חפש בבלוג זה

יום ראשון, 31 בינואר 2010

כולנו מאיה בוסקילה.


"רק נרענן לך את המראה"
(יוסי יודע מה אני אוהבת)

ביום חמישי נאלצתי ללכת לספר שלי. אני אומרת "נאלצתי" כי בתור נציגת מעמד הפועלים אני סולדת מכל גינוני הבורגנות המזוייפים הללו. מניקור, פדיקור, טיפול פנים, מספרה פעם בשבוע. למי יש זמן או כסף לעשות את כל זה כשאת עובדת 12 שעות במכרות הנחושת ומטפלת בחמישה ילדים, רק שניים מהם שלך?

סתם, האמת שאני מתה על זה. "פינוק" קוראים לזה היום. "תפנקי את עצמך" משננת לי אמא בוהן. "קצת פינוק, מה רע?" טוענת  מ', חברתי הנהנתנית ומחסלת את כיסי ההתנגדות שנותרו בי. ולי רק נשאר לתהות מתי פעולה כל כך אינטימית, שפעם הייתה נחבאת בין ארבעת הקירות של חדר המיטות, הפכה לפרסומת בפריים טיים שבה בננה אונסת את אורנה בנאי? מצד שני, הקונפורמיסטיות היא נר לרגליי. ואם כולן מתפנקות, מדוע שאתייבש בצד? מדוע שאוותר על מסכה+טיפול+פן? מדוע שאוותר על הזדמנות הפז להתנשא מעל החופפת? כך, מצאתי את עצמי צועדת למספרה ומרגיעה את נפשי המעונה. "יש לך אירוע" שיננתי לעצמי "אירוע. זה חשוב. את חייבת להיראות במיטבך. ומאוחר מידי להתחיל דיאטה. אז תעשי פן, תתפנקי קצת, מה יש?"

כמו כל בחורה שפויה, אני מנהלת עם הספר שלי מערכת יחסים סבוכה, אינטרסנטית, קנאית, יצרית וגוזלת אנרגיות לאורך שנים. הגעתי אליו במקרה, אחרי שהלכתי לספר אחר, ספר יוקרתי. הוא ישב לו שם, בבית הזכוכית המפואר שלו באחת מהשכונות המבוססות בירושלים. כל המספרה עטופה בשיש שחור ועמודים יוונים (איי שיט יו נוט) והבעת עיניו כולה אומרת ביקורתיות וחוסר שביעות רצון. "אוי מיי דיר" הוא הרים קצוות שיער שלי ושמט אותה בזעזוע. "מי סיפר אותך? אלוהים, איזו הזנחה!". כמובן שעד לאותו רגע הייתי בטוחה שאני, אתם יודעים, יחסית בסדר, עם הקארה מדורג רייצ'ל שלי. עכשיו מסתבר שאני בכלל ליאור שליין לפני מרב מיכאלי. "נו-נו-נו-נו" הוא ציקצק אלי במיאוס. ערן! חפיפה, דחוף!".

ערן חפף לי את השיער והעניק לי זעזוע מוח בו זמנית (1+1?) הושיב אותי מול מראה חתוכה שהראתה רק את חרכי העיניים שלי. "הוא לא אוהב שרואים את התוצאה לפני שהוא מסיים" לחש לי בפחד. "הוא אוהב לעשות הפתעות". עכשיו, יש כמה אנשים שאת לא רוצה שיגידו לך לעולם את המילה "הפתעה". הרופא המיילד שלך. רואה החשבון שלך ומעצב השיער שלך. "אני לא כל כך חובבת הפתעות כאלו" ניסיתי למחות בפני ערן, אבל המעצב כבר התייצב מאחורי והתחיל להעיף קצוות באוויר.

"את פרועה, את סקסית, את חושנית" הוא אמר ושלח ידיים. לקרקפת שלי. "את צריכה להיות מוחצנת יותר, להוציא את הצד המפתה שלך החוצה". "הופה, הופה" עניתי לו "אני לא פרועה ולא סקסית. אני ספרנית חנונית שמרנית עם פה מלוכלך. בוא לא נתבלבל פה. מה רע במדורג?". "מדורג??" הוא הסתכל עליי מזועזע, כאילו הצעתי לו לשכב עם נשים. "מי לעזאזל עושה היום מדורג מתוקה שלי? רק פקידות בנק בנות חמישים! תעצמי את העיניים ואל תפתחי עד שאגיד לך".

שוב, לא משפט שאת רוצה לשמוע מהאיש שאחראי למראה החיצוני שלך.

פקחתי את עיניי שוב, כעבור רבע שעה. והתחלתי לבכות. הפוני שלי היה הדבר היחיד שנשאר מדורג. באורך של שלושה סנטימטרים. השיער היפה והארוך שלי הזדקר בצורה שהזכירה לי קיפוד מיוחם ושני חוטים דקיקים נותרו מקדימה, מדגישים היטב את הקצוות השרופים. "ועכשיו" שמעתי את קולו של התפלצת "נצבע לאדום!".

זה היה עכשיו או לעולם לא. בטרם אראה כמו משהו שנדרס על הכביש, קמתי בזריזות, מטילה שטרות של מאה (יותר מידי שטרות של מאה, אם תשאלו אותי) על שולחנו וברחתי משם. חיכיתי עד לתחנה, באומץ לב שראוי לציון ורק אז התחלתי לבכות על מר גורלי. "את.. את.. לא.. מבינה..." השתנקתי לשיר בטלפון "אני נראית כמו אחותה הפחות מוצלחת של אניטה פללי, אחרי שהכליאו את הגנים שלה עם ג'ודי ניר-מוזס-שלום". "בוהן" היא ניסתה להרגיע "זה יגדל. שיער גודל. את לא זוכרת כמה פעמים את מנסה להוריד את השפם והוא תמיד גודל בחזרה?" (היא אלופה בניחומים, זאתי)

אחרי בכי קורע לב של חצי שעה בתחנה וניסיון עלוב למצוא כובע מספיק גדול במרכז המסחרי הסמוך, הבנתי שהגיע הזמן לפעולות דרמטיות. התקשרתי לאפרת. האורים והתומים בטיפוח גוף, נפש, שיער ואגו. היא נתנה לי את המספר של יוסי, אחרי שהשביעה אותי לסודיות ומדיניות עממיות מקיפה והצעידה אותי אליו. הוא איבחן את הנזק במהירות, הצליח לשכנע אותי להיפטר מהכובע והבטיח לי "זה יגדל. כמו השפם שלך".

מאז עברו כמה שנים ואני נאמנה. למעשה, זו מערכת היחסים הכי ארוכה שהייתה לי עם גבר. כל אירוע, כל "פינוק", יוסי שם. יש לנו התנהלות מאוד ברורה. אחרי שהחופף מטריד אותי מינית אני מתיישבת בכיסא שלו והוא אומר: "אז מה? זמן לשינוי קטנטן?" ואני עונה לו "בטח, אני סומכת עליך בעיניים עצומות. תעשה מה שאתה רוצה. רק אל תיגע בפוני ותוריד מקסימום 3 סנטי' מהקצוות. ושביל באמצע, כמו תמיד. כן, בלי צבע. כן, בעצם, אל תעשה הרבה, רק תפנפן אותי".

והנה, ביום חמישי, בהפתעה (טא-דאם!) החליט יוסי לעלות את סוגיית מאיה בוסקילה. "נורא יפה לה ג'ינג'י" זימזם מעליי. "השינוי הזה, נורא טוב לה. גם לך הוא יתאים, עם קצת קווים של בלונד-אדמדם". את חריקות גלגלי המוח שלי שמעו עד בית ג'אלה. הלו? ג'ינג'י? אני? אדמונית? בלונדינית? זה לא הספר שאמר לי לפני חצי שנה "יש לך שיער שחור מדהים, אל תצבעי אותו בחיים הוא סתם ייהרס וזה גם חתיכת שיעור בכימיה, חבל"? מה קורה פה?

"כן" המשיך לו יוסי "אולי אפילו גוונים חומים. קפה או שוקולד, להעשיר לך את המראה". "יוסי, תקשיב" הסתובבתי אליו והישרתי מבט. "זה השיער שלי, לא תפריט בוקר בארומה. הוא נשאר ככה. בצבע המקורי שלו, שהולך נהדר עם הגבות, הריסים ובוא נודה על זה, עם השפם שלי. (טוב, אפילו לי נמאס)".
"אוקי בובה" הוא נסוג "אני פשוט אחביא את השערות הלבנות האלו בין כל השחור. זה בכלל לא בולט ככה".

"מה? מה?? מה?? לי אין שערות לבנות יוסי!" צעקתי עליו בזעם. "נכון, נכון" הוא ענה "רק בהירות יותר, בלונדיניות". הוא הרים את שלושתן. לבנות כמו גיליון ההרשעות של גואל רצון. "הן משתלבות לך נהדר בפריזדורה".

אתן יודעות איך זה נגמר. מהיום אני ומאיה בוסקילה. שתי ג'ינג'יות חדשות בעולם.

---
ראיתן כבר את התחרות של פוסט החמישים? גללו למטה והשתתפו!

אינטרקציה חברתית




"אז שוב, מה אמרת שאת עושה?"
(סבתא בוהן, מידי פעם)
אני מקנאה בערוץ 24 החדש. איזה כיף לו, באמת. מערוץ מדשדש, אי שם בסוף הממיר, אחרי ששרדתם את ערוצי הסרטים הגרועים ושידור חוזר מספר 767 של 'בנות גילמור', התגורר לו הערוץ הזה. עם הפקות מביכות, מנחים עילגים ותוכן לא ברור. עד שהגיעה קשת, הזכיינית הכי חזקה בישראל שמה את הז'יטונים הנכונים והפכה אותו לשלוחת פרסומות\תוכן שיווקי לירון אילן\בית חם ל"מה קשור" משגשג עם אולפנים שקופים והמון עידו רוזנבלום.

אוי, כמה אני רוצה שמישהו יניח עליי את הז'יטונים, או היורו, או ליש"ט (דולר זה מה זה פאסה). עזבו, שפשוט יניחו עלי משהו, נורא קר פה עכשיו. אפשר גם סתם ידיים חמימות. גם אני רוצה את הקשר עם הצופה או הקורא כמו שיש לערוץ 24. שישלחו לי אס.אמ.אסים, שיתקשרו לאולפן, שיבקשו לשאול את אייל גולן, בשידור חי: "מה לעזאזל חשבת לעצמך עם הקעקוע של הפרחות שעושים בגיל 17 באיזה דוכן מטונף באילת ולא בתחילת העשור הרביעי לחייך ועוד בעורף". גם אני רוצה אינטרקציה. ואת קשת. ועוד 10 סנטי' בגובה. אבל זה לא קשור עכשיו.

