חפש בבלוג זה

יום חמישי, 15 ביולי 2010

זוגיות שוטף פלוס שלושים



"בוהן, אני אוהב אותך"
(הארנב יודע מאיזו צד מרוחה החמאה. עליי כמובן)


לאחרונה נשים רבות עוצרות אותי ברחוב ושואלות : "יפה! חדש?" בעודן מצביעות על הארנב בהערכה ומקנאות לי בגלוי. זה נחמד לי ככה. לדעת שאני מושא הערצה וחיקוי לזוגיות מתפקדת ושבסופו של דבר הצלחתי לתפוס גבר בר-חיתון בין כל הבררה שרצה שם בחוץ (ושעל כולה ריפרפתי בשנות העשרים המוקדמות שלי). לצערי עם הפרגונים בא מה שנשים מסוימות קוראות "כנות" ואני מכנה "מרירות אין קץ". "נורא השתנית מאז שאת יוצאת איתו" מטפטפת לי מ' "חבל עלייך, היית כזו מגניבה ועכשיו את... יודעת.. רגילה כזו".

כן, מ' יודעת בדיוק מה הנקודות הרגישות שלי. אגו בגודל החוב הלאומי ותחזוק פרסונה אלמותית של אלגנטיות ומגניבות. נכון, אין הרבה קשר בין זה לבין המציאות, אבל להצביע על זה ישירות? בלי לרכך את המכה קודם? בלי להציע שוקולד? "את מגזימה" אני מנפנפת אותה עם ציפורני ה-10 ב-20 שקניתי בביוטי קייר לפני שבוע "אני בדיוק אותה בוהן כמו מקודם. מדהימה ומשעשעת. עכשיו, אם תוכלי, תסירי את המלתעות שלך מהאייס אספרסו שהכנתי לך ועופי היישר הביתה, לממלכת הנס קפה העלובה שלך".

מ' אולי עפה, אבל החשש כבר מכרסם בי כמו הומסקסואליות במגזר החרדי.  "הייתכן כי הכלבה צודקת?" אני שואלת בקול מול הראי "זוגיות זה אמנם להתפשר, אבל האם אני מתפשרת על עצמי? האם צחי הנגבי באמת זכאי? והיכן אמצא מפלט ביולי-אוגוסט מאלפי ילדים דביקים?". לשמחתי הארנב בדיוק חוזר הביתה ומונע ממני להמשיך לנהל את דו השיח העמוק שלי עם עצמי. "עזבי בוהן" הוא חותך "את בדיוק כמו ביום שהתאהבתי בך. יש לך פה מטונף, ציצים נהדרים ואישיות של פקח תעבורה במחזור. מה יש לא לאהוב?".

הו ארנב. מילותיו של גבר מאוהב. אבל האמת היא שמשהו בי כן השתנה. פשוט במקום להשקיע כל כך הרבה שעות בלאמלל אנשים אחרים (מלצריות, פקידי ממשל, מתנדבים בצער בעלי חיים) אני משקיעה אנרגיות בלגרום לו להבין שהוא זכה בפיס הבחורות השוות פלוס בונוס של סקס אקטיבי ופתקי הפתעה בתיק. רק השבוע העדפתי ללטף את הבטן שלו אחרי ארוחת צהרים עמוסה במיוחד במקום לדחוף קטינות בסופעונה במנגו. רק אתמול נאלצתי לסכור את פי בכוח ולמלמל "לא עכשיו, לא עכשיו. חכי שתהיה כתובה חתומה ואז תתחרעי על ההרגל שלו לפזר תחתונים בכל הדירה". רק היום שלחתי לו לינקים לטבעות אירוסין בהנחה. זה כל כך מעייף שאין לי זמן להיות אני.

"ארנב" אני פונה אליו בעודו דבוק למחשב "נכון שאתה תישאר אחרי שכל החברות שלי יפסיקו לדבר איתי?". הוא מהנהן. "נכון שתאהב אותי גם אם אשמין 20 קילו ואתארגן על האישיות של ג'ודי ניר מוזס שלום?" הוא מהנהן בשנית. "נכון שנתחתן תוך חצי שנה בגן אירועים ירוק בשישי בצהרים ולא נגיש אוכל אלא רק קוקטיילים וטאפטסים, ואתה תלבש חליפה שחורה עם עניבה דקה וסניקרס ואני אלבש שמלת כלה משוחזרת משנות הארבעים עם המון תחרה וסאטן ונעלים של וויויאן ווסטווד ותהיה רק מוזיקת אולדיז ולא מזרחית וכל המלצרים יהיו בלי חולצה, כלומר- אם זה מה שתרצה?" והוא מהנהן בפעם השלישית. מוכן לרצות אותי ולענות על אימיילים דחופים באותו זמן. וזה שווה הכל. כאילו, אוקי, אז תוך שנה שנתיים לא תהיה לי אישיות, חברות או כסף בעו"ש (חייבת להפסיק להתמכר לאתרי קניות בשלוש בבוקר). אבל היי, תהיה לי טבעת יהלום וזה יותר טוב מכל אישיות שיש.

יום רביעי, 7 ביולי 2010

עליית הבלבוסטע


מה, זה כל מה שיש לכם?
(אני, מול מדף חומרי הניקוי בסופר)

את הפיכתי לעקרת בית מן המניין אני מגלה, כמה בורגני ולא נעים, באמצע סקס חצי סוער עם הארנב. אנחנו מחליפים תנוחות בקצב שמתאים לשנינו, כל אחד אחראי לאי-אלו קריאות קרב שליקט מסרט פורנו מזדמן עד שהמחשבות מתחילות להתגנב לי לראש "זה תלתל אבק שם בפינת החדר? אלוהים, הוא ענקי. הוא נראה לי כמו פואד בן אליעזר, גדל וגדל ככל שהכוח האלקטוראלי שלו מצטמצם!". הארנב, גבר רגיש וקשוב שכמותו, מבין שאני מרוכזת במשהו אחר. אולי כי הפסקתי לצרוח "מי הארנב אנרג'ייזר שלי? למי יש את הגזר הכי גדול במאורה? אה-הא!" ואולי כי טישטוש הראייה המולד שלי מתמקד כרגע בעניינים שאינם תשמישי המיטה. "בוהן" הוא מעיר לי בעוד מוחה את מצחו "הכל בסדר?". "כן, כן, תמשיך" אני מעודדת אותו בטפיחות קלות במקומות הנכונים "ממש טוב לי. תגיד, גם לך נראה שהתלתל אבק הזה צוחק עליי אישית?"

אני הודפת קלות את הארנב ורצה להביא את כפפות הגומי שקניתי בשוק השבוע. מרימה את גוש האבק הענקי שיכול להתחרות בחשיבותו רק בגוש הסובייטי ומנופנפת בעירום מול הארנב. "זה" אני צועקת "לא יקרה פה יותר". המשך הערב הרומנטי שלנו כאילו צוטט מתוך ספר של נילי לנדסמן. אני מכריחה את אהובי להישאר על המיטה, לקפל את הרגליים ואם אפשר "אל תגרד שום דבר, זה מייצר לי קרדיות אבק". בעוד הוא מתחנן לצאת מהבית אני שופכת אקונומיקה פלוס מרכך כביסה על הרצפה (קראתי ב"לאישה") ומקרצפת. אחרי רבע שעה הוא שומע אותי מתנשפת "למי יש את הרצפה הכי נקייה? למי אין אבק במאורה? אה-הא!" ומתמוטטת מאושרת לידו. 

המצב מחמיר יומיים לאחר מכן כשאני מתקשרת למאמא-בוהן ושואלת איך להכין אורז. "מי מת?" היא שואלת בזעזוע "ולמה את צריכה את זה? בואי הביתה, הכנתי שלושה סירים. לא כדאי שתבשלי". אני כמובן נעלבת עד עמקי נשמתי. אל"ף, אני פרסייה והכנת אורז אמורה להיות חלק מההרכב הגנטי שלי כמו שיעור יתר באיזור הפנים והנחה קבועה בחנויות נעליים ביפו. בי"ת, שנים אני שומעת סיפורים ופרסומות שאורז זה הדבר הכי קל להכנה בעולם אז למה שאני לא אצליח. וגימ"ל, אתם יודעים, אני מתקרבת לשלושים, לא כדאי שאדע להכין משהו מורכב יותר מפטי-בר עם נוטלה ולקרוא לזה טירמיסו?

"אני רוצה לבשל לו ארוחת ערב" אני מודיעה לה בקרירות "את יכולה להוריד לי כמה קציצות כשאת נוסעת לסבתא?". מאמא בוהן לא מתרשמת משאיפותיי הקולינריות ואפילו שואלת בקול אם לארנב אין בעיה עקרונית עם שטיפות קיבה. זה עולה לי בהתמוטטות עצבים קטנה, אבל אני מצליחה להוציא ממנה את המתכון שלה ל"אורז לבן, אחד-אחד, בלי שוונצים ובלי הפתעות. אם אח שלך בן ה-15 מצליח להכין את זה, אין סיבה שאת תיכשלי". ביסוס הביטחון העצמי של הילדים שלך, חברים. שיעור מספר אחת. 

רבע שעה מאוחר יותר אני עומדת מול סיר אורז מהביל וריחני. אני כל כך מרוצה מעצמי שאני אפילו מחייכת, מתעלמת לחלוטין מההמלצות על מניעת קמטים שקראתי עליהן בעיתון (באמת, "לאישה", לא מה שחשבתן). עיניי נתקלות בשקית פפריקה שהשותפה קנתה בשבוע שעבר. "למה לא לשדרג?" אני שואלת את עצמי ושופכת חצי שקית פפריקה חריפה מעל האחד-אחד "נגיד לו שזה מתכון תאילנדי-הודי שמצאתי באינטרנט". הארנב, אם תהיתם, הצליח לאכול שתי כפות מלאות לפני שהקיא קצת בפה והשביע אותי להימנע מהמטבח בשבועות הקרובים. מה מלמדים אותם שם בסדרת שבי אני לא מבינה. 

את הכאפה הסופית אני מקבלת בארבע בבוקר בעודי מכניסה תחתונים צבעוניים למכונת כביסה. "מה את עושה?" מקדמת את פניי השותפה עם פנס בעיניים ומוט בייסבול ביד (סתם, נו. אנחנו ביזראל. איזה מוט בייסבול? היא הביאה את החובט שטיחים. את מי בדיוק היא ניסתה להפחיד ככה? אלדין?). "את לא מבינה" אני מסבירה לה לאט "קראתי בלאישה שאם מפעילים מכונה שעתיים לפני זריחת השמש היא מתייבשת בדיוק כמו שצריך, בלי ריח לוואי. גם תראי, קניתי לנו דפי גיהוץ בסופר". כמובן שאין לי מושג מה אילו דפי גיהוץ, או מדוע השותפה מצקצקת עליי ברחמים ונועלת בפניי את מרפסת השירות. פשוט מאז שאני אדית בנקר על ספידים, כל מה שחורג מגיהוץ-ניקיון-בישול-קילוף במיה טרייה בשתיים בלילה,נראה לי קצת מיותר. 

מומחים יגידו כי אני נמצאת בתהליך קינון מתקדם. עת נטשתי את בית הוריי בו דו שיח שגרתי היה "אמא, יש פה צלחת שצריך לפנות" ועברתי למעוני הפרטי והאובר-פרייסד במרכז העיר נולד בי הצורך להקים לי פינה משלי שתיאלץ אותי להיות עצמאית וכן, גם להעביר סמרטוט מידי פעם. תוסיפו לכך את העובדה שהארנב ואני מראים סימני התמסדות חזקים (צימר ליום ההולדת. פלוצים במיטה. אתם יכולים לקנא מעכ-שיו) ותבינו שהסיטואציה בה אני עומדת בתחתוני נצנצים בשישי בצהרים ושוטפת פאנלים לצלילי משה פרץ תוך כדי חיסול רזרבות המים של ישראל היא טבעית לגמרי. 

והכי נורא, אני נהנית מזה. מעיון במאסות שמפרשות את עמדתה של מרי וולסטונקראפט (הא, נסי להגיד את זה ארבע פעמים מהר כשאת לובשת חצאית עיפרון) אני מחפשת עידכונים חדשים בפורומים כמו "הסרת כתמים ממצעי כיתן" ו"50 עובדות שלא ידעת על סנו זוו'ל". השבוע גיהצתי את התחתונים של הארנב. גיהצתי! תחתונים! לרוע המזל התברר כי הזוגות הנ"ל נתפרו כנראה במתפרה סינית ללא שכר מינימום (שימו לב, ביקורת חברתית מתחבאת במשפט האחרון) והאקסטרא-לארג' שכה הייתי גאה בו התכווץ למן מדיום מדולדל. השירותים הם הנאתי הגדולה ביותר. מפוביה ששומרה בדקדקנות, כולל איפוק של חמישה ימים באילת רק כי לא מצאתי שירותים ציבוריים ראויים, הפכתי למקרצפת גאה. כל כך גאה שיש לי מחלקה שלמה בארון רק למוצרי ניקיון שירותים. וסט כפפות נפרד. ורוד. 

מידי פעם אני עוברת ליד מראה, מביטה בדמותי, בשערי שנקשר בפראות בגומיית קטיפה (כן, זו לא שגיאת הקלדה) בחולצתי המנוקדת חורים וכתמי אקונומיקה, במגב המיוחד שהזמנתי מערוץ הקניות, מטיפות רוטב הפסטה שרקחתי בעצמי ותוהה "מי זו הבלבוסטע הזו? לאן נעלם החינוך הפמיניסטי שלי? לאן עפה העצלנות המובנת שלי? מי זו האישה הזו ולמה היא מזיעה כמו אהוד ברק בישיבת מפלגה?" ואז אני רואה את הכתמים השחורים בקצה הראי ושולפת את התרסיס הכחול בעליזות. כיף להיות אישה. 

יום חמישי, 27 במאי 2010

בת 16 הייתי - יענו חלק א'




"את לא מזדקנת, הציצים שלך פשוט מתקרבים לרצפה"
(הנה הוכחה שגיל 80 לא הופך אותך לחדה פחות.תודה סבתא בוהן)

את יום הולדת הג'ניס ג'ופליני שלי (ליידי לעולם אינה מגלה את גילה!) החלטתי לחגוג בחו"ל כיאה לזעיר בורגנית בעלת שאיפות שכמותי. "יהיה כיף" סחתי ליעלה "היורו ברצפה, מזג האויר מושלם וביננו אנחנו זקוקות לכמה אירופאים שנוכל להשוויץ להן על השירות הצבאי שלנו ולא להרגיש רע שבעשור האחרון אנחנו מרוויחות, ביחד, פחות מנציגת שירות מתחילה של סלקום. יאללה בואי בואי". היעלה קצת היססה, בכל זאת עוד רגע המלחמה עם איראן וכאלו, אי אפשר לנטוש את המוצב, אבל ברגע ששלפתי את תירוץ "אם נהיה פה ביום ההולדת שלי, ארגון מסיבת ההפתעה עלייך!" היא ארזה יותר מהר ממה שלוקח לפגז צה"לי לשרוף 70 דונם בגולן, על פארש. 

האמת היא שאני בלתי נסבלת בימי הולדת. מכירים את אלו שמוחקים את התאריך מהפייסבוק? שמתחננים לסביבתם לא לעשות משהו מפואר יותר מסיגריה על קאפקייקס? שזורקים לך ככה במקרה, מעל הצהרים ש"כן, היום יש לי יום הולדת. עברי". ובכן, הם לוזרים. אני , כיאה לחינוך הדוק של מאמא ופאפא בוהן, יודעת, בטוחה ומוכנה לשכנע בכך גם אחרים וזרים תמימים שעוברים לידי ברחוב כי אירוע הגעתי לעולם שווה בחשיבותו לעדותה הבלתי מסווגת של שולה זקן. בואו נגיד ככה, אם לא מעירים אותי זיקוקים שפותחים את השמיים למסוק שכותב בגדול :"בוהן, יום הולדת שמח!!" ואחריו פורצים לי לחדר 100 מחבריי הטובים ביותר עם מתנות שתלוש המחיר שלהן מתחיל בשלוש ספרות - אני מרגישה קצת מוזנחת. 

שבועות ואני רצינית, שבועות לפני אני מודיעה למעגל חברי הקרוב, כולל בוסים לשעבר ואנשים שלא מדברים איתי מהיסודי, שהנה, הנה זה בא. האירוע הזה שכולכם מחכים לו. לא, טיפשים, לא השלום עם סוריה. יום ההולדת. שלי. כן, כן. תפתחו תוכניות חיסכון. תכינו עוגות גבינה עם תותים (סטייה פרטית, אולי נחזור לזה פעם) ותשקדו על הברכה ברמת הבעה חמש יחידות ודיר באלק אם יהיו שם שגיאות כתיב, כן? אני מנפחת כל כך את ההכנה לאירוע, כולל מסיבת בית קפה\פאב בילד אין עם הזמנות סודיות בפייסבוקי, שכשסוף סוף מגיע היום המיוחל... אני.. אני .. אני .. אתם יודעים, אני מתאכזבת. 

