(בוהן מתרגלת סמול טוק'ס)
לאחרונה הועלתה מולי, פייס טו פייס, פייסבוק ובשלט באיילון הטענה שאני סנובית. או כפי שהטיב לנסח זאת אחד ממעריצי הרבים "את חתיכת כלבה מתנשאת". כמובן שהתגובה האינטואטיבית שלי הייתה להתעלם ממנו ולהלשין עליו למס הכנסה. "אני לא סנובית" אמרתי לעצמי בעודי גוערת במוכרת בקסטרו לדבר עברית תקנית ("מגפים יפים, יפים. מגף זה זכר. איפה למדת לדבר עברית, באשדוד?") "אני פשוט אדם רגיש לחסרונות של אחרים. כל כך רגיש שאני חשה צורך מיידי לציין אותם בפניו ואז לעזוב את החדר. על זה צריך לנכות אותי מהעם? להיפך, צריך לתת לי פרס ישראל. ועדיף בטקס סגור לתקשורת, בלי כל הנודניקים הללו שרוצים ללחוץ לי ידיים. לא שמעתם שהגיינה זה מנע או משהו כזה?".
החיזוק לתדמית החדשה שלי התרחש דווקא במקום שאני מרגישה בו יחסית בטוחה. בעבודה. עת צעדתי לי בשבוע שעבר ושמעתי כמה מזכירות ועורכות גרפיות מתלחששות בינהן בסתר ומחלקות פקודות סותרות אחת לשנייה. מיד כשהתקרבתי, כולי חמימות אין קץ ורצון לקבל את הזולת, השתתקו הנבלות והחלו לבהות באוויר בצורה שהייתה משכנעת אותי בכל יום אחר (הרי זה מה שהן עושות בכל מקרה) מלבד היום.
"שלום" בירכתי אותן, מקפידה לחייך בכוח "על מה דיברתן?". "סתם, סתם, לא משנה" אמרה אחת מהתקציבאיות במחלקת פרסום. "סתם, על שלום עולמי". "אוו" השבתי "שלום עולמי, הנה נושא שאני יכולה לתרום בו. אתן חושבות שהועידה בקופנהגן, למרות הכישלון שלה במתן הכרזה גורפת ומחייבת היוותה צעד ראשון לשיתוף פעולה כלל איזורי?". הן בהו בי כמו שאני בוהה בוטרינה של מזרחי בשוק ומפנטזת על עוגת שוקולד נטולת קלוריות. "רגע!" אמרתי להן "לא דיברתן על שלום עולמי! דיברתן על משהו אחר!".
"טוב, בוהן, אם את חייבת לדעת" אמרה אחת המזכירות "אנחנו מארגנות אירוע גיבוש למערכת ומסיבה לילית עם כולם".
"אוקי" עניתי "וההזמנה שלי אבדה בבאג 2000? (בדיחות טכנולוגיה זה הכי העשור הראשון של המאה ה-21, כדאי לכם)"
"לא, לא" ענתה האישה שכנראה ילדה כבר ארבעה ילדים ואכלה את כולם לפי המטען החורג שהיא סוחבת מאחור "פשוט ידענו שלא תרצי לבוא".
טוב, אז נקודה אחת לטובתן. אני שונאת אירועים של העבודה. שונאת ואלוהים יודע שאני משתמשת בפועל הזה רק על פרוות אמיתיות ונהגים של אגד. אירועים של העבודה ממוקמים לי בסולם התענוגות בין כריתת שקדים בגיל 26 לעקירת שן בינה. קצת מעל "להתעורר ערומה במקום ציבורי" ושלושה שלבים מתחת ל"לגלות שהאקס המיתולוגי משאיר לחברה שלו הודעות אהבה על הקיר בפייסבוק". בקיצור, not my cup of espresso.
עברתי כמה וכמה מקומות עבודה בחיי הקצרים. היי טק, עיתונות, משרד רואה חשבון, מכרות המלח. בכולם היו הנשים העמלניות הללו, מזכירות-מפיקות-אחראיות משאבי אנוש שערכו מידי פעם פעולות גיבוש להגברת המורל וחיזוק הקשרים הבינאישיים. האירועים, אני חייבת לציין, היו מגוונים. בהיי טק הטיסו אותנו לאילת לסופ"ש של מסאז'ים, בעיתונות הביאו אותו לקיבוץ מקומי ל.. ובכן, למסאז'ים, במשרד רואי החשבון ערכו מידי פעם בפעם מסיבה על הגג והביאו מיסטיקנית שיודעת לעשות מסאז'ים, ובמכרות המלח, נו, קראו לו "איוון האיום" והוא באמת הבטיח לפרק לנו את הצורה אם לא נגיע למכסה היומית, אפילו בצורת מסאז', אם נרצה.
