקשרי. אם זה לא סובל דיחוי, זה לא משהו שאפשר לכתוב במייל והעיתונאי בצד השני ירוויח מזה ידיעה מעולה - שווה להתקשר. אפשר אפילו לנקוט בשיטת "לא רציתי שתפספסי את זה והייתי חייבת לראות שראית את ההזמנה". אנחנו אוהבים שדואגים לנו. ובואי אגלה לך עוד סוד קטן - אם ראינו ידיעה טובה, או שאנחנו צריכים עוד פרטים, אנחנו כבר ניצור איתך את הקשר ונציק לך עד שנבוא על סיפוקנו.

8. יחסי הכוחות.  הייתי רוצה להגיד שאנחנו חיים בעולם שיוויוני, אוהב אדם ונטול תחרותיות, יצריות ואגו. מצד שני, הייתי רוצה להגיד שאני עדיין מידה 36 ולהיות צודקת, נו מילא. למרות שעל פני השטח נראה כי כולנו שווים, בפועל זה לא ככה. יש יותר משרדי יחסי ציבור מאשר עיתונאים ובכל מגזר יש דירוג אכזרי וידוע לכל. לא אזכיר פה שמות, אבל אני חושבת שכולנו יודעים למי אני מתכוונת. זכרי איפה את בשרשרת המזון ושאפי תמיד להתקדם למשרד היחצ הטוב יותר עם לקוחות שמפנקים בהרבה מתנות לחג.

9. אני לא עובדת בשבילך. את גם לא עובדת בשבילי, אלא בשביל הבוס שלך, שעובד עבור הלקוח שרק רוצה לראות את השם שלו בעיתון בלי המלים "מוסף פרסומי" מעל. משפטים כמו "אני חייבת שתכניסי את זה" "את יכולה לעשות לי טובה"

"את יכולה לדאוג שזה ייכנס?" ו"עשית מה שאמרתי לך?" איננו חלק מהלקסיקון שלך מול העיתונאי. יש לנו מספיק בוסים, מספיק עורכים, אנחנו לא צריכים עוד מישהו שיגיד לנו מה לעשות. רוצה להיות יחצנית מעולה? תחשבי איך את נותנת לעיתונאי את כל הכלים להוציא ידיעה מוצלחת. טלפונים, קישורים, מידע, אנקדוטות, קרדיט לתמונות אם צריך. זו העבודה שלך ואת לא עושה אותה בשבילי, אלא בשבילך.

10. חברים יש רק באגד. אישית, אני לא נוהגת לפתח יחסי חברות קרובים עם יחצניות ויחצנים. מהר מאוד זה מדרדר לעשיית טובות, הבטחות, טובות הנאה וזה עוד לפני שהגענו לביזנס. גם אם העיתונאי הכי נחמד אלייך בטלפון, הוא לא חבר שלך ואת לא חברה שלו, בשביל זה יש לך את התמי 4 במטבחון. אני לא אומרת שלא כדאי לפתח יחסי ידידות קלים עד נעימים בין שני הצדדים, שבוודאי יקלו על העבודה יחדיו, אבל אל תתחילי להתבכיין לו על בעיות האימפוטנציה של החבר שלך או גרוע מזה - על היחס המחפיר של הבוס שלך. אנשים מדברים בעסק הזה, כל הזמן.

11. לא הבטחתי לך. עיתונאי שמבטיח לך שהידיעה תיכנס לעיתון הוא במקרה הטוב עיתונאי תמים ובמקרה הרע עיתונאי שקרן. גם אם הוא יעשה ככל יכולתו, מעליו תמיד יש עורכים, מגיהים, עורכי משנה ועורכת ראשית אחת ויודעת כל שיכולה להפיל את הטקסט בכל נקודת זמן. אל תבני על זה, אל תסתמכי על זה, רק קווי לטוב.