כאילו, מה להוריד עכשיו את הזבל? יש לי יום הולדת. ומה את צורחת עלי שאני מאחרת לדד ליין בטירוף? יש לי יום הולדת. וסליחה, איך אתה חושב שאתה דורס אותי עכשיו? יש לי יום הולדת. משום מה, ושמתי לב שזה עקבי לאורך כל ימי ההולדת שלי, אנשים לא עוצרים את חייהם כשמגיע הרגע. הם ממש, אני מקווה שאתם יושבים שם בכורסאות האיקאה -טורקיז שלכם, מתייחסים לזה כיום רגיל! ליום ההולדת שלי! 

ואני מנהלת פנקסנות. אוו-יה. ברמה הכי קטנונית שאפשר ובצורה הכי מילולית שאפשר. באמת. יש לי פנקס חמוד, עם תמונה של עליסה בארץ הפלאות ובה יש עמודת "המסמאסים". "המתקשרים" "הזונות שסתם כותבים משהו על הוול" "המשפחה שמרגישה חייבת" "האקס המקסים שעדיין שולח כרטיס" "קיבינימט, מתנות מתחת ל-100 שקל", "לוזרים שאומרים שיפצו אותי ביום ההולדת הבא ולא יעשו זאת לעולם" וכמובן "הזונות ששכחו". ינקום בהם האל את נקמתו ארוכת השנים ומעוררת הפסוריאזיס.

שנה שעברה נשברו כל השיאים. החלטתי לעשות מסיבת יום הולדת כיפית וילדותית, אתם יודעים, כיאה לגיל העשרה שאני נמצאת בעיצומו. קניתי כובעי מסיבה עם ציורי נסיכות, משרוקיות, אפילו הכנתי שקיות הפתעה מזדיינות וסוכריות סבא מגניבות. "יהיה נחמד" שיקרתי לעצמי "ובגלל שאני בגיל מתקדם והגיע הזמן להתבגר, לא אזמין כרגיל את כל רשימת החברים שלי בפייסבוק שכוללת ערסים שאפילו לי אין מושג מדוע הם שם, נצטמצם. נתהדק. מיתון וכאלו. נזמין רק את השישים הטובים ביותר". 

בארבע בצהרים זה התחיל. "מאמי" שלחה לי העורכדינית "יש לי מחר דיון דחוף בבית המשפט. עניין של חיים ומוות של הלקוח. סולחת?". כמובן שלא. שימות. זו היומולדת שלי! "כפרות" שלח לי ידיד טוב (ולשאלתכם, אנחנו לא ערסים, אנחנו משתמשים בכפרה מתוך מצב מלא של מודעות עצמית, הומור ולגלוג על החלש בחברה) "תקוע בתל אביב. מבטיח לפצות". זה המשיך והמשיך ועד שעת המסיבה הפכה רשימת האורחים שלי למינימליסטית במיוחד. הפנקס לעומת זאת, התפקע. 

"השנה זה לא יקרה" הבטחתי לעצמי ולכל מי שרצה לשמוע. "מסיבה? שקיות הפתעה? השקעה בחברים הבוגדניים שלי?. השנה אני משקיעה בי. מטוס. חו"ל. שופינג בזארה. הכל בשביל לא להרגיש שוב כמו הקיץ של אביה רק בבר אופנתי שחייב אותי לשלם על כל המקומות שהזמנתי ולא הגיעו". ארזתי את יעלה וטסנו לברצלונה, עיר השמש, הספרדים והקפרינייה. 

"יה-בייבי" חשבתי לעצמי בעליצות על המטוס, בעודי מנסה להסביר לדיילת, לילד המוסלמי שלידי וגם לטייס כי זהו שבוע היום הולדת שלי וכן, סנדוויץ' נוסף בהחלט נחשב כמתנת יום הולדת "בלי להתפנקס, בלי לחכות להודעה שלא תגיע. בלי לחשבן אם האקס יזכור. רק אני, יעלה וכמה עשרות ישראלים שרוקנו את הדיוטי פרי. ברצלונה, היר איי קאם. או איך שלא אומרים את זה בספרדית".



יום שבת, 17 באפריל 2010

בתוך עמי אני יושבת (אבל אני לא חייבת לאהוב את זה)

"אני גאה להיות ישראלית, אבל רק בחו"ל"
(שרוני, שנונה מתמיד) 
אני, בוהן בת מאמא בוהן ופאפא בוהן, נכדה לסבתא בוהן ואדם חיובי באופן כללי כל עוד משלמים לו עד העשירי בחודש, מתכבדת להדליק משואה זו, לרגל יום העצמאות ה-62 של מדינת ישראל. כילידת הארץ, דור שביעי, סמל לקיפוח עדתי שכשל, עדות לכוחה של ההשכלה הגבוהה והמידה הנכונה, בוגרת מערכת החינוך המקומית, מערכת החימוש הצה"לית ולמודת מאבקים עקובים מדם עם מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות מדליקה משואה כדי לחלוק כבוד לששת המיליונים שגנבו אולמרט, לופליאנסקי ואורי מסר, להביע את הערכתי לבחירות הקריירה הבעייתיות של ענת קם (כתבת ברנז'ה בוואלה כשיש לך את מערכת הארץ בספיד דייל? באמת?) ובאופן כללי להגיד תודה, תודה לכם, תודה מקרב לב לאלדן, שחילקו חולצות חדשות לספונג'ה של שישי. זו משנה שעברה באמת מתחילה להתפורר. 

ולתפארת מדינת ישראל.
ובאמת, אני אוהבת את המדינה שלי. אני קוראת לזה פטריוטיזם (הגבר שלי קורא לזה פאשיזם. שטויות, כמה לילות במתקן השב"כ בקריית יובל וגם לו זה יעבור). אני חושבת שזו זכות לגור במדינה הזו, לעשות צבא, להיות ערבים זה לזה ובאופן כללי לעודד הגירת תעודות זהות כתומות, נגיד לסקנדינביה.
יש רק כמה דברים שמפריעים לי בישראליות הזו ואם אחמדניג'אד יכול לטפל בהם באופן אישי, אני אודה לו עד מאד ואשלח סלסלת תפוזי ג'אפה ושוקולד עלית. י-ש-ר-א-ל-י. 


1. ישראלים שאוכלים גרעינים ומפזרים את הקליפות על המדרכה.
2. ישראלים, עם התייחסות מיוחדת לתת הז'אנר נהגי מוניות, שברמזור שופכים את תכולת המאפרות על הכביש.
3.  ישראלים שמתחייחסים לגזרה שלך תוך כדי נסיעה במכונית.
4. ישראלים שחותמים אבטלה ומקבלים בשחור.
5. ישראלים שמשלמים מיסים, אבל מקבלים מהצד חבילות דולרים לא מסומנות כדי להקים מפלצות נדל"ן.
6. ישראלים שחושבים שהמורה מתנכלת לילד שלהם ובגלל זה הוא לא יודע חשבון.
7. ישראלים שנוהגים בהאמרים, ג'יפים ושאר ארבע על ארבע למכולת.
8.  ישראלים ששואלים "כמה שמת?" באירועים.
9. ישראלים ששואלים "כמה עלה?" באירועים.
10. ישראלים שמוכרים בחנויות בגדים ולא אומרים את האמת שאת שואלת "זה עושה לי תחת?"
11. ישראלים שמדברים בפלאפון בקולי קולות באולם הפתוח של הדיוטי פרי.
12. ישראלים שרצים לעמדת הדרכונים כשחוזרים לארץ. 
11. ישראלים שצופרים מאית השנייה אחרי שהרמזור מתחלף לירוק.
12. ישראלים שמנסים להוציא את מספר הטלפון של המלצרית. יאללה, יאללה. פרסס.
13. ישראלים שאומרים "אוי, העונה האחרונה של 'ארץ נהדרת' מה זה חלשה"
14. ישראלים שאומרים בתור לגניקולוג שהן רק צריכות לחדש מרשם לגלולות ויוצאות משם אחרי חצי שעה. ראבק, אני אישה עובדת. פאפ תעשי בהזדמנות אחרת.
15. ישראלים שלובשים שחורים, עומדים בצמתים ומעודדים אותך לתרום להם שקל במקום ללכת לעבוד.
16. ישראלים שמדברים אנגלית במבטא בריטי מזויף.
17. ישראלים שלא רואים טלוויזיה "כי ממילא אני מוריד הכל עם הכתובת אימייל שפתחתי בארצות הברית"
18. ישראלים שקוראים לילדים שלהם בשמות "שיראל" "בת-אל" "ספיר" "נופך" "נבל" ו"אושר".
19. ישראלים שכועסים עליך באופן אישי כשאת לא ממחזרת. ראבק, אני אישה עובדת, אין לי זמן להפריד זכוכית ופלסטיק. 
20. ישראלים שמתלוננים שירושלים מתחרדת ומזדקנת אבל עוברים לדירת שבעה שותפים בפלורנטין בגיל 23.
21. ישראלים שעובדים בסופר פארם ומעליבים את העור שלך ישירות בלי היכרות מוקדמת. מעורב עם פצעונים תגידי לאמא שלך, בסדר?
22. ישראלים שמערבים אמא.
23. ישראלים שלוקחים מספר בתור של מס הכנסה, יוצאים לעשות סידורים של שעתיים במרכז העיר ואז מתעצבנים שעקפו אותם.
24. ישראלים שקונים בקבוצות רכישה, קופראטיב או קומונה. הקיבוץ מת. מת, אתם שומעים?
25. ישראלים ששונאים מוזיקה מזרחית אבל לא מפסיקים להקפיץ טקילות בחתונות כשברקע יש את משה פרץ.
26.  ישראלים שקוראים לקולנוע הישראלי שמאלני, אנטישמי ועוכר ישראל עד שהוא לוקח את פסטיבל ונציה.
27. ישראלים שעומדים בקופת אקספרס עם יותר מעשרה מוצרים.
28. ישראלים שעובדים במחלקת החזיות של המשביר לצרכן, בעלי מבטא רוסי וצורך עז למזמז לך את החזה כשאת רק רוצה למדוד את החדשה של טריומף.
29. ישראלים שמתחרים חזיות בשלוש מאות שקל ומעלה שבאירופה אפשר להשיג אותן בשבעים שקל. הלו? יש לי אינטרנט, יש לי פאי-פל, תרגיעו!
30. ישראלים שמחפשים את ילדיהם הרכים בפורים למשהו שהוא יותר מסובך מחיית בר קטנה. זה לא הוא רצה להתחפש לתא טלפון, זו את שרצית לתעל את רגשי הנחיתות היצירתיים שלך לקרטון ענקי.
31. ישראלים שמעצבים שמלות טריקו שצריך שיעור בסיסי בגיאומטריה וידע בקשירות ימיות כדי ללבוש אותן.
32. ישראלים שחושבים שהם לא גזענים.
33. ישראלים שהולכים להפגנות בבילעין כדי למצוא בת זוג "עם טווח מחשבות וערכים זהה לשלי".
34. ישראלים שמתגאים בזה שיש להם חבר ערבי ולא מספרים שזה בעצם הבחור שמנקה להם את חדר המדרגות.
35. ישראלים שאוהבים את שלמה ארצי. "השנים המוקדמות".
36. ישראלים שמעמידים פנים שהם מבינים ביקורות מוסיקה.
37. ישראלים שמוציאים את הילדים שלהם לאכול במסעדה בשבת, בלי מחסומי פה או כפתורי ווליום.
38. ישראלים שלא אוספים את החרא שהכלב שלהם השאיר. 
39. ישראלים שניגשים אלייך באירועים משפחתיים ואומרים "בקרוב אצלך".
40. ישראלים שאומרים "באירופה זה בחיים לא היה קורה".
41. ישראלים שמספרים איך כשהם היו ילדים יצא להם לצחוק בטקס יום השואה.
42. ישראלים שמספרים על החלומות שלהם מאתמול בלילה, בפומבי.
43. ישראלים שמשדרגים קורות חיים. וכן, גם אני עושה את זה, אבל ראבק, אני אישה עובדת.
44. ישראלים שמניחים את שקיות הזבל ליד הפח, לא בתוך הפח.
45. ישראלים שמצקצקים בטוקבקים על הפגנות הנכים, סל הבריאות והולילנד, אבל לא עושים עם זה כלום.
46. ישראלים שמגרבצים בפומבי. היי, גם לי מגרד מידי פעם, אבל אני מתאפקת!
47. ישראלים שחופרים לך שעות, כולל הערכת מצב, על מה לא בסדר בחיים שלך.
48. ישראלים שמראים לך תמונות מהלידה.
49. ישראלים שמבקשים הנחות בחשבון כי הם חושבים שהם סלבז.
50. ישראלים שלא לוקחים איתם שקית זבל לטיול בחיק הטבע.
51. ישראלים שנמצאים בתפקיד שדורש קבלת קהל, נגיד פקידה בבנק, ולועסים לך מסטיק מול הפרצוף.
52. ישראלים שעושים טעויות בעברית ומנסים לשכנע אותך שהם צודקים ואת טועה. ולא , אני לא יושנת.
53. ישראלים שמחשבים את הטיפ עם המחשבון בפלאפון.
54. ישראלים שחושבים שאם יצרו תור מדומה מחוץ לחנות הבגדים שייבאו משבדיה אז ישראלים אחרים לא ישימו לב שיש שם רק את הסמרטוטים שלא רצו בסרביה.
55. ישראלים שגונבים חנייה למרות שהם רואים שאת מחכה שההיא תצא בקצב שלה ברברס, בלי לחץ.
56. ישראלים שצופרים לך בעצבנות כשאת מנסה לחנות במקביל למדרכה.
57. ישראלים שמבקשים לעשות חצי חצי בחשבון בדייט ראשון.
58. ישראלים שאומרים לך "תסמכי על משה" כשאת שואלת אם יש עליהם קונדום.
59. ישראלים שעדיין חיים את השירות הצבאי שלהם, כולל הווי, תו"ל ומור"ק למרות שהם בני 38 ולא עושים מילואים.
60. ישראלים שלא עושים מילואים. (ואותי שיחררו, עודף בנות במחזור, יו נואו).
61. ישראלים שמשלבים מילים באנגלית בדיבור שלהם, לייק, יו נואו?
62. ישראלים שבוחרים בשירות עצמי בתחנת הדלק ומבקשים מהמתדלק שיבוא לתת יד ואם אפשר שיעביר ויש על החלון. 
63. ישראלים שמפזרים לאורך קילומטרים, קילומטרים אני אומרת לכם, שלטים שמבטיחים "תותים" "פרחים" או "יתומים מלפלנד, רק היום!" מיד אחרי הסיבוב.
64. ישראלים שחושבים שקביעת שעה לפגישה זה לא מחייב להגיע בזמן.
65. ישראלים שדוחפים בכניסה לאוטובוס.
66. ישראלים ששמים רגליים על המושב באוטובוס. תמותו, נבלות.
67. ישראלים שמסמאסים בזמן שהם מדברים איתך. 
68. ישראלים שעושים לך עוד שנייה עם היד בזמן שהם מדברים בסלולרי.
69. ישראלים שחושבים שזה לגיטימי לערוך טעימות בסופר.
70. ישראלים שלוקחים את סידור הפרחים מהשולחן.
71. ישראלים שמתעקשים לדבר איתך ממש מקרוב אחרי שהם דפקו שווארמה אצל השמן.
72. ישראלים שיותר רזים ממני.
73. ישראלים העוסקים במקצוע הדוגמנות ומצהירים כי בילדותם היו תום בוי.
74. ישראלים המקימים אתרי אינטרנט ממשלתיים שלא ניתן לנווט בהם בלי איש מחשבים צמוד.
75. ישראלים העובדים בשירות הטכני ומבקשים ממך קודם כל לאתחל את המחשב. באמת? מה אתה חושב שעשיתי בשלושים וארבע הדקות בהן חיכיתי על הקו? רק איתחלתי שוב ושוב את המחשב.
76. ישראלים שיש להם בדיחה קבועה לאירועים חברתיים.
77. ישראלים שעושים לך פרוורד באינטרנט על התרמות דם, השתלות כלייה וחיפוש קרובים.
78. ישראלים שמרימים הפקה נוצצת מול דלפק הצ'ק אין למטוס "מה? יותר מעשרים קילו? אין סיכוי! שקלתי בעצמי במלון!"
79. ישראלים שמדברים על הדיאטה שלהם.
80. ישראלים שמעלים תמונות של הקטן מחרבן לפליקר ומבקשים ממך להגיב.
81. ישראלים שמסתובבים עם תמונות של האחיינים שלהם בארנק.
82. ישראלים שנותנים לך עצות לחיסכון פנסיוני בזמן שאת מנסה לשכנע את הכספומט לשחרר לך חמישים שקל.
83. ישראלים שיוצאים מהשירותים ואומרים : "אה, תני לזה להתאוורר קצת".
84. ישראלים שמרגישים קצת הקלה בלב אם השם של החייל שנהרג היה רוסי או דרוזי.
85. ישראלים שנכנסים לך לתא הלבשה בזמן שיצאת להסתכל במראה. 
86. ישראלים עם ציפורניים מלאכותיות.
87. ישראלים עם קו מותן נמוך מידי.
88. ישראלים ששוקלים פחות מחמישים קילו, מתלבשים בטייץ אפור מלאנז' מאמריקן אפרל ולא מפסיקים להתלונן כמה הם השמינו בחג.
89. ישראלים שמעשנים עליך ואז שואלים אם זה מפריע.
90. ישראלים שמעשנים עליך, שואלים אם זה מפריע, מקבלים הן ואז פשוט מעבירים את הסיגריה ליד השנייה, איפה שהרוח.
91. ישראלים ששמים נעליים במידה 41 על מדפי החנות ואומרים לך "זו המידה הכי קטנה שנשארה לנו".
92. ישראלים ששואלים מה המוצא שלך.
93. ישראלים ששומרים תורות.
94. ישראלים שמצטטים מיאיר לפיד.
95. ישראלים שיושבים שעתיים וחצי בבית קפה על הפוך קטן ולפ טופ. ראבק, אני אישה עובדת. בעיקר מבתי קפה ועם הלפ-טופ. זוז כבר.
96. ישראלים שלא קמים לזקנים באוטובוסים.
97. ישראלים שמנופפים בדיפלומה מחו"ל.
98. ישראלים שמחזיקים באזרחות זרה "ליתר ביטחון".
99. ישראלים שמעדכנים סטטוס בפייסבוק יותר מפעם אחת ביום.
100. ישראלים שבאים למסעדות יוקרה ומזמינים המבוגר.
101. ישראלים ששומרים כשרות, אבל לא בחו"ל.
102. ישראלים עם זיכרון ציבורי קצר.
103.  ישראלים שמתלוננים שהריאליטי הרס את התרבות בישראל אבל בקיאים בז'אנר ברמת פרס נובל.
104. ישראלים שמתעקשים ללמד זרים קללות בעברית.
105. ישראלים ששמים את הסלולרי שלהם על השולחן. במיוחד אייפוד.
106. ישראלים שמייבאים לבד ולפני כולם כל גדג'אט מטופש שסטיב ג'ובס הוגה בין טיפולי הכימו שלו.
107. ישראלים שגובים סכום שעולה על 20 שקל על ריזוטו. ריזוטו זה אורז, קיבינימט!
108. ישראלים שמחברים בובות סמי-חמודות לסלולרי שלהם.
109. ישראלים שעומדים קרוב אלייך כשיש 70% לחות.
110. ישראלים שעובדים על תסריט, כותבים ספר, מוציאים סינגל, "בתהליכי עבודה".
111. ישראלים שמעדכנים אותך על חייהם דרך רשת האינטרנט. יכול לבוא גם כ"מה? לא קראת בבלוג שלי שיש לי חבר?"
112. ישראלים שחותמים על טוקבקים בשמות גנריים כמו "יוסי, אשקלון".
113. ישראלים שמבקשים שיחה בסלולרי וחומדים אותו לרבע שעה. קמצנים, תקנו כבר טוקמן.
114. ישראלים שכל שיחה איתם נפתחת בדיון מעמיק על מצוקת החנייה באזור.
115.  ישראלים שלא יוצאים כי יש להם ילדים.
116. ישראלים שמחזיקים בבית את אחד מהמוצרים הבאים: אופה לחם\מסחטת פירות קשים\מכונת קפה.
117. ישראלים שתופסים את כל השמשיות בחוף הים.
118. ישראלים שמשוויצים שהם רואים סרטים בלי כתוביות.
119. ישראלים שקוראים לישראלים אחרים נאצים. 
120. ישראלים שלא מפסיקים להתלונן על ישראלים אחרים.


