"אל תורידי, אומרים שהמראה הגברי חוזר לקיץ"
(הכי כיף בדיחות בטוויטר, באמת)
שיהיה לכם ברור שבכל אשם הארנב. תחילה החליף לי את האור בסלון לצהבהב קלוש ואז פיתח עמידות לעצלנות הקוסמטית שלי. "נו בוהן" שיכנע ברכות "לא צריך פלורוסנט של בית חולים בסלון, לא כל האורחים שלנו צריכים להרגיש כאילו הם לפני ניתוח לב פתוח, מספיק שאנחנו נותנים להם לאכול את העוגות שלך". נו, מצחיק מאוד. אז על תאורה נורמלית ויתרתי והוא ויתר מזמן על האפשרות שאי פעם אוכל להופיע במודעה של אמריקן לייזר - תמונת האחרי. "את יודעת בוהן" ניסה כשנפגשנו "יש נשים שמגלחות את הרגליים גם בחורף". נו, באמת. תעמולה זולה. דיסאינפורמציה. אקט שוביניסטי ולא-כלכלי להחריד. וכך, כשאני מוותרת והוא מוותר הגענו לרגע הזה: אני מסתובבת לי בהיכלי האופנה הישראלים, לא מודעת כלל לעובדה כי אני הגרסא הישראלית לגראוצ'ו מרקס.
שלא במפתיע, דווקא הקולגה מהמגזין המתחרה בחרה להאיר את עיניי ולהלבין את פניי. "את יודעת בוהן" פנתה אליי ברבים בדיוק אחרי שסיימתי ללגלג בקול על הצלוליטיס של הדוגמנית בת ה-20 (ציטוטים נבחרים: "אם אני אוכלת קרואסון והיא לא ראתה פחמימה משנות התשעים ולשתינו יש צלוליטיס, מי בעצם מנצחת?" וכך הלאה והלאה) "יש לך שפמון קטן".
"זה לא שפמון!" הגנתי בחירוף נפש על המולדת "זה צללית, פיגמנט של העור. את פשוט חוסמת את כל התאורה הטבעית עם השיער הנפוח שלך על קצוותיו המפוצלים, שאת לא מצליחה להבדיל. נראה לך שהייתי מסתובבת עם שפמון בלי לדעת? ועוד בהיכלי האופנה הישראלים? הרי בחיים לא הייתי עושה את זה ליד נעליים שאני אוהבת!". מסביב כולן השתתקו, מה שמיד פירשתי כהסכמה עקרונית עם דבריי והכתרתי כמלכתם היחידה לעולם ועד. "את יודעת" לחשה לי מ' באוזן "באמת יש לך איזה שפמון קטן, איך לא שמת לב?".
"זה בגלל שאת מזניחה אותי, את הבת הבכורה שלך" נבחתי על מאמא בוהן בסלולרי בעודה מנסה להשתלט בנועם על כיתה של 40 ילדים עם הפרעת קשב "אם היה אכפת לך מהבת שלך היית מגיעה עכשיו לתל אביב עם חוט, פינצטה, שעווה חמה וסבתא ומטפלת לי בכל העניין הקטן והשעיר הזה". מאמא בוהן נאנחה. "בוהן דיברנו על זה" היא אמרה "את בחרת לנטוש (לנטוש!) לתל אביב, אז תצטרכי להתמודד עם כל הבעיות האלו לבד. אני לא יכולה להגיע לתל אביב רק כדי להוציא לך שפם, את יודעת כמה עולה ליטר דלק היום?"
והנה הפרדוקס הפרסי- מצד אחד את מקבלת זוג גבות ששמות את נופר בצד. מצד שני את מגיעה בילט - אין עם שפם שדורש טיפוח יומיומי ואמא שמתכחשת למקום מגורייך רק כי הדלק עולה יותר מידי (וקטע קטן של נטישת בית ההורים, פריחה מהקן, מעבר לעיר השנואה עליהם ביותר בכל העולם, אבל זה לפוסט אחר). בצר ומשופם לי, הוחלט כי עליי לפנות לאשת מקצוע. קוסמטיקאית שמתמחה בשיטות עינוי שכבר עברו מן העולם המודרני (קרי: חוט) ולוקחת מחיר סמלי כמו אמא (קרי: חינם עד עשרים שקל גג). דרך לביצוע: פנייה לחברות התל אביביות הכה מתוחכמות שלי. מהמורות בדרך: כולן אשכנזיות מאנייקיות.