12. יפעת זה לא רק שם של כוסית. פעמים רבות, בעיקר בעת שנותיי במקומון, היו היחצניות מבקשות ממני לשלוח את הכתבות שהתפרסמו בעזרתן למשרד כי "אלינו לא מגיעה הסינדקציה של כל הרשת". אני חייבת להגיד שזה לא עניין לי אז וגם לא היום את קצה הפיטמה. למשרד שלך יש בטח מנוי לשירותי יפעת, חברה שכל תפקידה היא לאסוף קטעי עיתונות על פי פרמטרים שונים, לעיתים קרובות על פי שם של לקוח מסוים. נכון, זה עולה כסף, אבל אלו החיים.

13. תודה פשוטה. רובנו מסתובבים בעולם ובטוחים שרק אמא וסבתא קוראות את השטויות שלנו. אם ידיעה שביקשת להעביר התפרסמה כמו שרצית, אם קראת משהו של העיתונאי\ת ואהבת, אם הבוסית צילשה אותך על תפקוד לעילא בשעת קרב, שלחי לעיתונאי החביב שלך מייל תודה. קצר, תמציתי. תודה פשוטה, אם אפשר.

14. מקצועיות. במחשבה שנייה הפרמטר הזה היה צריך להיות בין "אל תקחי את זה אישי" לבין "שוב, אל תקחי את זה אישי" מפאת החשיבות שלו, אבל אין לי כוח למספר את הכל שוב ויצא לי דווקא מדריך ממש יפה, אז נמשיך מפה. את בעסקי המכירות. נכון, את לא עומדת במשמרת של שמונה שעות עם כובע מטופש בסופר ומכריחה אנשים לטעום את החומוס החדש, אבל את עדיין מוכרת. רעיון, אשליה, את הלקוח שלך. כדאי להגיע לשיחה\מייל עם כל הפרטים האפשריים ולדעת לענות לעיתונאי וגם להציג לו את זה בצורה שתעניין אותו. אם היא רכילאית - תמכרי לה את הדברים הקטנים שקרו בטקס. אם הוא כתב טכנולוגיה - תסבירי לו כמה התלהבו מזה בבלוג של הניו יורק טיימס. תעשי שיעורים, תהיי מעודכנת, תקראי חומר רקע. תהיי יצירתית. גם אם שואלים אותך שאלה שאת לא יודעת את התשובה שלה, תבטיחי לברר ותחזרי לשואל תוך שעה. תמכרי את המוצר שלך.

15. יצירתיות ותעוזה. לפני כמה חודשים פנתה אלי יחצנית בבקשה לעשות כתבה על בית חולים לחיות. הכתבה לא התרוממה ופניתי לכתבה אחרת בנושא אחר לחלוטין. כשהיא שלחה מייל לברר מה קורה, הסברתי לה מה המצב ושאלתי אותה אם היא יכולה לעזור לי בכתבה אחרת, שלחלוטין לא קשורה לנושא הסיקור שלה. היא נידבה שני חברים אישיים לראיון, היחסים ביננו התהדקו (לא נהפכנו לחברות ולא המסנו מרשמלו ביחד, תירגעו) ופעם הבאה שהיא פנתה אלי עם נושא, הייתי הרבה יותר פתוחה לשמוע אותה ולרוץ איתה הלאה. רק בגלל שהיא לא בלמה אותי ב"זה לא התחום שלי" וניסתה לעזור לי, היא קנתה לה נקודות משמעותיות אצלי והיה לי הרבה יותר קל לעבוד איתה.

16. שעות עבודה: לא לפני תשע, לא אחרי שמונה. (ובמקרה שלי, לא לפני 12 לא הרבה אחרי תשע).

עלי והצליחי.

בוהן.

_

* אם אתם לא ירושלמים הכוונה היא למקלות ליקריץ המגיעים בצבעים שחור, אדום וארגמן החביבים עלי מאוד, נקנים בחנויות הממתקים בשוק מחנה יהודה ומחסלים תדיר הן את המאזן הכספי והן את המאזן הקלורי שלי. אם תרצה לכבוש את ליבי, דאג להתייצב עם כמה כאלו בשקית ותובטח לך כניסה מרשימה.