אז להפוך את הבלוג הזה לבית החם של המוסיקה המזרחית אני עוד לא מוכנה (אבל תנו לי שנה-שנתיים, ממילא לא תישאר פה מוסיקה אחרת בקרוב), אבל לחזק את הקשר עם הבוחר?

yes we can!

אז ככה זה הולך להיות. לקראת פוסט החמישים, שלשמחתי מתקרב בצעדי ענק הודות ליכולת שלי לזיין את השכל על כל דבר נתון בדבקות של מתפלל שיעי, הבוהן פונה אליכם, כן-כן, אתם הקוראים הנאמנים שאינם נמנים על בני משפחתי. כל השלושה.

"אז מה אנחנו צריכים לעשות?" אתם בטח תוהים. ובכן, כמו שאומרת ההגדה של פסח. פשוט לשאול. או יותר נכון (טון קריין רשמי ועליז, על גבול הפסיכוזה:)

"שלחו עוד היום שאלות למייל thepurpletoe@gmail.com על כל נושא שתרצו לקבל עליו תשובה. השאלות המשעשעות\רציניות\מפדחות\אידיוטיות\מעניינות ביותר ייענו בפוסט מיוחד, פוסט החמישים. בעל (או בעלת, אצלנו לא מפלים!) השאלה הטובה ביותר ייזכה בפרס! תיק ותקליט! של הביג'יס! או משהו שווה ערך לכך".

אזהרה: אין לשלוח שאלות הנוגעות לזהותה האמיתית של בוהן, כי בכל זאת אני צריכה שיהיה לי מה לחשוף בפוסט ה-100

אז יאללה, תקתקו על המקלדות, הכינו את המחברות ושלחו שאלות.

בשמחות

בוהן.

יום שני, 25 בינואר 2010

אאוט-סורסינג




"יס, יס, איי ואז אין דה ישראלי ארמי. אי ווז א-פיילוט, אה ורי גוד פיילוט. דה תי'נג אין סוריה? מיי ג'וב!"
(שיחה ביני לבין עלם חמודות משוודיה)

אז לגילי יש חבר אירי. סמוק לחיים, עורו כה חיוור כי אני חוששת שאם יעמוד ליד אחד הקירות בבית אתלה עליו בטעות תמונה. מבטאו נשמע כמו משהו שהתערבב לא נכון בתחנה המרכזית. "נכון שהוא חמוד?" היא שואלת אותי ומעבירה יד בשיער הקש שלו, מתרפקת על אישיות ה"יש לנו 300 ימי גשם בשנה וחמישה פאבים בחצר הבית, איזו סיבה יש לי לא להיות מאושר? שלו" ומחייכת אלי. ואני מפרגנת לה, מפרגנת כמו שרק רווקה מרירה ומקומטת יכולה לפרגן. "מקסים, מקסים, הוא יודע שאת בונה על אזרחות זרה?".

איפשהוא, במהלך הדרך, סחורה מיובאת מחו"ל נהפכה לאקססוריז הכי לוהט בארון הזוגיות המיוחצ"ן של חברותיי. לא ברור מתי ואיך (כלומר, אני בטוחה שזה קרה לאחרונה ואפילו הייתי בסביבה, אבל היו לי מספיק צרות משל עצמי ולא ממש התעניינתי) אבל פתאום כולן התחילו להסתובב עם יוהן, אלכסיי, מארק ומיקלה, גויים אוהדי ישראל שמתייחסים לנשים הישראליות, כן, אותן נשים שמסוגלות לגרום לאוטובוס שלם לחכות להן כי לא מתאים להן לרוץ על עקבים במדרחוב, כאל אלילות בשמלת מעטפת. או כמו שהם מעדיפים לקרוא להן:

"אקזוטיות".

עזבו אתכם מתעשיית ההייטק, תפוזים יפואיים או המדריך השלם לסחר בנשים בלי להתפס ובלי לשלם יותר מידי לבדואי שמעביר אותן את הגבול בתת תנאים, הייצוא הכי לוהט של ישראל השנה הוא זוגיות דו-לאומית. "אתן מדהימות" מתפייט לי מרקוס, בעודו מזיל ריר על ליאת, בחורה שההישג הכי גדול שלה עד היום הוא לחתוך מהמשרד בשלוש וחצי במקום בארבע. "נשים ישראליות הן כל כך חזקות, אסרטיביות, חכמות, אתן לא אוכלות בולשיט מאף אחד, גו יזראל!". כמה שניות אחר כך מצטרף לשולחן יורגן. יש לו ביד כוס בירה בגובה שלי והוא כבר מאותת למלצרית להביא לו עוד ריפייל. "אני אוהב שכולכן הייתן בצבא" הוא מקשקש מולי "לוחמות במדים עם נשק, זה נורא סקסי. גם כולכן מיוחדות. יש פה מעט מאוד בלונדיניות וזה כיף". האמרה שלו על בלונדיניות כל כך קונה אותי שאין לי לב להגיד לו שגם המעט שיש הן מתוצרת נטורל פורמולה. לעזאזל, הוא כל כך מאוהב באתוס הציוני, שקשה לי אפילו להודות שהנשק שרוב החברות שלי החזיקו בצבא היה פיילוט אפס ארבע.

כי יש בזה משהו נחמד, לראות את עצמך בעיני זרים. לתחזק אשליה של פוסטר לעידוד מתנדבים משנות השבעים. לקשקש איתו באנגלית קולקלת על פוליטיקה ושירה. לראות איך הדוגריות שלך סוף סוף הופכת לתכונה נערצת במקום להיקרא "חופרת". אבל משהו בי עדיין מסרב להשתכנע. גויים? זרים? חופשות באחוזה המשפחתית שלו בדרום צרפת? מה רע בגברים ישראלים? באנשים שחולקים איתך את התרבות שלך, את השפה שלך ואת חיבתך הבלתי מוסברת לגולדסטאר בארבע בבוקר? נכון, רובם בבונים עילגים, שלא יפתחו דלת לבחורה שנאבקת למוות עם המטריה שלה בכניסה לבניין כדי שהיא "לא תתפוס עלי תחת", אבל הם משלנו, לא?

"גברים ישראלים הם בהמות" מעדכנת גאיה תוך כדי שהיא מתכננת לה ולחבר הארגנטינאי שלה ערב בשרים ויין ("מה, זו מסורת!"). "הזרים מתייחסים אלייך כמו לליידי. כמו למלכה. הם מקשיבים למה שאת אומרת, הם לא רבים איתך על החשבון במסעדה, שואלים אם אפשר לעשן לידך לפני שהם הופכים את הפן 200 שקל שלך למשהו שמריח כמו בוסניה-הרצוגבה. כל ההתייחסות שלהם לנשים היא אחרת. גבר ישראלי יעביר אותך שבעה מדורי גיהנום, יתעלם ממך כשהוא עם חברים ויעיף אותך בכל דקה לטובת משחק פוקר. ובסוף, אם שרדת את כל זה, מה את מקבלת, אס.אמ.אס 'עסוקה?' בארבע בבוקר? עזבי. עדיף לך מישהו מפנק, שמעריך אותך ויש לו בדרך כלל טעם טוב בבגדים".

ואם את כבר פה, הנה כמה טיפים:

1. ציד: כמדינה המברכת את זריה, כל עוד הם לא מתרבים או גרים בתחנה המרכזית או עושים עבודות בזויות ומנסים לקבל תנאים סוציאלים נאותים, בציר נאה של גברים זרים בגיל השידוך נמצאים בכל מקום. הקיבוצים זה כבר פאסה, אבל בברים מסוימים ברוטשילד בתל אביב, במרכזי מחקר למיניהם, מסיבות שגרירות והקונסוליה האמריקאית במזרח העיר ירושלים. נכון, באת להוציא ויזה, אבל למה שלא תצאי עם אזרחות?

2. בצבא היית קרבית. לא, קל"בית. קרבית. רצת בשדות מוקשים, הטלת פצצות חכמות והטסת אף=16 היישר לכור הגרעיני הלא קיים בסוריה. גברים זרים, רובם לובשי חליפות מלחכי אספרסו, שמעו סיפורים על הלוחמות הישראליות והם מתים להתעדכן בסיפורי הגבורה שלך. לתיבול: להוסיף כמה ראשי תיבות שהמצאת ולספר להם שזה קודים סודיים במקרה של מלחמה. זה מרגש אותם משהו. "יו נואו לוף? איף יו היר לוף-לוף און דה רדיו איזס מין דה איראנים אר קמינג אנד איי ניד טו גו טו וור"

3. אנגלית טובה היא מוצר בסיסי, גם אם את גרה ברמלה, אבל במפגש עם זר פונטציאלי, התרומה שלה לחיי האהבה שלך עולה עשרת מונים. אין צורך לצחצח במבטא אוקספורדי, גם חמש יחידות לימוד יספיקו. את יודעת מה, עזבי, על מי אנחנו עובדות? גם שלוש יחידות והפרק האחרון של גוסיפ יספיקו. פשוט תעפעפי לו הרבה, תחייכי המון ותתאמני על המשפט: "יס, ווי האב טו פריי גלעד שליט".

4. אזרחות זרה. טוב, נו, על מי את עובדת. מעל כל בחור עם רגישות מוגזמת לשמש הישראלית עומדת האזרחות הזרה. כרטיס היציאה שלך מהלבנט הים תיכוני שלא מעריך את האינטילגנציה, השנינות והיכולת שלך לשלב פריט מנומר בכל תלבושת. בדור שלנו כבר לא מחלקים אותן סתם וגם אם הצלחת להוכיח בקונסוליה שאת פולניה אמיתית ולא סתם אחת עם אופי קשה, עדיין הדרך ארוכה. כדאי לברר אם הבחור בשל לאיחוד כתובות ואם אנחנו כבר פה, מה תנאי האיזרוח במדינת המוצא שלו.

5. קיבת ברזל. כן, אני יודעת, נורא קשה לך להשתכר. רק אחרי חבית של סמירנוף בטעם תפוח את מרגישה סחרחורת קלה. כל הכבוד לך, אבל הזרים הללו, בין אם מדובר במדינות אירופה, ארצות הברית או לטינוס, רגילים לשתות כמויות שישאירו גם את קיבת הברזל שלך פעורה. ובפעורה אני מתכוונת שחמת. ככה זה כשגדלים במדינה שבמקום פלואוריד מוסיפים למים בירה. כדאי לעמוד בקצב שלו כדאי לשמור על יחס נאות של 4:1 לכל דרינק ולוודא שיש עלייך מספיק כסף למונית.