חג עצמאות שמח.

יום שני, 5 באפריל 2010

In a Relationship?


"יש לי חבר"
(כבר לא משפט לסילוק ערסים בפאב, אלא המציאות, מסתבר)
הפעם הראשונה שאני מבחינה שמשהו אינו כשורה הוא במפגש חזיתי עם עודד בפינת קפה. עודד הוא מתנת החג של היועץ המשפטי של העיתון לבנות המערכת. יותר משתלם מתלושי חג, יותר מחמם מקומקום חשמלי, יותר שימושי מצמד סירי סולתם. הוא הונחת אצלנו ביום בהיר, כולו גומות חן ועיניים כחולות, לוק של יוצא סיירת (תזכורת לעצמי: לברר את מקורות הפטיש המיליטריסטי שלי ובהקדם, עדיף דרך עזרה מקצועית. ובמקצועית אני מתכוונת לקב"ן על מדים) ובל לא נשכח את האפרודיזק המחרמן מכל -  רישיון עורך דין. הוא חמוד עודד. במיוחד בחליפות הקז'ואל שהוא מתעקש ללבוש כשכל הבנות-מהפרסום שמסביבו מקפידות על קוד לבוש אחיד של חריץ תחת בחוץ וגופיית אפליקציות.

מהרגע שנחת במערכת, כולו רצון להשתלב ולבצע סטיות פומביות כמו "לעבוד" - לקחתי אותו תחת חסותי. צריך להיזהר עם אנשים בעלי מוטיבציה. הוא יתחיל להגיע כל יום בתשע, לתת עבודה מצוינת ותוך זמן קצר יצרף אליו החבר לקיוביקול רק כדי לא להיראות רע, ההפקה תלך אחריהם, הגרפיקה לא תפגר ואתם יודעים, תוך זמן קצר, מישהו ישים לב שאני לא מגיעה לפני 12! "את הפיקאסו הזה צריך לקטוע באיבו" זימזמתי לעצמי כששמועות על מוסר העבודה הגבוה של החדש הגיעו לאוזניי "הוא עוד יפיל את כולנו!". צעדתי לחדר "המחלקה המשפטית", אותו חדר שרק לפני שבוע עוד התנוסס עליו שלט "מחסן שירות" והסברתי לו את הצורך הבסיסי בשנ"צ איכותי. "זה אפילו כתוב בחוקה" תירצתי לו "אבל בוהן" הוא ענה "אין לנו חוקה". הממ, התעסקות בפרטים הקטנים, איכסה.

עודד ואני פרצנו בסשן פילרטוטים אינטנסיבי שראוי כי ילמד בכל בית ספר לתסריטאות של סיטקומים. היה לנו כיף, היה לנו משעשע ובאופן כללי האגו של שנינו הרקיע שחקים ובגלל זה אנשים באים לעבודה, לא? הכל זרם על מי מנוחות, בגבולות הגזרה הברורים (כלומר, אין חתירה למגע והוא יודע שיש לי חבר) עד שבוע שעבר, פינת הקפה. אזי זרק לי העורך דין איזו התגרות משעשעת ואני, אני מצטערת להודות בזה, שתקתי. עשרות שנים של פלרטוט מקצועי, של רצון בסיסי לגרום לכל דבר, מכרטיסן באוטובוס ועד ברז כיבוי בשלומציון, להתאהב בי, נעצרו באחת. פתאום לא הצלחתי לפלרטט עם הנבלה. עמדנו שם, מילותיו של עודד תלויות באויר וקלוני חשוף לעיני כל.  "סליחה" השתעלתי מולו במבוכה "אני חושבת שקיבלתי מחזור. אני חייבת ללכת".

ישבתי שם, בקיוביקול המכוער שלי וערכתי חשבון נפש. "מה קורה פה בוהן?" לחשתי בשקט "את מסוגלת לפלרטט עם כל דבר, מכרטיסן של אגד ועד ברז כיבוי במרכז העיר. והנה, עודד, שאתם מפלרטטים על אוטומט כבר כמה שבועות ונתקעת ומילא עודד, אבל אתמול לא חייכת למאבטח בקניון, שבועיים לא דיברת עם הידיד המאוהב ההוא כדי לשמוע כמה את מדהימה ומה זה? מה זה? מתי עשית גבות לאחרונה?". אין ספק, המצב הדרדר יותר מהר מהמדיניות הדיפלומטית של ישראל. לא מפלרטטת, לא מתלבשת כמו הצעת הגשה לשרמוטה הזורמת, מחייכת לכולם ללא הבדל דת, מין או הכנסה, לא כופה על חברותיי ללכת להפגנות בשיח ג'ראח כדי להתחכך בשמאל הישראלי והשבוע מצאתי את עצמי בוחנת סייל של מגבות מטבח בדיוק כשאלדו הביאו את קולקציית האביב החדשה.

"אוי מיי גאד" אמרתי לעצמי (בולשיט, אני לא מדברת כמו קלישאה של קומדית נעורים אמריקאית. סביר להניח שאמרתי "כוס אמ-אמק". מי אמר שאין תרבות מקומית?) - "אני כבר לא מתנהגת כמו רווקה!"

כי נכון, אמנם הסטטוס הזוגי שלי השתנה (לא רשמית, כלומר, טרם הצהרנו על זה בבפייסבוק) אבל האישיות שלי לא. כלומר, חשבתי שלא. שאוכל להמשיך במעללי הפוחזים, להתחיל עם כל מה שזז, לנהל לו"ז עצמאי חסר אחיזה במציאות, להתלונן עם חברותיי על מחסור בגברים ראויים באיזור ישראל רבתי ובעיקר, בואו נודה על האמת, להיקלע לאורגיות ההמוניות עם גמדים וחיות משק אותן הייתי פוקדת על בסיס שבועי. עכשיו אני צריכה להתחשב בעוד מישהו, לשאול לרצונותיו, להימנע ממקומות שבהם הוא לא מרגיש נוח (קרי: שולחן הסדר של משפחתי המורחבת) ובאופן כללי להפוך את אישיות הסטילטו ממורמרת שלי לבחורה תפוסה ומאושרת! גועל נפש!

"תקשיב" זימנתי את העלם לשיחה צפופה, כי מסתבר שזה מה שזוגות עושים, מדברים. אלוהים, לאן נגיע? "קודם כל, איפה היהלומים שהבטחת לי? ובנוסף, אני לא מצליחה לפלרטט! אני לא עוגבת על גברים אחרים! אני לא משחררת מבטי זימה כלפי עוז זהבי (טוב, שקר, אבל אני עושה את זה בפרטיות של הוי.או.די שלי ואף אחד לא צריך לדעת את האמת) ובאופן כללי אני מעדיפה לבלות איתך מאשר במכירת חיסול בזארה. מה אתה חושב? זה סופני? אני צריכה לראות רופא?"

"אוי בוהן" הוא אמר לי "אני אוהב אותך"

 כאשר נפלנו, נפלנו.

יום ראשון, 28 במרץ 2010

יצאתי לרגע, תיכף אשוב.



"איך אני שונאת בלוגריות שמעלות פוסט של ארבע שורות רק כדי לעדכן שאין להן זמן לכתוב והחיים שלהן נורא עמוסים ואני אחזור ממש בקרוב, מבטיחה. איכס!"

(תיעוב עצמי זה השחור החדש)

 מארחת את הסדר. טוב, אמא מארחת. אבל אני עוזרת. לא מבשלת, אל תדאגו. כותבת מוספי חג. רק את החלקים הכיפיים. שהעורכת צריכה עכשיו, כלומר לפני יומיים. עוברת דירה. לפחות מנסה. למרות שאין עדיין מקרר. או ארון. משום מה, הארון יותר מציק לי. סדר עדיפויות, אתם יודעים. מנסה לבלות קצת עם הבחור החדש. זה לא תמיד, ככה, אתה מבין. מזניחה את הבלוג. כותבת שלוש התחלות חדשות ושומרת. מפרסמת הכל ממש עוד מעט. מחר. מחרותיים. מיד כשיתקינו לי את האינטרנט. בדירה החדשה.

חג שמח.

יום שבת, 20 במרץ 2010

Low Fat


"אולי כדאי שאני אביא לך את זה בלארג'?
(עוד מוכרת שכרגע הפסידה את העמלה שלה. קאצ'ינג!)

"אוי" אני קוראת לבן זוגי בזעזוע "תמחק את זה מיד. בוא נעמיד פנים שזה לא קרה מעולם!". כן, כי זהו דיני. השתכרת בערב שבת עם הבחור החדש והמושלם שלך? חזרתם אליו הביתה? הייתה מצלמה דיגיטלית בהישג יד? אז כן, דינך הוא להתעורר בשבת בבוקר, איפור השרמוטה בגמילה שלך מרוח על כל פרצופך ומלא תמונות עירום שלך נמצאות על מכשיר שאין לך מושג איך להפעיל. שלא לדבר על למחוק. "אבל למה?" שואל אותי הבחור המאוהב "את נראית פה מדהים. זה בגלל שאת עם חזה חשוף?"

אוי גברים. תלמדי אותם, תכתבי להם הוראות, תני להם לקרוא אלפי מדריכים של "כיצד להבין את בוהן" שכתבת בדמי ידייך והם עדיין לא יבינו למה את מתכוונת. ממתי קצת חשיפת ציצים מטרידה אותי? הרי זו קריירת הבקאפ שלי. אתם יודעים אם כל חלומות התסריטאית-כותבת בחסד-עיתונאית בכירה במקום סימה קדמון ייכשל. אז אעלה על מועדון מכובד ברמלה ואנופף בנכסים המשפחתיים לכל עבר. אבל עד שתוכנית החשפנית מהפרברים תתקיים אני נאלצת לבהות בתמונות השיכרות העייפה שלי. "זה לא הציצים" אני מסבירה לו בעצב "זו הבטן, איך לא אמרת לי שהשמנתי ככה?".

זו אשמתי בעצם. מאז שבחרתי לי בחור מאוהב ומעריץ החושב שאני כליל השלמות ("חוץ מהימים ההם בחודש, יפה שלי") אין לי ביקורת יומית על מצבי החיצוני. הרי כל עוד יצאתי עם הפולני העקר רגשית, אמנם בכיתי לילות שלמים, אבל היי, עדיין ידעתי מתי השמנתי ואם יש צורך לטפל בפלומה ההיא שיש הקוראים לה שפמון. ופה, קבלה מוחלטת. "אני אצטרך להיכנס לדיאטה" אני מודיעה לו בלקונית בעודי דוחסת לפי את עוגת הגבינה של שבת "חסל סדר טוויזלרס באמצע הלילה ופיצות עם אקסטרא צ'ייז בצ'יליז. עוד מעט קיץ ואני רוצה לקנות את הבקיני שלי בחנות של הפרחות בקניון לא במתאים לי עודפים בצומת ביל"ו".

הגבר שלי מציע ספורט, משהו עם הליכות בוקר. לעזאזל, מאיפה אני מביאה אותם? ואיך ייתכן שהגענו למצב שבו אנחנו חולקים תמונות עירום והוא עדיין לא מודע לדעתי הנחרצת בנוגע לסטייה הזו, אתם יודעים.. התעמלות. "אני לא עושה ספורט" אני סחה לו בעצבים "אני או עושה סקס או מקטרת ולפעמים, כשבא לי, אני משלבת טכניקות ומקטרת תוך כדי סקס, תאמין לי, זה הספורט הכי מרזה". הוא חוכך בדעתו. אני כבר מכירה את המבט הזה. זה המבט המבולבל שרוצה להגיד משהו אבל יודע שזה יכניס אותו לצרות. אני מזהה את המבט הזה אצל רוב הגברים שחלקו איתי מערכת יחסים. אין כמו פחד לשמור על התשוקה, תאמינו לי.

"אבל ארנבון" הוא מחליט לשחרר לבסוף "את לא ממש שורפת קלוריות בסקס. את בעיקר שוכבת על הגב ונאנחת מידי פעם". לעזאזל, הממזר צודק. לא תמיד הייתי ככה. פעם הייתי מרימה מופע אורקולי מלא עם נערות גומי מהקרקס הסיני ואקססוריז מלטקס ורוד. אבל היום, בגילי המתקדם, עייפתי. אינני צריכה להוכיח כלום יותר. תן לי לשכב על הגב ולחשב את ערך השומה שלי בשקט. באמת טפסי 106 צריכים להגיע בקרוב, כבר אפריל לא?

לכן בטרם אדרדר למחוזות חשוכים שמהן לא חוזרים כמו מכון כושר או מד צעדים אני בוחרת להתבונן פנימה. אין לי מושג איך הפכתי לאחותה הצעירה של חנה לסלאו פינת בת' דיטו. נכון, זה היה חורף קשה, אבל השתדלתי לא לאכול בו הרבה, אם לא בכלל. את רוב זמני ביליתי במערכת, מתעלמת מהדד ליין ומהעורך וכשהייתי רעבה פשוט אכלתי. הקשבתי לרעב הפנימי שלי שדרש ממני לרדת למטה ולקנות שווארמה וספרייט. או בימי שלישי הקשים שבהם פינקתי את עצמי בחומוס בשר של עזורה. מה, חומוס זה בריא, מלא ויטמינים ושיט. אולי המהדורות המיוחדות של עלית גמרו אותי? כל הטראפלס עם קליפת תפוז? אבל לא הייתה לי ברירה. הם כתבו על זה "מהדורה מוגבלת"! זה אומר ששבוע הבא לא יהיה את זה.

אוקי, אז בשלב מסוים ויתרתי על הסקיני ועברתי לגרביונים ושמלות. אבל רק כי זה יותר נוח. כלומר, זה יותר נוח שהכפתור של הג'ינס לא מחורר לך בליטה קטנה באמצע הטבור רק כי הוא לוחץ. ואולי נמנעתי לעלות על המשקל בחצי שנה האחרונה, אבל זה רק כי לא מצאתי אותו! וערבי הסושי עם יעלה. וכתבת הקינוחים ההיא שעשיתי למוסף איך קראתי לה? 10,000 קלוריות בחמש שעות? והיה קר. והייתי מצוננת. והיה מרק. מרק דל שומן עם בטטה ושמנת. אבל זה מרק. מרק זה דיאטטי, לא?

