"זה כבר לא רלוונטי"
(אבל העליתם את זה לפני חצי שעה ל'הומלס' ומוצ"ש היום! איך, איך לא רלוונטי?!?)
בני נשען עכשיו על הדלת ומחטט בשיניים הצהובות שלו עם מה שאני רק יכולה לקוות שהוא קיסם ולא איזה כפיס עץ שהוא אסף מדלת הכניסה המתפרקת. הוא קלישאה מהלכת בני, אם אתם אוהבים את המתווכים שלכם לבושים בבגדי חתן גרוזיני בשחור מאפיונרים, כפתור שפתוח עד אמצע החזה ואישיות כללית של נמיה דרוסה. בני פיתה אותי להגיע לדירה הזו בפיתוי שבו משתמשים כל המתווכים בעולם. "המחיר לא סופי, תבואי ונדבר". בטח שהוא לא סופי. לא סיפרת שיש ועד בית של 300 שקל בחודש, ארנונה שיכולה לממן חינוך גבוה ללפחות שלושה בני ישיבות ושלדירה למטה פרצו בחודש שעבר פעמיים אז מתקינים עכשיו דלת חדשה בעלות שתתחלק בין כל דיירי הבניין. "לא משהו קריטי" אומר לי בני "7,000 שקל שיתחלקו בין כולם. את יודעת, רחביה, יש לבניין מוניטין".
רחביה. רגשי הנחיתות שלי בתור נערת שכונות, מהסוג שהייתה מביטה בעיניים כלות בצופיפניקים המגניבים מבית הכרם מתווכחים על המשמעויות הנסתרות ב"נסיך" של מקיוואלי בעוד שותפיה לשכבה מקימים מעבדת סמים במקלט השכונתי, דורשים את התיקון ההיסטורי שלהם. לא אכפת לי שאני ענייה, לא אכפת לי שאני כבר לא סטודנטית, לא אכפת לי שיש דירת ארבעה חדרים בגילה במחיר של 3000 שקל, אני אגור ברחביה! אני אהיה קולית! אני לא אשלם יותר 50 שקל למוניות בשישי בערב רק כדי להגיע הביתה! אני אהיה קרובה למרכז. בי נשבעתי, בי ובניסיונות שלי לזייף מסמכים כדי לקבל הנחה בארנונה. הרבה יותר קשה ממה שחשבתם, אגב.
מזה שנים אני מתכננת לצאת מבית הוריי. הייתה לי עדנה מסוימת, אי שם, בין התואר הראשון לשני, האקס המיתולוגי ואני הסכמנו שמספיק לשחק בקקי והגיע הזמן לשחק באבא ואמא. מכיוון שהילד, מסתבר, היה הרבה יותר בוגר ממני, הוטלה עליו משימת חיפוש הדירה. "אני ארהט אותה, אנקה ואטפח" שיקרתי לו ללא בושה "אתה, רק מצא לנו דירה בתקציב המצומצם שגילחנו מחשבונות הבנק העצובים שלנו ואני אחתום על החוזה. כלומר, אבא יחתום על החוזה". לאקס המיתולוגי תכונות שליליות רבות (ע"ע פיזור גרביים בכל מקום ואי הורדת הקרש בשירותים) אבל אחד מיתרונותיו הרבים הוא היותו איש מעשה. ישב על האינטרנט, הציק לחברים, קפץ על קטנועו "סופה" לכל דירה שהתפנתה ובפעולה חשאית אותה למד במהלך שירותו הצבאי בקומנדו הימי, הצליח להשיג לנו דירה ראויה באמצע רחביה, רחוב ברלין.
הדירה הייתה, איך נקרא לה, קומפקטית. קטנה. מינימלית. קופסת קרטון עלובה שבקושי הצלחנו להכניס אליה מיטת נוער (!) ושולחן כתיבה. על סלון לא היה מה לדבר, או הפרדה בין השירותים למטבח. אבל אל"ף - בתור בחורה שלא עוברת את הגבלת הגובה ברכבת ההרים בסופרלנד איבדתי את הזכות להתלונן על דברים קטנים ובי"ת - הייתי מאוהבת, הייתי מאושרת ורציתי להרגיש מבוגרת. דירה משלי, לעזאזל. וכן, גם האקס המיתולוגי היה שם ברקע.