על כל האירועים הללו שמעתי מיד שנייה. תמיד היה לי משהו חשוב יותר לעשות. נסיעה לתל אביב, הצטננות קשה, חתונה, השתלת ריאה. העדפתי לעשות הכל, אפילו לעבוד, כדי להימנע. הספיקו לי הריקושטים של המייל בתפוצה משרדית של : "אהוד מקיא ביום כיף!!!&%! תמונות בלעדיות!?!?!", כדי לדעת שלא פיספסתי כלום.
אבל עכשיו? כשאני ודמאניוק מתחרים על משבצת "נבל המאה" ראש בראש? האם אני באמת יכולה להרשות לעצמי לא להגיע? "אני באה" הודעתי."תרשמו אותי גם". "יופי" חייכה אלי השלישית "תוכלי להביא קיש ברוקולי מעשה ידייך?". "אל תגזימי" סיננתי לה "מקסימום בקבוק יין. מהסופר".
הגעתי למועדון, באיחור, כי אם כבר, אז כבר. התלבשתי בבגדי היפים ביותר. שמלה שחורה, מגפיים מעל הברך. שעתיים ישבתי במספרה והרשתי לאיציק לשקר לי ב"כן, כן,כן, תלתלים זה את!" (כן, אם היו קוראים לי דייזי והייתי כבשה), אפילו השקעתי את ה-19.90 בבקבוק מאיזה יקב עלום עם כתובת בערבית. הגעתי, התייצבתי, רק כדי לגלות שכולם הגיעו עם הבגדים מהעבודה, שיש וופלים וקיש ברוקולי ושאני מרגישה לגמרי, אבל לגמרי לא בבית.
כל הקליקות הקטנות שיש במשרד, נראות אותו דבר עם תאורת כריסמס ברקע ובירה ביד. אפילו יותר גרוע. מסתבר שעשור של ניכור חברתי, שבו אני מקפידה לא להכיר\לדעת\להבין מי עוד עובד איתי מלבד הבוס הישיר וההיא שאחראית על המשכורות - תבעו את מחירם. כלומר, הכרתי אותם בפרצופם, אבל להבין בדיוק מי עושה מה ואיך יחסי הכוחות ביניהם? למה לא חילקו מקרא? סכמות? עשו מצגת לפני? כך למשל הייתי יודעת לא לשאול את כתבת הצרכנות מה שלום בעלה ולגלות שהוא קורע אותה במשפט גירושים מהגיהנום. אולי היה עדיף לא להתעניין במצב רוחו של כתב הפלילים שחש צורך לספר לי, כולל תיאורים גרפיים, איך הוא מיודד עם השוטרות בתחנה ובאילו תנוחות. אם הייתי מודעת לכך שמפיקת הלילה מחזיקה בסלולרי ארסנל של כל תמונות הילדות של הבן שלה ("בשבוע הבא בר מצווה, ברור שאת באה, כולם באים") לא הייתי שואלת אותה איך קוראים לו. וכמובן, זה לא היה רעיון טוב להעליב את העורך החדש. מאיפה לי לדעת שהוא לא המנקה?
תוך שעה, פלוס מינוס כמה כוסיות של אלכוהול לא מזוהה, הצלחתי לחרב כל סיכוי לקשר חיובי עם הקולגות שלי. איכשהוא העלבתי את כולם, זיהיתי את האנשים הלא נכונים (הלכתי אחרי מי שחשבתי שהוא כתב הספורט וקראתי "ארז-ארז" כמה פעמים רק כדי לגלות שאת ארז פיטרו לפני שנתיים) והוכחתי חוסר ידע כללי באומנות השיחה הבטלה עד כדי ביטול קריירה.
ישבתי שם, בקצה. רואה איך כולם מרקידים את עצמם לצלילי ביונסה וקובי פרץ (איי שיט יו נוט) שהדי.ג'יי אבו-לאפיה (שוב, איי שיט יו נוט) חושב להשפריץ עוד רגע מרוב הגאונות המוסיקלית שנשפכת ממנו ואמרתי לעצמי: "בוהן, את לא מתאימה לפה. את לא מבינה אותם. את סנובית. את מיזנטרופית. את חתיכת כלבה מתנשאת. הגיע הזמן לאמץ את גורלך האמיתי. את מי שאת באמת. קומי, לכי הביתה ותשתי לבד אלכוהול הרבה יותר איכותי מהזבל שמגישים פה עם התוויות בערבית. יאללה סנובית, תזיזי את התחת הנהדר שלך ותהיי פאבילוס (או טוטאלוס, בלי לחץ) בבית שלך, לבד. עם האדם שאת הכי אוהבת- את!".
התנדנדתי החוצה, מרוצה משיחות המוטיבציה ללא קול שאני עורכת לעצמי "בואנה את ממש משתפרת" חשבתי "כל הקטע עם הטוטלוס ופאבילוס. יפה, יפה" ונעלמתי בחשיכה, בלי להיפרד מאף אחד.
