השנה הייתה 2004, בדיוק נפלטתי ממערכת הביטחון לאחר שירות מלא פלוס (איך פלוס אתן שואלות? ובכן בפעם הבאה שמישהו יגיד לי "תעשי קד"צ, רק חצי שנה שבה לא משלמים לך עליה כלום ולא נחשבת לך בפז"מ" אני לא אגיד לו "איזה כיף לשרת את המדינה בכיף" אלא אתקע לו את העוזי שלי בין הרגליים ואבשר לו כי פראייריות לא מתות, הן רק עושות שנת שירות).
ובכן, השתחררתי וויתרתי על תמימותי לעד. צה"ל כבר לא היה הצבא של אבא שלי, חיילים לובשי זית, גבוהים ותמירים המוכנים לרוץ לתקוע את סכין הקומנדו שלהם בלבן של חיזבאללה, אלא צבא של בלונדיניות מפונקות מהרצליה שהשתזף כל יום בין 12:00 ל- 16:00 בדשא של גלילות ועשה קצת מודיעין כשזה לא הפריע להתענג על השילוש הקדוש של דיאט קולה-סלט-פרוזאק. באותם ימים שיקרתי לעצמי שייעודי נחסם על יד כוח קוסמי ועיוורון אלטרואיסטי מובנה. ואם רק הייתי הולכת לראיון ההוא ב"מחנה" ולא מספרת לכולם איך אני רוצה להיות מרגלת למען המדינה, חיי היו טובים בהרבה. "עכשיו" אמרתי לעצמי בעודי בוחנת את שמונת הקילו הנוספים שכבר אי אפשר היה להסתיר במדים "עכשיו, הגיע הזמן להגשים את החלום שלך ולהיות עיתונאית! או סופרת! ואם המצב יהיה ממש גרוע - עורכת דין!"
צעדתי בעיכוס תחת מפתה (והיה הרבה תחת בזמנים ההם, תודות למטבח הצבאי) לעבר המקומון הכי קרוב אליי, התייצבתי במיצמוץ שפתיים לפני העורך האגדי שבידי קורות חיים מרשימים (שנה וחצי בארומה לפני הגיוס, לא הולכות ברגל, תאמינו לי) ותבעתי להיות הכתבת הפוליטית החדשה של העיתון.
העורך הביט בי, דיבר בטלפון תוך כדי, שלח אימייל ואז צרח לאיזה כתב שלו שהוא הולך לזיין לו את האמא, סבתא ומשהו שנקרא רקטום (הייתי מאוד תמימה אז, רקטום נשמע לי כמו כוכב לכת בלתי מזיק, כמו צדק או פלוטו. בסוף מסתבר שבאמת צריך הרבה אומץ, כלי עזר משוכללים ואפשרות לנשום במצבים קשים כדי לבקר בו) אם הוא לא מגיש לו את התגובה של שר הביטחון תוך 10 דקות. "אח!" חלפה מחשבה בראשי "זה המקום שלי. פה אני רוצה להיות. תוך כמה חודשים אתחכך עם שועי עולם, נשיאים ופוליטיקאים. רינה מצליח, הזהרי למשרתך, היר איי קאם!"
חצי שעה אחרי זה העורך עדיין לא הראה סימני הכרה בנוכחותי מולו. אנשים נכנסו ויצאו, דפים התעופפו מסביב ואוירת כאוס הייתה בכל אשר אפנה. "אהממ" המהמתי לעברו והוא שלח עוד אימייל. "אוח-אוח" כיכחתי בהתקף ונטילציה והוא סימאס. "היי, אני פה!" צעקתי בסוף ביאוש, רק כדי לקבל את התגובה
"מה את רוצה, ילדונת?"
"להיות נחום ברנע הבא!"
"התפקיד הזה תפוס לפחות לחמישים שנה הקרובות. לכי מפה"
"אבל, אבל, אני רוצה להיות עיתונאית!"
"ואני רציתי להיות בלרינה, אז מה? יאללה, עופי"
קמתי, לבי דואב ונפשי עצובה. סתם, קמתי ולבי זועם ונפשי שונאת. מי הוא חושב שהוא, איש הרקטום הזה, לפספס כישרון נדיר כמוני. כוכב עולה שכמותי. אני, אני שערכתי שלושה עמודים בספר המחזור שלי! שכתבתי לבד את הברכה לבת מצווה! שהמצאתי הערכות מודיעין שגויות ומפולפלות רק כדי שלא יהיה לי משעמם! (אגב, אני מצטערת על זה, מי היה יודע שלחיזבאללה אין חוש הומור?) שיילך קיבינימט! אידיוט!
יצאתי מהמשרד המרוט, השתרכתי לעבר המעלית המדשדשת ואז שמעתי את הצעקה מאחורי:
"אני צריך כתבת רכילות!"