6. פרגני, למה לא?. אולי את קצת מסתייגת שהחברה הכי טובה שלך מוציאה את הנכסים הכי טובים של מדינת ישראל למכרז חוץ, אבל את לא מסתכלת על זה מהזוית הנכונה. והזוית הזו היא דירה בלונדון, פרנקפורט או פראג. נכון, את אולי מאבדת חברה למישהו שאת אפילו לא מבינה מה הוא אומר, אבל את חוסכת מלון. וזה יקירתי, שווה הרבה, ביורו.

אור-רואר

בוהן.

יום שישי, 22 בינואר 2010

שמלאנים, נמאסתם?




"גם אתה מרגיש שגדעון לוי התמתן קצת בשנים האחרונות?"
(מתוך שיחה במסיבה, אמש)

אתמול הייתי במסיבה של סמאאאאלנים.
כן, עד לשם הרחקתי במטרה למצוא לי סוף סוף קבוצת השתייכות נאותה. הימים קשים, הלילות קרים ולהיות כלבה מתנשאת ומשתכנזת שגרה בסמי התנחלות במרחק של לפחות חצי שעה בנסיעה לכל מקום שקורה בו משהו (ואני לא מדברת על סתם נסיעה, נסיעה במיניבוסים של הערבים, אלו שנוסעים על דרך חברון ותמיד מריחים כשילוב המופלא בין זיעה, שלשלת יונים וכיבוש לא נאור בכלל של כרוב) - לא בדיוק מסייע לחיי החברה שלי.

"למי אני שייכת?" אני שואלת את עצמי בעודי מתעללת בגבותיי על מנת שימרטו לצורה שאינה מעלה אסוציאציה של "אריק ובנץ - השנים המוקדמות". "הרי ברור שאני שייכת להורי, למשפחתי, לארץ ישראל השלמה ולעיר הקפואה הזו, אבל מי אני באמת? והאם הסיפור שהמצאתי לעצמי, שבו אני נסיכה אירופאית שנשכחה בטעות במעברי הגבול בבן גוריון ואבי המלך מחפש אחרי ללא הפסקה בכל אירופה המערבית, הוא אמיתי? ואם לא, האם זה ימנע ממני להמשיך להאמין בו? ברור שלא".

משבר הזהות שלי, שלא לומר מבצר הבדידות שלי, קיבל קונטרה מזוית לא צפויה. נילי, נציגת התואר שני למתקדמים בקרב ברות המזל שמקיפות אותי ליחששה משהו על מסיבה מחתרתית בבניין נטוש, שם יהיו אנשים כמוני. "כמה ברלינאי מצידם!" אמרתי לה בטלפון. "זה יהיה בבניין שחזיתו נהרסה בהתקפות הבריטים ולא תוקן מעולם כדי לשמש גלעד עד לתוקפנות של בעלות הברית?".

"אהמ, לא בוהן. סתם בניין שמיועד להריסה. נדמה לי שהוא היה שייך פעם לאוניברסיטה העברית" ענתה הנילי בציניות האופיינית לה. אוף, אי אפשר לסמוך כבר על אף אחד. מה כבר ביקשתי? קצת מורשת קרב, קצת הרפתקאות, כמה קליעים ירדנים שננעצו בזוית פוטוגנית בחזית הבניין. אבל לא, פה זה ירושלים. אם כבר נותרה פה מורשת, סביר להניח שהדחפורים ביפו חיסלו אותה.

"אוקי" עניתי "מסיבה מחתרתית. סבבה. אני יכולה לעבוד עם זה. ואת עוד אומרת שיהיו שם בעיקר סטודנטים לתואר שני במדינות ציבורית ויחסים בינלאומיים. אני יכולה לשחק על זה. אני יכולה להרשים אותם. אולי אני אקח איתי ספר של שפינוזה. רק ליתר ביטחון. ומפת מחסומים. שמעתי שזה להיט אצל חובבי עדנה (אוו!! כינוי חדש לשמלאנים. מעתה אמרו: "חובבי עדנה"!), מה את לובשת? יש לי מכנסי פייטים שטרם החזירו את ההשקעה בהם"

"אה, בוהן, זו מסיבת סטודנטים, בירושלים"

"הבנתי אותך. מכנסי פייטים, מגפוני ניטים ובגד גוף בורוד בזוקה עם חותלות. סגרנו"

"לא. תקשיבי לי טוב. מסיבת. סטודנטים. בירושלים. בחורף"

"אה. נעלי קיפי ופונצ'ו?"

"בדיוק".

טוב, מזמן אני לא נותנת למציאות להכתיב לי מהלכים. ממילא אני אובר-דרסט בכל מקום שאגיע אליו, אז למה לשבור מומנטום? הגעתי לשם, במכנסי הפלסטיק שלי, מגפי החשפניות שלי, סטרפלס אדום ופפיון עם פייטים (לא נוותר!). לרוע המזל, חלק מהחסרונות של בניין נטוש הוא העדר חימום, כך שלא ממש הסרתי את מעיל הפוך שהגעתי איתו, אבל האמינו לי, מתחת הייתי הגרסא המשתרללת של ליידי גאגא, באמת. נשבעת.

הקהל היה, איך נגיד זאת בעדינות, אקלקטי. לידי סיפרו על המסיבה שערכו באחד הבתים בבית ג'ראח באותה התלהבות שאני מדברת על מכירת סוף עונה באלדו. "ואז הגיעו השוטרים" אמר אחד מהם, מבט אורגזמתוני בעיניו "ואתה חוטף שם מכות, על אמת, לא כמו החנונים ההם בבלעין". חשתי צורך מיידי להיכנס לשיחה. "לי עדיין יש מכות כחולות!" פרצתי למעגל. "באמת?" שאלו אותי בהערצה "עצרו אותך?". "לא" עניתי להן "הייתי זריזה מידי. אבל האישה שמאחורי, היא סבלה באמת. איזו תמימות מצידה, לנסות להשתלט על הזוג האחרון במידה 36. מה היא חושבת שאני, פראיירית?".

נילי גררה אותי משם, כמעט באלימות (ועוד אומרים ששמלאנים הם עדינים ויפי נפש. חה!). "תקשיבי בוהן" היא נזפה בי "השמלאנים היום הם מיעוט נרדף בכל מקום בארץ מלבד פה. את צריכה להתייחס אליהם בהבנה. זה המקום היחיד שבו הם יכולים לדבר בחופשיות, להביע את דעותיהם. והכי חשוב, אל תגידי להם איפה את גרה"

"איפה את גרה?" הופיע פתאום עלם חמד. סנדלים עם גרבים על רגליו, שיער שלא ראה מסרק חודשים מעטר את ראשו וחולצת 'בשארה צדק' על חזהו. כל כך הרבה סיבות לפסול אותו ואפילו עוד לא התייחסתי לחיבתו לנובלס, אבל כזו אני. אדם גדול מהחיים, שמוכן לתת לכל אחד הזדמנות לדבר איתי, בתנאי שלא יעשן עליי. "היא? כלום, סתם באיזה ישוב קטן, ליד ירושלים" קפצה עליו נילי לפני שהייתה לי הזדמנות לדבר. "לא נכון, אני גרה בירושלים. זו שכונה לגיטימית בתוך העיר. באמת, איזור עדיפות אל"ף, לפחות לפי הארנונה". העלם התעניין בשם השכונה, אמרתי לו ואז פניו החווירו, עיניו התגלגלו בחוריהם ואפילו שפם הגראוצ'ו מרקס שלו כבר לא נראה לי מפתה. "את.. את.. את גרה בשטחים?".

"זה לא השטחים! זו שכונה לגיטמית בירושלים שמטרתה לחזק את הרוב היהודי באיזורי ספר וליצור מאזן דמוגרפי חיובי. נו, באמת, מה זה קו ירוק בין חברים?" רשפתי לעברו. לי לא יקראו מתנחלת. לא אחרי שהצבעתי למרצ, כלומר שעוד הייתה מפלגה כזו, בחמש מערכות הבחירות האחרונות. וגם אמרתי לו את זה. "אני שמאלנית, בדיוק כמוך! הלאה כיבוש! כן שיוויון זכויות. כל הערבים לים, רגע, לא. כל הערבים לשלטון! אני עיתונות! נאורה! חופשית! באמת, אני קוראת את המאמרים של הנודניק ההוא, איך קוראים לו, בני ציפור, בני ציפר. הצבעתי מרצ במשך שנים!"

"הממ" ענה העלם "ומה הצבעת בפעם האחרונה?"

"זה לא רלוונטי" עניתי, מקווה שלא יתחילו ליידות בי אבנים ולגנוב את עצי הזית שלי, או אולי את המעיל. "לא, תגידי. אני לא אכעס עלייך. כל אדם בישראל זכאי להביע את דעתו הפוליטית. אנחנו אנשים פתוחים" הוא החווה בידיו על מעגל הניצים שנפתח מולי, קלשונים בידיהם, להבות בעיניהם "את יכולה להגיד לנו, אל תחששי"

"טוב" השבתי בעייפות "האמת שהצבעתי לבני"

ההמשך היה קצת מטושטש. ככל הנראה נילי חילצה אותי, בסיוע ארטילרי ועם פלוגת קומנדו של גולני (תמיד טוב שתהיה פלוגת גולני בספיד דייל, גם רובם חובשי כיפה אשר מזדהים עם מטרות הארגון) היישר לתוך ביתי החמים והמתנחל. צעקות "עוכרת ישראל" עוד הדהדו באוזניי והשתלבו נהדר עם דגלי חד"ש אשר הושלכו בפתח ביתי.
הודעת אס.אמ.אס יחידה התקבלה במכשירי החבוט.
השולח 'נתי-שלום עכשיו':

"מחפשים עובדים ב"בצלם". מתאים לך?"

עכשיו, לכי תוכיחי שאין לך אחות.

