(אין כמו שאלות באימייל, אין!)
צופים יקרים, ערב זך, ערב צח. ברוכים הבאים לפוסט החמישים שנכתב בערבו של פורים, החג האהוב עלי ביותר. אחרי שמדדתי את כל תכולת הארון שלי והתלבטתי קשות בין להיות נערת פין אפ, בטי המכוערת או היצור החמוד ההוא מקטקטים, הבנתי שאני בעצם נמנעת מלכתוב את הפוסט הזה. לעזאזל, אפילו שקלתי להתחיל את הכתבה ההיא, שאני דוחה כבר חודשיים, בשביל לא להגיע לרגע הזה. אתם מבינים, בתור נערה עובדת (בתעשיית התקשורת הישראלית, תרגיעו) אין דבר שאני שונאת יותר מכתיבת סיכומים. תנו לי להתהלך בקור של חמש מעלות שרק תחתונים לגופי (מה שסביר להניח יקרה, כי הערב מסיבת התחפושות של העבודה, או-יה!) ולא לסכם את מעשיי עד כה ולהתרפק בנוסטלגיה. ובכל זאת, הבטחתי ועל כן אקיים.
לפני מספר שבועות פניתי אליכם בתחינה לשלוח לי שאלות לפוסט הנ"ל. ההיענות הייתה מסחררת ואכן, שלושה מיילים שונים (!) נחתו בתיבת המייל שלי. ההיענות המועטה הזו אישרה מה שידעתי כבר מזמן - אני כותבת רק בשבילי ובשביל מאמא בוהן וטוב לי את זה. מי צריך תהילה? מי צריך קוראים? מי צריך תגובות נאצה שמאיימות לעקור את מטעי הזיתים מהחצר שלי (ע"ע פוסט שמלאנים, נמאסתם?) יש לי את עצמי ואת עצמי בלבד! ועם זה, ננצח.
למה בעצם את כותבת את הבלוג?
(אלין, נווה אילן)
ובכן אלין יקרה, זו שאלה מאוד מהותית והאמת, קצת הפתעת אותי. מדוע בחורה שמתפרנסת מכתיבה, כלומר, כל עוד היא לא מורידה שוטים של ערק ורואה עונה רצופה של הכל דבש ב-VOD (היי, יש מבצע וקר בחוץ!), תבחר לעשות זאת גם בזמנה הפנוי? הרי הדבר מקביל לגבר שמתפרנס מאיסוף זבל ואז מגיע הביתה ומתחיל לעשות פאנלים! ובכן, אני מאד נהנית בעבודתי, שמאפשרת לי ביטוי, יצירתיות ואפשרות לאתגר את המוסריות שלי בכל יום (שלא לדבר על האנרגיה שאני משקיעה בהמצאת תירוצי דד ליין) אבל אני לא כותבת את מה שבאמת אני רוצה. כאן זו האפשרות היחסית יחידה שלי לכתוב באמת את כל השטויות שעוברות לי בראש בלי עורך (ועל כן לעיתים אני מאבדת את חוט המחשבה באמצע הפוסט) או יועץ לשוני (הממ, שגיאות הקלדה מישהו?) ובלי לדאוג האם מישהו אחר יאהב את זה ויאשר את זה לפרסום. אני פשוט עושה מה שבא לי. הא-הא-הא!
אוקי, ועכשיו באמת?
(ג'ק המרטש, לונדון)
טוב, נו, אני נרקיססיטית, אגואיסטית, צנטרליסטית שמרוכזת בעצמה ובעולמה הכאוטי הקטן. הבלוג הזה נועד להכשיר את דעת הקהל עליי (שתהיה חיובית, הא? דיר באלק) עד ליום שבו תכריזו עליי כמלכתכם ותיכנעו לשלטון העריצות של הבוהן. תעריצו אותי, אני מדהימה!
איזה בחור את רוצה?
(way to yellow, Tel Aviv)
טוב, כידוע אני בחורה שיותר קל להוציא ממנה את המשקל האמיתי שלה מאשר מחמאה לקולגות, אבל השאלה הזו הגיעה מספי שמפעילה את הבלוג המקסים http://way2yellow.blogspot.com/ הזה ומחזקת אותי ברגעים הקשים. אחוות בלוגריות זה נחמד, אני מקווה שלא אדרדר מפה לאחוות בני אדם וכאלה.