וכך זה קרה. מבחורה שמכינה קפה להנאתה הפכתי למישהי שסלולרי שלה יש שמות כמו: "משה- מפנה כלים במזנון הכנסת" או "רבקי-עושה פאנלים אצל אריה דרעי". בתור כתבת צעירה שעבדה בתחילת דרכה בעיתון שהמוטו שלו היה : "אם שונאים אותך - את עושה משהו טוב!" הפכתי תוך כמה חודשים לאדם השנוא ביותר בעיר. אנשים ניתקו לי שיחות, חצו מדרכות שראו אותי ובעיקרון - לא הזמינו אותי לברית. ממישהי שאף אחד, כולל קרובי משפחה בדרגה ראשונה, לא ממש הכיר, השם שלי הפך להיות שגור אצל רוב תושבי ירושלים. כולם קראו אותי. את כולם השפלתי, ירדתי, סיננתי, לעגתי. יחצ"נים, שגילם היה כפול מגילי אם לא יותר, התחננו בפני שאכניס אייטמים. אנשים שבחיים לא הייתי מוכנה לחלוק איתם אותו דוכן פלאפל הפכו לידידי הטובים רק כי הם היו מקורות מעולים. והכי נורא -
התחלתי לדבר ערסית שוטפת.
וכן, השתמשתי בביטוי "מאמי" יותר משאדם שפוי צריך להשתמש בכל ימי חייו.
על הכל פיקחו העורך וסגנו, מלבים את האש ומעניקים לי רוח גבית וכמה מאות (!) שקלים בחודש. הלילות שלי הפכו לסיוט, כי אנשים התקשרו אלי באמצע הלילה ואיחלו לי למות. עדיף מסרטן או משהו מכאיב יותר. אמא של אחת ממעצבות האופנה הזוטרות החליטה שכדי להכניס סיפורים למדור שלי היא פשוט תחכה לי מתחת לבית. והמרדף אחר סיפורים והרצון להיות כמה שיותר שנונה ואכזרית גמר לי את הנשמה. הייתי כתבת רכילות במלוא מובן המילה.
אחרי כמה חודשים טובים התחלתי את לימודי התואר הראשון שלי. באופן אירוני בחרתי במדע המדינה, כי עדיין אהבתי פוליטיקה והאמנתי שגם נחום ברנע יפרוש מתי שהוא. אחרי חצי שנה הלחץ בלימודים, מול הלחץ בעיתון הכריע אותי. החלטתי לצמצם קצת את דרישות התפקיד, לא 24 שעות ביממה, אולי רק, אם אפשר, סופי שבוע.
השיחה עם העורך, בלשון המעטה, לא עברה טוב.
"בעיתונות" הוא אמר בטון של היידי כלום (וכן, הכלום מכוון) "או שאת בפנים, או שאת בחוץ. אין אמצע"
"אז אני בחוץ" עניתי למרות שפחדתי ממנו למוות
"תגישי את הטור האחרון כשאת יוצאת"
עזבתי. הם עדיין חייבים לי כסף אם תשאלו אותי. בשל שיטת התשלום הנוראית של "שוטף פלוס 60 בתנאי שהבאת תיאום מס ואם לא לכי תחפשי", הרבה כספים אבדו לאורך הדרך, רובם למס הכנסה וביטוח לאומי. במהלך החודש שעבר עדיין קיבלתי טלפונים של "מותק, את יכולה להכניס את הידיעה הזו" ושמחתי לבשר להם שאני כבר לא בעסק. קפוט. נגמר. הם רק ביקשו את המספר של מי שמחליפה אותי.
חודשים אחר כך עוד בדקתי את הטור "שלי". מעניקה ציונים לאייטמים, מנסה לנחש מאיזה מקור הם קיבלו את הידיעה וכועסת על ההידרדרות הלא צפויה שלו. עד שהפך למדור של שכתוב קומיניקטים מיחסי ציבור. לעיתים אפילו את זה לא טרחו לעשות.
העורך צדק, אגב. אחרי שסיימתי את התואר הלא יעיל שלי, התדפקתי על דלתות של עיתונים. הצעתי ניסיון, מוטיבציה. ערסית מדוברת. אף אחד לא רצה. מי שיוצא מהמעגל לשלוש שנים, שלא יצפה שיחכו לו עם רגליים פתוחות. הקולגות שעבדו איתי באותה תקופה כבר התקדמו. אחד כתב ב"מעריב" השנייה ב"גלריה". סגן העורך נהיה תסריטאי, כתב החינוך נהפך לדובר. העורך מונה לאחד התפקידים הבכירים ברשת ואז הושפל, בעיית אתיקה קטנה, והוחזר שוב למקומון ועזב שוב.
בסוף הצלחתי לחזור. עיתון אחר. תפקיד אחר. עורכת אחרת לגמרי. מתקדמים לאט. מגייסים מקורות. אולי נחום ברנע יפרוש לגימלאות.
בהצלחה :-)
השבמחק