הוא: "את לא רוצה להודות לי על הכנסת האורחים שלי?"
היא: "אם מישהו פה צריך להודות פה על הכנסת משהו, זה אתה ולא אני"
(מתוך סרט פורנו שנון במיוחד)
פרידות הם החלק הכי שנוא עליי במערכת יחסים. ישנם הרבה דברים שאני מתעבת בעולם - יחצנים, מכוני כושר, אנאלפבתים- אבל תנו לי את כל אלו ביחד (למתקשים: רני רהב על הליכון) ואעדיף לעשות אותו מפרידות. (ולא רהב, זו לא הזמנה פתוחה).
אני מודה, רוב הפרידות הנוראיות שחוויתי היו לגמרי באשמתי. בתור בחורה שמתחזקת חוש מלודרמטי מופרך עוד מימי גן שושנה, הסיטואציה שבה אני נאלצת לשחרר או להשתחרר מאדם שחלקתי איתו מחשבות, נוזלי גוף ואת חיבתי המוגברת לבובות פרווה של ארנבים מוציאה ממני את היבגניה דודינה הפנימית שלי ונותנת שואו אוסקרי.
קודם כל אני בוכה. וצועקת. גם אם מעולם לא חיבבתי את הבחור שמולי, גם אם במשך חצי שנה סבלתי איתו מרורים מתוך תקווה ששבוע הבא זה ישתפר, גם אם רק פיללתי לרגע שבו העולם ישחרר אותי מנוכחותו ומריח הפה הקטלני שלו, כשהוא מבקש פס ליציאה, מצב הצבירה שלי הופך לנוזלי. "אבל" אני תמיד ממררת "אני אוהבת אותך ואתה אוהב אותי, למה, למה אנחנו נפרדים? למה? אני לא מבינה?למה??!!?" וברוב המקרים אני מקבלת מבט מבולבל ואת התשובה:
"כי את רצית"
כששלב הבכי מסתיים, אני הופכת לסופר צינית שנונה וקטלנית. בעוד דמעות מלח מתייבשות על לחיי אני כבר הופכת להיות הגרסא הישראלית של טינה פיי עם קורטוב מירב מיכאלי וקצת עינב גלילי-תמר מרום-מיכל ניב מלמעלה. אני מעלה מופע שלם, מנסה לסחוט מהמנוול פרצי צחוק מפתיעים ובראש אני מפנטזת איך הוא יתעורר עוד שבוע ויבין, כי חיי אינם חיים יותר בלעדיו ויבקש לחזור לחיקי, להעריץ אותי כרגיל ולאסוף את הגרביים המלוכלכים שלו מרחבי הבית.
מיותר לציין, כי זה מעולם לא קרה.
בסיום המחזמר, הסטנד אפ והדלקת המשואות, אני נאותה לשחרר את ווילי. ארשת של אמזונה חזקה נסגרת על פניי ואני מוכנה לנפנף את הבן-אלף לחיים הבינוניים שלו, חיים שאני ורק אני יכולתי לגאול אותו מהם, אבל לא, הפסד שלו. "נדבר" הוא תמיד אומר "אחרי שתירגעי". "אל תתקשר אליי" אני בדרך כלל צועקת לו ובודקת את הסלולרי מיד אחרי שהתניע את הרכב, כי מי יודע, אולי הוא הספיק לשלוח אס.אמ.אס "כבר מתגעגע" בין הורדת ההנד-ברקס להתנעה.
מיותר לציין, כי גם זה, מעולם לא קרה.
ואז מגיע סבב הטלפונים. ישנן לפחות 12 חברות טובות שזוכות לעידכון טלפוני מהיר לאחר שהלז נעלם. 3 ידידים במסנג'ר, 7 הודעות אס.אמ.אס למעגל החברתי הפחות לוחץ ואם מישהי פיספסה, אני מעלה צ'פלין לאוויר. לשמחתי, הצלחתי לפתח מעגל חברות תומך שכל אחת מהן מוכנה לקלל את הנוכחי-לשעבר כאילו הכריז בזאת על סיפוח אוסטריה. כל חברותיי הן אינטיליגנטיות להפליא, עם חוש הומור מפותח והשכלה מורחבת וכולן דואגות לזמזם לי את אותם 10 משפטים בדיוק:
"הוא לא שווה אותך"
"הוא אידיוט"
"הוא לא יודע מה הוא הפסיד"
"זה לטובתך, תאמיני לי"
"את בעצמך אמרת שרצית להיפרד ממנו"
"עדיף לך ככה"
"הבן זונה המזדיין"
"כבר מההתחלה רציתי להגיד לך שהוא לא רציני"
"הוא לא מתאים לך"
"מגיע לך הרבה יותר ממנו"
ובגלל זה אני אוהבת אותן. כי הן אומרות לי את האמת.
תקופת האבל הנעה בין שבוע (סטוץ) לשנתיים (אקס מיתולוגי) מגיעה עם סט כולל של הרגשת גועל אמיתית. את מתעוררת בבוקר והמחשבה הראשונה שלך שהוא כבר לא בחיים שלך. את בודקת אימייל-אס.אמ.אסים-הודעות קוליות-טוויטר-פייסבוק-מייספייס-חברים משותפים ומופתעת, כן, ממש מופתעת, ששום קשר, גם לא דרך יונת דואר, נוצר. את מקללת. בהתחלה אותו ואז את אלכסנדר גראהם בל, ביל גייטס, מארק צוקרברג,ביז סטון, אוון ויליאמס ושאר גברים מנוולים שהמציאו מיליון כלים ליצור איתי קשר, אבל באף אחד מהם הוא לא משתמש.