"מה זאת אומרת את מחפשת מישהי שמוציאה בחוט?" פערה עליי ג' עיניים סלולריות ("מי מוציא בחוט היום? ובכלל, כמה שפם כבר יש לך שם?". הו, ג' יקירתי, על פני החרסינה שלך ושיערך הזהוב עד פלטינה. איך תוכלי להבין את צרותיי? איך תוכלי להזדהות עם כאביי? הריי מעולם לא שפכת שעווה חמה על הגבות שלך רק כדיי שבנץ יפסיק להתקשר אלייך. מעולם לא החזקת אוסף של פינצטות מכסף טהור (מתנת בת מצווה אצל פרסים, זה ושרשרת זהב) רק כדיי שתוכלי לעבור על מה שהמורטת פספסה. לעזאזל, מעולם לא היית אצל מורטת. רק ככה, עם הסכין באמבטיה "כשממש חייבים".
אחרי שהתחלתי לברר מחירים של בורקה (ת'כלס, שחרור נשי או לא, תחשבו כמה זמן וכסף זה חוסך. את משקיעה רק באיילינר ומסקרה ואת שני אלו ממילא יש לי בבית) החליטה נ' להתגייס לעזרתי. "אני יודעת בערך איך עושים" אמרה בחשש ואז הוסיפה את המשפט המתעתע מכולם "כאילו, אני יודעת איך לעשות לעצמי".
עכשיו, בואו נשים רגע משהו על השולחן. כשאישה מודיעה ברבים כי היא יודעת איך לבצע הליך קוסמטי בעצמה ועל הקיר שלה לא תלויה שום תעודה מ'קוסמטיק אקדמיק' או חתיכת נייר עם סמל של משרד הבריאות, היא כנראה דוברת אמת. היא יודעת איך לעשות ציפורניים, טיפול פנים, פדיקור, הלבנת שיניים וחוסם עורקים, אבל אך ורק לעצמה. כל ניסיון להחיל את הידע היקר הזה על חברתה, גם אם היא יקרה לה מכל, ינחול כישלון, יביא לעולם מאות רגעים מביכים שבהם היא גוהרת מאחורייך ומנסה לשחזר תנועות מהעבר ובעיקר קרבה מוגזמת בין שני גופים שמעולם לא היו אמורים להיפגש בנסיבות אלו.
נ' אכן יודעת לעשות לעצמה. ותעיד על כך חזותה המטופחת, אבל לי? לי היא לא הצליחה לעשות. התנשפנו, החלפנו צדדים, עמדנו מול המראה והבאנו לקבורה שלושה סלילי חוטים משובחים ביותר (אה, אמא. אני צריכה לקנות לך חוטים, נזכרתי) כדי להצליח להוציא שלוש שערות בודדות מהצד שאחרי כל אחת מהן צייצה נ' "סליחה" בקול שגרם לי לרצות לפגוע בה פיזית. גם הניסיונות ללמד אותי לעשות את זה בעצמי נחלו כישלון. "אוקי" עודדה אותי נ' "בדיוק מה שאת עושה, אבל הפוך". "ככה?" שאלתי "לא, ההפוך השני. את יודעת מה, תנסי עם הרגל לכיוון השני". שעתיים וחצי אחר כך היינו מוכנות להכריז על הפוגה, נסיגה ובכייה לדורות. "זו לא אשמתך" לחשתי בדמעות מתחת לשפם "זה הוא, הוא פשוט לא רוצה לעזוב".
ברגעיי השפיות האחרונים החלטתי לנסות את המוצא האחרון. השמועות אמרו שבדרום העיר, בין העובדים הזרים לזונות הנרקומניות נמצאת איזו "שושי" אחת, עולה ותיקה מכורדיסאטן שמהלטטת בחוט כשם שהיא מהלטטת בשלושת בעליה התמימים. עם מפת העיר ושיחה ערה בניב סודאני הצלחתי למצוא את המקום. כוך קטן בפאתי אחד החצרות, מוקף בנשים בנות שישים פלוס הממלמלות בשפת אמן רכילות קטלנית ומתכונים לקובה. בפניהן היו נעוצות שומות שעירות ושפמונים אדירים. הגעתי הביתה.
שושי בחנה את פניי, תבעה את עלבונה של העדה ("מה את עושה לגבות שלך? את צריכה להשוויץ בהן, לתת להן להתחבר ביחד") וקירבה חוט לבן ומתוח מתחת לאף שלי. בתנאי תברואה שלא היו עוברים אפילו בפאתי דלהי, ביצעה בי שושי אקט קוסמטי למהדרין, תבעה את שכרה הצנוע ובחנה בגאווה את יצירתה. אמנם נראיתי כמו פיצה שנזרקה על הרצפה (עור רגיש, פנים אדומות, תזרמו איתי) אבל ללא שום רמז לאנדרוגיניות סמויה. "יופי!" אמרה שוש "ועכשיו המפשעות".
