בחורה נורמטיבית

"איך זה קרה לנו?"

(אבא של אחד האנסים, מחוץ לאולם הדיונים בבית המשפט. מאבד פרופורציות)

יעקב ואני נוסעים על כביש 443 בדרך לירושלים. יום שישי היום וכבר שתיים וחצי, תיכף שבת. אנחנו חוזרים מהרצאה משותפת בתל אביב. מצחיק לי עם יעקב, למרות הפרשי הגילאים. שלושים שנה לטובתו, דור במונחי סוציולוגיה. אנחנו מדברים הרבה כי יש פקקים ואני שואלת אותו איך הוא פגש את אשתו כי זו שאלה שאני תמיד שואלת ואיפה כבר יצא לו לטייל כי אנשים אוהבים להיזכר בהרפתקאות של עצמם. השיחה נעה בין איטליה, לצלבנים לבעיות החנייה בתל אביב וכמה חשובה המודעות לשימור בירושלים, עד שזה מגיע.

אנחנו כבר אחרי המחסום שבאיזור מודיעין ונופפנו לחיילים שסוגרים שם שבת. כשהייתי קטנה סבתא שלי הייתה אורזת שקית מיוחדת עם חטיפים ושוקולד לחיילים שבמחסומים ומחלקת להם את זה כשהיינו מגיעים. היום כבר לא עושים דברים כאלו, רק מנידים בראש להראות שאנחנו בסדר ומחייכים אליהם את חיוך "אני משלכם, אח שלי" כדי לעבור מהר. יעקב מתחיל לדבר על זה מיד אחרי שהחייל האחרון נעלם במראה האחורית. אולי הגיל הצעיר של החיילים הזכיר לו, אולי זה נושא שאליו מגיעים רק דרך שתיקות מביכות.

"אני לא מצליח להבין איך אף אחד לא ראה את זה. בבית הספר? במשפחה? הרי הייתה לה עובדת סוציאלית צמודה אליה, איך היא לא שמה לב?" הוא זועם, מחפש אשמים. אני מבינה אותו. זה הסמול-טוק הכי לוהט במדינה בימים האחרונים. קוראים את הפורנוגרפיה הקלה בעיתון ורצים לספר לחבר'ה. המניות של 'פוקס' ושות' בטח שילשו את עצמן בשבוע שחלף. הרי יש לפחות 13 בני טובים שמדגמנים את מיטב קולקציית חורף 2009-2010 באולמות בית המשפט, מינוס בר רפאלי. אני רוצה להגיד לעצמי שהם יושבים עכשיו כפופים כי הם מתביישים בעצמם. באטימות שלהם, בידיעה שאם חבר שלכם מציע סיבוב חינם על הבחורה ההיא, כדאי אולי לשאול למה ולא רק מתי. אבל זה יהיה לשקר לעצמי. הם לא מתביישים. רק מקווים שלא יראו את הפנים שלהם. שהחיים שלהם לא יהרסו.

**

נובמבר 2006, אחד מבתי הספר בדרום העיר ואני עומדת מול כיתה של בנות 15 יותר בוגרות ממה שאני אהיה אי פעם.  אחת המורות ראתה לפני שבוע גרפיטי בחצר. משהו סמלי, קטן, בטח כמו שהיה בבית הספר שלכם. "איילת הזונה" או "שרון הנותנת". היא צעירה המורה הזו, מעורבת, עדיין לא עייפה,  והיא זו שהזעיקה אותנו. אני כותבת אותנו, כי זה מה שלימדו אותי במרכז הסיוע של נפגעות תקיפה מינית ואונס, שאת חלק ממשהו. תמיד. שאת אף פעם לא לבד. אנחנו שתיים ואנחנו מפרידות את הבנות והבנים ומתחילות להעביר שיעור על תקיפה מינית. אני יושבת במעגל מולן וכשהמנהלת נכנסת לבדוק אם הכל בסדר, לוקח לה כמה דקות לזהות אותי. אני נטמעת בהן עד כדי כך טוב. השיעור עצמו הוא סיוט. הן חושבות שהמורות קצת הגזימו ו"הכל בסדר, סתם כמה ילדים עושים צחוקים", מינימום שיתוף פעולה. אני מסיימת אחרי 45 דקות של תסכול וכותבת את המספר של המרכז על הלוח, כמו שלימדו אותי. "1202 , 24 שעות ביממה" אני אומרת להן, אבל הכיתה כבר ריקה.