סנובית, סו וואט?
אבל עכשיו? כשאני ודמאניוק מתחרים על משבצת "נבל המאה" ראש בראש? האם אני באמת יכולה להרשות לעצמי לא להגיע? "אני באה" הודעתי."תרשמו אותי גם". "יופי" חייכה אלי השלישית "תוכלי להביא קיש ברוקולי מעשה ידייך?". "אל תגזימי" סיננתי לה "מקסימום בקבוק יין. מהסופר".
הגעתי למועדון, באיחור, כי אם כבר, אז כבר. התלבשתי בבגדי היפים ביותר. שמלה שחורה, מגפיים מעל הברך. שעתיים ישבתי במספרה והרשתי לאיציק לשקר לי ב"כן, כן,כן, תלתלים זה את!" (כן, אם היו קוראים לי דייזי והייתי כבשה), אפילו השקעתי את ה-19.90 בבקבוק מאיזה יקב עלום עם כתובת בערבית. הגעתי, התייצבתי, רק כדי לגלות שכולם הגיעו עם הבגדים מהעבודה, שיש וופלים וקיש ברוקולי ושאני מרגישה לגמרי, אבל לגמרי לא בבית.
כל הקליקות הקטנות שיש במשרד, נראות אותו דבר עם תאורת כריסמס ברקע ובירה ביד. אפילו יותר גרוע. מסתבר שעשור של ניכור חברתי, שבו אני מקפידה לא להכיר\לדעת\להבין מי עוד עובד איתי מלבד הבוס הישיר וההיא שאחראית על המשכורות - תבעו את מחירם. כלומר, הכרתי אותם בפרצופם, אבל להבין בדיוק מי עושה מה ואיך יחסי הכוחות ביניהם? למה לא חילקו מקרא? סכמות? עשו מצגת לפני? כך למשל הייתי יודעת לא לשאול את כתבת הצרכנות מה שלום בעלה ולגלות שהוא קורע אותה במשפט גירושים מהגיהנום. אולי היה עדיף לא להתעניין במצב רוחו של כתב הפלילים שחש צורך לספר לי, כולל תיאורים גרפיים, איך הוא מיודד עם השוטרות בתחנה ובאילו תנוחות. אם הייתי מודעת לכך שמפיקת הלילה מחזיקה בסלולרי ארסנל של כל תמונות הילדות של הבן שלה ("בשבוע הבא בר מצווה, ברור שאת באה, כולם באים") לא הייתי שואלת אותה איך קוראים לו. וכמובן, זה לא היה רעיון טוב להעליב את העורך החדש. מאיפה לי לדעת שהוא לא המנקה?
תוך שעה, פלוס מינוס כמה כוסיות של אלכוהול לא מזוהה, הצלחתי לחרב כל סיכוי לקשר חיובי עם הקולגות שלי. איכשהוא העלבתי את כולם, זיהיתי את האנשים הלא נכונים (הלכתי אחרי מי שחשבתי שהוא כתב הספורט וקראתי "ארז-ארז" כמה פעמים רק כדי לגלות שאת ארז פיטרו לפני שנתיים) והוכחתי חוסר ידע כללי באומנות השיחה הבטלה עד כדי ביטול קריירה.
ישבתי שם, בקצה. רואה איך כולם מרקידים את עצמם לצלילי ביונסה וקובי פרץ (איי שיט יו נוט) שהדי.ג'יי אבו-לאפיה (שוב, איי שיט יו נוט) חושב להשפריץ עוד רגע מרוב הגאונות המוסיקלית שנשפכת ממנו ואמרתי לעצמי: "בוהן, את לא מתאימה לפה. את לא מבינה אותם. את סנובית. את מיזנטרופית. את חתיכת כלבה מתנשאת. הגיע הזמן לאמץ את גורלך האמיתי. את מי שאת באמת. קומי, לכי הביתה ותשתי לבד אלכוהול הרבה יותר איכותי מהזבל שמגישים פה עם התוויות בערבית. יאללה סנובית, תזיזי את התחת הנהדר שלך ותהיי פאבילוס (או טוטאלוס, בלי לחץ) בבית שלך, לבד. עם האדם שאת הכי אוהבת- את!".
התנדנדתי החוצה, מרוצה משיחות המוטיבציה ללא קול שאני עורכת לעצמי "בואנה את ממש משתפרת" חשבתי "כל הקטע עם הטוטלוס ופאבילוס. יפה, יפה" ונעלמתי בחשיכה, בלי להיפרד מאף אחד.
סנובית, סו וואט?
בהן, את משתפרת מרגע לרגע :)
השבמחקאישתי האמינה בך מההתחלה, ואחרי כבר מספר פוסטים מוצלחים (גם אני מיזנטרופ לא קטן ולא ישר נותן קרדיט) אני מצטרף למריעים.
בן זוגה של הזרת.