העולם נראה לי אפור, בעיות של אנשים (כמו דד ליין) נראות לי מינוריות וכל אדם שפונה אליי בבקשה לבצע עבורו משימה פעוטה ככל שתהיה נתקל בפה פעור, דמעות בעיניים ומצב רוח של כאבי מחזור משולבים עם בד הייר דיי -
איך אתה רוצה שאעביר את המלח בזמן שאני מתמודדת עם פרידה?? אין לך לב, אבא, אין לך לב??
חודש אחרי, פלוס-מינוס 30 קילו (ובפלוס מינוס אני מתכוונת לפלוס) אני מכריזה על שביתה. שביתה מגברים, זכרים, יצורי אלפא ולובשי בוקסרים. "עד שלא יענו דרישותיי" אני מפגיזה לחברות "אני מתנזרת. לא מתחילה, לא מפלרטטת, לא סקס, לא החזקת ידיים". אפילו הערסים בפייסבוק, המטרידים אותי תדיר, לא זוכים לתשובה מלגלגת. במקרים קשים במיוחד אני מוכנה אפילו להכריז כי אני מוכנה לחצות לצד השני. "נשים אני מבינה" אני חותרת בשיחות קפה "הן רגישות, הן מצחיקות.הן לא פלגמט אדיש, קר שלא יודע להעריך מה יש לו ושאני מתגעגעת אליו בטירוף חושים". רוב הסביבה מתייחסת בביטול להכרזות הלסביזם שלי, עד שא' חברה טובה, תסריטאית מוכשרת ולסבית בעבודה מלאה מאז התיכון שמעה אותי אומרת את זה לפני חודשיים וחתכה את הויכוח ב"היית רוצה לצאת עם עצמך? כי ככה זה לצאת עם בנות". ומאז, אני מטפטפת את ההכרזה הזו הרבה פחות.
אצל נשים שפויות הזמן והניסיון, מטפחים את כושר הסיבולת שלך. ואם בגיל 20 התאבלת על הבחור היחיד שחשבת שאהבת וחשבת שזה לא יעבור לעולם, בגיל 26 את מבינה שזו רק תקופה שתסתיים עוד מעט. ברגע שאת לא מבצעת צלילה חופשית מתוך האמבטיה לכיוון הסלולרי רק כי יש צלצול-הודעה-ואולי-זה-הוא, זה סימן טוב שאפשר להתקשר אליו בנונשלנטיות ולשאול אם הוא מתגעגע אלייך.את יכולה להיפגש איתו לקפה, למיץ תפוזים, לאסוף את חפצייך ולעשות סקס פרידה מושלם שבסופו תרגישי את כל שרירייך כואבים, מלבד עמוד השדרה הלא-קיים שלך.
אחרי זמן מה, זה כבר לא כואב, את נזכרת בו פעם בשבוע, פעם בשנה ואז כמעט לא. החברים המשותפים שלכם מפסיקים להסתכל עלייך כאילו שרדת את הפלישה לנורמנדי ואת מצליחה לא להוציא את התסכולים שלך על המקרר, אלא רק על החנויות בממילא. עוד קשר שנגמר.
אלא אם את אני.
ואני כאמור, לא יודעת להיפרד. להיפך, את רוב מערכות היחסים שלי אני הופכת לידידות אמיצה וחברות אמת. לא, אינני מזוכיסטית, אלא בעלת תפיסה כלכלית מפותחת. אם ברווח והפסד עסקינן, אני רק משמרת את ההשקעה שלי. הרי הבחור קיבל ממני במשך כמה חודשים אינטימיות, החלפת מלתחה כוללת, שיחות רגישות לתוך הלילה,חשף אותי להרגלי ההגיינה הבעייתים שלו, התוודה על סטיות, ריכל על קולגות ונחשף לפלא העוצמתי שהוא אני - ואת כל זה להשליך לפח רק כי נפרדנו? לא חראם?
זה לא הליך פשוט. הוא דורש הרבה הקרבה,הימנעות מוחלטת מסקס על כל סוגיו (ויש הרבה סוגים, גברת זליבנסקי), פיתוח יכולת הדחקה של אנורקסית כשהוא מספר לך על הכוסית שהוא התחיל איתה אתמול ובעיקר, עיקור כל מחשבה על האפשרות ההזויה ש"אם הוא רק יבלה איתי עכשיו עוד זמן הוא יתאהב בי בטירוף ויבין מה הוא הפסיד". זה לא קורה. מצד שני, את מרוויחה ידיד שמכיר אותך לפני ולפנים (וכן, משחק המילים מכוון) שיידע לייעץ על טעויות בזמן אמת במערכות היחסים העתידיות שלך, יעזור לך להעביר דירה כשתצטרכי ויחזק לך את האגו בפרידה הבאה שלך:
"הוא מאנייק"
"הוא לא יודע מה הוא הפסיד"
"את מדהימה"
"הוא לא שווה אותך"
"ממילא לא התאמתם"
"רגע, אבל בכלל לא רצית אותו!"
והאהוב עלי:
"את רוצה שארביץ לו?"
וואו, איזה תובנות. לצערי להגיע לידידות עם האקס זה לא תמיד רצוי או ממש נדרש.. אבל חוץ מזה, זה פשוט גאוני.
השבמחקאחלה כתיבה ואחלה שם לבלוג!
חחח יפה לך כמה את מוכשרת.
השבמחקומה גיליתי? תסריטאית? ואני לא ידעתי??
אגב, את החברות שלך שרוצות להרביץ לחבר שהיה שלך- שילחי אלי, יש לי הרבה עבודה בשבילן...
כדרמה פרינסס לדרמה קווין, אני מודה (וזה לא קורה הרבה) יש לי מה ללמוד... :)
השבמחק