אז איזה בחור אני רוצה? ובכן, אחרי כמה וכמה מפלות רומנטיות כואבות של החודשים האחרונים, אני חושבת שעידכנתי מחדש את ההגדרות שלי. אנסה לא ללכת פה על דרך השלילה (לא אלכוהוליסט, לא כזה שרוצה למדוד את הנעליים שלי, לא נשוי. ושוב, אנחנו מדברים פה רק על החודשים האחרונים) אלא על דרך החיוב.
אני רוצה בחור שיצחיק אותי. שישים לב לפרטים הקטנים שמרכיבים את האישיות המטורפת שלי, שיהיה מספיק אינטילגנטי להדרדר לשיחות נוסנוס ועם המון ביטחון עצמי כגבר. עם כל השאר, אני אתמודד. (וגם זין גדול לא יזיק, יו נואו).
כבר מספר חודשים כואב לי כשאני עושה קקי.כפי שאת וודאי מדמיינת לעצמך, חוסר הנעימות הפיזי אותו אני חווה לעיתים מדיר משנתי, אך ענן המיסתורין האופף את טבע הבעיה הוא המטרד האמיתי.הרומנטיקן שבי רוצה להאמין שהתסכול ממנגנוני החברה המודרנית והמצוקה אותה אני חש על רגשות הניכור מההמון הסובב אותי הם המכרסמים באחורי, אולי פשוט יש לי טחורים?
(עמר, ירושלים)
ובכן עמר, הסתכלתי קצת בתמונות שלך בפייסבוק (אל תזלזל בכוחה של עיתונאות חוקרת) ובהחלט נראה כאילו אתה סובל מכאבים עזים באיזור התחתון של גופך. שמתי לב לעוד כמה בעיות חיצוניות, אבל קטונתי מלהציע להן פתרון, אולי כדאי לפנות לרופא מומחה. אינני יודעת אם עליך להאשים את מנגנוני החברה המודרנית. נדמה שבימים אלו אנחנו מזדעקים לתלות את האשמה בבעיותינו בגורמים חיצוניים: ניכור, כלכלה כושלת, מערכת חינוך לא מתפקדת, ארץ נהדרת כבר לא מצחיקה, ואני אומרת די! מספיק! קח אחריות על חייך! כואב לך התחת? תפסיק להשתכר במסיבות של הומואים! וחג שמח.
באמת כל מה שאת כותבת קורה לך?
(רז, באר שבע)
ובכן רז, אני אוהבת לחשוב שאני כותבת בלוג מבוסס מציאות. כלומר, אתה מכיר את שמישהו אומר לך משהו ממש שנון ומגעיל ואתה נותר שמוט פה? ואז כל הדרך הביתה, כשערסים משמיעים לידך שוב ושוב את אותו שיר דבילי שהוא בעצם עיבוד של שיראל שהוא בעצם פארודיה על תמיר גל שהוא בעצם עושה מחווה לאייל גולן- אתה חושב מה היית אומר לו? ואיך היית צריך לענות לו? ולעזאזל, למה לא חשבת על זה אז? אז זה בעצם הבלוג הזה. רוב הדברים באמת קורים לי (לצערי) ולפעמים אני מגזימה אותם מעט לצורך האפקט הקומי. לפעמים זו פשוט הדרך שלי להתמודד עם דברים.
את כותבת המון על מחלות ובתי חולים, זו היפוכנדריה, או שאת ממילא עם רגל אחת בקבר?
