"שוב? איך?"
(האקס המיתולוגי, עדין כהרגלו)
השבוע זה קרה שוב. באוטובוס לירושלים, אחרי בילוי לילי, מסעיר ומצלק בתל אביב (בחור אחד קרא לי פאשיסטית כי אמרתי שעשיתי שירות מלא בצה"ל. איזו עיר נפלאה היא תל אביב!) התיישב לידי בחור חמוד. אוקי, חמוד זה סוג של אנדרסטייטמנט לעומת מה שהלך במושב לידי. כאילו אלוהי הדייטים קרא את רשימת הבקשות הסודית שלי והחליט להנפיק לי אחד כזה במתנה: גבוה, עינים בהירות, שיער כהה, קורא ספרות גבוהה, שומע מוזיקה משובחת, צחוק נפלא. בקיצור, ממתקים כאלו לא מחלקים כל יום ובטח לא באוטובוס של אגד בימי שישי. "אהממ" השתעלתי קלות בזמן שהלה הפך עוד דף ב"נוטות החסד". "נורא חם פה" מילמתי בקור ה-13 מעלות באוטובוס וחשפתי את הקליבץ', מניחה לזרועותיי להצטמרר. "זו תאונת דרכים בשורש או שאתה סתם שמח לראות אותי?" ניסיתי בכוחותיי האחרונים, אבל ההוא התעלם. יש שהיו רואות בזה רמז. אני ראיתי את זה כאתגר.
עת התקרבנו לגשר המיתרים כבר החלטתי שפה יעבוד רק מה שעבד ב-67' - חתירה ישירה למגע. פניתי אליו בדברים, כשאני משתמשת בכל הידע שיש לי על ג'ונתן ליטל כדי לערפל את ההתנגדות הטבעית שלו. החלפנו מילים וכרטיסי ביקור, צחקנו יחדיו על ההבדלים בין תל אביב לירושלים ("קרא לי פאשיסטית, אתה קולט?") ונפרדנו כשאני מתכננת את ההזמנות לחתונה. "נפגשו באוטובוס" שמעתי את עצמי מספרת לאורחים "תארו לעצמכם. איזה סיפור לנכדים".
הנסיעה הביתה הייתה מעיקה, אם רק הייתי מספיק חכמה לעשות סלולרי דור שלישי, יכולתי לבדוק עוד מהדרך מה הפרופיל שלו בפייסבוק ולהתעדכן על מערכות יחסים קודמות. תמיד טוב לבדוק את המתחרים. כשהגעתי, פורקת תיקים ובגדים לכל עבר, אפילו לא התעכבתי לעדכן את המשפחה בקורותיי בעיר הגדולה (אתם לא תאמינו, בתל אביב אנחנו פאשיסטים!) כבר גלשתי באתר וחיטטתי בפרופיל הלא-חסום שלו רק כדי לגלות את מערכת היחסים הקודמת שלו עם.... גבר!
שוב זה קרה לי.
עברי לידר, אסי עזר, קווין ספייסי, הבחור החמוד ההוא מ"מפגשים מהסוג האישי" (רשימה חלקית בהחלט) כל אלו גברים שהייתי מוכנה לחרוך איתם סדינים ושישי-אצל-ההורים עד שגיליתי שאני, אהמ, לא ממש הטיפוס שלהם ושזה אפילו לא קשור לעובדה שאני ברונטית.
עברי לידר, אסי עזר, קווין ספייסי, הבחור החמוד ההוא מ"מפגשים מהסוג האישי" (רשימה חלקית בהחלט) כל אלו גברים שהייתי מוכנה לחרוך איתם סדינים ושישי-אצל-ההורים עד שגיליתי שאני, אהמ, לא ממש הטיפוס שלהם ושזה אפילו לא קשור לעובדה שאני ברונטית.
הגיי ראדר שלי דפוק. דפוק כמו המחשבה שמיקי בוגנים יגרום לי לקנות מנורות בטון מאנפף. דפוק כמו ההחלטה להוסיף טיפולי שיניים לילדים כדי לדפוק את סל הבריאות, דפוק כמו הרופא שלי שקבע היום שיש לי איזו מחלה שהוא לא מצליח לבטא אפילו וסיים את הטיפול בהמלצה רפואית של 7 שנות לימוד רפואה "תחפשי את זה באינטרנט", כל כך דפוק שבאחת התצוגות הסתובב לידי סטייליסט הבית עם מכנסיים לבנים של לקוסט, חולצת סאטן ורודה, צעיף הרמס על הצוואר, משקפי שאנל והחמיא לי על השרשרת - שאלתי אותו בתגובה אם אשתו עשתה לו את הקניות כי הוא לבוש מהמם.
