"הפו-פו-פו-צ'י! הפו-פו-פה. מי גאון של סבתא?"
(דודתי היקרה מתרגלת שפה שנייה)
חזרתי אתמול הביתה, אצבעותיי עוד שחורות מדיפדוף בארכיוני העיתון שמשלם לי משכורת (כן, הכנתי עוד רשימת "נבחרי השנה" והיא מפתיעה ומענגת. חכו לסוף השבוע) וכל גופי מבקש לו שני דברים: מסאז' שוודי ושוודי. טופפתי במדרגות, נתמכת במעקה ומקללת את הרגע שבו החלטתי שעקבים ילכו טוב יותר עם השמלה הזו ואז שמעתי את זה:
"בא-בי-בו, הופה!"
על הרצפה, שכבו שתי נשים בוגרות, אלגנטיות, מטופחות, נשות קריירה וביזנס שמנהלות מערכות אדירות בהינף אצבע צבועה כתום-אלמוג אחת ודיברו תינוקית שוטפת. ביניהן, מודע לחלוטין למעמדו הרם בחדר, שכב פעוט כבן שנה וניסה, אין דרך אחרת לתאר את זה, לבצע סיכול ממוקד בנבי. ארנב הפרווה שמלווה אותי כבר 15 שנה.
"נבי! לא!!" צללתי לעבר חבילת הריח החשודה שהחזיקה בחברי הטוב כבן ערובה וריססה אותו ברוק "תצילו אותו!!". השתיים, העונות בימים כתיקונן לכינויים 'אמא' ו'דודה' לא הביעו התרשמות מהמאמץ ההירואי שלי להציל את בן טיפוחיי. "נו, באמת, את מגזימה" פתחה עלי אמא פה "זה כולה בובה, תני לשוהם-זפיר לשחק איתו".
בובה? על נבי? הארנב יודע יותר סודות מדינה מאהוד ברק. לקרוא לו בובה? מה קורה פה?
עכשיו תדמיינו שהמסך זז בגלים, עשן מתאבך למעלה והכתובית פלאשבק מופיעה. קולו הסמכותי של דניאל פאר ברקע: לפני שנתיים החליטה ש', הנכדה הבכורה ובת דודה של בוהן כי הגיע הזמן להתברגן. היא הכירה בחור, הוא הכיר אותה. נערך משתה\שבת חתן\מסיבת רווקות\מסיבת רווקים\מקווה\חינה\ארוחת היכרות\חתונה. וכעבור שנה, חדר יולדות פרטי, נולד שוהם-זפיר. תינוק חמוד, עירני, שחור תלתלים ועם מנעד סירנות מרשים. הוא הפך את דודתי היקרה לסבתא ואת אמי לזו ש"הבת שלה עוד לא התחתנה, לא אין עדיין ילדים, היא מעדיפה, את לא תאמיני ק-ר-י-י-ר-ה. אני אומרת לך, הנשים היום. בושה, בושה".
באופן אישי, אין לי שום בעיה עם שוהם-זפיר, כל עוד הוא נשאר בתחומי הגזרה שלו (הוד השרון) ולא משמיד לי ארנבים כתחביב. כל עוד לא הופר הסטטוס קוו הזה, אין לי בעיה להכיר בקיומו ושהוא יניח שקיומי אכן קיים שם, ככתם צבע מטושטש. היינו יכולים להיות סמל ומופת ליחסי ישראל -פלסטין, מועמדים לפרס נובל למוצצים, לחיות ביחד, אבל בנפרד, עם גדר גבוהה באמצע. כלומר, עד אתמול.