(כבר סתיו עכשיו, תל אביב)
אין ספק שאני חושבת שהיפוכנדריה זה סקסי. יש מעט מאוד דברים שמתחרים בבחורה ששוכבת על המיטה, פיג'מת פינגוונים מפלנל לעורה והיא רוטנת בכעס "אני הולכת למות! מהר! תביאו לי דפים, אני צריכה לעדכן את הצוואה". כל עוד זה לא נמאס על מאמא בוהן, אני מתכוונת להמשיך בטריק הזה עוד הרבה זמן. ועכשיו ברצינות, יש לי מערכת חיסונית שמזכירה את רמת התברואה בהודו. מספיק שמישהו יתעטש באותו חלל סגור שאני נמצאת בו ותוך יומיים אני מאושפזת בשערי צדק עם חשש לדלקת ריאות חמורה. תוסיפי לזה את העובדה שאני מאמינה מאוד באנטיביוטיקה, כדורים ושאר מריעין בישין ותגלי שיש רופאים שכבר לא צריכים את הכרטיס המגנטי שלי. הם פשוט מקישים על מקש "בוהן" המיוחד שנמצא להם במקלדת.
את חושבת שביבי הוא ראש ממשלה טוב?
(שרה, קיסריה)
בואי נגיד ככה, לקח לי הרבה זמן לחזור למעגל השמלאני המחבק שממנו הודרתי בבושת פנים אחרי הפוסט ההוא ואני לא מתכוונת להרוס את זה בשום התבטאות פוליטית יוצאת דופן. ואם שואלים אותך, התנחלויות זה פיכסה ויאללה בית"ר.
מה הדבר הכי מפתיע שקרה לך בעקבות הבלוג?
(רוצח השמרים, מכון וויצמן)
האמת, זה קרה ממש בשבוע האחרון. נחת בתיבת המייל שלי מכתב מאוד מזמין מאחד עורכי חדשות הבוקר שרצה לשוחח איתי בעניין הבלוג. אני כבר דמיינתי איך הוא מזמין אותי לאולפן, זהותי נחשפת (לא ממש, כי ביננו, מי צופה בחדשות הבוקר?) ומפה לשם אני הופכת להיות סיוון רהב-מאיר החדשה, רק בלי להיכנס להריון כל שנה. לרוע המזל, מסתבר שזו הייתה הצעה חד פעמית שהוגבלה לחמש שעות הקרובות מהרגע שנשלח המייל והקריירה הטלוויזיונית שלי תיאלץ להישאר בהקפאה, לעת עתה.
יוצא לך לסגור חשבונות אישיים דרך הבלוג?
(תלתול תעלול)
הממ, אני ממש משתדלת שלא. יש כמה אנשים שכמובן יודעים מי אני וקוראים את הבלוג, אז לפעמים אני מעבירה מסרים סמויים, מה שנקרא בעגת המקום 'בדיחות פנימיות' שמוזכרות בכתיבה (ע"ע איזכור הפונצ'ו ואת יודעת למה אני מתכוונת). אני מושפעת מאד מחברותיי וחבריי ולפעמים יש מקרים שאני מבקשת מהם רשות לכתוב על דברים שהם עברו בבלוג. בכל מקרה, כל השמות, המקומות והגילאים עוברים שינוי כל שהוא כדי לא לפגוע בפרטיות של אף אחד. זה שאני זונה של תשומת לב, לא אומר שגם אתם צריכים לסבול מזה.
כמה זמן לוקח לך לכתוב פוסט?
(מאמא בוהן, יקירת הבלוג)
הממ, זו שאלה מעניינת (תמיד כשרוצים להרוויח זמן מול מראיין יש להגיד "הממ, זו שאלה מעניינת. המהדרין אף חוזרים על השאלה). כמה זמן לוקח לי לכתוב פוסט? עקרונית, אני מתחילה לכתוב אותו בראש כשיש לי רעיון וזה קורה בדרכ במקלחת או באוטובוס. אני יכולה לשבת מול המחשב ולהנפיק תוך חצי שעה טקסט נחמד ביותר, אבל לרוב זה לוקח לי יותר. יוצא לי הרבה לכתוב שש-שבע פסקאות, למצוא בתוכן משפט אחד ויחיד שאני אוהבת ולהתחיל ממנו סיפור חדש לגמרי. יש לי גם המון פוסטים בלתי גמורים שהתחלתי ואיבדתי את הסבלנות באמצע. אולי יום אחד אני אעשה מקבץ שכזה, שאקרא לו "כל ההתחלות הגרועות".
אז תגידי, את באה לפה הרבה?
(נאט, גבעתיים)
פעם בשבוע, לפחות. כדאי להישאר.