אל תבינו אותי לא נכון, כשאני רואה בחור מסתובב בבגדי דראג על הסט של "תמיד אותו חלום" ומנשנש את אנחל בונני בפרומו, אני יכולה להניח הנחה דיי מבוססת, שכן, אולי הוא, כאילו הדמות שלו, מעדיפה גברים? כאילו, זה הגיוני, נכון? או אולי הוא סתם מטרוסקסואל? לא? הוא אוהב בנים? רק בנים? נו, אז יש לנו משהו משותף! שנינו אוהבים בנים. כאילו, הוא גיי, נכון? אז עם האוחצ'ות הבולטות, במיוחד אלו שמדברות על עצמן במין נקבה, אני עוד מסוגלת לעשות את ההפרדה (לא בלי לדמיין שאולי מתחת לכל זה הוא רק גבר שמחפש את האישה הנכונה להתאהב בה - כלומר - אני!) אבל מה עם כל אלו שלא עולים על עקבים של 15 סנטימטר כל בוקר ומדברים בטון יותר גבוה ממה שאלוהים אישר לציפורי שיר. איך אני אמורה לדעת?
אפילו כשאני בטוחה שמצאתי לי סטרייט הומופוב שוביניסט וחשוך, פתאום מתגלה לי, בדרך כלל תחת השפעת אלכוהול כבדה כי גם לו הייתה התנסות קלילה לפני כמה שנים. להתנשק עם גבר, או לחשוב על זה. או לראות אורגיה בפורנו עם שני גברים ואישה. "הם לא נגעו אחד בשני" הוא מנסה לסייג "אבל כן, זה הדליק אותי קצת". ואחרי שבוע אני מגלה אותו במסיבות גייז, בודק מה עוד מדליק אותו.
אפילו כשאני בטוחה שמצאתי לי סטרייט הומופוב שוביניסט וחשוך, פתאום מתגלה לי, בדרך כלל תחת השפעת אלכוהול כבדה כי גם לו הייתה התנסות קלילה לפני כמה שנים. להתנשק עם גבר, או לחשוב על זה. או לראות אורגיה בפורנו עם שני גברים ואישה. "הם לא נגעו אחד בשני" הוא מנסה לסייג "אבל כן, זה הדליק אותי קצת". ואחרי שבוע אני מגלה אותו במסיבות גייז, בודק מה עוד מדליק אותו.
הכי נורא זה שאני מביאה את זה על עצמי. בעיוורון מוחלט כנראה לכל רמז שמשאירים לי בדרך. לא מאמינים? הנה עוד מקרה, מהחודש האחרון. התחלתי להתכתב עם מישהו. עינייני עבודה שגלשו לעניינים אישים. מחליפים חוויות. הוא מתכתב באנגלית מה שהופך כל you לא-מיני וכל דיבורי זוגי על my X-partner. בהתחלה חשבתי שפשוט יותר נוח להתבטא בשפת אמו, אחר כך הבנתי שפשוט ככה יותר קל לבלבל. כשהצעתי לו להיפגש הוא הגיב דווקא בשפת הקודש וחתך ממני במילים:"האמת שאני גיי, זו האמת הפשוטה. כך שזה לא אישי, להיפך זה מחמיא מאוד. אבל הבנת בין השורות שזה לא הסיפור, אז באמת תודה על ההתעניינות ובנתיים יום חם יבש ונעים שיהיה"
בראשונים עוד הייתי נלחמת עם זה. אז מה אם הם יעדיפו לעבור שעווה במפשעה מאשר לצאת איתי. סו פאקינג וואט, כולה בעיה אחת שנתגבר עליה. אני יצאתי עם בחור שאמא שלו סירבה לתת לו להכניס הביתה מישהי שהיא לא צאצא של הכפר שלה בלודג'. אז מה? זה מנע ממני להתקשר אליה בראש השנה ולאחל לה במבטא פרסי שנה טובה מהחברה של הבן שלה? לא. אז היה התקף לב קטן, אז מה. אם אני רק אתעקש איתו, אם רק אסביר לו את היתרונות שלי, אם רק אסתיר ממנו את העובדה שאני מחליפה 24 מצבי רוח בשעה- הוא ירצה אותי, נכון?
הקטע הכי אירוני, שאם בוחנים את הביוגרפיה שלי, הגיי ראדר שלי היה כבר אמור להיות נושא מחקרי במכון וייצמן ולא אופציה לא מתפקדת כשיחות נכנסות באייפון. שירתתי ביחידה הכי גיי פרנדלית בצה"ל (באמת, בקורס הקד"צ כל יום שבו אף אחד לא יצא מהארון נחשב ליום מבוזבז), אני עובדת בתעשיית האופנה\בידור\קולנוע\טלוויזיה, לקחתי יותר מידי קורסים במדעי הרוח ואלוהים יודע שאני חובבת נצנצים עוד מגיל צעיר. והנה, כל פעם שאחד מחבריי הקרובים מחליט שהוא יותר אוחובסקי מצנעני, הבעת הפתעה מעטרת את פניי. כולם אומרים שהם "ידעו" ו"הגיע הזמן שהוא ייצא מהארון" ורק אני מביטה מהצד ותוהה "איך הוא לא יודע שאני מאוהבת בו"?
אולי אני פשוט צריכה לצאת מהארון.
אולי אני פשוט צריכה לצאת מהארון.
אני פשוט השתמשתי במשאבי האנוש של היחידה הזאת שתמיד ידעו לאתר מי כ"כ עמוק בארון שהוא עדיין שוכב עם בחורות. עד שהם לטשו עיניים לחבר שלי.
השבמחק