"תרצי את המאפינס האישי שלך מחומם, מחומם קלות, מחומם לדרגת ביניים, מהתנור או לאחר איוורור על אדן החלון?"
(המלצרית במלון לוקחת את התפקיד שלה ברצינות)
מעולם לא אהיה עשירה.
לא נולדתי לבית של כסף ולא גדלתי עם כפית זהב בפה. שני הורי הם עובדי מדינה המאמינים בתרומה לחברה ולא לחשבון העובר ושב שלהם. האגדה המשפחתית מתארת שכשנולדתי, הוריי היו כל כך עניים עד כי הסכימו שאשחק עם בן השכנים (הערסוות להחריד) רק כדי שיהיו לי צעצועים. ובאמת, בתמונות ילדות שלי מאז אני תמיד לבושה טיפ-טופ מאופנה האחרונה שסבתא מרגלית סרגה ומשחקת עם צעצועים וקוביות שאינם שלי.
כששני אחיי הקטנים הגיעו לעולם, בסמיכות שנים מופרכת, אם תשאלו אותי, המצב בבית נהיה יותר קשה, כי כעת את הצעצועים ש"הלוותי" מהשכן, נאלצתי כעת "להלוות" לשני תינוקות שלא ידעו לשמור על הסדר וליכלכו הכל ברוק דביק. מעולם לא הגענו לחרפת רעב ואף פעם לא היו חסרים לי דברים מהותיים (אלא אם כן אתם מגדירים חיסונים כדבר מהותי) אבל גדלנו בתחושת "אין לנו כסף" ו"תמיד כדאי לחסוך את מה שיש". ילדות שנות השמונים קלאסית, עד השתוללה האינפלציה ברחובות.
הוריי מעולם לא כיוונו אותנו למקצוע שיש בו מן עשיית הממון (יש לי תואר במדעי החברה לעזאזל!) ואפילו פעם אחת לא שאלה אותי אימי במה עובד הבחור שאני יוצאת איתו כרגע. למעשה, אם אני מקדישה לכך מחשבה, מעולם לא יצאתי עם בחור שהרוויח כסף. לא שדלפונים עושים שליכטה בלב, או שארנק ריק גורם לי לשכב על הגב יותר מהר. פשוט לא יצא, כי זה לא שינה כלום. שכיר, עצמאי, קרן נאמנות, גר אצל ההורים. העיקר שיידע מה הדברים החשובים:
1. לשלם בדייט הראשון
2. לשלם בדייט השני
3. להוסיף למתנת יום ההולדת כרטיס איחולים מושקע
4. לא לשכוח את יום ההולדת שלי, גם אם אבחנו אצלך אלצהיימר יום לפני ו\או עברת תאונת דרכים שבה נפגעת חזיתית בראש.
עם הכל השאר אסתדר.
גם בחירת המקצוע שלי מסמנת היטב על חוסר רצוני לחיות ברווחה כלכלית. במיוחד לאור הפער בין תדמית התפקיד הזוהרת לכמות המרשרשים שנכנסת בסוף החודש לחשבון.
להלן תמלול שיחה שהתנהלה השבוע בסניף בנק במרכז העיר ודוגמא מצויינת לפער הזה:
פקידת בנק בעלת השכלה ממוצעת ומטה וגוונים בשיער: "רגע את XXX?
עיתונאית יפה, זוהרת ורזה יחסית לעונה: "אה, כן. למה?"
פקידת וכו': "וואו! אני מעריצה אותך! אני קוראת אותך כל שבוע! המדור שלך הוא הראשון שאני קוראת כשאני פותחת את העיתון!!"
עיתונאית וגו' (מסמיקה): "אה, תודה"
פקידת וכו': "את מדהימה. אני לא מאמינה שזו את, הייתי בטוחה שאת נראית אחרת, בלונדינית, גבוהה, רזה יותר. מתים עלייך בבית שלי!"
עיתונאית וגו': "אה, תודה. זה באמת מאוד מחמיא לי לשמוע את זה"
פקידת וכו': "כן, לא יאמינו לי שאת לקוחה שלי. אגב, אני חוסמת לך את החשבון"
עיתונאית וגו': "מה??"
פקידת וכו': "כן, מותק שלי, את במינוס ואת לא מכניסה מספיק משכורת לכסות על זה"
עיתונאית וגו': "אבל.. אבל.. את מעריצה אותי!"
פקידת וכו': "כן, אבל המנהל שלי קורא את המתחרים"
לא הייתי נזכרת בפער המטריד הזה לולא טופטפו בפניי, לקראת החגים כמובן, כתבות יח"צ מתקתקות שבהם נשלחים עיתונאים ועיתונאיות לרחבי תבל. טסים במחלקת העסקים ומוזנים בשפניה 24\7 רק כדי לדגום השקת שפתון של חברות צרפתיות ומשתמשים בטריק הגוי-של-שבת המופיע בסוף הכתבה כ: הנ"ל היה אורח של חברת טורקמניסטן.
העסקה הנ"ל מקוממת אותי במיוחד, כי פוגעת באחוות העיתונאים המדוכאים באשר היא.