יום רביעי, 20 בינואר 2010

מבחן בוזגלו




"את משלנו, נכון?"
(סיסמת הכניסה למועדון הכי סודי בעולם)

השבוע זה קרה שוב. הסכמתי ללכת למסיבה. לא ברור תחת אילו חומרים מערפלים הייתי כשהסכמתי (הימור שלי: ממתקי הגומי בטעם קולה שאליהם התמכרתי לאחרונה, אבל אל תתפסו אותי במילה), אבל הגעתי. במכנסי פייטים, יין (יקר מידי) ונעלי עקב שגבו את מחירן בשנות חיים. האוירה במקום הייתה כלבבי. ובלבבי אני מתכוונת ליחס של 27 גברים לבחורה ועם תחרות אפסית. ובאפסית אני מתכוונת לשתי הבהמות שלא הסכימו לצאת מהחדר כי בדיוק הקרינו שם את הפנים של "אלירז המאמי, אין הוא מדהים, מדהים" על המסך.

שוטטתי לי ברחבי ההתרחשות, מקווה שאורות המציתים מסביבי יוצרים מחזה מרהיב עם הפייטים שמקיפים את ירכיי, כוס של יין (יקר מידי) בידי והבעת שעמום נסוכה על פני. כי ידוע שאין גבר שיעמוד בפני הבעת פנים משועממת, למרות שברוב המקרים הוא רק מחמיר אותה. "יפה, יפה" אמרתי לעצמי "מבחר לא רע. כמה אינטלקטואלים, שניים שלושה דתל"שים, כתב פלילים ומישהו שנראה כאילו יצא מפרסומת לבלו בירד. זה בטח התל אביבי שבעל המסיבה השוויץ בנוכחותו. לא רע בכלל".

לרוע המזל, כל הגברים הנ"ל סירבו להתייחס לנוכחותי המרשימה (פאקינג 10 סנטי' עקב. והגעתי איתן באוטובוס!) והעדיפו להתווכח על ההשפעות הכלכליות של האסון בהאיטי. "נפלא" אמרתי לעצמי "הם בטח גייז, כולם. אם הם מצליחים להתעלם ככה מהנשיות והאישיות המדהימה שאני. לעזאזל. איפה פה הבמבה?". עמדתי שם, מנסה לאזן את המשקל שלי בצורה שלא תראה מגוחכת ועדיין לחסל עצמונית חבילת במבה בחינניות. עד שהוא ניגש.

גבוה, ממושקף, לובש ג'ינס שקצת גדול עליו, אולי כי הוא הפסיק להשמין בגיל 14 ונתקע לנצח על 60 קילו. עיניים בהירות, שיער קצת כהה. אשכנזי גמור. בדיוק כמו שאני אוהבת. הבטנו זה בעיניו של זו, בוחנים היטב את הסחורה שלפנינו, מתעכבים על כל פגם אפשרי, על כל אופציה לאכזבה. הוא רכן לעברי, קולו העמוק והחם ליחך את אוזני ושאל:

"את יכולה לשחרר קצת מהבמבה?"

"אה, בטח, בטח" עניתי לו, מנסה לנקות את אצבעות חמאת הבוטנים שלי במכנסיים ומגלה לפחות עוד דבר אחד שאסור לעשות עם מכנסי פייטים. הוא קלע כמה חתיכות צהובות לתוך פיו, לועס אותן באותה תשומת לב שהוא בוודאי מקדיש לפירוק כרומוזומים בדיי ג'וב שלו, משקפיו המעט מועקמות זחלו על אפו, ניסיון עלוב לשפם התנוסס מעל שפתו העליונה ("עוד דבר שיש לנו במשותף" חשבתי לעצמי "רק שאני מצליחה לגדל שפם די בקלות והוא עדיין נאבק. אח! זהו שידוך מגן עדן!")

הסתכלתי בו, לוגמת עוד מהיין במה שחשבתי כחיקוי מוצלח לגמרי של פנלופי קרוז, הוא בגד בבמבה עם קערת הצ'יפס הסמוכה ואז שאל אותי את השאלה שאני תמיד חוששת ממנה:

"נו, אז איזה מוצא את?"

למה אתם תמיד עושים את זה? למה? מאיפה זה בא? מה זה משנה? האלו? קיבוץ גלויות? היהודי החדש? הישראלי הכובש? כולנו הרי תוצר של אותה מערכת חינוך כושלת. מה זה רלוונטי מה המוצא שלי? ובגילנו, באמת? זה לא קצת סבנטיז לשאול מישהו מה המוצא שלו? מה הלאה, תברר אם ריססו אותי בדי.די.טי כשירדנו מהאונייה או אם נתנו עדות אופי במשפט אייכמן? אני כור ההיתוך במכנס פייטים! נולדתי פה, כמו הוריי והוריהם לפניהם. ישראלית.
 י-ש-ר-א-ל-י-ת.

טוב, האמת שלא אמרתי לו את כל זה. מחזרים פונטציאלים נוטים להתנדף כשאני פותחת נגדם במלחמת גוג ומגוג ומעליבה את האינטילגנציה שלהם. לכי תביני. במקום זה לקחתי נשימה עמוקה, הסטתי קצוות שיער בוהק לאחור, הבטי בעיניי ה"בית צמוד קרקע עם שלושה ילדים ופרייבט" שלו ואינפפתי באותה פלרטטנות נשית שסייעה לי להגיש עבודת סמינריון באיחור של חצי שנה בלי קנס:

"איזה מוצא אני נראית לך?"

אני אוהבת את השאלה הזו. שאלה כל כך מעצבנת שהיא משתווה רק ל"בת כמה אני נראית לך?" ול"השמנתי?" הותיק. הם מביטים בי, עיניהם פעורות כאילו רק עכשיו גילו את האש, היס מקס ואת אופציית הורדת הקרש בשירותים. "משהו סיני או הודי?" הוא גימגם במבוכה "כי העיניים שלך קצת מלוכסנות. זה נורא אקזוטי". "פחח" קטעתי אותו בהנאה "אתה לא בכיוון".
"מה שם המשפחה שלך?" הוא ניסה לעשות תחקיר אליעזר בן יהודה. עניתי לו. שם המשפחה הכי ישראלי בארץ. כל כך ישראלי שאני מכירה אישית לפחות עוד 15 איש שחולקים את שם המשפחה הזה, אבל לא אותה בריכת גנים. "הממ" הוא המהם בקולו. "אשכנזיה? תוניסאית? רומניה? איטלקיה? צרפתייה? כי יש לך מבטא קל. אוי, מרוקאית?"

"מה רע במרוקאית?" אני מזדקפת מנגד, מוכנה ללבוש את מגן המזרחיות בשניות, רק אני ואלי עמיר נותרנו לעמוד על המשמר, למרות שלא אדע לזהות מופלטה גם אם יזרקו אותה עליי באמצע מימונה תוך כדי הילולים וברכות לבן זכר בשנה הקרובה (וכן, מבוסס על סיפור אמיתי). "כלום, כלום" הוא אומר "אני דווקא מחפש אישה מזרחית, חמה, שתפנק אותי".

"אה" הבנתי. הוא מהאנשים "האלה". הילדים האשכנזים האלו שגדלו על האשליה שיש שם נשים אחרות. לא קרירות, לא מתנשאות. לא מז'אנר ה"אני אשב פה בחושך ואחכה שתיזכר בי", כאלו שמאמינות שאפשר להרעיש בין שתיים לארבע ואפילו אחרי שמונה בערב. הם מחפשים אותך, המזרחית החמה, שיודעת לבשל ולפנק. ואוהבת סקס, אבל גם מטפלת בילדים, לפחות חמישה. שתרים אותו על כפיים, שתעריץ את האדמה שהוא דורך עליה, שתהיה מוכנה להודות לבורא עולם (איתו יש לה ערוץ תקשורת ישיר, בכל זאת, ש"ס והכל) על כך שהוא הזדמן לידיה ותכין לו חריימה וחמין וכוס ויסקי טוב כשהוא מגיע הביתה.

בקיצור, הבחור שלפנינו מחפש בהגדרה פנטזיה על אישה מזרחית מקטלוג של שנות החמישים, אבל הוא בעצם רוצה אישה שתגיד לו מה לעשות. כמו שהוא התרגל בבית.

ואת זה אני יכולה לספק.

"יש לך מזל עיוני" אני עונה לו כמו חיקוי גרוע של מרגול. "למזלך כפרה, לפני חמש דורות הגיעה לפה המשפחה שלי. מתימן, כן, כן, מתימן. על שטיחים קסומים. דרך המדבר.דרך סודן ואתיופיה. ואותי לימדו לכבד גברים. במיוחד כאלו שבאו מליטא. 'נעשה ונשמע' אמרה לי סבתא שלי (שנייה לפני ששלחה את סבא שלי לקנות לה דאודורנטים בשוק, הכריחה אותו לקלף במיה ודרשה מסאז' ברגליים. אבל את זה הוא לא צריך לדעת) ואני הפנמתי. אני רק מחפשת גבר כדי לרצות אותו".

"יופי" הוא אמר בסיפוק, מחכך את ידיו בתקווה "אז מה עושים עכשיו?"

"מתחילים לרצות, כפרה" עניתי לו "רק אכפת לך לעשות לי קודם מסאז' ברגליים. זה נורא כואב העקבים האלו"
 ---
תרבות יום דל"ת:
Glee - אמנם רק התחילה בארץ, אבל בזכות כוחו של הטורנט והזיכרון המורחב שהתקינו לנו בעבודה, אני כבר סיימתי את העונה, הורדתי את הפסקול ומזמזת ללא הפסק את "ריהאב". הסדרה עושה קצת כאב ראש בצפייה רצופה של חמישה פרקים ולעיתים זולגת להטפות אמריקיאיות (סמים זה רע, אחווה זה טוב. בלעעע. כולם יודעים שזה ההיפך) אבל היא עדיין עושה את זה בדרך משעשעת ושנונה. וכמובן, מי לא היה רוצה שהמורה שלו יזוז כמו ג'סטין טימברלק? חוץ מאולי, ג'סטין טימברלק.

Music For Man (Gossip) ולפני שתיחנקו מעודף סכריניות, כדי לשמוע את אלבום הבכורה של "הלהקה ההיא של בת' דיטו הדבה" שעושות רוק לסבי מתוחכם עם מילים שגם סטרייטית מהגיהנום כמוני מוצאת מזמזמת ברחובות.

יום שני, 18 בינואר 2010

שבתות וחגים- פוסט קצת אחר






ענבל מתגרשת. שלוש שנים והפלה (טבעית) אחת והספיק לה. ואורן, אורן יכול לקחת את הדברים שלו ואת הזונה שלו ולחזור לגור אצל ההורים שלו באשדוד. נבלה. היא אהבה אותו, בטח שאהבה אותו. למרות שאמא שלה הזהירה אותה ואמרה לה שצריך להיזהר מאנשים עם עיניים שהצבע שלהן לא ברור, אבל ענבל לא הקשיבה לדברים כאלו. מה היא, פרימיטיבית. "אמא" היא אמרה לה "אפשר להוציא אותך מנתיבות, אבל אי אפשר להוציא את נתיבות ממך" ושתיהן צחקו, צחוק חזק כזה, מזויף וענבל הבינה שהמחשבה של אמא שלה עדיין בראש ושיכנעה את עצמה בקול וגם את אמא שלה שעדיין הייתה בחדר ש"אורן אוהב אותי וזה מה שחשוב".