הממ, אני שמנמנה. לא פלא שהסייבר-סקס שלי מהאינטרנט מבקש כל הזמן שאשים על עצמי מחוך, זה לא כי הוא סוטה חביב עם חיבה לאמנות הבורלסקה. זה כי הוא רוצה שאסתיר את משמני. שיגיד לי לשים בורקה ונסגור את הבאסטה. "או.. עינייך הנוצצות" הוא יכתוב לי במסנג'ר "מסתירות מאחוריהן סודות ופנטזיות. כן, כן, כן!" ואני רק ארצה שיתחיל לטנף על המותניים הצרים שלי כמו מקודם.

אז זהו, מהיום, חסל אמונה בגנים טובים ומזל שטני. אין יותר ממתקי גומי מהשוק. אין יותר שוקו חם בבבט. לא ארוחות שחיתות עם יעל במוצאי שבת, לא עוד הזמנת מנות שמורכבות מארבעת אבות המזון: שמנת, אגוזים, סוכר וחמאה. מהיום אני מה שנקרא "שומרת", שומרת על הפה שלי סגור, שומרת עליו רחוק מעוגיות קוקוס מדהימות לפסח ושומרת על עצמי מבחורים שחושבים שאני נראית נפלא בדיוק כמו שאני.

מהיום, ועם כל הצער שבדבר, דיאטה.

עלייתו של הערסקסואל


"את נראית גזעי!"
(הדברים שאת מלקטת בקניון מלחה)

אני עומדת מאחורי חבל הקטיפה של H&M ומחכה לבחורה היפה משלמור שתבוא להכניס אותי לסיור עיתונאים מקדים. אלו מילות קסם בעיני "סיור עיתונאי מקדים". אל"ף כי אלו הסיורים האהובים עלי ביותר. לא הרי ירושלים, לא גאיות מדבר יהודה. סיורים על שטיח אדום שבידי כוס קאווה זולה ואני זוכה למשש בדים שנקנו על ידי הסיטונאי שהציע את המחיר הזול ביותר, אוו יה. ככה זה צריך להיות. בי"ת ה"מקדים" הזה, הוא מצטלצל כל כך יפה מול כמות הליפסטיק-איילינר-חיפוי כללי במייקאפ שעומדות עכשיו בתור לכניסה. "אולי כמות התכשיטים שיש לך על היד שוות ערך למה שאני מבזבזת על מזון במשך שנה שלמה" אני חושבת כלפי אחת הניצבות בתור ברשעות "אבל הנה, אני, בוהן הקטנה, לפנייך!". וגימ"ל ה"עיתונאי". כה רבות קיננתי פה על השחיקה במעמד העיתונאי פלוס תלוש המשכורת שלו, שרק רגעים כאלו מזכירים לי שהטייטל עדיין שווה משהו. כלומר, אם האפשרות למשמש יחסית באינטימיות סוודר פסים נחשב עבורי משהו.

לרוע המזל יש עוד כמה אנשים שצריכים את התעלות הרוח הקטנה הזו פעם בכמה חודשים והם חולקים אותה איתי עכשיו בדביקות שמזכירה לי את קו 8 ברגעיו הקשים. "אני מעיתון מעלה פסגת זאב" צועק מאחורי איזה סבא כרסתן מאחור "ואני מירושלים המאוחדת - השבועון המוביל בקריית יובל" אומרת איזו בלונדה מחומצת שלקחה קשה את הטרנד המנומר. "אני מהג'רוסלם פוסט" מצהירה איזו גבירה הדורה, כולה סטייל אמריקאי מוקפד וצונן, פנקס רשימות בידיה. "מצויין" אני אומרת לעצמי "הנה עיתון ששמעו עליו, אני יודעת, מחוץ לאיזור הדיסקאונטים של תלפיות. אצמד אליה ואראה חשובה". אני בדיוק חושבת את תואר הפועל האחרון כדי לשמוע את הילארי קלינטון שלי אומרת "אני הפרודוסר של העיתון והבטיחו לי חולצה חינם בפתיחה, לא?". אלוהים, לא מספיק שאני מורידה את ממוצע הגילאים של "מסיבת העיתונאים" הזו, אני גם נאלצת לסרסר בה עם מפיקות ומקומונים זוטרים. אלוהים, אני סנובית.

לשמחתי הרבה עד שיצעידו אותנו כפרות תועות ברחבי ההיכל השוודי יש לי את עופר. אין לי מושג אם אכן קוראים לו עופר, אבו-מבחוח או פשוט הדבר הזה שהועמד בכניסה כדי להשכיח מעיתונאיות תועות שהן מחכות כבר עשרים דקות על עקבים, אבל מבחינתי הוא עופר. כי עופר זה שם של כוסית. הוא עומד שם, ג'ינס צמוד וקרוע בידי אמן (ובאמן אני מתכוונת לילד סיני במשכורת מינימום שגילה מוקדם מידי מה אפשר לעשות לדנים עם סכין יפנית) חולצה שחורה ומכופתרת צמודה לגופו הגברי, עיניו כחולות כמו הים, זיפיו עומדים כמו ה..אמ... חיילים במסדר המפקד ושערו מרוח במוס מספרות קליל כלפי מעלה,  וכולו מקרין נונשלנטיות שיש רק לבחורים יפים באמת.

במחשבותיי עופר ואני כבר מקימים בית כשר בישראל. אני עובדת קשה כדי לפרנס אותנו והוא רק משקיף מהמרפסת כמו הרצל בשעתו ועושה מה שבחורים יפים באמת אמורים לעשות - לגרום לחברותיי לקנא. מידי פעם שיקום לילד, אם ירצה, אבל בעיקר שיהיה יפה וישתוק. "יצורים כאלו לא בנויים ליותר" אני חושבת לעצמי בשקט "ואין עלינו לדרוש מהם דברים מסובכים יותר, כמו למשל - לדבר". האבחנה הזו מתגלת כמדויקת שעופר אכן פותח את פיו כעבור חמש דקות ומתחיל לטנף על איזו קולגה בערסית מדוברת.

"הופה-הופה, מה כרגע קרה פה?" אני תוהה עם עצמי, כבר לא כל כך בשקט. "הרי שנים של מגורים בירושלים שיכללו אצלי שתי טכניקות הישרדות חשובות מאין כמוהן: 1. זיהוי מחבלים מתאבדים 2. זיהוי ערסים. והנה, בהיתי בדוגמן בוטיצ'ילי הזה כבר רבע שעה ובדל של מחשבת כפירה לא עלה בראשי. מה לעזאזל קורה פה??!?". ואז הבנתי, הרי מדברים על זה כבר כמה חודשים, בעיקר בסלונים מחופים וינטאג' של סטודנטיות ליחב"ל, הערסקסואל החדש! אותו ערס-לא-מזיק-אך-חתיך-ונגיש-לבריות-שתתאהבי-בו-בלי-לשים-לב-עד-שיהיה-מאוחר-מידי או בקיצור:

אלירז.

הערסקסואל הוא התפתחות אבולוציונית מפתיעה של הערס הקובנציונאלי. כמו כל התקדמות ביולוגית, הערסקסואל השאיר אצלו את התכונות החזקות של אב הטיפוס שלו (קרי: אהבה למותגים, נפש של משורר ביבים ומלבורו אדום) ושיכלל אותן לתפלצת מוטציה שלא רק מצליחה להיאחז בהווה שלנו, אלא נמצאת במסלול המהיר להכריז על שלטון יחיד.

שלב האפס לפי דעתי מתחיל בחולצות הורודות של קסטרבו מן. "ורוד זה הגבר החדש" שיננו לנו פרסומאים ללא הרף "גבר אמיתי לובש ורוד וגאה בזה". ובכן, בולשיט, גבר אמיתי לובש אפוד קרמי והולך לבעוט בערבים. ורוד? ורוד בזוקה? ורוד בזוקה עם צווארון זקור? לא טעית באיזו מסיבת ארוויזיון או משהו? אבל אין לזלזל בתופעת העדר. תוך חודשיים הסתובבו מרבית גברי העיר בגרסא הפרטית שלהם לזמן הורוד ושיננו מנטרות של "הרחבת גבולות ההגדרה העצמית שלי בבחירת גווני לבוש". מי לימד אתכם לדבר ככה?

מילא הורוד, אבל אז הם התחילו להתחבר לרגשות שלהם. לדבר. לחלוק. לשחרר עלייך את ה"יש לך משהו עצוב בעיניים" ואז ללכת למרר בבכי בצד כי הם התרגשו שחייכת אליהם. הם התחילו, בואי נשים את זה על השולחן, לחפור. לספר איך הם מרגישים. לדבר על אמא שלהם בפתיחות שראויה לורדה רזיאל ז'קונט ולא לבחורה שכרגע מתלבטת אם להזמין הפוך בלי דל שומן זו התחזרות מצידה. במקום שיסתכלו עלייך כשמש, הכוכבים והסניף המקומי של איקאה, הערסקסואל החל להסתכל על עצמו. פנימה. ממש ממש פנימה ואז לשחרר את זה בשיחות ליליות. האלו? אם הייתי רוצה לשמוע מה אכלת היום הייתי מתקשרת לחברה שלי, לא משקיעה שעתיים באיילינר ועקבים.

על כל אלו הייתי יכולה להבליג. ללבוש שחור כדי להשתלב עם גווני הפסטל שלו. לפתח חירשות זמנית, אפילו לא הייתי מתרעמת על סעיף הוצאות השיער שלו (מה זאת אומרת קנית מסיכה של קרסט בשלוש מאות שקל? חודש שעבר חפפת את הראש עם נקה שבע! אני יודעת, הייתי שם!) אבל מה שמפריע לי ביותר אצל הערסקסואל זה הפינצטה בהישג יד.

לכאורה, הדחף הראשוני הוא לא לראות בזה חיסרון אלא יתרון. מה רע בגבר עם פינטצה זמינה? הרי אם יש שערה סוררת, קוץ אקראי או אפילו נקודה שהמורטת פיספסה - את בסה'כ צריכה לפנות לערסקסואל שלידך ולהשאיל לחמש דקות את המצבטת לתיקון נקודתי, לא? ובכן, להפריד בין ערסקסואל לפינטצה שלו זה כמו להפריד בין ליברמן לאגו שלו. אפשרי, אבל תדרש התערבות כירוגית ולא בטוח שתאהבי את התוצאה. הערסקסואל לא רק מסדר גבות, חזה, בטן, כתפיים, גב ומתעסק בזיפים שלו בדבקות שמזכירה שבועת שתיקה של נזירי שאולין, אלא גם חולק את אבחנותיו עם הסביבה. רק השבוע שמעתי שיחת קפה בין ערסקסואל לחברתו שהוא שואל אותה אם הגבות שלו שוות. אני אחזור על זה שוב. גבר, במיטב שנותיו, מתעמק אם הגבות שלו שוות ולא נגיד בשמלה החדשה של חברה שלו.

קראו לי שוביניסטית, קראו לי מיושנת, קראו לי מבולבלת מהסחף שחל לאחרונה בהגדרות המבדילות בין המינים, קראו לי  שולה מצידי. אתם יודעים שאני צודקת. המצב הזה לא ייתכן. לא אפשרי. יש לעשות משהו. הרי כל מנגנוני ההגנה שלנו נדפקו. הם אינם מזהים את האויב, כי האויב, בואו נודה על האמת, מדבר כמו הכוסית ההיא משיעורי מבוא לכלכלת שוק. הרי פעם ידענו כי ערס הוא בחור עם לב זהב וג'ל בשיער וידענו כי הוא אינו בשבילנו. לא כשיש כל כך הרבה הייטקסיטים מבולבלים מינית מסביב! ואילו הערסקסואל נראה כל כך בלתי מזיק, כל כך רך לבריות, כל כך בקיא בתצוגת הקיץ של דולצ'ה גבאנה וקרם לחות של ללין, עד שלפני שאת שמה לב את שוכבת איתו ורק אז מגלה כי הוא משתמש בפועל כפרה על כל נטיותיו! וכן, הוא הזבל שמנשנש לך מקרם העיניים של גרלן בלילות!

הגבולות צריכים להיות ברורים. ערס הוא ערס. גבר הוא גבר. אישה היא בחורה שמוכנה להימעך בתור בשביל לקנות נעלי עקב בצבע אפרסק שלעולם לא תלך איתן רק כי הן עולות 119.90! הזליגה הזו בין העולמות היא מבחינתי אסון אקולוגי ופיזיקאי חמור! הרי מה עוד יביאו לנו? פרחה מתוחכמת? אשכנזייה חמה? ערבי חושני? זה מתחיל מהערסקסואל, זה יגמר בביבי נתניהו!

אז אנא ממכם, ערסקסואלים יקרים. בחרו נתיב. או שאתם חוזרים להיות הבהמות הקטנות שלמדנו לתעב בפומבי ולפנטז עליהם בלילות בעוד הפולני התורן מכין לנו קפה במקום שוב לשכב איתנו בפראות קדמונית או שתעשו את הצעד המתבקש וצאו מהארון. אתם ממילא בדרך, כבר יש לכם פינצטה.

_
קרדיט תמונה: קופרמן הפקות.

יום שבת, 13 במרץ 2010

דולי סיטי


"זה כבר לא רלוונטי"
(אבל העליתם את זה לפני חצי שעה ל'הומלס' ומוצ"ש היום! איך, איך לא רלוונטי?!?)

בני נשען עכשיו על הדלת ומחטט בשיניים הצהובות שלו עם מה שאני רק יכולה לקוות שהוא קיסם ולא איזה כפיס עץ שהוא אסף מדלת הכניסה המתפרקת. הוא קלישאה מהלכת בני, אם אתם אוהבים את המתווכים שלכם לבושים בבגדי חתן גרוזיני בשחור מאפיונרים, כפתור שפתוח עד אמצע החזה ואישיות כללית של נמיה דרוסה. בני פיתה אותי להגיע לדירה הזו בפיתוי שבו משתמשים כל המתווכים בעולם. "המחיר לא סופי, תבואי ונדבר". בטח שהוא לא סופי. לא סיפרת שיש ועד בית של 300 שקל בחודש, ארנונה שיכולה לממן חינוך גבוה ללפחות שלושה בני ישיבות ושלדירה למטה פרצו בחודש שעבר פעמיים אז מתקינים עכשיו דלת חדשה בעלות שתתחלק בין כל דיירי הבניין. "לא משהו קריטי" אומר לי בני "7,000 שקל שיתחלקו בין כולם. את יודעת, רחביה, יש לבניין מוניטין".

רחביה. רגשי הנחיתות שלי בתור נערת שכונות, מהסוג שהייתה מביטה בעיניים כלות בצופיפניקים המגניבים מבית הכרם מתווכחים על המשמעויות הנסתרות ב"נסיך" של מקיוואלי בעוד שותפיה לשכבה מקימים מעבדת סמים במקלט השכונתי, דורשים את התיקון ההיסטורי שלהם. לא אכפת לי שאני ענייה, לא אכפת לי שאני כבר לא סטודנטית, לא אכפת לי שיש דירת ארבעה חדרים בגילה במחיר של 3000 שקל, אני אגור ברחביה! אני אהיה קולית! אני לא אשלם יותר 50 שקל למוניות בשישי בערב רק כדי להגיע הביתה! אני אהיה קרובה למרכז. בי נשבעתי, בי ובניסיונות שלי לזייף מסמכים כדי לקבל הנחה בארנונה. הרבה יותר קשה ממה שחשבתם, אגב.

מזה שנים אני מתכננת לצאת מבית הוריי. הייתה לי עדנה מסוימת, אי שם, בין התואר הראשון לשני, האקס המיתולוגי ואני הסכמנו שמספיק לשחק בקקי והגיע הזמן לשחק באבא ואמא. מכיוון שהילד, מסתבר, היה הרבה יותר בוגר ממני, הוטלה עליו משימת חיפוש הדירה. "אני ארהט אותה, אנקה ואטפח" שיקרתי לו ללא בושה "אתה, רק מצא לנו דירה בתקציב המצומצם שגילחנו מחשבונות הבנק העצובים שלנו ואני אחתום על החוזה. כלומר, אבא יחתום על החוזה". לאקס המיתולוגי תכונות שליליות רבות (ע"ע פיזור גרביים בכל מקום ואי הורדת הקרש בשירותים) אבל אחד מיתרונותיו הרבים הוא היותו איש מעשה. ישב על האינטרנט, הציק לחברים, קפץ על קטנועו "סופה" לכל דירה שהתפנתה ובפעולה חשאית אותה למד במהלך שירותו הצבאי בקומנדו הימי, הצליח להשיג לנו דירה ראויה באמצע רחביה, רחוב ברלין.