במקום להתאחד ולקבול כמוני על חבילת החג מעלית (איפה התלושים של פעם, איפה?) נשלחים המקורבים לצלחת לכל מיני אירועים מטורפים, מוצפים במתנות, פינוקים, הפתעות ומסאג'סיטים אישיים - הם מעדיפים להנפיק כתבות דביקות, חנפניות וחסרות כל ערך עיתונאי מלבד הערך האנושי הידוע של "נאק בעין, העורך שלח אותי לטיול ג'יפים בטורקיה אפילו שאני כתב לענייני בריאות ואותך לא"
כי מה הם כל "טיולי העיתונאים" הללו אם לא שוחד על השולחן של חברות מסחריות וסימון חביבי המורה (עורך) באופן הברור והמעליב ביותר? מה הם אם לא פגיעה בכל שביב של אתיקה עיתונאית קיימת? מה הם אם לא להזכיר לעיתונאי היטב מיהו בעל המאה ולפיכך בעל הדעה? מה הם אם לא השפלה וביזוי לערכי העיתונות הבסיסיים שייסד עזיאל קרליבך? מה הם אם לא סיבה לגרום לי ממש, אבל ממש לקנא, כי מעולם, בשום מערכת, בשום נסיבות שהתקיימו, לא נשלחתי לאף טיול שכזה?
כלומר, עד יום רביעי האחרון.
הנסיבות שלעצמן היו מחשידות. העורכת התקשרה, אמרה שהוחלט "לצפר" אותי וכי חברת תרופות עם עודף כסף ודימיון מארגנת טיול עיתונאיות לצפון היפה.
כל תרכובת המשפט הדליקה אצלי נורות אדומות כאילו אני פיאט אונו בעליות של הקסטל.
טיול -כזה שצריך אליו נעלי התעמלות, כובע ומינימום שלוש ליטר מים? מואה?
לצ'פר - עד כה צ'ופרתי מהמגזין הנ"ל רק בתלושי משכורת שאני אוהבת לקרוא להם 'תלושי הפתעה'. מבטיחים לך תשלום סמלי על כתבה ואז שמגיע התלוש חודשיים אחר כך את מגלה, ובכן, הפתעה!
חברת תרופות - אולי יערכו עלי ניסויים בלי שאשים לב? יערבבו לי גלולות באוכל? יזריקו לי קורטיזון כשארדם?
עודף כסף- נו באמת, בימי מיינדוף ופישר (להבדיל אלפי הבדלות, שניהם פשוט אמריקאים, יהודים וקונים במיליוני דולרים) למי יש עודף כסף?
כמובן שהסכמתי.
התייצבתי ביום רביעי לטיול, לאחר שהיחצ"נית הבטיחה לי בשבועה שה"טיול" היחיד שאצטרך לעשות יהיה בין המיניבוס הממוזג לג'קוזי הרותח ושנעלי התעמלות אינן נדרשות. במשך יומיים סיירתי בין מלונות בוטיק, מעסות מיומנות, מסעדות גורמה ובוטיקי יין. אינני יודעת מתי לאחרונה אירחתן את עצמכן בצפון, אבל הרשו לי להמליץ בחום להתארגן על כמה מאות אלפי שקלים ולצאת לשם לחופשה ממוצעת.
כל משק חקלאי זנוח שידרג את עצמו לסוויטה מעץ עם ג'קוזי פנימי ובאטלר אישי. כל מפעל עץ כושל הפך לבוטיק יין אנין וכל חומוסייה עמוסת קליפורמים השתנתה למסעדת שף. במשך יומיים נפטרתי מאישיות העיתונאית המרירה והענייה שלי ופינטזתי איך חיי יכלו להיות אם הייתי בוחרת במקצוע אחר, למשל אשת אוליגרך. אנשים פינקו אותי, שאלו לרצוני ומיהרו למלא אותו כאילו חייהם היו תלויים בכך. מהר מאוד השלתי את זהותי הבורגנית והפכתי לבת אצולה. ישבתי בז'קוזי המחומם במידה שלי, ערוץ הג'ז ניגן מפינות נסתרות והמלצרית, בחורה בת גילי שרק רוצה לסיים את לימודי האנימציה במכללת תל חי, עמדה וחיכתה שאחליט כיצד אני רוצה את המאפינס שלי.
"אלו החיים" חשבתי לעצמי "זה התיקון ההיסטורי. היה שווה לאכול חרא במשך שנים, לרדוף אחרי אייטמים, להשקיע בכתבות נפלאות שבועות רק כדי לשמוע מהעורך 'זה לא מתאים לי לגיליון', לגור בבית ההורים בגיל מופלג רק כדי לקבל את המאפינס המושלם הזה, החמים הזה ה.. היי! ילדונת! בואי הנה! ביקשתי עם רוטב פירות יער ושמנת בצלחת נפרדת, לא ליד. תחליפי! מיד! כל כך קשה להשיג עזרה טובה בימינו".
חזרתי הביתה, מסוחררת, שבעה, מפונקת ומטופחת (היתה לנו גישה חופשית לספא ולמניקוריסטית). הנחתי את התיק בכניסה לבית, עמוס מתנות עם לוגו החברה והתמתחתי בהנאה. "אלו החיים" חשבתי בעודי בוחנת את העבודה הטובה שעשתה השעוונית "ככה צריך להיות, בדיוק כמו עכשיו, אח, מה זה, אוצ' אמא?". היא הניחה בידי את המגב וסמרטוט רצפה.
"יום חמישי היום, צריך לשטוף את הבית".
תסביך סינדרלה, כבר אמרתי?
המממ,
השבמחקככל שאני קוראת את הפוסטים שלך, זה גורם לי להרהר במקצוע העיתונות יותר ויותר...
משהו טוב להגיד? :)
כן. אל תתחילי עם זה. זה לא שווה את זה.
השבמחק