הייתה להם חתונה יפה. לא באולם, כי אורן לא רצה ולא על חוף הים, כי ענבל שונאת כשנכנס לה חול לנעליים והם בסוף בחרו בגן אירועים קטן באמצע הדרך ליד פתח תקווה שגם הדודות מקריית שמונה יגיעו וגם החברים מהקיבוץ שענבל הכירה בצבא. הגן היה מקושט קצת מוגזם, עם בלונים אדומים ממולאים בהליום שהוצבו באמצע כל שולחן ובקבוקי יין שעליהם היה כתוב "החתונה של אורן וענבל" ורציתי להגיד לה שזה קצת קיטשי ולא מתאים, אבל יש דברים שלא אומרים לכלה ביום חתונתה.

למשל שהאיפור יצא לה זוועה.
או שהעוף קצת יבש.

אבל כן אמרתי לה ש"איזה מדהים התאורה ושרואים שהשקעתם בדי.ג'י" וחייכתי אליה, כי ידעתי שמכל הערב הזה היא לא תזכור כלום, אבל בתמונות יראו שחייכתי וזה מה שחשוב, למרות שהשמלה הזו עושה לי בטן ועל העקבים התחרטתי עוד בחנות. ענבל הציעה להכיר לי את תומר, החבר הכי טוב של אורן והוסיפה ש"אין מצב ששני החברים הכי טובים שלנו לא יסתדרו". כל התיאוריה הזו החזיקה מעמד עד שתומר הקיא בצמחייה של הגן אירועים והמלצרית החמודה עם החצאית הקצרה עזרה לו להתנקות ואני חשבתי לעצמי שאיך הגענו למצב שאפילו גבר מקיא מוצא מישהי בחתונה ורק אני מוודאת שלדודה מירוחם יש איך להגיע הביתה.

ענבל החזיקה פאסון בדיוק של חמש דקות כששאלתי אותה על ליל הכלולות. "נו, כמה?" שאלתי והיא הסמיקה. "נו באמת, אני לא אדבר איתך על הזין של בעלי". "נו באמת" עניתי לה "כמה יצא בשקים?" ושתינו ידעו בשקט שלאורן יש קטן ושבחיים לא נדבר על זה שוב ומבחינתי זה היה בסדר.

הם עברו לגור בדירה קטנה שההורים התחלקו עליה חצי חצי וקנו תנור ומכונת כביסה ומיקסר כי ענבל אמרה שהיא רוצה לבשל לבעלה. קצת התווכחנו אם זה שוביניסטי או פוסט-פמיניסטי, אבל ככל שעבר הזמן ענבל פחות התעסקה בויכוחים תיאורטיים ויותר התרכזה בלנקות את הבית. "ככה זה כשנשואים" היא הייתה אומרת לי ומבקשת ממני להרים רגליים בזמן שהיא מטאטאת מתחת לספה. ואני ידעתי שאני לא רוצה להתחתן. או לפחות לקחת עוזרת.

הוא התחיל להגיע מאוחר והבית שלהם התמלא בחפצים חשובים. פלזמה, קיצ'נאייד, תמי 4. הם אהבו את זה. אורן קיבל קידום בחברה שלו ואפילו ענבל מצאה עבודה שהיא אוהבת וביחד כולם החליטו להתיישב להם על השחלות ולהתחיל לתכנן את החדר ילדים. ענבל דווקא לא כל כך רצתה, כי תמיד בשיחות שהיינו עושות היא הייתה אומרת שהיא רוצה לאמץ, כי יש כל כך הרבה ילדים אומללים בעולם, אבל אני מניחה ששיחות על הדשא מול הפקולטה למדעי הרוח משתנות כשיש לך שתי סבתות שרוצות להיות "צעירות".

"אנחנו מנסים" היא הייתה אומרת לכל מי שהיה שואל "מתאמנים על ריק כדי שזה ייצא מושלם" ואני הייתי מסתכלת בעיניים שלה ורואה שהם באמת מתאמנים ושום דבר לא מצליח ואפילו כבר קבעו לה תור ב"פוריה" ואורן היה צריך לכוון את עצמו לתוך כוס, עד שהרופא אמר לה שהם חייבים להירגע ואפילו קרא לה בובל'ה וידעתי שאני היחידה בעולם שיודעת שזה מזכיר לענבל את המפקד מהצבא ומה שקרה שם ועדיף שלא.

בסוף הם דווקא הצליחו ודי בהפתעה, כמו שקורה לכל הזוגות שמפסיקים לנסות וענבל הסתובבה שבועיים עם כוכבים בעיניים וגילתה לי בסוד מעל הפוך קטן בלי קצף ש"למרות שנהוג לחכות שלושה חודשים עד שמספרים לחברים, אני מספרת לך, כי את כמו אחותי" ושמחתי בשבילה מכל הלב, ואפילו שמחתי שהיא מספרת לי דברים כאלו והייתי גם היחידה שידעה שהיא הפילה.

היא לקחה את זה קצת קשה ולא יצאה מהמיטה ועד שלא הבאתי לה את האנטומיה של גריי וקצת המבוגרים מאיוו, היא לא ממש הזיזה את עצמה מהבית, אבל בסוף אמא שלה הגיעה וכמעט שלפה אותה שם מהשערות והמרצה שלה אישר לה עקרונית את התזה ופתאום הייתה סיבה לקום והיא אמרה לעצמה שהיא עוד צעירה ויש לה עוד מלא זמן והסבתות יכולות להירגע ופעם הבאה זה יצליח "ובכלל" היא אמרה לי "הפלות בשליש הראשון זה הכי שכיח בעולם. זה לא אומר כלום" והסכמתי איתה, כי בימים ההם, שום דבר כבר לא אמר לי כלום.

חיכיתי משהו כמו עשרים דקות עד שהשירותים בבר יתפנו ובסוף כשהוא יצא משם התפלאתי לראות שזה אורן ושהוא מחזיק את הבטן שלו. הוא נראה ממש לא טוב ולמרות שהמסקנה היחידה שהייתה לי מהחתונה שלו זה להתרחק מגברים מקיאים כי הם רק יפגעו לך באגו, בכל זאת עזרתי לו להגיע לשולחן שלו ואפילו הגשתי לו מים שהברמנית החמודה הביאה לנו וליטפתי לו את המצח כי היה לו ממש חם והוא הסתכל עלי בעיניים ואמר לי תודה וחשבתי על זה שאף פעם לא שמתי לב שהעיניים שלו בצבע לא ברור ואיזה יופי הן.

בדרך הביתה אורן שם יד על הברך שלי והשביע אותי לא להגיד לענבל אף פעם איפה ראיתי אותו ואיך שהוא השתכר ככה ושהם עכשיו במצב לא משהו וקצת עצוב לו איתה ומשעמם והוא לא יודע מה קורה איתו ואיתה ועם החיים שלו ואיך יכול להיות שהוא רק בן שלושים וכבר מרגיש כל כך זקן אפילו שיש לו מסך 50 אינטש בסלון ואני רק שתקתי שם כי במצבים כאלו זה מה שמצפים ממך, לשתוק ואורן נתן לי נשיקה על הלחי וביקש שוב שזה יישאר הסוד שלנו והנהנתי אליו וחשבתי לעצמי איזו מסכנה ענבל אבל גם איך זה נעים שמבקשים ממך לשמור על סוד.

ראיתי אותו עוד כמה פעמים בפאב, אבל כבר לא שיכור ואפילו ישבנו פעם אחת על כוס יין אדום ובירה בשבילו והעלנו זיכרונות וצחקנו על מה שהיה בארץ נהדרת ולא הזכרנו את ענבל אפילו פעם אחת שזה קצת הפליא אותי, אבל זרמתי עם זה. הוא דיבר איתי ממש, כמו שכבר לא מדברים היום עם אנשים וסיפר לי בדיחות שהיו אפילו יותר מצחיקות מאלו של ארץ נהדרת וכשחזרתי מהשירותים הוא אמר שיותר יפה לי מפוזר ורציתי לפזר כדי להיות יותר יפה לידו והוא נישק אותי.

ועכשיו אורן חוזר להורים שלו באשדוד ואני עדיין מאוהבת ורק אמא של ענבל בטוחה שאת כל זה היה אפשר למנוע מהתחלה.
---
* כל קשר בין המציאות לטקסט לעיל הוא מקרי בהחלט.

יום רביעי, 13 בינואר 2010

Happy Birthday Elvis





"זה גם במבצע או ניו קולקשיין?"
(השאלה שמבהירה למה צריך לעשות סלקציה בקניונים)

אלוויס ואני היינו יכולים להיות חברים טובים. אני בטוחה בזה. עם כל שיר שאני שומעת, כל פיסת ביוגרפיה שנחשפת מולי. כל מחזיק מפתחות שהוריי קנו לי בגרייסלנד במחיר מופקע של 10 דולרים (ועוד בימים שהדולר היה שווה משהו!) מבהירים לי מכל ספק - הוא היה גבר והוא הבין נשים. או לפחות זייף מספיק בשביל שנחשוב שהוא מבין אותנו. אל תבינו אותי לא נכון, אין לי תסביך סבא ואם אנחנו כבר פה, פאות לחיים הם טרן אוף גדול עבורי, אבל אלוויס, כשהוא שר לך, ידעת שהכל יהיה בסדר, שאפשר לטעות. שלא חייבים להחזיק את הכל מקופל בסדר.

אולי אני צריכה לשמוע יותר אלוויס.

בנתיים, כדי לכבד את זכרו ולרגל יום הולדתו החלטתי לערוך מחווה למלך הגדול מכולם ולתת לחולשה אחת להשתלט עלי ליום אחד. שקלתי אם לבחור בחיסול ממוקד של עוגת שוקולד, או סתם להריץ כמה שורות עם חברים, אבל בסוף בחרתי בחולשה הגדולה מכולן, חולשה שאלוויס ואני חולקים-חלקנו כל חיינו:

החיבה לטראש.

ואם להיות יותר ספציפית- לאפשר לעצמי להיות מלכת הטראש הקיטש שאני.
ואם להיות ממש ספציפית - לקנות טייץ פייטים במנגו.