הדירה הייתה, איך נקרא לה, קומפקטית. קטנה. מינימלית. קופסת קרטון עלובה שבקושי הצלחנו להכניס אליה מיטת נוער (!) ושולחן כתיבה. על סלון לא היה מה לדבר, או הפרדה בין השירותים למטבח. אבל אל"ף - בתור בחורה שלא עוברת את הגבלת הגובה ברכבת  ההרים בסופרלנד איבדתי את הזכות להתלונן על דברים קטנים ובי"ת - הייתי מאוהבת, הייתי מאושרת ורציתי להרגיש מבוגרת. דירה משלי, לעזאזל. וכן, גם האקס המיתולוגי היה שם ברקע.

תוך שישה חודשים התברר שיש דבר כזה חלל קטן מידי, במיוחד כשאין לאן לברוח אחרי שאת קוראת לבן הזוג שלך פחדן מאנייק שאף פעם לא מוריד את הקרש בשירותים! פירקנו את החבילה, הטלנו את הארנונה על הבחור החדש שממש התרגש לשכור מאיתנו את החדרון בקומת הקרקע. "אני מקווה שהיא תביא לך הרבה מזל" אמרתי לו במעמד החלפת המפתחות "בעלת הדירה זונה ויש נזילה בשירותים, בהצלחה". הוא כבר לא שמע אותי, מבטו הזדגג מהמיקום המעולה ומפונטציאל מרפסת השירות. "רחביה" שמעתי את קולו מתעלעל כשיצאתי משם "אני לא מאמין שאני גר ברחביה".

חזרתי להורים. "זמני, זמני" אמרתי לפאפא ומאמא בוהן "אם רק אני אוכל לקבל את החדר שלי מחדש ולחבר שם את הטלוויזיה להוט וי.או.די, זה יהיה נהדר". הם הביטו בי ואז אחד בשני. "העניין הוא" הם אמרו בקול שהייתה בו התנכרות לפרי בטנם המוצלח, כלומר, אני "שאחיך כבר קיבל את החדר". "סליחה??" צווחתי כלפיהם "הבת שלכם אורזת את כל מה שיש לה בעולם, עוברת לדירה אחרת עם חבר שלה, מקפידה לבוא אליכם כל שישי שני ולהצהיר כמה כיף לה מחוץ לבית ואתם מבינים מזה שהיא לא תחזור?? ועוד נתתם לו את המיטה שלי? אתם לא ההורים שלי יותר!"

נתנו לי פינה בחדר השינה של אחי המתבגר. אני כותבת פינה ומתכוונת מזרן בפינה. לחם צר ומים, זה מה שהקציבו לי. הארגזים, כולל כל קולקציית גולף אנד קו שקניתי בפרץ אנרגיה לקראת ה"דרך העצמאית" שלי אוכסנו במחסן. המחשב הוצב בפינת האוכל, פרוץ לאסונות כמו כוסות קפה תועות וארוחות צהרים. הארון הנהדר שלי, פאר גאוותי וביננו הדבר היחיד שאשאיר מאחורי, פוזר בכל חלקי הבית, כך שכדי להתלבש היום אני נאלצת ללקט תחתונים וטופים משלוש קומות שונות. "אני חייבת לשרוד את זה" אמרתי לעצמי בעודי צועקת על אחותי שתעוף מהמקלחת כי עכשיו תורי "אני רק אתארגן על עצמי ואצא שוב מהבית. שותפה או שותף, דירה חמודה, מיטה זוגית. ורחביה, ברור, רק רחביה".

מאז, עברו שלוש שנים. הגל הצרפתי עבר על מחירי השכירות בעיר וסיפורי הזוועות שעלו אלי מהשפלה גרמו לי להינטע במקום. "בוודאי, קשה להכיר ככה בחורים" אמרתי לכל מי ששאל "אבל מי צריך חיי אהבה כשיש שירותי כביסה-ארוחות מסביב לשעון? חוצמזה, אתם יודעים כמה אני לומדת על הנוער של היום עקב חלוקת חדר עם ילד בן 16? ידע צרוף, תאמינו לי". אבל המרמור פרפר בפנים וכידוע מרמור עושה קמטים. כשנויה, חברה מהלימודים פירסמה מודעה נואשת בפייסבוק על חיפוש דירה קפצתי עליה כמו ישראלי בפתיחה של אייץ' אנד אמ. "קחי אותי איתך" קראתי עליה ממעמקי ההתנחלות חמישה חדרים שלי "קחי אותי ואהיה שותפה נפלאה. אבשל, אנקה ואטפח אותה! רק קחי אותי מפה!".

עכשיו, אני לא יודעת איך מצאתם את הדירה שלכם, אילו כוחות על-אנושיים תרמתם למשימה, את מי שיחדתם, על מי איימתם ובפני מי התחננתם, אבל לעזאזל, עשיתי טירונות אפס-שתיים בזיקים וסבלתי פחות. ראשית, כל בעלי הדירות בעיר, בין אם יש להם מבטא צרפתי, אנגלו-סקסי או סתם ישראלי מאנייק, בטוחים שדירת השני חדרים וחצי שהם היא מתנת טדי קולק לירושלים וגובים בהתאם. "מה?" אמר לי אחד לאחר שחתיכות חלודה נפלו עליי בזמן שבדקתי את חדר האמבטיה "זה צינורות ויטאג' מימי המנדט!". "את מגזימה" אמרה לי בעלת בית אחת כשהשתנקתי מהכתמים על הקירות, כמעט שלפתי את ערכת הסי.אס.אי שלי כדי להוכיח לה שפה רצחו את הרוזן ברנדוט לפי שהלה התקפלה ואמרה "טוב, אני מניחה שנוכל לסייד פה קצת. כשהבן שלי ייצא מחופשה שלו בכלא שש".

כל הדירות שראיתי וראיתי הרבה היו או במצב הזנחה שמזכיר את עור הפנים של היותר מכוער משי ודרור או שרצו עליהם מחיר שגרם לי לחשוב שריצפו את המטבח בזהב. 4,500 שקל על דירה שני חדרים בנחלאות? אר יו שיט מי נוט? 3,800 על שני חדרונים בקטמונים? ועוד יש רשימת המתנה? ואז הגיע בני. בני עושה כסף מאנשים כמוני. אנשים נואשים. אנשים שמעדיפים להוביל את בני זוגם הפונטציאליים לספסל חשוך בגן סאקר מאשר להודות שהם עדיין אצל ההורים. הוא פירסם מודעה מפתה בלוח של האוניברסיטה, הוסיף את מילות הקסם "מציאה! לזריזים!" ומצא אותי ואת נויה, עייפות ומותשות עומדות בדירה ריקה ברחוב רמב"ן, בוחנות את עמידות התריסים.

"תראי" הוא אמר לי כשהוכחתי אותו על הסתימה באמבטיה, המנורות השבורות, הרצפה העקומה והעובדה שמזווה מעל השירותים לא נחשב עוד חדר. "ניקיון אני מוסיף לך, עליי. אבל בעל הבית בחו"ל ולא מתאים לו לשפץ. ממילא הבניין מיועד להריסה עוד שנתיים". "הריסה?" זקפתי את אוזניי העיתונאית החוקרת שלי "מדוע שיהרסו את אבן החן הזו? רגע, זה ג'וקים פה?". "ובכן" אמר סמי והעביר יד משומנת בשערו המטונף "הוא קצת רעוע וישן, אז את יודעת הורסים. אגב, אני צריך פיקדון של 5,000 שקל במזומן".

"תקשיבי נויה" משכתי את השותפה העתידית שלי לצד, כי האחרונה כבר החלה לחלק את החדרים ולדמיין איך אנחנו גונבות וייר-לס מהשכנים "הוא לא מוצא חן בעיני, לשלם לו כמתווך לא מוצא חן בעיני וסימון הגופה בגיר בסלון, גם, בואי נגיד, לא מעורר בי תיאבון". "בוהן" היא סנטה בי "זה רחביה!".

אז יש לי דירה חדשה, היא נראית ומריחה כמו מאורת חתולים, הארנונה בשחקים ובשביל להתקלח צריך לדפוק שלוש פעמים על הקיר ולהתפלל חזק. אבל מה, היא ברחביה.

יום שבת, 6 במרץ 2010

בחורה נורמטיבית



"איך זה קרה לנו?"
(אבא של אחד האנסים, מחוץ לאולם הדיונים בבית המשפט. מאבד פרופורציות)

יעקב ואני נוסעים על כביש 443 בדרך לירושלים. יום שישי היום וכבר שתיים וחצי, תיכף שבת. אנחנו חוזרים מהרצאה משותפת בתל אביב. מצחיק לי עם יעקב, למרות הפרשי הגילאים. שלושים שנה לטובתו, דור במונחי סוציולוגיה. אנחנו מדברים הרבה כי יש פקקים ואני שואלת אותו איך הוא פגש את אשתו כי זו שאלה שאני תמיד שואלת ואיפה כבר יצא לו לטייל כי אנשים אוהבים להיזכר בהרפתקאות של עצמם. השיחה נעה בין איטליה, לצלבנים לבעיות החנייה בתל אביב וכמה חשובה המודעות לשימור בירושלים, עד שזה מגיע.

אנחנו כבר אחרי המחסום שבאיזור מודיעין ונופפנו לחיילים שסוגרים שם שבת. כשהייתי קטנה סבתא שלי הייתה אורזת שקית מיוחדת עם חטיפים ושוקולד לחיילים שבמחסומים ומחלקת להם את זה כשהיינו מגיעים. היום כבר לא עושים דברים כאלו, רק מנידים בראש להראות שאנחנו בסדר ומחייכים אליהם את חיוך "אני משלכם, אח שלי" כדי לעבור מהר. יעקב מתחיל לדבר על זה מיד אחרי שהחייל האחרון נעלם במראה האחורית. אולי הגיל הצעיר של החיילים הזכיר לו, אולי זה נושא שאליו מגיעים רק דרך שתיקות מביכות.

"אני לא מצליח להבין איך אף אחד לא ראה את זה. בבית הספר? במשפחה? הרי הייתה לה עובדת סוציאלית צמודה אליה, איך היא לא שמה לב?" הוא זועם, מחפש אשמים. אני מבינה אותו. זה הסמול-טוק הכי לוהט במדינה בימים האחרונים. קוראים את הפורנוגרפיה הקלה בעיתון ורצים לספר לחבר'ה. המניות של 'פוקס' ושות' בטח שילשו את עצמן בשבוע שחלף. הרי יש לפחות 13 בני טובים שמדגמנים את מיטב קולקציית חורף 2009-2010 באולמות בית המשפט, מינוס בר רפאלי. אני רוצה להגיד לעצמי שהם יושבים עכשיו כפופים כי הם מתביישים בעצמם. באטימות שלהם, בידיעה שאם חבר שלכם מציע סיבוב חינם על הבחורה ההיא, כדאי אולי לשאול למה ולא רק מתי. אבל זה יהיה לשקר לעצמי. הם לא מתביישים. רק מקווים שלא יראו את הפנים שלהם. שהחיים שלהם לא יהרסו.
**
נובמבר 2006, אחד מבתי הספר בדרום העיר ואני עומדת מול כיתה של בנות 15 יותר בוגרות ממה שאני אהיה אי פעם.  אחת המורות ראתה לפני שבוע גרפיטי בחצר. משהו סמלי, קטן, בטח כמו שהיה בבית הספר שלכם. "איילת הזונה" או "שרון הנותנת". היא צעירה המורה הזו, מעורבת, עדיין לא עייפה,  והיא זו שהזעיקה אותנו. אני כותבת אותנו, כי זה מה שלימדו אותי במרכז הסיוע של נפגעות תקיפה מינית ואונס, שאת חלק ממשהו. תמיד. שאת אף פעם לא לבד. אנחנו שתיים ואנחנו מפרידות את הבנות והבנים ומתחילות להעביר שיעור על תקיפה מינית. אני יושבת במעגל מולן וכשהמנהלת נכנסת לבדוק אם הכל בסדר, לוקח לה כמה דקות לזהות אותי. אני נטמעת בהן עד כדי כך טוב. השיעור עצמו הוא סיוט. הן חושבות שהמורות קצת הגזימו ו"הכל בסדר, סתם כמה ילדים עושים צחוקים", מינימום שיתוף פעולה. אני מסיימת אחרי 45 דקות של תסכול וכותבת את המספר של המרכז על הלוח, כמו שלימדו אותי. "1202 , 24 שעות ביממה" אני אומרת להן, אבל הכיתה כבר ריקה.

אני נפגשת עם הבחורה השנייה בחוץ, גם עם הבנים לא היה להיט. שתינו ממהרות לעלות להר הצופים, יש שיעור בצהרים שאסור לנו להחמיץ. לפני הנסיעה הארוכה אני קופצת לשירותים, ליתר ביטחון. אחת הבנות שהייתה בכיתה ניגשת אלי. היא לא משכה תשומת לב ולא שתקה יותר מידי. אני דווקא זוכרת שהיא אמרה כמה דברים מעניינים בדיון, אבל אתם יודעים, לא התעכבתי. היא שואלת אותי מאיפה הנעליים. אנחנו מתעכבות שם עוד רבע שעה, מדברות על כלום. כמה בנות נכנסות לשירותים ומסתכלות עלינו בחשד, אנחנו ממהרות לצאת משם. אני נותנת לה את המספר שלי. "יש לי כמה בגדים שאולי יתאימו לך, תתקשרי אם תרצי".

אחרי חודש יש לי כבר שברי עלילה. היא מספרת לי על חבר של אחיה הגדול. ושהוא אוהב אותה, למרות שהיא לא בטוחה שהיא אוהבת אותו. ושהם עושים דברים ולפעמים זה כואב. ואסור לה לספר לאחיה. ולפעמים היא אומרת שהיא הולכת לחברות והיא הולכת אליו והם שותים ולפעמים גם חברים שלו באים וזה נחמד, להיות קצת גדולה, כי אחיה אף פעם לא מרשה לה להיות עם חברים שלו. הסיפור הזה גדול עלי ואני מבקשת את רשותה לספר למדריכה שלי. היא מסרבת ונעלמת לכמה שבועות. אני מתייעצת עם הפסיכולוגית של המרכז והיא אומרת שאי אפשר להכריח אף אחת. שזו החלטה שלה. היא מתקשרת בסוף, מדברת איתי שעה על כלום ומנתקת. "הכל בסדר". יותר אני לא שומעת ממנה.
**
אנחנו כבר בכניסה לבגין. יעקב מספר שגם אצלו בבית הספר הייתה "הנותנת". כולם ידעו. זה תמיד ככה. תמיד יש מישהו שכולם יודעים שאיתה אפשר. אני מזדעזעת. במלוא הצדקנות המזוייפת שלי. מתחילה לנאום לו שאין דבר כזה ואף בחורה לא רוצה להיות הנותנת. אבל גם אצלנו בשכבה הייתה כזו ואני קינאתי בה בטירוף, כי תמיד היו מסביבה בנים ומסביבי לא. והמצאנו עליה סיפורים וקראנו לה שרמוטה ולא חשבנו שנייה למה היא עשתה את זה וכמה היא באמת רצתה.

יעקב לא יודע מה קרה עם הנותנת של השכבה שלו. "בטח התחתנה, עשתה ילדים. כמו כולנו". אני חושבת על ה"נותנת" שלי וזוכרת שראיתי בפייסבוק שאמרו עליה שהיא חזרה בתשובה וכמה זה מצחיק, זאתי שהייתה הולכת עם כל הציצים בחוץ ועם כולם ותמיד ידעו שכיף איתה, מבלה עכשיו רק עם בורא שמיים ועם עצמה. ואני מבינה שלא הייתי צריכה לקנא בה ושעכשיו אני גם לא צריכה לרחם עליה. רק לשים לב.

יום שבת, 27 בפברואר 2010

וואלה? חמישים? את נראית הרבה פחות!


"בוהן זה השם האמיתי שלך?"
(אין כמו שאלות באימייל, אין!)

צופים יקרים, ערב זך, ערב צח. ברוכים הבאים לפוסט החמישים שנכתב בערבו של פורים, החג האהוב עלי ביותר. אחרי שמדדתי את כל תכולת הארון שלי והתלבטתי קשות בין להיות נערת פין אפ, בטי המכוערת או היצור החמוד ההוא מקטקטים, הבנתי שאני בעצם נמנעת מלכתוב את הפוסט הזה. לעזאזל, אפילו שקלתי להתחיל את הכתבה ההיא, שאני דוחה כבר חודשיים, בשביל לא להגיע לרגע הזה. אתם מבינים, בתור נערה עובדת (בתעשיית התקשורת הישראלית, תרגיעו) אין דבר שאני שונאת יותר מכתיבת סיכומים. תנו לי להתהלך בקור של חמש מעלות שרק תחתונים לגופי (מה שסביר להניח יקרה, כי הערב מסיבת התחפושות של העבודה, או-יה!) ולא לסכם את מעשיי עד כה ולהתרפק בנוסטלגיה. ובכל זאת, הבטחתי ועל כן אקיים.

