"Nobody puts baby in the cormer"
(נו באמת, אתם יודעים מאיפה זה)
חורף 94' שכונת ארמון הנציב. בבית שלי יש יותר מידי אח ואחות ותינוק חדש, הבית של שירי ריק. אמא שלה היא אם חד-הורית, עוד לפני שהתופעה הפכה לסמל סטטוס והיא עובדת מסביב לשעון. אנחנו חוזרות מבית הספר, השיעורים נזרקים לאיזו פינה, אחר כך, בבית אני אכין אותם בדבקות של לוחם שיעי, חנונית.
אבל עכשיו השיעורים לא מעניינים אותנו. שירי נועלת את הבית, פעמיים וגם עם הבריח למעלה, כי שבוע שעבר הביאו להם משת"פים חדשים לבניין ואי אפשר לדעת מתי החברים שלו ירצו לנקום. מאחורי המיטה אנחנו שולפות קלטת וידאו בתוך עטיפה שציירנו עליה לבבות ורודים. אנחנו מסיטות וילונות, מורידות תריסים ומכניסות לוידאו. זה לא פורנו, למרות המתח הדרמטי שבניתי פה, זה "ריקוד מושחת".
78 פעמים ראינו, שירי ואני, את הסרט הזה באותה שנה. הרצנו לאחור, לקדימה, שרנו את השירים שוב ושוב בלי לדעת מילה באנגלית. פינטזנו שגם לנו יגיע מדריך ריקודים סקסי שיגאל אותו מהבדידות של בית ספר יסודי (דימיון מפותח כבר אמרתי?), תרגלנו צעדי ריקוד בקורדינציה שהייתה גורמת לאבי ביטר להיראות כמו פרימה בלרינה ובעיקר חלמנו.
תרגיל הסיום בשיעור התעלמות של אותה שנה (ולא התעמלות, כי ככל שהמורה יותר התעלמה ממני בשיעור הזה, כך עלו הסיכויים שלי לסיים אותו בכבוד ובציון חיובי) נקבע לתחום המאתגר של התעמלות קרקע, בזוגות. קפיצה על החמור, כמה שפגטים ואיזה גלגלון עם נחיתה מרשימה. פיס אוף קייק ל-99% מבנות הכיתה. סיבה לזיוף לוקימה מתקדמת עבורי.
"אל תדאגי" הרגיעה אותי שירי "אנחנו נעשה את זה ביחד". "מה ביחד?" אמרתי לה "נברח לצרפת כדי שלא ימצאו אותנו? בואי, יש לי שם קרובי משפחה!". אבל שירי התעקשה. החלטנו לשחזר קטע מהסרט האהוב עלינו. את ההרמה המפורסמת של פטריק סוויזי. מכיוון ששירי הייתה כבר, אז קראנו לזה "מפותחת" ואני שקלתי קצת יותר מקילו עוף אצל רמי לוי (אלוהים, תן לי לחזור למשקל הזה, בבקשה!) הוחלט כי היא תרים אותי ותייצב את שיווי המשקל המשותף ואני, אני רק צריכה לא להפריע.
רצינו להתעמל במים, כמו שהרימו את בייבי בסרט, אבל במקלחת זה היה קצת צפוף ואבא שלי לא הרשה לי למלא אמבטיות. לעולם. בסוף התפשרנו על המיטה של אמא שלה. כי היי, מזרון עמינח זה בדיוק כמו הכנרת. הסרט התנגן ברקע, עשינו פאוז ברגעים החשובים ועקבנו אחרי סוויזי בדבקות. לכופף ברכיים, לנעול מרפקים, את רואה, זה הכי קל בעולם. ממש.
כעבור שבועייים של אימונים מפרכים ודיאטת שוקולד עצבנית ("קראתי שזה כל מה שהיא אכלה לפני הצילומים, נשבעת לך") הגיע רגע המבחן. ציידתי אותנו בבגדי גוף ורודים ששירי סירבה ללבוש וכך, היא בטרנינג כחול עם סמל בית ספר ואני כקמע המרוט של הבולשיווי ממוסקבה הפעלנו את המוסיקה. נתנו לה לשטוף אותנו והתחלנו לקרקר על המזרון.
בנות צחקו, המורה הייתה בהלם. ועמיחי, הבחור שהייתי מוכנה לתת לו להיות הראשון שלי (הופה, הופה, הראשון שיסחוב לי את הילקוט, יא?) לא הפסיק להציץ מהמגרש של הבנים ולפרכס מהלם. לא היה לנו אכפת. היינו הגרסא הישראלית של ריקוד מושחת. הראנו לכל הסתומות איך רוקדים בהוליווד. איך עושים להיט. איך אפשר לעשות שפגט, גם אם ממש לא התכוונת לעשות שפגט ופשוט נעלי הבלט שלך לא נאחזו טוב בקרקע.
הפינאלה הגיעה. שירי התכוננה להרים אותי ואני לקחתי תנופה מקצה האולם, רצתי אליה בכל הכוח, כיווצתי מה שהיה צריך, הרפתי מה שלא היה וכיפפתי קלות את הברכיים לתנופה. שירי הושיטי לי את ידיה כדי להניף ואז.. ואז..
שברתי לשירי את האף.
היה דם, אש ותמרות עשן. במיוחד על חצאית הטוטו שגנבתי לאחותי בבוקר. שירי התחילה לבכות, המורה רצה לארגן טישו, אמבולנס ואת 669. אני עמדתי בצד, מבויישת כמו שלא הייתי מימיי. רואה איך מפנים את חברתי הטובה על אלונקה ואיך הבנות בכיתה מוכנות לסקול אותי בחימר שנשאר משיעור מלאכה.
אספתי את חפציי, ורצתי כל הדרך הביתה. הוצאתי את הקלטת השחוקה של 'ריקוד מושחת' וזרקתי אותה לאח. סתם, למיקרוגל.
"בגללך, בגללך" מיררתי לגלי הגמא ולפטריק "בגללך לשירי אין אף עכשיו". הוא לא ממש ענה, רק התנפץ בחום והשמיד את המיקרוגל.
האשמתי את התינוק.
בכל זאת, יש גבול לרמת האחריות שאני מוכנה לקחת על עצמי.
-
פטריק סוויזי, למרות הכל, איי הד דה טיים אוף מיי לייף.
איך אפחד לא הגיב לך. את כותבת מקסים קולח ומשעשע. כמה שזה עצוב גרמת לי לצחוק
השבמחק