תת תרבות האבל

"קודם כל, תרגעי"

(המשפט הכי לא נכון, בזמן הכי לא נכון, מפי האדם הכי לא נכון. וזה תקף תמיד)

היום קמתי עם מצב רוח קטלני במיוחד.

אינני טוענת כי זהו מצב שכיח או להיפך ואני מבלה את ימי בפיזור רסיסי אושר קטנים בכל אשר אלך. אני במקום טוב באמצע. אני לא אדם חיובי ונוח לבריות, אך גם אינני קטלנית אליהם, לפחות לא לאינטילגנטים שבהם. מצבי הרוח שלי, כמו נסיעותיו של ביבי לחו"ל, אינם צפויים או ניתנים להסבר הגיוני בהעדר לפחות שלושה דוברים. היה לי חבר שניסה למצוא התאמה הורמונלית בין הרגשתי לבין כמות הטינופת שאני יורה עליו ביממה, עד שהתברר לו שלנצח אני (וכולכן) נמצאות באחד משלושת המצבים:

1. אני לפני מחזור ועל כן מבייצת ונפוחה ושונאת אותך.

2. אני אחרי מחזור ועל כן מתוסכלת מכל השוקולד שאכלתי כי הייתי במחזור ומרגישה שמנה להחריד.

3. אני במחזור ועל כן סובלת מהתכווצויות וכאבי תופת שאתה, נמושה אשכנזית רופסת שכמותך מעולם לא היית עומד בהם, גם לא תחת משככי כאבים לסוסים ועל כן עוף לי מהעיניים ותכין לי תה קמומיל אם אתה כבר שם.



אז הוא ויתר ופשוט למד ללכת על קצוות האצבעות ולא להציק לי בשאלות מפגרות כמו "כמה סוכר?".



תוסיפו לזה שהשכנים ממול מנהלים את קרב האופציות על נישואיהם כל בוקר מתחת לחלון שלי (תתגרשו כבר, תתגרשו כבר למען השם!! אחמדניג'אד יקעקע על התחת השעיר שלו מגן דוד בכחול לבן לפני ששניכם תוכלו לעבוד על הזוגיות שלכם ברצינות), שחלמתי חלום מטריד ביותר על האקס האחרון, שכל מוספי החגים הורגים אותי ושבאופן כללי עוד חברת הפקות השיבה בשלילה על רעיון הסיטקום הגאוני שלי (ארבע נשים בנות 30+ שיסתובבו במרכז העיר ירושלים וידברו על שופינג, בחורים, קריירה וסקס - להיט בטוח!) ותבינו שהיום הזה נידון לכישלון.



בימים כאלו אני מנסה לתרגל עצות שקראתי במגזיני נשים שכתבתי בהם פעם. לנשום עמוק. לדמיין חוויות טובות. מקלחת ארוכה. לדבר עם מישהו שאת אוהבת. להירגע. לנשום עמוק. רוחניות. לקבל. להעניק. להכיל. לא לתת לעצבים להשתלט עלייך. לצאת מהבית. לא לראות בפייסבוק שהאקס שלך מהצבא התחתן עם האישה הכי שנואה (ובלונדינית!) בקורס, לא לקרוא את האימייל שמודיע לך שמצמצמים לך את הטור. לנשום, לשחרר. לתת לצרות להיות של מישהו אחר, לשחרר. רוחניות. הענקה. קבלה. נשימות עמוקות. לא להתעצבן מהמוקדנית של האינטרנט, לא לענות לשיחת פרסומת של הרב יצחק, לא לבדוק את מצב החשבון שלך. להכניס אוויר ולהוציא. לעשות מתיחות. לשכב על הבטן. על הגב. להריח את הורדים. למרוח לוונדר על המרפק. לשתות תה מרווה. לגלות שבמערכת גנבו לך את הכבלים שמחברים את המחשב לאינטרנט. וגם את העכבר. לטבול את האצבעות במים חמימים. לשחרר. להכיל. לשתוק. לשמוע מוסיקה קלאסית. לשמוע מטאל. לשמוע שלמה ארצי. לגלות כי השכן האידיוט שלך הפיל את רשת החשמל בשכונה. לא לקלל אותו. לאחל לו בלב תאונת דרכים בלב הכפר הערבי הסמוך, ברמדאן, כשהוא מוביל חזירים לשחיטה. לנשום. לנשוף. להיות רוחנית.



לצאת למרכז העיר עם רובה אוטומטי. לנשום. לנשוף. ללחוץ על ההדק. לכוון. לצחוק בקול גדול. יותר חזק. להחליף מחסנית. להכיל. לשחרר. לשחרר את הזעם. לשחרר את הנצרה.



ואז להדליק טלוויזיה ורדיו ואינטרנט. ולקבל פרופורציות. ולדעת, שלא משנה כמה רע לך ומגעיל ושכולם מסביב מעצבנים וטיפשים ואידיוטים ונחותים הרבה יותר ממך. עדיין יש לפחות מישהי אחת בעולם שבטוח, במאות אלפי אחוזים יותר, עוברת יום הרבה יותר רע משלך.



אסף רמון, יהיה זכרו ברוך.