לפני מספר שבועות פניתי אליכם בתחינה לשלוח לי שאלות לפוסט הנ"ל. ההיענות הייתה מסחררת ואכן, שלושה מיילים שונים (!) נחתו בתיבת המייל שלי. ההיענות המועטה הזו אישרה מה שידעתי כבר מזמן - אני כותבת רק בשבילי ובשביל מאמא בוהן וטוב לי את זה. מי צריך תהילה? מי צריך קוראים? מי צריך תגובות נאצה שמאיימות לעקור את מטעי הזיתים מהחצר שלי (ע"ע פוסט שמלאנים, נמאסתם?) יש לי את עצמי ואת עצמי בלבד! ועם זה, ננצח.

למה בעצם את כותבת את הבלוג?
(אלין, נווה אילן)
ובכן אלין יקרה, זו שאלה מאוד מהותית והאמת, קצת הפתעת אותי. מדוע בחורה שמתפרנסת מכתיבה, כלומר, כל עוד היא לא מורידה שוטים של ערק ורואה עונה רצופה של הכל דבש ב-VOD (היי, יש מבצע וקר בחוץ!), תבחר לעשות זאת גם בזמנה הפנוי? הרי הדבר מקביל לגבר שמתפרנס מאיסוף זבל ואז מגיע הביתה ומתחיל לעשות פאנלים! ובכן, אני מאד נהנית בעבודתי, שמאפשרת לי ביטוי, יצירתיות ואפשרות לאתגר את המוסריות שלי בכל יום (שלא לדבר על האנרגיה שאני משקיעה בהמצאת תירוצי דד ליין) אבל אני לא כותבת את מה שבאמת אני רוצה. כאן זו האפשרות היחסית יחידה שלי לכתוב באמת את כל השטויות שעוברות לי בראש בלי עורך (ועל כן לעיתים אני מאבדת את חוט המחשבה באמצע הפוסט) או יועץ לשוני (הממ, שגיאות הקלדה מישהו?) ובלי לדאוג האם מישהו אחר יאהב את זה ויאשר את זה לפרסום. אני פשוט עושה מה שבא לי. הא-הא-הא!

אוקי, ועכשיו באמת?
(ג'ק המרטש, לונדון)
טוב, נו, אני נרקיססיטית, אגואיסטית, צנטרליסטית שמרוכזת בעצמה ובעולמה הכאוטי הקטן. הבלוג הזה נועד להכשיר את דעת הקהל עליי (שתהיה חיובית, הא? דיר באלק) עד ליום שבו תכריזו עליי כמלכתכם ותיכנעו לשלטון העריצות של הבוהן. תעריצו אותי, אני מדהימה!

איזה בחור את רוצה?
(way to yellow, Tel Aviv)
טוב, כידוע אני בחורה שיותר קל להוציא ממנה את המשקל האמיתי שלה מאשר מחמאה לקולגות, אבל השאלה הזו הגיעה מספי שמפעילה את הבלוג המקסים http://way2yellow.blogspot.com/ הזה ומחזקת אותי ברגעים הקשים. אחוות בלוגריות זה נחמד, אני מקווה שלא אדרדר מפה לאחוות בני אדם וכאלה.
אז איזה בחור אני רוצה? ובכן, אחרי כמה וכמה מפלות רומנטיות כואבות של החודשים האחרונים, אני חושבת שעידכנתי מחדש את ההגדרות שלי. אנסה לא ללכת פה על דרך השלילה (לא אלכוהוליסט, לא כזה שרוצה למדוד את הנעליים שלי, לא נשוי. ושוב, אנחנו מדברים פה רק על החודשים האחרונים) אלא על דרך החיוב.
אני רוצה בחור שיצחיק אותי. שישים לב לפרטים הקטנים שמרכיבים את האישיות המטורפת שלי, שיהיה מספיק אינטילגנטי להדרדר לשיחות נוסנוס ועם המון ביטחון עצמי כגבר. עם כל השאר, אני אתמודד. (וגם זין גדול לא יזיק, יו נואו).



כבר מספר חודשים כואב לי כשאני עושה קקי.כפי שאת וודאי מדמיינת לעצמך, חוסר הנעימות הפיזי אותו אני חווה לעיתים מדיר משנתי, אך ענן המיסתורין האופף את טבע הבעיה הוא המטרד האמיתי.הרומנטיקן שבי רוצה להאמין שהתסכול ממנגנוני החברה המודרנית והמצוקה אותה אני חש על רגשות הניכור מההמון הסובב אותי הם המכרסמים באחורי, אולי פשוט יש לי טחורים?
(עמר, ירושלים)
ובכן עמר, הסתכלתי קצת בתמונות שלך בפייסבוק (אל תזלזל בכוחה של עיתונאות חוקרת) ובהחלט נראה כאילו אתה סובל מכאבים עזים באיזור התחתון של גופך. שמתי לב לעוד כמה בעיות חיצוניות, אבל קטונתי מלהציע להן פתרון, אולי כדאי לפנות לרופא מומחה. אינני יודעת אם עליך להאשים את מנגנוני החברה המודרנית. נדמה שבימים אלו אנחנו מזדעקים לתלות את האשמה בבעיותינו בגורמים חיצוניים: ניכור, כלכלה כושלת, מערכת חינוך לא מתפקדת, ארץ נהדרת כבר לא מצחיקה,  ואני אומרת די! מספיק! קח אחריות על חייך! כואב לך התחת? תפסיק להשתכר במסיבות של הומואים! וחג שמח.

באמת כל מה שאת כותבת קורה לך?
(רז, באר שבע)
ובכן רז, אני אוהבת לחשוב שאני כותבת בלוג מבוסס מציאות. כלומר, אתה מכיר את שמישהו אומר לך משהו ממש שנון ומגעיל ואתה נותר שמוט פה? ואז כל הדרך הביתה, כשערסים משמיעים לידך שוב ושוב את אותו שיר דבילי שהוא בעצם עיבוד של שיראל שהוא בעצם פארודיה על תמיר גל שהוא בעצם עושה מחווה לאייל גולן- אתה חושב מה היית אומר לו? ואיך היית צריך לענות לו? ולעזאזל, למה לא חשבת על זה אז? אז זה בעצם הבלוג הזה. רוב הדברים באמת קורים לי (לצערי) ולפעמים אני מגזימה אותם מעט לצורך האפקט הקומי. לפעמים זו פשוט הדרך שלי להתמודד עם דברים.

את כותבת המון על מחלות ובתי חולים, זו היפוכנדריה, או שאת ממילא עם רגל אחת בקבר?
(כבר סתיו עכשיו, תל אביב)
אין ספק שאני חושבת שהיפוכנדריה זה סקסי. יש מעט מאוד דברים שמתחרים בבחורה ששוכבת על המיטה, פיג'מת פינגוונים מפלנל לעורה והיא רוטנת בכעס "אני הולכת למות! מהר! תביאו לי דפים, אני צריכה לעדכן את הצוואה". כל עוד זה לא נמאס על מאמא בוהן, אני מתכוונת להמשיך בטריק הזה עוד הרבה זמן. ועכשיו ברצינות, יש לי מערכת חיסונית שמזכירה את רמת התברואה בהודו. מספיק שמישהו יתעטש באותו חלל סגור שאני נמצאת בו ותוך יומיים אני מאושפזת בשערי צדק עם חשש לדלקת ריאות חמורה. תוסיפי לזה את העובדה שאני מאמינה מאוד באנטיביוטיקה, כדורים ושאר מריעין בישין ותגלי שיש רופאים שכבר לא צריכים את הכרטיס המגנטי שלי. הם פשוט מקישים על מקש "בוהן" המיוחד שנמצא להם במקלדת.

את חושבת שביבי הוא ראש ממשלה טוב?
(שרה, קיסריה)
בואי נגיד ככה, לקח לי הרבה זמן לחזור למעגל השמלאני המחבק שממנו הודרתי בבושת פנים אחרי הפוסט ההוא ואני לא מתכוונת להרוס את זה בשום התבטאות פוליטית יוצאת דופן. ואם שואלים אותך, התנחלויות זה פיכסה ויאללה בית"ר.

מה הדבר הכי מפתיע שקרה לך בעקבות הבלוג?
(רוצח השמרים, מכון וויצמן)
האמת, זה קרה ממש בשבוע האחרון. נחת בתיבת המייל שלי מכתב מאוד מזמין מאחד עורכי חדשות הבוקר שרצה לשוחח איתי בעניין הבלוג. אני כבר דמיינתי איך הוא מזמין אותי לאולפן, זהותי נחשפת (לא ממש, כי ביננו, מי צופה בחדשות הבוקר?) ומפה לשם אני הופכת להיות סיוון רהב-מאיר החדשה, רק בלי להיכנס להריון כל שנה. לרוע המזל, מסתבר שזו הייתה הצעה חד פעמית שהוגבלה לחמש שעות הקרובות מהרגע שנשלח המייל והקריירה הטלוויזיונית שלי תיאלץ להישאר בהקפאה, לעת עתה.

יוצא לך לסגור חשבונות אישיים דרך הבלוג?
(תלתול תעלול)
הממ, אני ממש משתדלת שלא. יש כמה אנשים שכמובן יודעים מי אני וקוראים את הבלוג, אז לפעמים אני מעבירה מסרים סמויים, מה שנקרא בעגת המקום 'בדיחות פנימיות' שמוזכרות בכתיבה (ע"ע איזכור הפונצ'ו ואת יודעת למה אני מתכוונת). אני מושפעת מאד מחברותיי וחבריי ולפעמים יש מקרים שאני מבקשת מהם רשות לכתוב על דברים שהם עברו בבלוג. בכל מקרה, כל השמות, המקומות והגילאים עוברים שינוי כל שהוא כדי לא לפגוע בפרטיות של אף אחד. זה שאני זונה של תשומת לב, לא אומר שגם אתם צריכים לסבול מזה.

כמה זמן לוקח לך לכתוב פוסט?
(מאמא בוהן, יקירת הבלוג)
הממ, זו שאלה מעניינת (תמיד כשרוצים להרוויח זמן מול מראיין יש להגיד "הממ, זו שאלה מעניינת. המהדרין אף חוזרים על השאלה). כמה זמן לוקח לי לכתוב פוסט? עקרונית, אני מתחילה לכתוב אותו בראש כשיש לי רעיון וזה קורה בדרכ במקלחת או באוטובוס. אני יכולה לשבת מול המחשב ולהנפיק תוך חצי שעה טקסט נחמד ביותר, אבל לרוב זה לוקח לי יותר. יוצא לי הרבה לכתוב שש-שבע פסקאות, למצוא בתוכן משפט אחד ויחיד שאני אוהבת ולהתחיל ממנו סיפור חדש לגמרי. יש לי גם המון פוסטים בלתי גמורים שהתחלתי ואיבדתי את הסבלנות באמצע. אולי יום אחד אני אעשה מקבץ שכזה, שאקרא לו "כל ההתחלות הגרועות".

אז תגידי, את באה לפה הרבה?
(נאט, גבעתיים)
פעם בשבוע, לפחות. כדאי להישאר.

יום חמישי, 25 בפברואר 2010

'Tis the season to be slutty, la-la-la, la-la-la-la*



"אני רוצה להיות כאילו נזירה, אבל נזירה סקסית"
(בזאר במדרחוב, תחילת השבוע)

שנה שעברה אירעה תקלה מבצעית בבית בוהן. אני, שמכינה את התחפושת שלי חודשים לפני, כולל רכישת בדים, אביזרים, תפירה, הדבקה, קללות וסקיצות- שקעתי בפרויקט מקצועי מטופש והגעתי לערב פורים חסרת נשימה ויותר גרוע - חסרת תחפושת. זו היה כשל מבצעי בדרגה חמורה. מה שנראה בביתנו "הפאק הזה עליי". הרי כל שנה אני מייצרת ציפיות כאיש מוסד בינוני בחופשה באירופה ומביאה תוצאות ואילו השנה, אני עומדת לאכזב. אין מקוריות, אין תחפושת. אין תיכנון מוקדם ולעזאזל - איפה מכונת התפירה המזדיינת שלי? "אמממממממממממממממממממא, מי גנב לי את מכונת התפירה המזדיינת שלי?"

אמא בוהן הגיעה לסלון. בעיניה היה המבט שאומר "שיט, היא שוב מטורפת", אבל אני התעלמתי. לעזאזל, אין לנו זמן עכשיו לשטויות האלו של :"האם זו באמת הבת שלי ואולי הייתי צריכה להניק אותה יותר כשהיתה קטנה", אנחנו במצב חירום. אין לי תחפושת. "בוהן, תנשמי עמוק" היא ניסתה להרגיע " יש לך דימיון שצריך ריסון תרופתי, אני בטוחה שתצליחי לחשוב על משהו".

למזלי, ובעצם למזלה, נזכרתי שקראתי איפשהוא שטים ברטון השתלט על פרויקט עליסה בארץ הפלאות והיי, תמיד רציתי להיות עליסה. שמלה תכולה מברנרד שבקושי נסגרה עלי, גרביונים לבנים, נעלי מרי ג'ין, מפת שולחן שהפכה לסינר, פפיון שחור בקארה, שעון כיס וארנב (כי תמיד יש לי ארנב פנוי בבית) ונראיתי פורימית. טסנו למסיבה בחניון הלאום, קפאנו בכניסה, שילמנו חצי משכורת סטודנט ונכנסנו רק כדי לראות אותה, את עליסה.

"יואו, איזה קטעים" היא אמרה לי "את גם עליסה. אנחנו תאומות!". טוב, לא ממש. כי היא הייתה במיני כחולה, איזו גופיה שאיפשרה לפיטמות שלה לקרוץ לי, ביריות לבנות מרשת וסרט בשיער, אלא מה. לידה עמד הבויפרנד, לפחות אני מקווה שהוא היה איתה במינימום קשרי יזיזות ושהובטח לו פיצוי הולם, כי הוא הולבש בתור ארנב, כולל האוזניים והזנב. "זה ממש חמוד" אמרה לי אליס ואני רציתי למות. מעולם לא הרגשתי לבושה כל כך.

שתבינו, אני לא בחורה שנוהגת להתלבש יותר מידי. אם אלוהים נתן לך קליוויץ' מספיק יפה, חובה עלייך לחלוק אותו עם העולם, זה מה שאני תמיד טוענת. ובכל זאת, במסיבה הזו, שלהזכירכם התארחה בחניון נטוש בקור של 7 מעלות בצל, הרגשתי קצת, איך לומר, חסודה? בנות (נשים?) מכל הגילאים, צבעים והמידות הדגימו יפה איך ניתן לשפר את מערך יחסי הציבור של רוב מקצועות הצווארון הכחול. חסרות לנו אחיות? ספרניות? מלחיות? שוטרות? מלצריות על סקטים? מלכות סאדו? שטויות. פשוט תשלחו את הבנות הללו לביתני הגיוס הנכונים ותראו איך שיעור ההתגייסות קופץ פלאים. אגב, גם חיילות צה"ל ישמחו לשדרוג סקסי. אין כמו סוודר קצינות עם גרביוני תחרה. באחריות.

לשם שינוי, בסיטואציה הנוכחית, אני הייתי הבעיה. הרי היה לי נורא קל לתפוס פה את עמדת ה"אוי אוי, איך הפך החג הזה לחג השרמוטות. איפה הימים שבהם אסתר המלכה ממש לבשה משהו ולא סתם הדביקה כוכבים על הציצים", אבל זו תהיה צביעות כי:
א. הרי בכל מקרה בעוד כמה עשרות שנים בעת שאהיה עסוקה בצביעת שיער שיבה וספירת צמיגי שומן, אני מתכננת לשלב גם כמה קינות על אובדן הערכים של הנוער כיום ולמות מקנאה על האומץ ומנגנון החום-קור המשובח שלהן, אז למה להתחיל עכשיו?
ב. גם אני רוצה! גם אני רוצה להיות לוהטת! גם אני רוצה שכבת רוק מעריצה\חרמנית בכל אשר אלך, גם אני רוצה להיות חתלתולה פראית ולהתעוות על הבמה בחושניות בלי אביזרים מפגרים שאמנם שומרים על אמינות הדמות, אבל ראבק, ניסיתן פעם לרקוד עם כנפיים של מלאך??!?

אתם יודעים למה הן מתלבשות ככה? למה אנחנו מתלבשות ככה? כי אנחנו יכולות. כי אנחנו כוסיות. כי זה כיף. כי את קורעת את התחת בפילאטיס (הן, אני לא מתקרבת לזבל הזה) ונמנעת משוקולד בדיוק בשביל להשוויץ. הרי כל הזמן מצפים ממך לחנוק את המיניות שלך עד לפיתוח הפרעת אכילה בינונית. לשנוא את עצמך שאת לא מספיק רזה, לא מספיק יפה, לא מספיק נשית, לא מספיק מושכת והנה מגיע החג הנהדר הזה, מלווה באלכוהול וממתקים ומאפשר לך לחגוג את הגוף שלך בפראות ולגלות שוואלה, בזוית הנכונה, מחוך מויניל עם רוכסן במפשעה דווקא מתאים לך.

