"את לא מזדקנת, הציצים שלך פשוט מתקרבים לרצפה"
(הנה הוכחה שגיל 80 לא הופך אותך לחדה פחות.תודה סבתא בוהן)
את יום הולדת הג'ניס ג'ופליני שלי (ליידי לעולם אינה מגלה את גילה!) החלטתי לחגוג בחו"ל כיאה לזעיר בורגנית בעלת שאיפות שכמותי. "יהיה כיף" סחתי ליעלה "היורו ברצפה, מזג האויר מושלם וביננו אנחנו זקוקות לכמה אירופאים שנוכל להשוויץ להן על השירות הצבאי שלנו ולא להרגיש רע שבעשור האחרון אנחנו מרוויחות, ביחד, פחות מנציגת שירות מתחילה של סלקום. יאללה בואי בואי". היעלה קצת היססה, בכל זאת עוד רגע המלחמה עם איראן וכאלו, אי אפשר לנטוש את המוצב, אבל ברגע ששלפתי את תירוץ "אם נהיה פה ביום ההולדת שלי, ארגון מסיבת ההפתעה עלייך!" היא ארזה יותר מהר ממה שלוקח לפגז צה"לי לשרוף 70 דונם בגולן, על פארש.
האמת היא שאני בלתי נסבלת בימי הולדת. מכירים את אלו שמוחקים את התאריך מהפייסבוק? שמתחננים לסביבתם לא לעשות משהו מפואר יותר מסיגריה על קאפקייקס? שזורקים לך ככה במקרה, מעל הצהרים ש"כן, היום יש לי יום הולדת. עברי". ובכן, הם לוזרים. אני , כיאה לחינוך הדוק של מאמא ופאפא בוהן, יודעת, בטוחה ומוכנה לשכנע בכך גם אחרים וזרים תמימים שעוברים לידי ברחוב כי אירוע הגעתי לעולם שווה בחשיבותו לעדותה הבלתי מסווגת של שולה זקן. בואו נגיד ככה, אם לא מעירים אותי זיקוקים שפותחים את השמיים למסוק שכותב בגדול :"בוהן, יום הולדת שמח!!" ואחריו פורצים לי לחדר 100 מחבריי הטובים ביותר עם מתנות שתלוש המחיר שלהן מתחיל בשלוש ספרות - אני מרגישה קצת מוזנחת.
שבועות ואני רצינית, שבועות לפני אני מודיעה למעגל חברי הקרוב, כולל בוסים לשעבר ואנשים שלא מדברים איתי מהיסודי, שהנה, הנה זה בא. האירוע הזה שכולכם מחכים לו. לא, טיפשים, לא השלום עם סוריה. יום ההולדת. שלי. כן, כן. תפתחו תוכניות חיסכון. תכינו עוגות גבינה עם תותים (סטייה פרטית, אולי נחזור לזה פעם) ותשקדו על הברכה ברמת הבעה חמש יחידות ודיר באלק אם יהיו שם שגיאות כתיב, כן? אני מנפחת כל כך את ההכנה לאירוע, כולל מסיבת בית קפה\פאב בילד אין עם הזמנות סודיות בפייסבוקי, שכשסוף סוף מגיע היום המיוחל... אני.. אני .. אני .. אתם יודעים, אני מתאכזבת.
כאילו, מה להוריד עכשיו את הזבל? יש לי יום הולדת. ומה את צורחת עלי שאני מאחרת לדד ליין בטירוף? יש לי יום הולדת. וסליחה, איך אתה חושב שאתה דורס אותי עכשיו? יש לי יום הולדת. משום מה, ושמתי לב שזה עקבי לאורך כל ימי ההולדת שלי, אנשים לא עוצרים את חייהם כשמגיע הרגע. הם ממש, אני מקווה שאתם יושבים שם בכורסאות האיקאה -טורקיז שלכם, מתייחסים לזה כיום רגיל! ליום ההולדת שלי!
ואני מנהלת פנקסנות. אוו-יה. ברמה הכי קטנונית שאפשר ובצורה הכי מילולית שאפשר. באמת. יש לי פנקס חמוד, עם תמונה של עליסה בארץ הפלאות ובה יש עמודת "המסמאסים". "המתקשרים" "הזונות שסתם כותבים משהו על הוול" "המשפחה שמרגישה חייבת" "האקס המקסים שעדיין שולח כרטיס" "קיבינימט, מתנות מתחת ל-100 שקל", "לוזרים שאומרים שיפצו אותי ביום ההולדת הבא ולא יעשו זאת לעולם" וכמובן "הזונות ששכחו". ינקום בהם האל את נקמתו ארוכת השנים ומעוררת הפסוריאזיס.
שנה שעברה נשברו כל השיאים. החלטתי לעשות מסיבת יום הולדת כיפית וילדותית, אתם יודעים, כיאה לגיל העשרה שאני נמצאת בעיצומו. קניתי כובעי מסיבה עם ציורי נסיכות, משרוקיות, אפילו הכנתי שקיות הפתעה מזדיינות וסוכריות סבא מגניבות. "יהיה נחמד" שיקרתי לעצמי "ובגלל שאני בגיל מתקדם והגיע הזמן להתבגר, לא אזמין כרגיל את כל רשימת החברים שלי בפייסבוק שכוללת ערסים שאפילו לי אין מושג מדוע הם שם, נצטמצם. נתהדק. מיתון וכאלו. נזמין רק את השישים הטובים ביותר".
בארבע בצהרים זה התחיל. "מאמי" שלחה לי העורכדינית "יש לי מחר דיון דחוף בבית המשפט. עניין של חיים ומוות של הלקוח. סולחת?". כמובן שלא. שימות. זו היומולדת שלי! "כפרות" שלח לי ידיד טוב (ולשאלתכם, אנחנו לא ערסים, אנחנו משתמשים בכפרה מתוך מצב מלא של מודעות עצמית, הומור ולגלוג על החלש בחברה) "תקוע בתל אביב. מבטיח לפצות". זה המשיך והמשיך ועד שעת המסיבה הפכה רשימת האורחים שלי למינימליסטית במיוחד. הפנקס לעומת זאת, התפקע.
"השנה זה לא יקרה" הבטחתי לעצמי ולכל מי שרצה לשמוע. "מסיבה? שקיות הפתעה? השקעה בחברים הבוגדניים שלי?. השנה אני משקיעה בי. מטוס. חו"ל. שופינג בזארה. הכל בשביל לא להרגיש שוב כמו הקיץ של אביה רק בבר אופנתי שחייב אותי לשלם על כל המקומות שהזמנתי ולא הגיעו". ארזתי את יעלה וטסנו לברצלונה, עיר השמש, הספרדים והקפרינייה.
"יה-בייבי" חשבתי לעצמי בעליצות על המטוס, בעודי מנסה להסביר לדיילת, לילד המוסלמי שלידי וגם לטייס כי זהו שבוע היום הולדת שלי וכן, סנדוויץ' נוסף בהחלט נחשב כמתנת יום הולדת "בלי להתפנקס, בלי לחכות להודעה שלא תגיע. בלי לחשבן אם האקס יזכור. רק אני, יעלה וכמה עשרות ישראלים שרוקנו את הדיוטי פרי. ברצלונה, היר איי קאם. או איך שלא אומרים את זה בספרדית".