יש להניח שאלוויס היה נחרד מהבחירה שלי, כי הוא, גם בשיא ההתבזות הפומבית שלו (וכן, אני מדברת על אכילת עוגות קרם בזמן שאתה לובש פדלפון לבן. ביג נו-נו) לא היה חולם להיתפס מסניף על משהו שנראה כמו טייץ פייטים, אבל הסניף במנגו נצץ אלי כמו משלחת הצלה אמריקאית בהאיטי ואני הייתי במוד החלטי ומרושע, כלומר, כהרגלי.

אם להיות כנה, מנגו בגלל לא היו על לוח המטרה שלי, אבל הנסיבות דרשו. ובנסיבות אני מתכוונת לקנייה לא מוצלחת שלי משבוע שעבר. קנייה כל כך לא מוצלחת שידעתי שעליי להחליף אותה מיד, בטרם תשפיע על פריטים נייטרלים בארון ותשכנע אותם לעקור לצד שלה ולארגן הפיכה. "אין ספק" השרתי עיניים מול דמותי במראה (פתק לעצמי: לעשות גבות) "את חייבת להיפטר מהסוודר המגעיל הזה שקנית ביותר מידי כסף ומשמין אותך כאילו היית תקציב המיגון לישובי הדרום. אם לא, הוא עוד יישאר באיזו פינה חשוכה, ירגיש בבית ובחורף הבא את כבר תשכנעי את עצמך שהוא מתאים לך ולא גורם לזרועות שלך להיראות כמו חנה לאסלו ליד בופה!"

צעדתי לממילא, הבעה נמרצת על פני ומגפיי הנאציות שלי רומסות תיירות אמריקאיות שהלכו לאט מידי. "אייכס, את נועלת אגס" צעקתי על אחת מהן "תתרחקי, תתרחקי, את וחצאית-הג'ינס-עם-גרביונים-מתחת. עוד יחשבו שאנחנו ביחד". מה אני אגיד לכם, כיף פה בירושלים, קליטת עלייה וכל זה. התעלמתי בכוחות עליונים מתצוגת חלון הראווה שהכריזה "סייל" אימתני וצעדי ישירות לעבר המוכרת שנראתה לי הכי סימפטית. ובסימפטית אני מתכוונת לסתומה.

"תקשיבי" קראתי לעברה, החלטית ומרושעת, הסוודר בידי "אני רוצה להחזיר את הפריט הנורא הזה שלא מחמיא לי, לא הולם אותי, לא מתחשב בנתוני הטבעיים המעולים ובאופן כללי גורם לציצים שלי להיראות כמו שאריות תפאורה של מד-מן". "הממ" היא פרשה את הסוודר לעיני כל הלקוחות הצרפתיות הקוקטיות שנלחמו ליד מדף הסריגים ב-200 ש"ח, כשהן מפריחות לאויר 'מרד-מרד' חרישי והורסות את הפרנץ'. ואמרה: "את לא חושבת שלקחת מידה קטנה מידי? כאילו (כאילו!) אני לא חושבת שאת סמול"

"כאילו משלמים לך לחשוב" לחשתי לעצמי. "משלמים לך לקפל את הבגדים שאני זורקת על הרצפה כי אף פעם אין לך מספיק מתלים, נתמכת סעד לעתיד שכמותך". לא שזה הזיז לה, היא המשיכה להביט בי, משלבת מבט עגלה טיפשה עם שמחה לאיד. העברתי את ידי הקטנה (ולגמרי במידה סמול, אם תסלחו לי) מימין לשמאל על גרוני, מסמלת לה את הסימן היחיד שלמדתי בצ'כונת העוני שבה גדלתי שפירשו: 'שתקי ושתקי עכשיו או שתישני הלילה בקבר לא מסומן בג'בל מוכבר', אבל היא סירבה להפנים. "כן" אמרה ה-520 בפסיכומטרי "אולי תנסי  מדיום אבל אם את ממש רוצה להרגיש בנוח, יש לנו גם את הדגם הזה בלארג'. רוב הנשים פה קונות אותו בלארג', זה מתאים למבנה הגוף הים תיכוני".

ואני, כמו כל אישה בעלת מבנה גוף ים תיכוני, העדפתי לחטוף מנדבושקס בזמן צונמי ברפיח מאשר להודות שאני מידה לארג'. "לא צריך!" אמרתי לה באצילות נפש "זה ממילא סוודר שלועג למבנה האנושי, מחפיץ את גוף האישה ועשוי מאלפי חוטים דקיקים שבטח אימהות חד הוריות ארגו בלי תנאים סוציאליים נאותים באיזו מדינת עולם שלישי. זה יהיה לא פמיניסטי מצידי לקנות אותו. אני רוצה להחליף. למשהו עם קצת יותר מודעות חברתית אם לא אכפת לך, כותנה טבעית, אקולוגיה, סחר הוגן. אין לכם פה פריטים שהרווחים ממנו הולכים לבניית בתי ספר מבוץ בדרום אפריקה?".

היא סימנה בידה לאיזור לא מסומן, מנפנפת אותי ואת טענותיי משטח הקופות בטרם אגרום נזק רציני למאזן החנות ואז..
ראיתי אותו, את טייץ הפייטים.
נוצץ.
מבריק.
צמוד.
לא פרקטי בעלעיל.

מרחוק, כפלאשבק מהעבר, שמעתי את בת קולה של נירי. רק בשבוע שעבר היינו פה. הסתובבנו בחנות לחפש קרדיגן שיסתיר את התחת הדו שלבי שלי (שלב ראשון: מהמם. שלב שני: מהמם פלוס) והיא הרימה את הטייץ הזה מהמדף. "מי הפרחה שתעיז ללכת עם המכנס המגוחך הזה?" היא שאלה אותי בזעזוע. "כן" הנהנתי, מנסה לא לשלוח ידיים חמדניות וללטף את הפייטים. אח, פייטים. כל כך יפים, כל כך מנצנצים. פייט לי פייט לי, פייט לי קטן. "את מתארת לעצמך את השרמוטות שהולכות למועדונים עם הטייץ הזה ופלטפורמות?" היא גיחכה לעברי "כל כך לא מודעות לעצמן, כל כך טראשיות. הרי זה לא מחמיא לאף אחת, פיסת הבד הזו. מה חשבה לעצמה הקניינית? הרי זה בחיים לא יילך בארץ, לא על אישה שמכבדת את עצמה!".

"כן, כן" הסכמתי איתה ומשכתי אותה לעבר מדף הסוודרים מלורקס, רואה איך שלוש עורכות דין מתקוטטות מאחורינו על טייץ מפייטים כסופים שאחת המוכרות בדיוק פרקה מהמחסן. "מי תעז להדרדר לתהומות כאלו. אוי, תראי איזה סוודר יפה, אולי יש להם אותו בסמול?"

והנה, עכשיו. קולה של נירי הוא זיכרון רחוק, אני מחזיקה בבד המנצנץ. בוחנת אותו מכל הצדדים, מנסה לאתר פגמים. "אני אלך איתו למסיבות" אני אומרת לעצמי "כלומר, ברגע שאתחיל ללכת למסיבות, אני אלך איתו, בטוח. או לארוחת ערב. עם ההורים. זה מתאים, בטוח. לטקס של סיום התואר. כן, זהו. לשם. עם כותנת גברית מגוהצת ונעלי עקב מהגיהנום. אוי, זה יכול להתאים לכל כך הרבה דברים בארון שלי!".

בשלב זה כבר נכנסתי לטראנס הקניות הפופלרי הידוע בשמו: "אני קונה את זה ושכולם יזדיינו". את מכירה את זה. את עומדת מול פריט בלתי אפשרי, משכנעת את עצמך שסכום של שלושה ספרות הוא לגיטימי לגמרי עבורו, נזכרת איך ראית משהו כזה בדיוק בווג ("על גוון סטפני. לא! על בת' דוטי!") .את מתחילה לעבור על כל הארון שלך בראש, בטוחה כי הוא יתאים, כמעט, לכל פריט אפשרי, כולל המעיל עם פרוות המינק וסיכות הרטרו שלך.

כך עמדתי שם, מרחרחת את הבד, מסניפה את האפשרויות והיא ניגשה אלי, הקופאית הסתומה. "אפשר לעזור לך?" היא שאלה, נשבעת לכם שראיתי כמה פיסות ליפגלוס נוזלות לה מהשפתיים. "זה נורא פופלרי הדגם הזה. עף לנו בטירוף".  "כן" אמרתי לה בהחלטיות ורשעות "בכל יום אחר זה היה מוריד לי ממנו לגמרי, אבל היום יום מיוחד, את יודעת למה?" שאלתי אותה.

"למה?" היא שאלה בתמימות

"כי היום יום ההולדת של אלוויס. יאללה, תביאי לי מהמחסן. ומותק?"

"כן?" היא הסתובבה

"שיהיה בסמול"

יום ראשון, 10 בינואר 2010

money, money, money - must be funny



"יש לך עיניים מדהימות"
(הבחור במס הכנסה מנסה להיכנס לי לארנק)

רשימת הפעולות שאני שונאת הולכת ומתארכת לה ככל שאני מבלה יותר עם בני אדם ומגלה כי עוד ועוד היטלים נכנסים ללא הפסק לרשימת החובה שלי, ללא יכולת להתנגד. להשאיר טיפ, לעשות מפשעות, לעמוד בדד ליין, להיות נחמדה לאישה עם התינוק הצורח בקופת חולים, להתנשא על כל מי שלא מסוגל לצטט בעל פה ממוסף הספרים של "הארץ", לא לאיים בנשק על ערסים שזורקים קליפות גרעינים על המדרכה, לא לגנוב לשכנה את המגזינים מחו"ל, לא לדחוף זקנות שהולכות לאט מידי, לא לצרוח על המוקדנית של בזק כי זה פוגע ברגשותיה. כל מיני דברים קטנים, "נהלים" "נורמות" "התנהגות לגיטימית כלפי החברה שבה אתה חי" שמונעים ממני, בואו נודה בזה, להיות אני האמיתית.

לצערי, אחת הפעולות השנואות עלי מכל היא ללכת למס הכנסה. עם כל חיבתי הענוגה לפילוסופים אנגליים רכי פנים, את וובר אני לא סובלת. הוא ותיאורית הבירוקרטיה שלו עלתה לי על הרבה סעיפים עוד בזמן לימודי התואר הראשון וכשבגרתי (נניח) וראיתי את התיאוריה משתלטת על המציאות, שלא לדבר על המשכורת שלי, הבנתי שהבחורה שלבשה שחורים בסוף כיתת טבע2 ומילמלה ללא הרף "אנרכיה-אנרכיה" ידעה על מה היא מדברת.