פורים הוא הוא הדבר הכי קרוב לאורגיה המונית שהדת היהודית מאפשרת לנו. הכל בחוץ, הכל סקסי, הכל נראה טוב ומדהים (ותודה למועדונים על תאורה מטשטשת!). תסתכלו פעם על הבנות האלו, שרוקדות לידכם במסיבה. הן נראות סובלות? או.קי, אז יש בדים שיותר נוחים לגוף מנגיד, פלסטיק ורשת, אבל עדיין, איזה כיף לנענע את כל מה שאפשר בלי לפחד שרואים לך את הצלוליטיס. הרי אפילו הדסה, הממזרה הקטנה, לא השתלטה על המשרה ליד אחשוורוש בגלל שידעה לפתור בהצטיינות תרגילים בטריגונומטריה. לא, היא שמה קצת רוז', קיפלה קצת את החצאית ויאללה חיינדלך. ושתי? שתישאר קפוצה ופריג'דית, שיהיה לה בכיף.

נמאס לי מההתחסדות הזו, מציקצוקי השפתיים כשעולה עוד ילדה בת 17 עם בגדים מינימלים ונצנצים בעיניים לאוטובוס. האלו? פורים, מותר. הרי כל רגע אחמדניג'ד יכול להתחרפן, מישהו יכול להחליק עם המשאית ולהרוג משפחה שלמה, אחר יחליט שמתחשק לו להטיס את הטרקטור שלו לתוך המדרחוב על קבוצת ילדים מחופשים וההוא בהנהלה יחליט שדווקא זיוף הדרכון שלך יכול לעזור לו בכניסה לדובאי. פעם בשנה מותר לנו לחגוג. במצווה. בהקצנה, במיניות, בצבע. לפתות ברישיון בלי לפחד שמחר יכתבו על הקיר בבית ספר שאת זונה, כי גם מלכת הכיתה עושה בדיוק אותו דבר.

לא מתאים לך? מעדיפה תחפושת מושקעת? בגדים רחבים? להתלבש ממש לפי רעיון מוגדר ולא סתם להחליט שאת חתולה (במעליל)? לכי על זה. תלבשי מה שבא לך, תתאפרי איך שאת רוצה ותרקדי איך שמתאים לך. זה פורים, מותר. אני אישית, עוד לא יודעת בדיוק למה אני מתחפשת. זה נע כרגע בין סוכנת מוסד, זורו (או כמו שאני אקרא לה 'זארה') או ליידי גא-גא. המשותף לכולן? בגד גוף צמוד, גרביונים שקופים ומגפיים מעל הברך. את השאר אתם יכולים לדמיין.

ובאמת, לפעמים חבל, שלא כל יום פורים.
_
* ותודה ליעלי על הכותרת.

יום שלישי, 23 בפברואר 2010

בהליכי פרידה, שיחה דימיונית עם עופר עייני.



"את לא מבינה, אני אוהבת אותו!"
(איך את תמיד נשמעת כמו תסריטאית של טלנובלה סוג ז' אחרי פרידה?)

עופר עייני ואני מסתדרים מצוין, לפחות בראש שלי. שני אנשים קטנים, דקים (לא בחורף!) עם מודעות עצמית חריפה נגד עוולות חברתיות ויכולת מופלאה לגרום להרבה מאד אנשים לא לעבוד באמצעות נאום קטן אחד. "תקשיב" הייתי אומרת לו בפגישה הדימיונית שלנו "כל הכבוד לדאגה לזכויות העובדים, פנסיה והקטע החמוד הזה שאתה מחזיק את המשק בביצים, אבל בוא נדבר ת'כלס". והוא מסתכל עלי בעיניו החומות, דרך משקפי הדולצ'ה שלו ומתלחש איתי בפינות אסורות בנמל אשדוד, היכן שארגוני עובדים אמיתיים נפגשים ויודע שאני הולכת להביא לו את ההצעה של החיים שלו. משהו שיהפוך אותו ליקיר ארגוני הנשים, הבלוגריות וסתם בנות שקונות בזארה. "עייני עיוני" אני מתרפקת על אוזנו הכמהה לידע "מה עם ימי מחלה ללב שבור?"

הוא לא מבין בהתחלה, ככה זה גברים. קודם כל "לא" "למה צריך את זה?" "כמה זה עלה לך?" ו"את מגזימה". אבל אני עקשנית, אני. "תקשיב עופר, אגב, אמרתי לך שעופר זה שם מאד יפה? הימל"שים (ימי מחלה ללב שבור, תנסו לעקוב פה) , הם חיונים מאין כמוהם! למשק! לכלכלה! לפדיון היומי! למורל העובדים! לי! זה לא סתם תרגיל ביחסי ציבור, שגבר יפה מוצלח ועוצמתי שכמוך בכלל לא צריך, זה למען מדינת ישראל!". הוא מהנהן קצת, בריפיון, הבעת אי חשק על פניו ואז הולך למקום שבו כל בחור בחליפה יקרה מידי הולך "תני לי לחשוב על זה קצת".

 אין פה מה לחשוב. בחורה צריכה את הימל"שים שלה. את הזמן לכאוב, להיות עצובה, להביך את עצמה בפומבי. איך אפשר לעשות את כל זה וגם לתפקד בעבודה? איך את יכולה לענות לטלפונים שכל מה שבא לך זה להתקשר אליו ולשמוע את הקול שלו? איך את יכולה לנהל ישיבות הנהלה על המאזן החודשי כשפשוט בא לך ללכת הביתה ולהסניף את החולצה שלו? איך את סוגרת בוקינג לחודש הבא שבעצם רק שירי פרידה מתנגנים לך נונסטופ בראש?

"עופריקו, אני יכולה לקרוא לך עופריקו? זה הרבה יותר מורכב מזה. בוא אני אספר לך על סדר יום של בחורה עם לב שבור ואתה תגיד לי איך אפשר לדחוק לרשימה הזו תיוקים, בדיקת חולים או הפקת תוכנית טלוויזיה. קודם כל אתה קמה בהרגשה שמישהו עבר עם מחורר על הלב שלך. המחשבה הראשונה שמלווה אותך בבוקר זה שהיום אין. היום הוא כבר לא בחיים שלך, אין טלפונים, אין הודעות. את מדשדשת לאמבטיה, מנסה להטיב את הגומי של הפיג'מה ונזכרת בערפול איך אתמול אכלת חבילה שלמה של במבליק וזה כנראה הצמיג החדש שלך. במפתיע, לא אכפת לך. את מתחילה להתארגן לעבודה ואז נזכרת שאין טעם. הופ, את בחזרה במיטה, עוצמת עיניים ומתחילה לשחזר את רגעי ההיי לייטס שלכם"

"רגע, אז בעצם היא מאחרת לעבודה סתם!?"

"עופר, זה לא סתם. היא מתמודדת עם פרידה, זה מה שאני מנסה להגיד לך! בשלב מסוים היא תקים את עצמה, אל תדאג. תשים שיר עצוב במחשב (באופן אישי אני מעדיפה לשמוע ברי סחרוף בהופעה חיה, אבל זו סטייה פרטית בהחלט) ותגיע לעבודה. יהיה לה מבט מזוגג בעיניים, אולי הן קצת נפוחות, בכל זאת, בכי עושה את זה לאנשים והיא תשב מול המחשב. תבדוק מה קורה איתו. בטוויטר, בפייסבוק, במייל, בוואינט, כי אולי הייתה תאונת דרכים"

"כלומר, חצי שעה על הבוקר היא מבזבזת על עניינים אישיים?"

"איזה חמוד אתה. חצי שעה, בסדר. שיהיה חצי שעה. מה שעושה לך טוב. אבל לקראת 12 היא מתחברת לצ'ט ומגלה שגם הוא מחובר. כמות האנרגיה שמופנת לשאלת 'האם לפנות אליו או לא' יכולה לפתור כמה וכמה בעיות אנרגיה של מדינה קטנה במזרח התיכון. בסוף היא מחליטה לאזור אומץ 'קיבינימט, כולה צ'ט' היא מרגיעה את עצמה ושולחת לחלל הוירטואלי 'היי'. ואז הוא לא עונה. ומתנתק. ונעלם לגמרי. הפסקת בכי בשירותים. שלוש חברות, כולל המזכירה החטטנית מהנהלת חשובנות שאין לה חיים אישיים, מלוות אותה לשם, מגישות טישו ומקללות אותו בדבקות שיעית. הוא מז'ה לא שווה אותך, תאמיני לי, כמוהו יש עוד מיליון וגם סתם, זה לא היה מגיע לחתונה, הזבל מאנייק הזה"

"אז עכשיו חצי משרד לא עובד בגלל השטות הזו?"

"היי, אל תזלזל בכוחות העצומים של אמפתיה נשית. כוחות כל כך עצומים שהן יוצאות להפסקת צהרים-קניות מנחמת שנמשכת עד אחר הצהרים. בסביבות 4 היא מרגישה שהיא כבר לא יכולה יותר וממילא היא לא עשתה כלום כל היום, רק ראתה תמונות שלו בפליקר וניסתה לנחש עם מי מהזונות שהוא מצולם איתן באילת הוא מתכוון להזדיין השבוע. היא חותכת הביתה ובדרך עוצרת בסופר ומבזבזת את תקציב האירוח של המשרד על כל מיני שטויות שאמורות לטשטש את הבחילה הפנימית שמלווה אותה"

"מעילה בכספי ציבור?!??"

"ובערב, אחרי שהיא נטרפת למין שינה לא שינה היא מתקשרת ליזיז שלה. ההוא עם הריח מהפה שחושב שהוא הכוכב הבא של 'צחוק מהעבודה' והוא יבוא לנחם אותה ויחשוב שיהיה סקס אבל היא רק תרצה לדבר על כמה שהיא מתגעגעת אליו ואיך הוא היה מחייך שהיא הייתה מנשקת אותו בקצה של הפה ועוד כל מיני דברים קטנים שלא מעניינים אף אחד חוץ ממנה והיזיז הזה יתייאש בשלב מסוים ויגיד לה 'טוב אז מאוחר ואני רואה שאת במצב לא משהו ונדבר, מתישהו, תתקשרי, אם בא לך ואגב אני מופיע בחמישי על בימת חובבים, תבואי כי צריך קהל תומך' והיא תהנהן ולא תשמע מילה ממה שהוא אומר ותרדם בשלוש בבוקר ולא תקום למחרת ותשכח לעשות את הפרזנטציה והחברה תפסיד את העסקה עם האירים. האירים, עופר! אלו שכועסים עלינו בגלל הדרכונים, האם אנחנו באמת צריכים עכשיו עוד תקרית דיפלומטית?"

"הממ, תקשיבי, זה מתחיל להישמע הגיוני. אישה בפרידה היא ממש סכנה לציבור"

"בעיקר לעצמה, מותק, בעיקר לעצמה"

"אז מה את מציעה?"

"ימל"שים. כמו ימי מחלה, אחד לכל חודש. על כל חודש שבו אהבת אותו, תקבלי ימי מחלה מהמדינה שבהם תוכלי להתאבל בשקט ובפרטיות של ביתך, עם האפשרות לשלוח אותות מצוקה לעולם החיצוני לתמיכה. אתה יודע, אס.אמ.אסים לחברות, אימיילים בתפוצה משרדית עם הכותרת "מיקו המאנייק" ואולי איזה פוסט או שניים עצוב. אבל אתה יודע, אני סתם מציעה פה הצעות"

"את יודעת מה" הוא אומר ומסדר את העניבה "תני לי לחשוב על זה".

יום שבת, 20 בפברואר 2010

מיקו ואני



"יפה לך ככה, פזור"
(מיקו משנה סדרי עולם)

מיקו אוכל סביח באותה תשומת לב שאנשים אחרים מפרקים כרומוזומים. אנחנו יושבים עכשיו באחת הסטקיות בצומת פת, אלו עם השולחנות הדביקים והנסורת על הרצפה, אוכלים צ'יפס שהמילה 'שמנוני' היא מחמאה בשבילו. הוא מעלעל את החציל בפה, משחק עם הטחינה, כל הפנים שלו אומרים הנאה מרוכזת ומדוקדקת. אני מעדיפה להתעמק בעיצוב הפנים, לתת קצת צל"שים על בחירת המקום, בכל זאת, חזקי את הגבר שלך. "נורא מגניב פה" אני אומרת למיקו "כל העיצוב רטרו הזה והנסורת על הרצפה. מאוד שיקי". "בוהן" הוא אומר לי ודוחף מלפפון חמוץ לפה "זה לא נסורת, סתם לא ניקו פה".

רפלקס ההקאה שלי כבר מתורגל. אלו החיים עם מיקו, הקאבוי העירוני שלי. חסר נימוסים, חסר חוש אופנה, חסר הכנסה שלא מגיעה בשטרות מגולגלים מתא מטען של מישהו, אבל מה - גבר! אתם צריכים לראות את שנינו, מתהלכים במדרחוב בגאווה. גופי הקוקטי דחוף תחת זרועותיו המגודלות, אייפון-סיגריות-מפתחות-ארנק-מצית בידו הענקית ("תיק, מותק? למה שאני אלך עם תיק, מה אני, אומו?") ואנחנו מקרינים מעין זחיחות דעת כזו של זוגות מאוהבים.

"תחזיקי רגע" הוא מטיל לידי את הכבודה ופורש לאחת הסימטאות שמקבילות להלל, אלו שתמיד מריחות כמו משתנה מקולקלת. "לא מאמי! (מאמי!)" אני צועקת אחריו "מסריח שם! אנחנו תמיד עוקפות את הסימטה ההיא כי הריח הוא אללה איסתור (אללה איסתור! מי את ומה עשית עם בוהן?)". לא שמיקו שומע אותי, הוא בדיוק פותח את הג'ינס שלו ומשחרר את האבר כדי להשתין. "אההה" שומעת חצי עיר את אנחת הרווחה שלו "אני מחזיק את זה מסטקיית חצות". אני עומדת שם המומה, בכל זאת, אתם יודעים, מקום ציבורי, דרך ארץ, אבל את מיקו זה לא מעניין. "אוי מאמי" הוא אומר לי כשהוא חוזר לרחוב "עשיתי לך שם צורה של לב".

אנחנו בשלב המטמטם של יחסינו. השלב שבו את עיוורת לכל החסרונות שלו ומה שכן חודר דרך הפרומונים וההורמונים זוכה אצלך לשיפוץ יסודי בתודעה. קצת כמו ללכת עם משקפי שמש בחושך. "הוא נורא רומנטי" אני מטפטפת לשירי בטלפון "את יודעת שאתמול הוא צייר לי לב?". שירי לא ממש מגיבה. "ויש איזה שיר נורא יפה שהוא כל הזמן שר לי, 'אהובה שלי, אני מרגיש איתך כמו מלך העולם, הו מתוקה שלי, אהובה שלי, בלעדייך אין לי זכות קיום, אנ'לא קיים' של דודו אהרון!"

"רגע, רגע" משתאה שירי "זה הטרוטון הנוראי שיש לך בסלולרי? את יודעת שבגלל זה הפסקתי להתקשר אלייך? תשני את זה ומיד". קנאית, אני מנתקת לה. זאתי גם כן, לא תזהה קלאסיקה גם אם זה יהיה כתוב לה על הנס קפה קלאסיק שהיא שותה ומשלשלת מהצבא. זה הכי רומנטי שירים. הייתה מתה שמישהו ישיר לה "בשבילך אקטוף את הירח, בשבילך אחצה את הים ואם גם צריך, אנצח כל צבא שבעולם".

רק על השורה הזו הסכים פאפא בוהן להכניס אותו הביתה בארוחת שישי. "יש לו עבר קרבי?" שאל אותי בשקט בזמן שמיקו החמיא לאמא שלי על הגונדי. "הממ" אמרתי כדי להרוויח זמן. הייתה לי שיחה כזו עם מיקו לפני כמה ימים. שיחת ה'מה עשית בצבא?' שאני כל כך אוהבת. "אבא שלי לא אוהב משתמטים" הזהרתי אותו "ויותר גרוע מזה, ג'ובניקים". "אל תדאגי" הרגיע אותי "עשיתי שבוע-שבוע". "שבוע-שבוע?". "כן" ענה אהבת חיי הנוכחית "שבוע בשייטת, שבוע בשלדג. שירות מאד קשה, מאד אינטנסיבי, לא ראיתי בית אולי 12 שעות רצוף". זה נשמע לי חשוד. שלא לומר מופרך. "הוא היה בסיירת מטכ"ל, אבא" עניתי לאיש שהשקיע את רוב המשכורת הצבאית שלו ביישור השיניים שלי ולדבריו 'מעולם לא התחרט על הפולו שהייתה יכולה להיות לו' "כן, אבל אל תדבר איתו על זה. עדיין יש לו סיוטים מהמלחמה". "גיבור מלחמה?" אורו עיניו "בוא מיקו, שב לידי, תשמע קצת מה עשינו לערבים  האלו ב-82'".

הסטטוס הרומנטי שלי החל להיראות ורוד. כבר התחלתי לפנטז איך אני עושה שמלת כלה-טווס כמחווה לאלכסנדר מקווין. איך החברים שלו אומרים לו שהוא עשה את בחירת חייו. איך אני ואמא שלו נוסעות ביחד לאור יהודה לחפש נעליים לבנות. שום דבר לא הפריע לי, לא שבר אותי. ראיתי מטרה מול העיניים. לא כשהוא התעלם מוולנטיינ'ס ("בחייאת עיוני, אני לא חוגג חגים של נוצרים, אני אקנה לך שוקולד בט' באב" וכן, הטעות במקור), לא כשהוא צפר לי מלמטה ("נו, כמה אני צריך לחכות לך?") ולא כשהוא נעלם עם חברים לאילת ולקח איתו את הדרכון ("זה חייבים לקזינו, מה זאת אומרת איפה? הקזינו באילת").