תוך שישה חודשים התברר שיש דבר כזה חלל קטן מידי, במיוחד כשאין לאן לברוח אחרי שאת קוראת לבן הזוג שלך פחדן מאנייק שאף פעם לא מוריד את הקרש בשירותים! פירקנו את החבילה, הטלנו את הארנונה על הבחור החדש שממש התרגש לשכור מאיתנו את החדרון בקומת הקרקע. "אני מקווה שהיא תביא לך הרבה מזל" אמרתי לו במעמד החלפת המפתחות "בעלת הדירה זונה ויש נזילה בשירותים, בהצלחה". הוא כבר לא שמע אותי, מבטו הזדגג מהמיקום המעולה ומפונטציאל מרפסת השירות. "רחביה" שמעתי את קולו מתעלעל כשיצאתי משם "אני לא מאמין שאני גר ברחביה".
חזרתי להורים. "זמני, זמני" אמרתי לפאפא ומאמא בוהן "אם רק אני אוכל לקבל את החדר שלי מחדש ולחבר שם את הטלוויזיה להוט וי.או.די, זה יהיה נהדר". הם הביטו בי ואז אחד בשני. "העניין הוא" הם אמרו בקול שהייתה בו התנכרות לפרי בטנם המוצלח, כלומר, אני "שאחיך כבר קיבל את החדר". "סליחה??" צווחתי כלפיהם "הבת שלכם אורזת את כל מה שיש לה בעולם, עוברת לדירה אחרת עם חבר שלה, מקפידה לבוא אליכם כל שישי שני ולהצהיר כמה כיף לה מחוץ לבית ואתם מבינים מזה שהיא לא תחזור?? ועוד נתתם לו את המיטה שלי? אתם לא ההורים שלי יותר!"
נתנו לי פינה בחדר השינה של אחי המתבגר. אני כותבת פינה ומתכוונת מזרן בפינה. לחם צר ומים, זה מה שהקציבו לי. הארגזים, כולל כל קולקציית גולף אנד קו שקניתי בפרץ אנרגיה לקראת ה"דרך העצמאית" שלי אוכסנו במחסן. המחשב הוצב בפינת האוכל, פרוץ לאסונות כמו כוסות קפה תועות וארוחות צהרים. הארון הנהדר שלי, פאר גאוותי וביננו הדבר היחיד שאשאיר מאחורי, פוזר בכל חלקי הבית, כך שכדי להתלבש היום אני נאלצת ללקט תחתונים וטופים משלוש קומות שונות. "אני חייבת לשרוד את זה" אמרתי לעצמי בעודי צועקת על אחותי שתעוף מהמקלחת כי עכשיו תורי "אני רק אתארגן על עצמי ואצא שוב מהבית. שותפה או שותף, דירה חמודה, מיטה זוגית. ורחביה, ברור, רק רחביה".
מאז, עברו שלוש שנים. הגל הצרפתי עבר על מחירי השכירות בעיר וסיפורי הזוועות שעלו אלי מהשפלה גרמו לי להינטע במקום. "בוודאי, קשה להכיר ככה בחורים" אמרתי לכל מי ששאל "אבל מי צריך חיי אהבה כשיש שירותי כביסה-ארוחות מסביב לשעון? חוצמזה, אתם יודעים כמה אני לומדת על הנוער של היום עקב חלוקת חדר עם ילד בן 16? ידע צרוף, תאמינו לי". אבל המרמור פרפר בפנים וכידוע מרמור עושה קמטים. כשנויה, חברה מהלימודים פירסמה מודעה נואשת בפייסבוק על חיפוש דירה קפצתי עליה כמו ישראלי בפתיחה של אייץ' אנד אמ. "קחי אותי איתך" קראתי עליה ממעמקי ההתנחלות חמישה חדרים שלי "קחי אותי ואהיה שותפה נפלאה. אבשל, אנקה ואטפח אותה! רק קחי אותי מפה!".