מס הכנסה ואני לא מסתדרים טוב. בתוך נערה עובדת, יש שאפילו יגידו פרילנסרית, אני מחוסרת כל זכויות סוציאליות ומועסקת בעשרות מקומות בו זמנית. כולם מציעים לי שכר הוגן ששווה ערך למנת פלאפל עבור כישרוני המפולפל ועוד מבקשים ממני לנכות מכך מס הכנסה במקור. ההליך עצמו שווה בעיני לעבודה בלשכתו של שלומי לחיאני. אתה יודע שמשהו לא בסדר, אבל לא מעז להתלונן כי המחיר גבוה מידי. לצלם תלושי משכורת (כלומר, להתחנן לגברת מהנהלת החשבונות- אישה ממורמרת, מזיעה ואל תתפסו אותי במילה - בתולה, שתוכל, אם אפשר וזה לא מפריע להפסקת הקפה התלת יומית שלה, לפקסס לי את תלושי המשכורת שהיא חייבת לי ממרץ 2007). לנסוע בשלושה אוטובוסים לגבעת שאול, בין דוסים שיורקים ומצקצקים על המחשוף שלי, אבל נשענים עלי "בטעות" עם כל עצירה מתוכננת.לחכות שעות רבות, לראות איך אפילו הביציות שלי מתייאשות, ולבסוף להגיע לפקיד השומה. פקיד ציבור קירח, שמנמן, עם טבעת נישואין ומחסור בחיי מין שהחליט אחרי שחיכיתי חמש שעות בתור לסלק אותי במיידי באומרו:

"לא הבאת טופס 106"

כוס אמ-אמק של טופס 106, בסדר?

פעם אחת ניסיתי להילחם בבירוקרטיה בטכנולוגיה. מצאתי את כל הטפסים הנכונים באינטרנט, מילאתי, צילמתי, אפילו החתמתי "נאמן למקור". לעזאזל, אפילו הייתי מספיק תמימה לצרף בקשה לתיאום מס, כי השכן שלנו, רואה החשבון ג', המהם מול טפסיי וקבע שמס הכנסה חייב לי כסף (!!)  וכדאי שאבקש מהם בחזרה.

עליזה ומאושרת שילחתי את הטפסים למקומם, מפנטזת ללא הרף מה אעשה בכל הכספים שיוחזרו לחשבוני. "אם מס הכנסה ייתן לי כסף" אמרתי "אתרום אותו למטרה טובה, למטרה עילאית, אתקן את הקארמה שלי. אתרום לבית יתומים או הוסטל למכורות לקראק. לא! אני יודעת! אקנה את המעיל ההוא ממנגו! עם הרכיסה הכפולה בלבן! קארמה טובה!"

כמובן שאחרי שבעה חודשים קיבלתי מכתב רשמי וסגול ממס הכנסה. "בוהן יקרה" היה כתוב שם ברשמיות "הננו שמחים לבשר לך כי חובך למס הכנסה עומד כרגע על סך 3725.78 ש"ח בלבד. אנא העבירי לידנו את התשלום עד סוף החודש ולא תגררי קנסות על פיגורים ואיחורים".

כן, הם ממש "פה, לשירותך" החבר'ה אלו.

השנה, החלטתי לנקוט גישה אופטימית יותר. "יהיה בסדר, יהיה בסדר" שיננתי ללא הפסק. "הרי יש לך תלוש משכורת של 120 ש"ח בלבד, הם לא יעזו לקחת מפה מס הכנסה. זה לא מוסרי. לא כשיש את האחים עופר בעולם. שיטפלו אליהם, לא לעיתונאית לוחמת שמנסה להרוויח את הסושי שלה בכבוד". קולגה סיפר על הסניף החדש של מס הכנסה בפאתי העיר. "אין שם כמעט דוסים" לחש לי "אולי קצת ערבים". "לעזאזל!" אמרתי לו "היינו צריכים להשתדל יותר ב-67'!".

הגעתי בחמישי, חמושה בסבלנות של רוסי בשלג, טפסי 101 מתחילת שנות התשעים, שני ספרי קריאה, תרמוס עם אספרסו, מפת פיקניק, אייפוד עם מוריסי ומונופול, כי אולי יהיה תור. רק כשהגעתי, נזכרתי כי שכחתי את הקרם נגד הקמטים שעליו הנחתי את המשכורת האחרונה במשביר. "נו, טוב" ניחמתי בקול "אולי זה יילך מהר הפעם, אולי נצא מפה לפני החושך".  למרבה ההפתעה, כי בכל זאת, מדובר בשלוחת הציבור של ממשלת ישראל, מוסד שנוטה להפתיע אותך בדברים כיפיים כמו מלחמות ומס בצורת, לא היה אף אחד לפני. אני כותבת את זה שוב, כי זה קצת לא אמין: לא היה תור.

"סליחה?" שאלתי בקול, נותנת לקולי להתהדהד בחלל הריק. אולי הם יצאו להפסקת צהרים מאוד מוקדמת ואני צריכה לחכות? אולי יש שביתה ואף אחד לא אמר לי? אולי זה סניף לגברים חרדים בלבד וכשראו אותי נכנסת נמלטו על נפשם להר נוף? "שלום גברת" פנה אלי אחד הפקידים, "תיכנסי בבקשה".

שלום? גברת? תיכנסי? בבקשה?

"גברת תקרא לבוסית שלך, לא לי" התזתי עליו, מופתעת בעליל וכל העוינות שהייתה בי התנקזה לתוך המשפט הזה. לא שהפריע לו. "סליחה" הוא ענה לי ואני הרגשתי איך הלסת שלי נשמטת לרצפה ופוגעת שם בכמה תלתלי אבק תועים. "באת לקבל החזר דמי אבטלה?".

הבטתי בו מזועזעת. אני, הבת של פאפא בוהן, גבר שהתחיל לעבוד בגיל 7 ומאז משלם מידי חודש מחצית מהונו למדינה במקום לשדרג לנו את הבית במזגן. הבת של מאמא בוהן, אישה שאת המשכורת הראשונה שלה קיבלה בגיל 16 והתעקשה לשלם מס בכוח "בשביל המדינה שלנו". הנכדה של סבתא בוהן, לוחמת אמיצה בבריטים ובפרזיטים שעובדים בשחור, אחות לליטל בוהן שניסתה להחתים עצומה בצה"ל שגם חיילים צריכים לשלם מס, אני, בוהן, שעבדתי כל יום רצוף מאז גיל 17, כולל חופשים, חגים דרוזיים וימי מחלה - אני צריכה לקבל דמי אבטלה?

"תסלח לי" אמרתי לו "אני באה ממשפחה ארוכת טווח של חנונים נודניקים עם אפס ידע בתחמון המערכת. תאמין לי, ניסיתי וזה פשוט לא בגנים שלי. מעולם, אבל מעולם לא לקחתי דמי אבטלה. אפילו שהמצב היה קשה, אפילו כשעבדתי בבלוקבסטר וקיבלתי שכר רעב, לעזאזל, אפילו כשעבדתי במעריב והייתי זקוקה למס הכנסה שלילי רק כדי שיהיה לי מה לאכול בבית, אפילו אז - לא חתמתי דמי אבטלה!!"

"סליחה, סליחה, לא התכוונתי. אז, איך אני יכול לעזור לבחורה יפה כמוך?"

הופה. זה, זה פלרטוט? האם הפקיד מפלרטט איתי? בוהה לי במחשוף? בודק את תאריך הלידה שלי שלא בנסיבות מקצועיות? והאם אעז ואפלרטט בחזרה כדי להוריד את אחוזי הגבייה? האם אני עד כדי כך סליזית? האם אני עד כדי כך צריכה את הפטור הזה?

hell yes

"אני רואה שאת לא נשואה" אמר יהודה (כבר עברנו לשמות פרטיים) "זה היה יכול לתת לך עוד נקודות זכות, אבל אין דבר. כנראה עוד לא פגשת את האחד". "יופי" אמרתי לו "רק אל תגיד לאמא שלי שגם מס הכנסה חושב שאני צריכה להתחתן, היא בכלל תעלה את רמת הלחץ". "הממ" הוא אמר "וילדים יש?". הבטתי בו, מבט בוחן, מבט אכזרי, הייתכן שאתה מר יהודה בודק לי בציציות, שלא לומר בביציות? "לא, לא" הוא אמר "פשוט אם היית אם חד הורית, היית מקבלת עוד נקודות זיכוי".
"שזה נפלא" עניתי "רק שהייתי מקבלת עוד הטבות יחד עם זה. למשל מחסור בשעות שינה, הקפאת קריירה, שלא לדבר על אובדן חיי המין וגזרה פורצת מחסומים באיו"ש".

צחקנו. הו, כמה כיף לצחוק עם פקיד מס ההכנסה האישי שלך ("מעכשיו, כל בעיה שיש לך, תבואי אלי ישירות ואני אטפל בך באופן אישי"). כמה כיף לקבל פטור ממס לכל השנתיים הקרובות. ("נגיד שכבר סיימת את התואר השני ושיש לך שלושה ילדים בבית. אחד שזקוק לסיוע מהמדינה. אל תדאגי, הם ממילא לא בודקים את זה"), כמה כיף להיות אישה חסרת אונים ונזקקת שזקוקה לגבר עם מחשבון וחותמת שיסייע לה ("פשוט כל המספרים האלו והנקודות, ממש התבלבלתי! אולי אתה יכול להסביר לי את זה שוב?"). הכל נראה ורוד, נקי, חלק. בלי שורת "מס הכנסה" המעצבנת שהופיעה בכל תלוש שלי.

ואז זה הגיע ."לצערי ניאלץ להוריד לך 5% אחוזי מס מהעבודה השלישית" הוא אמר בצער, כאילו כרגע נאלץ לנטוש אותי במרתף של התאומים סודמי שרק תחתוני דובני אכפת לי לגופי . "אוי לא" אמרתי גם אני בצער, מנסה להסתיר את העובדה שזהו שדרוג משמעותי מ-28% האחוזים שלקחו לי עד עכשיו "אין שום דבר שתוכל לעשות?". הוא לחץ על כמה כפתורים, תקתק אחוזים במחשבון וסופו של דבר חייך אלי "2.5% ואת רק צריכה להגיד שאת חיה באיזור עדיפות לאומית!". "זו ירידה משמעותית" אמרתי לו ובליבי הוספתי "מעולם לא שמחתי יותר לקבל ירידה שכזו"

"או-או" הוא אמר אחרי כמה שניות, פניו המצולקות שלמדתי לאהוב ברבע השעה האחרונה מתקמטות ללא היכר.

