(עוד מוכרת שכרגע הפסידה את העמלה שלה. קאצ'ינג!)
אוי גברים. תלמדי אותם, תכתבי להם הוראות, תני להם לקרוא אלפי מדריכים של "כיצד להבין את בוהן" שכתבת בדמי ידייך והם עדיין לא יבינו למה את מתכוונת. ממתי קצת חשיפת ציצים מטרידה אותי? הרי זו קריירת הבקאפ שלי. אתם יודעים אם כל חלומות התסריטאית-כותבת בחסד-עיתונאית בכירה במקום סימה קדמון ייכשל. אז אעלה על מועדון מכובד ברמלה ואנופף בנכסים המשפחתיים לכל עבר. אבל עד שתוכנית החשפנית מהפרברים תתקיים אני נאלצת לבהות בתמונות השיכרות העייפה שלי. "זה לא הציצים" אני מסבירה לו בעצב "זו הבטן, איך לא אמרת לי שהשמנתי ככה?".
זו אשמתי בעצם. מאז שבחרתי לי בחור מאוהב ומעריץ החושב שאני כליל השלמות ("חוץ מהימים ההם בחודש, יפה שלי") אין לי ביקורת יומית על מצבי החיצוני. הרי כל עוד יצאתי עם הפולני העקר רגשית, אמנם בכיתי לילות שלמים, אבל היי, עדיין ידעתי מתי השמנתי ואם יש צורך לטפל בפלומה ההיא שיש הקוראים לה שפמון. ופה, קבלה מוחלטת. "אני אצטרך להיכנס לדיאטה" אני מודיעה לו בלקונית בעודי דוחסת לפי את עוגת הגבינה של שבת "חסל סדר טוויזלרס באמצע הלילה ופיצות עם אקסטרא צ'ייז בצ'יליז. עוד מעט קיץ ואני רוצה לקנות את הבקיני שלי בחנות של הפרחות בקניון לא במתאים לי עודפים בצומת ביל"ו".
הגבר שלי מציע ספורט, משהו עם הליכות בוקר. לעזאזל, מאיפה אני מביאה אותם? ואיך ייתכן שהגענו למצב שבו אנחנו חולקים תמונות עירום והוא עדיין לא מודע לדעתי הנחרצת בנוגע לסטייה הזו, אתם יודעים.. התעמלות. "אני לא עושה ספורט" אני סחה לו בעצבים "אני או עושה סקס או מקטרת ולפעמים, כשבא לי, אני משלבת טכניקות ומקטרת תוך כדי סקס, תאמין לי, זה הספורט הכי מרזה". הוא חוכך בדעתו. אני כבר מכירה את המבט הזה. זה המבט המבולבל שרוצה להגיד משהו אבל יודע שזה יכניס אותו לצרות. אני מזהה את המבט הזה אצל רוב הגברים שחלקו איתי מערכת יחסים. אין כמו פחד לשמור על התשוקה, תאמינו לי.
"אבל ארנבון" הוא מחליט לשחרר לבסוף "את לא ממש שורפת קלוריות בסקס. את בעיקר שוכבת על הגב ונאנחת מידי פעם". לעזאזל, הממזר צודק. לא תמיד הייתי ככה. פעם הייתי מרימה מופע אורקולי מלא עם נערות גומי מהקרקס הסיני ואקססוריז מלטקס ורוד. אבל היום, בגילי המתקדם, עייפתי. אינני צריכה להוכיח כלום יותר. תן לי לשכב על הגב ולחשב את ערך השומה שלי בשקט. באמת טפסי 106 צריכים להגיע בקרוב, כבר אפריל לא?
לכן בטרם אדרדר למחוזות חשוכים שמהן לא חוזרים כמו מכון כושר או מד צעדים אני בוחרת להתבונן פנימה. אין לי מושג איך הפכתי לאחותה הצעירה של חנה לסלאו פינת בת' דיטו. נכון, זה היה חורף קשה, אבל השתדלתי לא לאכול בו הרבה, אם לא בכלל. את רוב זמני ביליתי במערכת, מתעלמת מהדד ליין ומהעורך וכשהייתי רעבה פשוט אכלתי. הקשבתי לרעב הפנימי שלי שדרש ממני לרדת למטה ולקנות שווארמה וספרייט. או בימי שלישי הקשים שבהם פינקתי את עצמי בחומוס בשר של עזורה. מה, חומוס זה בריא, מלא ויטמינים ושיט. אולי המהדורות המיוחדות של עלית גמרו אותי? כל הטראפלס עם קליפת תפוז? אבל לא הייתה לי ברירה. הם כתבו על זה "מהדורה מוגבלת"! זה אומר ששבוע הבא לא יהיה את זה.
אוקי, אז בשלב מסוים ויתרתי על הסקיני ועברתי לגרביונים ושמלות. אבל רק כי זה יותר נוח. כלומר, זה יותר נוח שהכפתור של הג'ינס לא מחורר לך בליטה קטנה באמצע הטבור רק כי הוא לוחץ. ואולי נמנעתי לעלות על המשקל בחצי שנה האחרונה, אבל זה רק כי לא מצאתי אותו! וערבי הסושי עם יעלה. וכתבת הקינוחים ההיא שעשיתי למוסף איך קראתי לה? 10,000 קלוריות בחמש שעות? והיה קר. והייתי מצוננת. והיה מרק. מרק דל שומן עם בטטה ושמנת. אבל זה מרק. מרק זה דיאטטי, לא?
הממ, אני שמנמנה. לא פלא שהסייבר-סקס שלי מהאינטרנט מבקש כל הזמן שאשים על עצמי מחוך, זה לא כי הוא סוטה חביב עם חיבה לאמנות הבורלסקה. זה כי הוא רוצה שאסתיר את משמני. שיגיד לי לשים בורקה ונסגור את הבאסטה. "או.. עינייך הנוצצות" הוא יכתוב לי במסנג'ר "מסתירות מאחוריהן סודות ופנטזיות. כן, כן, כן!" ואני רק ארצה שיתחיל לטנף על המותניים הצרים שלי כמו מקודם.
אז זהו, מהיום, חסל אמונה בגנים טובים ומזל שטני. אין יותר ממתקי גומי מהשוק. אין יותר שוקו חם בבבט. לא ארוחות שחיתות עם יעל במוצאי שבת, לא עוד הזמנת מנות שמורכבות מארבעת אבות המזון: שמנת, אגוזים, סוכר וחמאה. מהיום אני מה שנקרא "שומרת", שומרת על הפה שלי סגור, שומרת עליו רחוק מעוגיות קוקוס מדהימות לפסח ושומרת על עצמי מבחורים שחושבים שאני נראית נפלא בדיוק כמו שאני.
מהיום, ועם כל הצער שבדבר, דיאטה.
מהיום, ועם כל הצער שבדבר, דיאטה.
סימה קדמון היא לא אילן כל כך גבוה להתלות בו.
השבמחקונהניתי לקרוא, כרגיל.