עכשיו, אני לא יודעת איך מצאתם את הדירה שלכם, אילו כוחות על-אנושיים תרמתם למשימה, את מי שיחדתם, על מי איימתם ובפני מי התחננתם, אבל לעזאזל, עשיתי טירונות אפס-שתיים בזיקים וסבלתי פחות. ראשית, כל בעלי הדירות בעיר, בין אם יש להם מבטא צרפתי, אנגלו-סקסי או סתם ישראלי מאנייק, בטוחים שדירת השני חדרים וחצי שהם היא מתנת טדי קולק לירושלים וגובים בהתאם. "מה?" אמר לי אחד לאחר שחתיכות חלודה נפלו עליי בזמן שבדקתי את חדר האמבטיה "זה צינורות ויטאג' מימי המנדט!". "את מגזימה" אמרה לי בעלת בית אחת כשהשתנקתי מהכתמים על הקירות, כמעט שלפתי את ערכת הסי.אס.אי שלי כדי להוכיח לה שפה רצחו את הרוזן ברנדוט לפי שהלה התקפלה ואמרה "טוב, אני מניחה שנוכל לסייד פה קצת. כשהבן שלי ייצא מחופשה שלו בכלא שש".
כל הדירות שראיתי וראיתי הרבה היו או במצב הזנחה שמזכיר את עור הפנים של היותר מכוער משי ודרור או שרצו עליהם מחיר שגרם לי לחשוב שריצפו את המטבח בזהב. 4,500 שקל על דירה שני חדרים בנחלאות? אר יו שיט מי נוט? 3,800 על שני חדרונים בקטמונים? ועוד יש רשימת המתנה? ואז הגיע בני. בני עושה כסף מאנשים כמוני. אנשים נואשים. אנשים שמעדיפים להוביל את בני זוגם הפונטציאליים לספסל חשוך בגן סאקר מאשר להודות שהם עדיין אצל ההורים. הוא פירסם מודעה מפתה בלוח של האוניברסיטה, הוסיף את מילות הקסם "מציאה! לזריזים!" ומצא אותי ואת נויה, עייפות ומותשות עומדות בדירה ריקה ברחוב רמב"ן, בוחנות את עמידות התריסים.
"תראי" הוא אמר לי כשהוכחתי אותו על הסתימה באמבטיה, המנורות השבורות, הרצפה העקומה והעובדה שמזווה מעל השירותים לא נחשב עוד חדר. "ניקיון אני מוסיף לך, עליי. אבל בעל הבית בחו"ל ולא מתאים לו לשפץ. ממילא הבניין מיועד להריסה עוד שנתיים". "הריסה?" זקפתי את אוזניי העיתונאית החוקרת שלי "מדוע שיהרסו את אבן החן הזו? רגע, זה ג'וקים פה?". "ובכן" אמר סמי והעביר יד משומנת בשערו המטונף "הוא קצת רעוע וישן, אז את יודעת הורסים. אגב, אני צריך פיקדון של 5,000 שקל במזומן".
"תקשיבי נויה" משכתי את השותפה העתידית שלי לצד, כי האחרונה כבר החלה לחלק את החדרים ולדמיין איך אנחנו גונבות וייר-לס מהשכנים "הוא לא מוצא חן בעיני, לשלם לו כמתווך לא מוצא חן בעיני וסימון הגופה בגיר בסלון, גם, בואי נגיד, לא מעורר בי תיאבון". "בוהן" היא סנטה בי "זה רחביה!".
אז יש לי דירה חדשה, היא נראית ומריחה כמו מאורת חתולים, הארנונה בשחקים ובשביל להתקלח צריך לדפוק שלוש פעמים על הקיר ולהתפלל חזק. אבל מה, היא ברחביה.
