סלבז הם לא חבריך, בפקודה!

"אז תתקשרי אלי, טוב?"

(אני, נואשת) 

"אני רוצה לראיין סלבריטאיות!" צווחתי בקולי העדין  על העורכת של אחד המוספים הנקראים בארץ . זה הקטע החדש שלי במדינת תל אביב. לבטא את דעותיי בצרחות, כי רק ככה שומעים (לתייג תחת הכותרת "דברים שלמדתי מהאח הגדול"). קשה לי במקום העבודה החדש שלי. אם עזבתי את ממלכת הזוהר שלי בה נתנו לי לרוץ עם כל רעיון שיש לי, מופרך ככל שיהיה ("לאכול 50 סוגי גלידות בשעה ואז להצטלם רכובה על סוס, רק הפוך? לכי על זה!") עד לקו הסיום, כאן אני נאלצת להמציא את עצמי מחדש. ואני שונאת את זה. טוב לי עם גרסת הבטא שלי. .במשך עשרים וכמה שנים (קרוב יותר לשלושים מלעשרים, אגב)  פיתחתי אישיות מרתקת, מסחררת ובעלת רעיונות אקזוטיים להפליא, שמשום מה לא עוברים את הסינון של העורכת אנינת הטעם שלי. אחרי ששקעתי בדיכאון לא פוטוגני בעליל, כי לא משנה מה אומרים לכם, פיג'מה מקטיפה עם סגירת וולקרו היא לא הצהרה אופנתית, החלטתי לנסות לכבוש תחום חדש בעיתונות הישראלית. תחום רדום, תחום עייף, תחום שמקובע על עצמו וכמעט לא מתעסקים בו בתקשורת של ימינו - סלבריטאים! 

"אני רוצה לנפץ קלישאות" זמזמתי לעורכת, "לתת זוית רעננה. כיפית. חוץ מזה, חוץ מחני נחמיאס, סנדרה שדה ומרים פורת, רוב הסלבז השוות כרגע הן פחות או יותר בגילי. אני מבינה אותן, את הקשיים שהן עוברות, הטוויטר, הפייסבוק וכל שאר הדברים שמרתה סטיוארט מעולם לא דיברה עליהן. אם אני אשב איתן על קפה, סליחה על מים מורתחים ולימון מעורבב עם ויטמינים כי זה מה שהצעירות שותות היום, הן בטח יתחברו אליי יותר. הן ירגישו יותר נוח לדבר עם חברה על הבגידות של בן הזוג, על הסמים בשירותים, על הבלגן בקופה של זארה. את יודעת, כל החיים המלהיבים והמדהימים הללו שיש בתל אביב ואני טרם הצלחתי למצוא!".

"טוב בוהן" ענתה העורכת בעייפות כשהיא פוזלת למסך המחשב, עונה למיילים בבלק ברי ומורחת לק על הבהונות "הצלחת לתפוס את תשומת ליבי. תראייני את שירה* , יש לה תוכנית חדשה בפריים טיים ערוץ 2 ותביאי ראיון בן-זונה". "סליחה העורכת" עניתי בכבוד "היום לא אומרים כבר בן זונה, אומרים ראיון במוברק. קראתי בטוויטר". 

הארנב ניסה לזייף התלהבות ככל האפשר מהבשורות שלי ועבד חזק על מנגנון ההדחקה שראה ששוב אני מחזיקה שתי קופסאות נעליים חדשות שקניתי בדרך הביתה. הענקתי לו את מבט "לא משנה כמה פישלת עם הכביסה אתמול, היום אתה מקבל קצת אקשן" וחייכתי ככל שהדרטמולוג ורופאת השיניים מאשרים לי "אני הולכת לראיין את אחת הסלבריטאיות הכי גדולות בארץ וזה הראיון הכי הורס שמדינת ישראל ראתה! אני אוכיח לכולם מה אני שווה!"