"אמא" גררתי את האישה ההורמונלית למטבח "לא רוצה להיות חצופה או משהו, אבל למה יש תינוק בסלון שלי, אה סליחה, בסלון שלנו?". היא המשיכה להביט בי, ידיה מרסקות במקביל בננה, בטטה ובאדי (the three B ) בוחנת בקפידה את בטני השטוחה (נניח שטוחה, לצורך המטאפורה, בסדר? זה נשמע יותר טוב מ"בחנה בקפידה את בטני התפוחה משווארמה פרגיות עם חומוס שדפקתי בתלפיות לפני חצי שעה") "איזה תינוק חמוד הוא, הא? הוא כל כך עירני וחכם. מקודם הוא אמר גגעעדו, נכון שזה נשמע לך כמו סבתא?"
הממ, לא, זה נשמע לי כאילו התינוק יצטרך קלינאית תקשורת לפני גיל חמש, אבל מה אני מבינה. רגע, זה לא שיש לי בעיה עם תינוקות. אני אוהבת תינוקות. במיוחד שהם ישנים או על ריטלין. אני רק לא אוהבת מה שהם עושים לאמא שלי. כל פעם שעוברים ליד תינוק הרכוס לחזה של אמו בקשר צופי, מתחילה אימי להחליף מצבי צבירה ואני כבר רואה את הבעת הכמיהה על פניה. וזה מלחיץ. זה מלחיץ בטירוף, במיוחד כי אני עדיין לא מוכנה נפשית להחליף את ההתעסקות שלי בעצמי בהתעסקות במישהו אחר. במיוחד אם המישהו הזה צריך תשומת לב יותר ממני. תנו לי קודם לקנות חזייה שאני אהיה מרוצה ממנה יותר משבוע, אחר כך נדבר על התחייבויות למשהו עם טווח ארוך. אפשר גם להתחיל עם בן זוג.
מכיוון שרוב החברות שלי יותר מבוגרות ממני, הבעיה הופכת להיות כאוטית יותר ויותר. יש כבר חברה טובה שנמצאת בחודש השביעי ולא נשמעו ממנה סימני בינה כבר, ובכן, שמונה חודשים. חברה נוספת, בת שלושים פלוס, מתחילה לדבר על בנק הזרע כאופציה רומנטית הגיונית וחברה שלישית מוכנה לשקול ברצינות להתחיל לצאת עם גבר גרוש עם ילדים "כי הוא כבר יודע איך זה להיות אבא ונוכל להתחיל מיד אחרי החתונה". פתאום כולן מחפשות להתעבר ולהתעגל ולאבד קשר עם כפות הרגליים שלהן והזיכרון לטווח קצר. אני מוצאת את עצמי מוקפת בנשים שמסתכלות בערגה על הקולקציה החדשה של שילב ולא של שומייקר. האם העולם השתגע או שאני פשוט לא בקצב?
האם העובדה שאני אוהבת את הציצים שלי במקומם כרגע ולא סביב המותניים מטילה בי פגם?
או שאולי, כל הפוסט הזה נוצר רק כתגובת נגד של הגוף שלי לצפייה רצופה של שעתיים בערוץ הופ קטנטנים, כי שוהם-זפיר ביקש? (אל תשאלו אותי איך ילד בן שנה יכול לבקש להעביר לערוץ מסוים מבלי לדעת ממש לדבר. זו סוגיה לוגית שאינני יכולה להבהיר)
"תקשיב ילד" אמרתי לו כששתי הגרציות הלכו לשתות קפה במטבח והציבו אותי על המשמר "אני אוהבת אותך, אתה בן משפחה והכל, אבל צריך לשים לך גבולות. נבי הוא גבול. אתה לא נוגע בו. מנגנוני הסבתא של אמא שלי - הם גבול. אתה לא מעורר אותם. ספיישל גוסיפ גירל בהוט - זה יהרג ואל יעבור! לא מעבירים פה בשביל לראות את הדודידו המסריח הזה. ובעיקר, אל תתקרב אליי עכשיו, ידיך מרוחות בשוקולד ותבקש חיבוק. לא. לא לחבק! לא לגרגר! אלוהים, מה זה הריח המתוק הזה? זה יוצא מהראש שלך? זה מדהים. אני חושבת שהרחתי את זה היום במשביר, רק שהייתה על זה מדבקה של דיור. רגע, תביא, נסניף עוד רגע. אוי, אתה מחייך אלי, איזה חמוד. איזה צחוק מתוק. בוא, תביא חיבוק. איזה ריח מדהים. רק עוד קצת. בוא, רוצה שנשחק קצת? שאקריא לך סיפור? בוקובסקי אולי? אידה פינק?"