אני נפגשת עם הבחורה השנייה בחוץ, גם עם הבנים לא היה להיט. שתינו ממהרות לעלות להר הצופים, יש שיעור בצהרים שאסור לנו להחמיץ. לפני הנסיעה הארוכה אני קופצת לשירותים, ליתר ביטחון. אחת הבנות שהייתה בכיתה ניגשת אלי. היא לא משכה תשומת לב ולא שתקה יותר מידי. אני דווקא זוכרת שהיא אמרה כמה דברים מעניינים בדיון, אבל אתם יודעים, לא התעכבתי. היא שואלת אותי מאיפה הנעליים. אנחנו מתעכבות שם עוד רבע שעה, מדברות על כלום. כמה בנות נכנסות לשירותים ומסתכלות עלינו בחשד, אנחנו ממהרות לצאת משם. אני נותנת לה את המספר שלי. "יש לי כמה בגדים שאולי יתאימו לך, תתקשרי אם תרצי".

אחרי חודש יש לי כבר שברי עלילה. היא מספרת לי על חבר של אחיה הגדול. ושהוא אוהב אותה, למרות שהיא לא בטוחה שהיא אוהבת אותו. ושהם עושים דברים ולפעמים זה כואב. ואסור לה לספר לאחיה. ולפעמים היא אומרת שהיא הולכת לחברות והיא הולכת אליו והם שותים ולפעמים גם חברים שלו באים וזה נחמד, להיות קצת גדולה, כי אחיה אף פעם לא מרשה לה להיות עם חברים שלו. הסיפור הזה גדול עלי ואני מבקשת את רשותה לספר למדריכה שלי. היא מסרבת ונעלמת לכמה שבועות. אני מתייעצת עם הפסיכולוגית של המרכז והיא אומרת שאי אפשר להכריח אף אחת. שזו החלטה שלה. היא מתקשרת בסוף, מדברת איתי שעה על כלום ומנתקת. "הכל בסדר". יותר אני לא שומעת ממנה.

**

אנחנו כבר בכניסה לבגין. יעקב מספר שגם אצלו בבית הספר הייתה "הנותנת". כולם ידעו. זה תמיד ככה. תמיד יש מישהו שכולם יודעים שאיתה אפשר. אני מזדעזעת. במלוא הצדקנות המזוייפת שלי. מתחילה לנאום לו שאין דבר כזה ואף בחורה לא רוצה להיות הנותנת. אבל גם אצלנו בשכבה הייתה כזו ואני קינאתי בה בטירוף, כי תמיד היו מסביבה בנים ומסביבי לא. והמצאנו עליה סיפורים וקראנו לה שרמוטה ולא חשבנו שנייה למה היא עשתה את זה וכמה היא באמת רצתה.

יעקב לא יודע מה קרה עם הנותנת של השכבה שלו. "בטח התחתנה, עשתה ילדים. כמו כולנו". אני חושבת על ה"נותנת" שלי וזוכרת שראיתי בפייסבוק שאמרו עליה שהיא חזרה בתשובה וכמה זה מצחיק, זאתי שהייתה הולכת עם כל הציצים בחוץ ועם כולם ותמיד ידעו שכיף איתה, מבלה עכשיו רק עם בורא שמיים ועם עצמה. ואני מבינה שלא הייתי צריכה לקנא בה ושעכשיו אני גם לא צריכה לרחם עליה. רק לשים לב.