שירה ואני קבענו בבית קפה אינטימי בצפון הישן או שמא מדובר בצפון הישן-ישן או הצפון החדש-ישן. אינני בקיאה עדיין בהגדרות התל אביביות המדויקות. האמת, אני רציתי שניפגש במשהו שלא יאלץ אותי לקחת שלושה אוטובוסים, מונית שירות ולהרוס זוג נעלי עקב, אבל שירה התעקשה. "שם" המתיקה לי בקול שהשיק אלפי פרסומות ליוגורט פרו ביוטי "נוכל לדבר בשקט, בלי שיפריעו לנו". אחרי שהצלחנו להתחמק משלושה צלמי פפארצ'י כשאחד מהם צועק לעברנו "שירה, יא מאנייקית, קבעת איתנו לפני חצי שעה, תפסיקי לאחר כבר, קיבינימט" הזמנו את המים רותחים עם לימון וגלולת ויטמינים ("המחירים פה בשקלים או בדינר מצרי?" שאלתי את המלצרית "כי יש פה יותר מידי אפסים") ואז דנה ירתה את המשפט הראשון והאהוב עלי מכולם אחרי "איך את רזה":

"יואו, איך את צעירה" אמרה החברה החדשה הכי טובה שלי "נורא פחדתי שיביאו לי אחת מהזקנות האלו שלא יבינו על מה אני מדברת, אבל את, כמעט בגילי, נכון?". הסמקתי, עיפעפתי, העלתי שלוש קילו מאושר והורדתי אותם בעזרת כוח המחשבה ושפיכת שארית המים החמים שלי לעציץ הקרוב "בערך בגילך" חייכתי "כמה שנים מעלייך, אבל לא הרבה. לא עשור או משהו, חס וחלילה". "יואו, את לא נראית" המשיכה הסנדקית העתידית של ילדיי "איזה כיף, אז בואי לא נקרא לזה ראיון, בסדר? בואי נעשה שיחת חברות".

שלוש שעות אחר כך אני ספונה בביתי הדל, באובר דוז של מי לימון חמימים ושירה. "היה ראיון מדהים" אני מדווחת לעורכת "היא, היא מדהימה ומתוקה ואולי אנחנו הולכות לקנות ביחד מכנסיים בשבוע הבאה כי שתינו נמוכות ואני רק שלוש מידות מעליה!". העורכת מהנהנת בצד השני של האייפון "מה שתגידי, רק תגישי את זה מחר". אני מתיישבת מול המחשב, מדליקה את הטייפ הורוד כדי להתחיל בכתיבה ורוצה למות. מתברר שבעוד שאני פתחתי את ליבי הקטן והמכווץ בפני הסלבריטאית הזו, כולל וידויים שלא נשמעו מעולם בתחום הקוסמטיקה, בריאות ופטריות וגינליות, שירה הייתה עסוקה בלסובב אותי על האצבע הקטנה ולהפגין יכולות משחק ותמרון שבוודאי לא הופגנו במלואן בטלנובלה האחרונה שעשתה. סליחה, "דרמה יומית".

בכל פעם שפסקתי מגרגורי ההערצה שלי לחזותה החיצונית, בחירות הסטיילינג שלה ובחוריה המצויינים והעזתי לשאול שאלה קשה בסגנון "האם את מאמינה שעכשיו ריטלין זה חוקי ואה, האם החוק הזה משפיע על חייך באופן אישי?" הפגינה שירה כישורי חברות נשית שסחפו אותי הרחק מכוונתי המקורית לערוך איתה ראיון עומק ושפעה עצות מחכימות כמו "כדאי לך למרוח על זה קורטיזון ולראות רופא בהקדם". עכשיו מילא ההשפלה העצמית, אבל איך אני אמורה לכתוב ראיון חתרני שמורכב מהקלישאות שהנ"ל ניפקה בסגנון "אני מאוד מאושרת במקום שאני נמצאת בו עכשיו" "אני שמחה שהבמאי מאמין בי ואני מאמינה בעצמי" ו -
" I did not have sexual relations with president Kazav". 

בסוף הראיון עוד שומעים את קולי המצווח מתחנן לשירה "אז נדבר מאוחר יותר, נכון?" אני שואלת "תספרי לי איך היה הדייט עם הבחור ההוא וכן, כמובן שזה לא לציטוט. ואולי נשב בשישי על עוד קצת מי לימון? בצפון הישן? אני כל כך בודדה, פלייייייייז?". "בטח" עונה לי הכלבה "הרי אנחנו חברות!".

"שומעת?" אני אומרת לעורכת בטלפון "יש לי רעיון חדש. אולי נכתוב על נואו-באדיז שמתעקשים להיות חברים של סלבז?".

_

*שירה - השם בדוי, אבל הסלבריטאית מדרג איי ליסט, תאמינו לי.