הן חזרו אחרי רבע שעה, בדיוק בשביל לראות אותי שוכבת על הרצפה, שוהם-זפיר לידי, יוצר מגדל מושלם מבקבוקי לק ואותי ממלמלת "גורו- מיו-מיו-קרפצ'יו-קופוצ'ינו. מי גאון של אמא? מי גאון של דודה? אלוהים, אני חייבת להשיג לי אחד"
עכשיו תדמיינו שהמסך זז בגלים, עשן מתאבך למעלה והכתובית פלאשבק מופיעה. קולו הסמכותי של דניאל פאר ברקע: לפני שנתיים החליטה ש', הנכדה הבכורה ובת דודה של בוהן כי הגיע הזמן להתברגן. היא הכירה בחור, הוא הכיר אותה. נערך משתה\שבת חתן\מסיבת רווקות\מסיבת רווקים\מקווה\חינה\ארוחת היכרות\חתונה. וכעבור שנה, חדר יולדות פרטי, נולד שוהם-זפיר. תינוק חמוד, עירני, שחור תלתלים ועם מנעד סירנות מרשים. הוא הפך את דודתי היקרה לסבתא ואת אמי לזו ש"הבת שלה עוד לא התחתנה, לא אין עדיין ילדים, היא מעדיפה, את לא תאמיני ק-ר-י-י-ר-ה. אני אומרת לך, הנשים היום. בושה, בושה".
באופן אישי, אין לי שום בעיה עם שוהם-זפיר, כל עוד הוא נשאר בתחומי הגזרה שלו (הוד השרון) ולא משמיד לי ארנבים כתחביב. כל עוד לא הופר הסטטוס קוו הזה, אין לי בעיה להכיר בקיומו ושהוא יניח שקיומי אכן קיים שם, ככתם צבע מטושטש. היינו יכולים להיות סמל ומופת ליחסי ישראל -פלסטין, מועמדים לפרס נובל למוצצים, לחיות ביחד, אבל בנפרד, עם גדר גבוהה באמצע. כלומר, עד אתמול.
"אמא" גררתי את האישה ההורמונלית למטבח "לא רוצה להיות חצופה או משהו, אבל למה יש תינוק בסלון שלי, אה סליחה, בסלון שלנו?". היא המשיכה להביט בי, ידיה מרסקות במקביל בננה, בטטה ובאדי (the three B ) בוחנת בקפידה את בטני השטוחה (נניח שטוחה, לצורך המטאפורה, בסדר? זה נשמע יותר טוב מ"בחנה בקפידה את בטני התפוחה משווארמה פרגיות עם חומוס שדפקתי בתלפיות לפני חצי שעה") "איזה תינוק חמוד הוא, הא? הוא כל כך עירני וחכם. מקודם הוא אמר גגעעדו, נכון שזה נשמע לך כמו סבתא?"
הממ, לא, זה נשמע לי כאילו התינוק יצטרך קלינאית תקשורת לפני גיל חמש, אבל מה אני מבינה. רגע, זה לא שיש לי בעיה עם תינוקות. אני אוהבת תינוקות. במיוחד שהם ישנים או על ריטלין. אני רק לא אוהבת מה שהם עושים לאמא שלי. כל פעם שעוברים ליד תינוק הרכוס לחזה של אמו בקשר צופי, מתחילה אימי להחליף מצבי צבירה ואני כבר רואה את הבעת הכמיהה על פניה. וזה מלחיץ. זה מלחיץ בטירוף, במיוחד כי אני עדיין לא מוכנה נפשית להחליף את ההתעסקות שלי בעצמי בהתעסקות במישהו אחר. במיוחד אם המישהו הזה צריך תשומת לב יותר ממני. תנו לי קודם לקנות חזייה שאני אהיה מרוצה ממנה יותר משבוע, אחר כך נדבר על התחייבויות למשהו עם טווח ארוך. אפשר גם להתחיל עם בן זוג.
