תקופת שונאת האדם שלי מקבלת חיזוקים עם כל יציאה של החוצה , לפעמים גם בתוך הקאסה. אחרי שהצלחתי להפוך את ההתפרנסות (הסמלית, עדיין כל כך סמלית שלי. בכי חרישי, ניגוב הדמעות, המשך כתיבה) לפעולה שלא תדרוש ממני ממש להתראות עם האנושות, התרחקתי מכל חבריי, עשיתי מבצע מיוחד של אלף דקות שיחה בסלולרי (תמורת כל המשכורת שלי, הזעומה כל כך, בכי חרישי, למחות את הדמעות בטישו המשומש ממקודם, ממשיכים) וגיליתי את הטורנט - אני באמת לא רואה שום סיבה לצאת מהבית.
בשביל מה?
יש מסנג'ר, יש המון ספרים חדשים שנשלחו לביקורת, יש כמה קלאסיקות שהבאתי מהספרייה שהחוב עליהן בוודאי מנצח את התוצר לנפש בדובאי (אוי, אז לשם תלך משכורת דצמבר! לאאא!! בכי רועם, דמעות בהיסטריה. ממשיכים?) ואני אפילו מצליחה לנהל חיי חברה סבירים, כל עוד קוראים לך יואן, אתה סטודנט סיני בודד ב-MIT וממש אוהב לדבר בצ'ט של פייסבוק.
כל יציאה שלי מהבית, תהיה סמלית ביותר - הצטיידות במצרכי מזון (לא סומכת על האישה במוקד ההזמנות של שופרסל, היא תמיד שוכחת את האוריוס), קופת חולים (הי! אסור להזניח את התחביבים!) או התדיינות פרונטלית מול מס הכנסה (ראו' סעיף קודם על תחביבים) - גורמת לי להפנים יותר ויותר כי ההחלטה שלי להתבצר בדל"ת אמותיי מצילה חיים. ושלא יהיה לכם ספק, מצילה את החיים שלכם.
שלשום יצאתי לראות בגפי את "יהודי טוב" של האחים כהן. סרט לא רע, מבדר לעיתים, שחלקיו עולים על התוצר השלם, שהוא אם תשאלו אותי, "בסדר" וכידוע, אם אומרים עלייך שאת בסדר, זה סימן שאין משהו אחר להגיד. התיישבתי לי במושב, הטבתי את משקפיי על עיניי וציפיתי לראות את הקסם הכהני בגדולתו, כפי שהבטיחו לי בפרסומות. לידי ישב זוג, בשנות החמישים - שישים לחייו. הוא כבר נכנע לקרחת. היא עדיין מאמינה שטייץ מתאים לה. נראו חבוקים ורגילים. "איזה יופי" אמרתי לעצמי "שהם לא נכנעים לשגרה, שהם לא מוותרים על חיי תרבות. בטח כל הילדים פרחו כבר מהקן והיא מתעקשת להוציא אותו פעם בשבוע לסרט כדי שלא יימאס לה להסתכל על הכרס שלו ולתהות לאן נעוריה חלפו. איזה יופי!". המחשבות האלו החזיקו בדיוק שלוש דקות מתחילת הסרט ואז הוא התחיל לדבר. סליחה, לשאול. את השאלות הטיפשיות ביותר בעולם ובקול:
"למה זה ביידיש?"
"זו לא השחקנית ההיא?"
"רגע, הם יהודים?"
"אז הוא השאיר לו את הכסף?"
"זה אותו שחקן ממקודם?"
"מה הוא מת?"
"אה, הוא חי?"
"למה הרבי לא מדבר איתו?"
"לא הבנתי מה קרה עכשיו"
באמת? באמת לא הבנת? איך אדם עם שלושה תאי מוח מתפקדים לפחות לא הבין את זה? ומה את עושה איתו למען השם? באיזו נקודת בחיים שלך עשית את הבחירה האומללה הזו ובחרת לחיות איתו? איך אפשר? ולמה אתם מתעלמים מכל ה"ששששששששש" הנחרץ שלי שמבקש ממכם לסתום? רוצים לדבר בסרט? תקנו די.וי.די. תורידו באינטרנט, תלכו לחברים. אל תפריעו לי.
באוטובוס, בעודי מנסה להדחיק את החוויה, התיישב לידי נער-ערס. ג'ל נוטף בשערו, ג'ינס שראה ימים טובים (נגיד במחנה פליטים בעזה, אחרי הפצצות עופרת יצוקה, אני עדיין בטוחה שהיו ג'ינסים נקיים יותר) ומכשיר סלולרי שנראה כאילו הוא מתקשר אישית עם סטיב ג'ובס בעצמו. כמה מפתיע היה שהוא החליט, על מנת להנעים את האוירה באוטובוס שעד אז הייתה, בואו נגדיר זאת כ"שקטה ומנוכרת" - למסיבה במועדון הפלקה. דודו אהרון, משה פרץ, אליהו הנביא. אין לי מושג מי שר את השירים העמוקים הללו, עמוקים עד כדי כך שרק שירתו של אבן גבירול המנוח תוכל להתחרות בהם, אבל הוא השמיע אותם לאורך כל הנסיעה. מתעלם ממבטים מאשימים, מתעלם מבקשתי להנמיך או לזרוק את המכשיר דרך החלון, מתעלם מהאנושות. כמו שאני רציתי לעשות, רק עם פס קול משובח בהרבה.
המרירות עושה לי טוב. מחייה את שערי העייף, מחליקה את הקמטים בפניי (טוב, או המרירות או כל הזמן הפנוי שיש לי בבית ומאפשר לי לנסות את כל מסכות הקוסמטיקה שקניתי\קיבלתי אי פעם. בנתיים מסכת הגזר לשיער לא משהו, מסכת השמן המרוקאי מנצחת!) וגורמת לי לגלות כל פעם דברים חדשים במין האנושי. איך אני הופכת להיות תסריטאית טובה יותר? אין לדעת. אולי קצת תיעוב ודמויות לא נסבלות זה מה שנחוץ לעולם הטלוויזיוני עכשיו, קצת אלקסיס וטובה דיאמנט-גמזו שיבהירו לכולם כמה הם נחותים לעומתן, איך הטיפשות פושה בכל ושמישהו יארגן לי כבר ויסקי נקי!
יונתן אומר שזו רק תקופה. שזה יעבור לי. שלא ייתכן שכל העולם טיפש ורק אני חכמה (התעלמתי מההערה הזו, לפעמים הוא יכול להיות כל כך אידיוט) ושבעתיד, עת אשב עם שני הילדים המושי-מושלמים ואסביר לבעלי את העלילה בסרט שמולנו, לא אזכור כלום מהתקופה הזו. "נצחק על זה" הוא כותב לי במיילים מעבר לים "זו תהיה הבדיחה שלנו. אנשים ייראו לך נורמלים שוב, נגישים". ממש שמעתי את עצמי משתכנעת. נותנת לעצמי להאמין. שכן, זו רק תקופה. לא ייתכן שכולם אידיוטים, שכולם חסרי התחשבות. יש לי כמה חברות שאני אוהבת. כמה ידידים שאני מכבדת. מחר יהיה יום חדש, השמש תזרח, הציפורים יצייצו...
ואז התקשרה הבחורה מהשופרסל.
שוב נגמרו האוריוס המצופים.
כלבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מיאו, חתולה.