אפילו את ההשפעה שלו עלי ראיתי כמבורכת. "סוף סוף את יוצאת מהמשבצת הלחוצה שלך" אמרתי לעצמי בעודי מודדת טייץ-ג'ינס עם טוניקה ורודה. "נחשפת למוסיקה חדשה, מרגישה חלק מהעם, מדברת בשפה שאנשים מבינים. נכון, ברח לך קצת 'יושנת' ו'מקנאת' ו'מאמי' אבל כולם מדברים ככה. והחוטיני המנומר הזה שהוא קנה לך. איזה סקסי. "מבזאר שטראוס" הוא זרק לך ואת ידעת שהוא נסע במיוחד לתלפיות כדי להחליף טסות, ראה אותם וחשב עלייך. ואיך שהוא תמיד מחליט הכל, איזה נוח זה. שלא צריך לחשוב, להחליט. כמו להיות בחופש. אפילו הבגדים יותר נוחים. למה חשבת שזה מתחת לכבודך להסתובב עם כפכפי אצבע? תראי איזה כיף זה. ועוד עם הציורים האלו על האצבעות ברגליים. אין ספק, עכשיו את אישה".

אחרי שבועיים, מיקו לוקח אותי "לשיחה". "זה-זה!" אני צורחת לשירי בהודעה בזמן שאני עושה לעצמי פן ומעדכנת את הפרנץ'. "כשיודעים-יודעים" אני אומרת לה כשהיא מנסה להרגיע אותי. "עזבי עכשיו אירוסים מאוחרים, להכיר את המשפחה המורחבת. מה אנחנו, המאה ה-19? עם קצת ארגון, אני סוגרת לך על אוגוסט!". שירי מנתקת. משהו על זה שאי אפשר לדבר איתי כשאני ככה. קנאית. כשאני שומעת מלמטה את "הלב הרגיש מיד שאת זו שלך חיכיתי" אני שועטת במדרגות למטה. על הצוואר שלי יש מספיק זהב כדי להכניע מגלי מתכות תעשייתי, אבל אני לא מפחדת. ממילא מיקו לא לוקח אותי למקומות עם גלאי מתכות. "מהפלטינות בגב" הוא אומר "אה.. מהשירות" ואני מדביקה לו בוסה באמצע הרחוב. שידעו. הגבר שלי בא לקחת אותי.

אנחנו עוצרים באחת מתחנות הדלק בגילה, עם נוף יפה לבית ג'אללה. "יאללה, איך אני אוהב את המקום הזה" הוא אומר לי ואני מסמנת לי וי ענקי ברשימת "סיבות שהוא הולך להציע: הוא לוקח אותך למקומות שאהובים עליו במיוחד. אתמול כלא איילון, היום גילה!". הוא מושיב אותי על אחד הספסלים, לוקח את ידו בידי ומסתכל לי לתוך העיניים. "מה זה?" הוא שואל "שוב שירטטת עקום את האיילינר?". "מיקו" אני אומרת לו "תתרכז".

"בוהן" הוא מסתכל שוב בעיניי "אני חייב להגיד לך משהו". אני שולחת יד בהתרגשות לפה, יענו אני בהפתעה. דמעות נוצצות בעיני. נו, שיירד כבר על הברכיים. אני רוצה את החבילה השלמה. בכל זאת, אני רואה קומדיות רומנטיות מגיל שש, בפירוש מצוין שם משהו עם ברכיים ובחור כורע. "אני לא חושב שזה הולך ביננו".

"אני מסכימה! אני מסכימה!" אני קופצת עליו בנשיקות. "יופי" הוא מסכם "ת'אמת, חשבתי שתיקחי את זה מה זה קשה". מה הוא אידיוט? למה שאני אקח קשה את הצעת הנישואים שלו? הרי, אני, רגע. מה הוא בדיוק אמר?

"אתה נפרד ממני?" אני בהלם. הקוף המסריח וחסר ההשכלה הזה, אדם שאתמול ראיתי אותו בפירוש מתבלבל בלייב בין קיסם למקל אוזניים, חושב שאנחנו לא מתאימים? "אבל למה?" אני אומרת לו "למה????". "זה לא את, זה אני" הוא זורק לי את המשפט הכי דוחה בשפה העברית, זה שמומקם איפשהוא בין "אני ארפא אותך מהומוסקסואליות" של הרב מוטי אלון לבין "שירות חדרים, שלום" שנאמר במבטא זר בבית מלון בדובאי. "אני פשוט רוצה מישהי אחרת. אני צריך מישהי אחרת, חזקה כזו, שתתעקש איתי, אני אוהב ביצ'יות ואת, איך להגיד בעדינות, חמודית מידי".

חמודית? זהו, עברנו לשפת דובוני אכפת לי? "תקשיב ותקשיב לי טוב" אני אומרת לו "עזבי מתוקה" הוא נעמד ומנשק אותי במצח (!!) "ניסינו ולא הלך. שנסגור את זה בסביח?".
_
סליחה שנעלמתי. כשלים בריאותיים מנעו ממני לעשות משהו מסובך יותר מאתם יודעים, לנשום ולקנח את האף.

יום שבת, 6 בפברואר 2010

Breaking Bad



"אני לא מאמין בסטיגמות"
(מיקו משחק אותה גזעי)

לטלי יש אבחנות על האופי שלי. "את מקובעת" היא אומרת לי ולוקחת עוד מהמאפינס תותים דל הקלוריות (עאלק! אבל זה מה שמכרתי לה, אל תהרסו לי) "את פוחדת לנסות דברים חדשים, את סופר שמרנית ות'כלס, חבל". אני שונאת כשהיא עושה את זה. את ה"ת'כלס חבל". העברת האחריות המידית הזו, פלוס רחמים, על מצבך הנורא. "כן" היא בטח חושבת לעצמה בראש "אז בוהן עומדת לחגוג בתולדת, נוספו לה שלושה קילו רק באיזור המותניים והיא משלה את עצמה שמכנסי הפייטים גורמים לתחת שלה להיראות קטן. איך אני אעודד אותה? מה אני כבר יכולה להגיד? אה, כן 'חבל'. "

המבחן מיצב שהיא עושה לאישיות שלי הגיעה אחרי עוד ניסיון שיכנוע שלה לצרף אותי לחוג היוגה שלה. "יהיה כיף" היא מחייכת אלי בערמומיות "כולן בנות ואת ממש מרגישה גמישה אחר כך. מקסימום, תשבי בצד ותספרי לבנות אחרות קמטי צלוליטיס. אני יודעת כמה את נהנית מזה". ובכן, אל"ף, היא מכירה אותי, הכלבה. בי"ת, יוגה זה כמו ספורט וספורט אני לא עושה. וטלי אמורה לדעת מזה מאז שהייתי מקבלת מחזור במשך שלושה שבועות רצוף בשביל להתחמק משיעורי התעמלות. "תסתכלי עלי" אני אומרת לה "הגוף הזה לא נועד לפעילות גופנית. הוא נועד לשכיבה עצלה בשמש (ובשמש אני מתכוונת למפזר חום תקין) למסאז'ים וקריאת פראני וזואי. כל פעולה שתחרוג מהרשימה הזו תגרום, ובכן, לקריסת מערכות כללית!"

עכשיו היא נושפת עלי את הסיגריה הארוכה שלה, בתנועה שהיא למדה מ'מאד מן' ובנתיים גובה קורבנות בעיקר מהבגדים שלי. "לא נמאס לך?" היא אומרת ולובשת את המעיל. "את כל כך צפויה. כל מהלך עתידי שלך רואים מקילומטר. אני מסוגלת ללכת איתך לזארה ולדעת מראש על איזה בגדים תסתכלי, ממה תתעלמי ועל מה תשלמי בסוף. ואם אנחנו כבר פה - יש לך יותר מידי שמלות שחורות בארון!". עכשיו היא כבר ממש עצבנית, עומדת ליד הדלת. "זה נקרא סגנון!" אני אומרת לה "לא משהו שאת תביני בו גברת 'זה לא וינטג' אם לא גנבתי את זה מפח זבל של זקנה בבית הכרם'!".

"נו באמת" היא מתחילה לרדת במדרגות "את אפילו לא מחליפה בני זוג, את פשוט מוצאת שוב ושוב את אותו גבר ואז מתפלאת שזה לא הולך!" הדלת נטרקת עליה. המאנייקית. ככה, בחיי האהבה? בלב? שהייתה פשוט שורפת לי את ארון הנעליים, זה היה פחות כואב. אני יוצאת למרפסת וצועקת "המאפינס האלה לא דלי קלוריות! הן עם סוכר לבן!!" אבל אין כבר מי שישמע. לעזאזל, היא הולכת ממש מהר. זה בטח כל היוגה הזו.

"היא מגזימה" אני אומרת לעצמי. "כל הספורט הזה פוגע במחשבה הצלולה. כן, זה מה שקרה. היא מתחה משהו לא נכון בתנוחת הכלב והחליטה לשחרר אנרגיות שליליות עלי. כן, בדיוק. אני לא קלישאה. אין לי טייפקאסט. אני מגוונת. אני פלורליסטית. הטרוגנית. עובדה, יש לי אפילו טרנינג בארון. נכון, הוא עדיין עם הטיקט, אבל עדיין, הוא בארון שלי. בכלל, בואו נבחן את הממצאים. הרי אין שום דבר שמשותף בין כל הגברים שאהבתי. כלומר בסדר, כולם היו מהסקאלה היותר לבנה של כור ההיתוך הישראלי. 'ליטא וצפונה' הגדירה זאת פעם חברה. אבל עדיין זה לא אומר כלום, סתם שנאה עצמית. הפכים נמשכים, וואטאבר. אוקי, אז כולם היו עם עיניים בהירות. אז מה? זה בדרך כלל בא עם המוצא. בסדר והיה להם תואר ראשון, לפחות. ויכולת ניסוח וורבלית מעולה. והם היו גבוהים. מאוד גבוהים. כאילו, בלי 30 סנטי' הבדל, אני לא מתקרבת. וכל אחד מהם כתב. למגירה, לעבודה, לבמה חדשה. זה בסך הכל אומר שאני מחפשת אנשים עם תחומי עניין משותפים.ובעיות מחוייבות. ואישיוז עם אמא. ואחיות קצת נודניקיות. אז בסדר, אם מסתכלים על התמונות של כולם ביחד, הם קצת נראים כמו קרובי משפחה וכנראה שהם היו מסתדרים טוב, אולי טוב מאוד אפילו. והאם.. יכול להיות.. אלוהים... יש לי טיפוס!"

"אז יש לך טיפוס" אומרת מיקלה ומעבירה את יובל לציצי השני (התינוק שלה, סוטים!) "לכולנו יש טיפוס. הנה, תראי את ארז, הוא לא דומה לבחורים שיצאתי איתם לפני כן?". ארז בדיוק מגרד את הביצה שלו ועושה גרפס קולני במיוחד, כך שאני נמנעת להשוות בינו לבין המחזרים הקודמים שלה. לא כי אני לא יכולה, פשוט מבט ישיר על הגבר הזה יגרום לי לעבור ללסבו-טאון לתמיד. ואם מיקלה הצליחה לעלות עוד אוצרות כאלו בחכתה, אני לא רוצה לדעת מזה. "אז מה אני עושה? כי ברור שאני עושה משהו לא בסדר! ברור שטיפוס האשכנזי-אינטלקטואל-עם חוש הומור-אבל אמא שתלטנית-ובעיות באינטימיות לא טוב בשבילי!"

"מאמי" היא צועקת לארז שעכשיו מפנק את הביצה השנייה באותה תשומת לב שבה התסריטאים של אבודים ממציאים עוד עלילה הזויה "אולי נכיר לה את מיקו?"

"מיקו?" אני אומרת

"מיקו" הוא עונה וזה נחתם.

הוא חמוד מיקו. לא מאיים. צוחק מהבדיחות שלי. ג'נטלמן. "הסתבכת עם האוטובוסים?" הוא שואל אותי "הייתי בא לקחת אותך, אבל את יודעת..". "האוטו במוסך?" אני שואלת. "לא" הוא אומר "נגמר לי החופשי חודשי". אני מחייכת בכוח. לא לשפוט. לא להיות כלבה. לא להיות שטחית. לצאת מהמסגרת. לחשוב אחרת. להיפתח לעולמות חדשים. אלוהים, הוא נועל קרוקס?!? "אתה נועל קרוקס?" אני שואלת בנימה שנשמעת כאילו אני קרואלה דה-ויל וכרגע הצליחו להציל עוד גור מסכן מלהפוך לקלאץ' שלי. "הכי נוח" הוא עונה ומציע לי סיגריה. "אתה טבח?" אני ממשיכה לשאול "או רופא?". "אחותי" הוא אומר לי "אני נראה לך רופא?".

האמת שלא, מיקו לא נראה לי רופא. או טבח. או מישהו שסיים 10 שנות לימוד. אני מתה ללכת. יודעת שזה לא הוא. זו אני. אני, המקובעת, המשעממת, עם הדרישות המופרזות כמו לקוות שהתקלחת לפני שיצאת איתי. אני סנובית. אני משתכנזת. אני בדיוק כל מה שטלי אמרה. מה היה לי רע בארץ הנכים רגשית שלי? באימהות פולניות שחושבות שאני לא מספיק טובה לבן שלהם? מה היה לי רע במקום המוכר שלי, בו אין הפתעות לעולם? "את יודעת" הוא מתפרץ לי למחשבות "את ממש מוצאת חן בעיני. אמא שלי תמות עלייך".

הופה, הופה. מה אמרת עכשיו? האם כרגע הפרחת לאויר את המשפט שקיוויתי לשמוע מרוב כנס המחזור של יוצאי פולין ולודג' 1980? האם אמרת שאמא שלך, ממש, אני יודעת שאני הולכת פה על חבל דק, תאשר אותי? ככה? בלי מלחמות? בלי הוכחות? בלי להראות לה את התואר מהאוניברסיטה העברית? את תלוש המשכורת שלי? הבטחה בכתב שאני לא רוצה יותר משני ילדים? "כן" הוא עונה בפנים חתומות "היא מתה שאני אתחתן עם פרסייה. את מכינה חורשט סבזי, נכון?". {אוקי. יכול להיות שפה הייתה נקודת המפנה. יכול להיות שפה הייתי צריכה לקום ולהגיד לו "שמע מיקו, אתה חמוד והכל, אבל הפעם האחרונה שניסיתי לבשל משהו כמו חורשט סבזי, אנשים מצ'רנוביל באו לקחת דגימות ברות השוואה". אבל לא יכולתי. הגבר הזה, הבחור הנפלא, השחום, השמנמן, השעיר הזה, רוצה להכיר לי את אמא שלו. רוצה מערכת יחסים! איתי!}

מי היה יודע שכזה אוצר בלום של גברים מחוייבים לקשר נמצא מתחת לאף שלי? וכל מה שהייתי צריכה זה קצת לצאת מהמסגרת. לצאת מהקיבעון, לא להיות משעממת. לנסות. "ואבא שלך?" אני בוחנת אותו, בכל זאת, כדאי לבדוק את כל אילן היוחסין. "מה, אבא שלי ימות עלייך! הוא מת שאני אהיה עם בחורה משכילה. ויש לך גם אחלה ציצים".

טוב, לא בדיוק מילות החיזור שקיוויתי לשמוע, אבל אתם יודעים. בזמנים קשים בלה בלה. "את נורא יפה" הוא אומר לי "פשוט התחשק לי להגיד לך את זה". אוקי. קורה פה משהו מיוחד. הבחור הזה כרגע נתן לי מחמאה בלי שום התגרות מצידי, תחמונים, מיניפולציות והשיטה האהובה עליי מכל - העמקת המחשוף. הוא פשוט אמר לי שאני יפה, כי ככה הוא חשב. הייתכן שזה מה שהפסדתי כל השנים הללו? גברים כנים? פשוטים? אמיתיים? אלירז?

"מיקו" העיניים שלי נוצצות "אתה מקסים".
"בכיף בובה" הוא אומר לי "הגיע הזמן שמישהו יתייחס אלייך כמו למלכה שאת"

קול בקצה המוח שלי צועק שהוא מצטט עכשיו איזה רינגטון ששמעתי אתמול ליד בית ספר הערסים שבשכונה. משהו עם "את האחת, היחידה, רוצה לעשות איתך שקשוקה כל הלילה באהבה". אבל לא אכפת לי. גם אמא, גם אבא, גם מלכה, גם יפה וגם חורשט סבזי?

"אתה צודק" אני מחייכת אליו, הפעם בלי כאב "הגיע הזמן להיות מלכה".
---
אתם עוד פה? מה עם שאלות לפוסט החמישים? יאללה, יאללה. שוט סוגיות ל- thepurpletoe@gmail.com.
השאלות הנבחרות יועלו לפוסט מיוחד עם קרדיט לשואלים. וזה כידוע, המתנה הכי יפה שאתם יכולים לקבל. קרדיט! בבלוג!