מכיוון שרוב החברות שלי יותר מבוגרות ממני, הבעיה הופכת להיות כאוטית יותר ויותר. יש כבר חברה טובה שנמצאת בחודש השביעי ולא נשמעו ממנה סימני בינה כבר, ובכן, שמונה חודשים. חברה נוספת, בת שלושים פלוס, מתחילה לדבר על בנק הזרע כאופציה רומנטית הגיונית וחברה שלישית מוכנה לשקול ברצינות להתחיל לצאת עם גבר גרוש עם ילדים "כי הוא כבר יודע איך זה להיות אבא ונוכל להתחיל מיד אחרי החתונה". פתאום כולן מחפשות להתעבר ולהתעגל ולאבד קשר עם כפות הרגליים שלהן והזיכרון לטווח קצר. אני מוצאת את עצמי מוקפת בנשים שמסתכלות בערגה על הקולקציה החדשה של שילב ולא של שומייקר. האם העולם השתגע או שאני פשוט לא בקצב?
האם העובדה שאני אוהבת את הציצים שלי במקומם כרגע ולא סביב המותניים מטילה בי פגם?
או שאולי, כל הפוסט הזה נוצר רק כתגובת נגד של הגוף שלי לצפייה רצופה של שעתיים בערוץ הופ קטנטנים, כי שוהם-זפיר ביקש? (אל תשאלו אותי איך ילד בן שנה יכול לבקש להעביר לערוץ מסוים מבלי לדעת ממש לדבר. זו סוגיה לוגית שאינני יכולה להבהיר)
"תקשיב ילד" אמרתי לו כששתי הגרציות הלכו לשתות קפה במטבח והציבו אותי על המשמר "אני אוהבת אותך, אתה בן משפחה והכל, אבל צריך לשים לך גבולות. נבי הוא גבול. אתה לא נוגע בו. מנגנוני הסבתא של אמא שלי - הם גבול. אתה לא מעורר אותם. ספיישל גוסיפ גירל בהוט - זה יהרג ואל יעבור! לא מעבירים פה בשביל לראות את הדודידו המסריח הזה. ובעיקר, אל תתקרב אליי עכשיו, ידיך מרוחות בשוקולד ותבקש חיבוק. לא. לא לחבק! לא לגרגר! אלוהים, מה זה הריח המתוק הזה? זה יוצא מהראש שלך? זה מדהים. אני חושבת שהרחתי את זה היום במשביר, רק שהייתה על זה מדבקה של דיור. רגע, תביא, נסניף עוד רגע. אוי, אתה מחייך אלי, איזה חמוד. איזה צחוק מתוק. בוא, תביא חיבוק. איזה ריח מדהים. רק עוד קצת. בוא, רוצה שנשחק קצת? שאקריא לך סיפור? בוקובסקי אולי? אידה פינק?"
הן חזרו אחרי רבע שעה, בדיוק בשביל לראות אותי שוכבת על הרצפה, שוהם-זפיר לידי, יוצר מגדל מושלם מבקבוקי לק ואותי ממלמלת "גורו- מיו-מיו-קרפצ'יו-קופוצ'ינו. מי גאון של אמא? מי גאון של דודה? אלוהים, אני חייבת להשיג לי אחד"
לא!!! אל תפלי לשם!!!
השבמחקתהיי חזקה!!
ההתמכרות קלה כל כך!
תחזיקי את עצמך סגלגלה, תחזיקי!!!
בוהן, אח, נושא רגיש העלית פה.
השבמחקאני מצטרפת לפטיט לולו בקריאה "תהיי חזקה".
הזרת,
(שמחזיקה מעמד בעצמה).