"או-או?" שאלתי, פניי היפות שלמדתי לאהוב במשך טיפול פסיכולוגי ארוך ויקר מתכסות באימה "זה לא נשמע טוב"

"רגע, תני לי לבדוק, כן, זה נכון. מס הכנסה חייבים לך כסף. משהו כמו 500 ש"ח"

נאלמתי. ואם אתם עוקבים, זה לא קורה הרבה. חייבים לי? כסף? מס הכנסה? "יהודה, אל תשחק עם הלב שלי" אמרתי בזעם "ויותר גרוע, אל תשחק עם שורת העו"ש שלי. אני פרסייה, אנחנו לא מתבדחים על כסף. אף פעם!"

"לא, לא" הוא ענה "הנה, פה, לקחו לך יותר מידי. באפריל נגיש טופס לתיאום והכל יסתדר. את תבואי, נכון?"

היה לי רגע, שבו חשבתי, פינטזתי, דמיינתי - הייתכן והוא המציא את הכל רק כדי לראות אותי שוב? הייתכן והכל מזימה אפלה כדי להביא אותי לסניף בשנית? הייתכן וכי עדיין יש גברים רומנטיים בעולם המוכנים לשקר, לגנוב, לתחמן ולחלל את מקום העבודה שלהם, שלא לדבר על הקופה הציבורית, רק כדי לשמוע שוב את הצחוק הפלרטטני שלי? וגם אם לא - האם אכפת לי?

hell no

מס הכנסה חייב לי כסף. אמיתי, מדומה, ממשי, לא ממש אכפת לי איך ולמה. מבחינתי, שיהודה יגנוב מהאישה הענייה עם שלושת ילדיה שדרה בפחון דולף בנחלאות ולא מצליחה לסגור את החודש. השורה התחתונה היא שאקבל כסף ואוכל לקנות את המגפיים הנהדרים שראיתי בשופרא.

"בטח שאבוא" אמרתי ליהודה "עם טפסי 106 חתומים וחיוך. כי אנחנו פה, בשבילך."

יום שני, 4 בינואר 2010

סוד השתיקה



"הפה שלך עוד יכניס אותך להרבה צרות"
(מנהל בית הספר לקולנוע שבו למדתי, מאבחן דמות)

אומרים שנרקיססטים מדברים לא בשביל להגיד משהו, אלא רק כדי לשמוע את קולם בחלל. יש מצב טוב מאוד שאני נרקיסיסטית. לא את קולי אני משוועת לשמוע, אלא את רעיונותיי, טיפשיים, קלילים, מסבכים אותי בצרות ככל שיהיו- הם צריכים להישמע! ועדיף מול קהל לא אוהד שלא מבין מילים גבוהות כדי שאוכל להתנשא עליהם אחר כך עם חברות. רק השבוע, בויכוח על עתיד התפלת המים או הצורך בריבוי צילומי עירום בעיתונות הסקנדינבית (לא ממש הקשבתי, מודה) קפצתי ממקומי והצבעתי באצבע מלוטשת (ורוד עתיק, ESSIE, חורף 2010) לעבר בין שיחי ואמרתי לו: "אתה אידיוט! אתה טועה! ואני בכלל לא מסכימה למה שאמרת עכשיו כי אתה.. אידיוט! אני חושבת שברביות גורמות לילדות קטנות להרגיש פגומות בנוגע להתייחסות דימוי הגוף שלהן. מה? דיברנו על סיעת היחיד של אפללו, אה, כן, יש לי גם מה להגיד בנושא הזה, אתה אידיוט!".

זה היצר, אין לי שליטה עליו. כמו מנגנון של הרס עצמי. אני יודעת שאני צריכה לשתוק. אני מרגישה שאני חייבת לשתוק. אני יודעת שכל מילה נוספת תגרור אותי לתהומות שלא רק שמוטב היה לא להגיע אליהן, אלא עדיף היה לא לעלות אפילו על האוטוסטרדה המשנית שהובילה אליהן. עכשיו, מילא בשיחה עם זרים, צרחות על שמנות באוטובוס (למה תמיד כל השמנות מתיישבות לידי? הן רואות בחורה קטנה ואומרות "או, יהיה כיף למעוך אותה על החלון. ככה יהיה לי סיפור לשישי בערב במועדון השמנות? היי, בנות,לא תאמינו מה עשיתי היום, מעכתי עוד ילדה ואז הזמנתי דיאט קולה"), חברים שרגילים לסבול אותי ובני משפחה שאין להם ברירה - אבל לפתוח את הפה בישיבת מערכת? איבדתי את זה לגמרי?

ישבנו מסביב לשולחן, עוגיות עבדי, שלפי מידת הטריות שלהן יוצרו על ידי עבדי עצמו "מאז 1953", שותים קפה שהתחרה בגווניו בביוב שהתפוצץ לי בשכונה הבוקר ועושים פיצ'ינג מטורף לעורך המחמיר, בזמן שאני מיציתי את הזמן שלי בצורה הטובה ביותר: עיון במגזין "הלו" ושיפור השיא האישי שלי בסנייק. (היי, לא לכולם יש אייפון. יש כאלו שיש להם רק סלולרי מהעבודה שעובד על טכנולוגיה אנלוגית). כתב הרווחה הציע לערוך צילומי אווירה של הומלסים ושיכורים בכיכר ציון. "אוי זה רעיון מעולה" שמעתי את הקול העצמוני שלי פועל ללא בטריות "אבל אולי כדאי שתתחפש להומלס ותתעד את זה מנקודת המבט האישית שלך?". כולם הסתכלו אליי "הממ, בוהן" אמר העורך "זה רעיון לא רע בכלל. אולי תצטרפי אליו ותתני גם את נקודת המבט ה.. מעניינת שלך?"

שיט, שיט, שיט. היית חייבת לדבר, נכון? לכי תסבירי לו שאת מעדיפה לבלות את לילותייך עם האנק מודי ודון דרייפר מאשר עם חסרי בית מסריחים בשם סילבה ועדיין לצאת אנושית. "אני מצטערת העורך, הביטוח של העיתון לא מכסה את העבודה שלי בלילות".

"אבל אין לנו ביטוח לאף עיתונאי" זרקה המפיקה שפתאום החליטה לגלות בקיאות בעבודה שלה ולא להתעסק במשימת העל שלה - מריטת שפם. "אה, כן, אבל אם אני לא ישנה 12 שעות בלילה אני נהפכת לביצ'ית ואתם לא רוצים אותי ביצ'ית נכון?". "אבל את כבר ביצ'--" העז להגיד השליח שנכנס לחדר וזכה ממני למבט זאוס מצמית (נו, ברקים מהעיניים וגו', אתם לא מתעדכנים במיתולוגיה שלכם?) "אתה רוצה אי פעם את הטיפ שלך?" סימנתי לו עם הגבות ללא מילים "אז סתום או שאני מחזירה אותך לעיירת הפיתוח שממנה הגעת על הקטנוע המקרטע שלך. איך אמרת שקוראים לה, דימונה משהו?".

"אוקי בוהן" אמר העורך בטון מיואש ששמעתי ממנו רק כשהוא נתקל בראיונות עם אמנון דנקנר "מה את עושה בגיליון הקרוב?". אוי, שיט, אני שונאת עבודות שממש מבקשות ממני, אתם יודעים, לעבוד. לחשוב, להזיז עניינים. ניסיתי להעמיק את המחשוף כדי לבלבל את תשומת ליבו, אבל הסגנית עורכת הכלבה כבר קלטה את המצוקה שלי "נולד פיל חדש בגן החיות התנ"כי, אולי תעשי עליו כתבת צבע?" היא הציעה בחן ששמור בדרך כלל לאופירה אסייג.כולם הביטו בי, כובשים חיוכים שלא טופלו כראוי בידי אורתודנטים מרומניה. "לא" עניתי לה "אני עושה כתבות עומק, תחקירים, פרופילים של פוליטיקאים. עיתונות אמיתית". "לא עשית שבוע שעבר כפולה על 10 דרכים להשתכר בסילבסטר?" שאלה אותי הכלבה. "נו" עניתי "את יודעת כמה תחקיר הייתי צריכה להשקיע בזה. את יודעת שאין ברמן ראוי ראוי אחד בטווח של שני קילומטרים ממרכז העיר?". "יופי" היא ענתה "אז את עושה את הפילים".

ואז הרגשתי אותו, מדגדג, מתעגל במורד הגרון, מתעלעל על הלשון "אולי" שמעתי את קולי הסדוק ואלף פעמוני אזהרה צלצלו לי בעוצמת ריכטר "אולי כדאי שאצטרף לסיור היומי של הוטרינרים, ככה אוכל לקבל זוית ראייה אחרת על הפילון המעפן הזה". "רעיון מצויין" הסכים העורך וכולם הנהנו ועברו מיד לדבר על עניינים אחרים, הבגידות של אגאייר או קו העוני החדש במזרח העיר, כאמור , לא ממש הקשבתי.

התנדבתי. התנדבתי מרצוני החופשי, תוך כדי שלשול מילולי חסר שליטה להצטרף יום שלם לאנשים שגורפים חרא של אריות למחייתם. ואני, תסלחו לי, מעדיפה להיות האריה במקום החרא. איך עשיתי את זה? איך הגדלתי את נפח העבודה שלי במאות אחוזים, באותה משכורת? למה לא יכולתי פשוט להציע להציב מצלמת ווב-קאם מול הפיל השמן הזה ולגדל אותו דרך האינטרנט? יש המון ילדים בהודו שגדלים ככה, אז פיל תנ"כי מסכן? הרי זו כתבת צבע, על פילים, לא שמישהו באמת יקרא את זה.

"תראה" התייצבתי במשרד העורך, רואה אותו מסמן פסים ארוכים על הליינאוט בטוש אדום, גביניו זועמים לכל עבר (שיט! שחר אדום-שחר אדום) "לא נראה לי שמהפיל הזה תצא כתבה טובה. אני אומרת נצלם את איציק כהן, נכתוב 'מזל טוב לפילה נחמה מגן החיות התנ"כי' ואני אקדיש את זמני היקר לכתבות יותר מעניינות, כאלו שלא ידרשו ממני לצאת מהבית. מה דעתך על משהו מקורי! חדיש! שעוד לא עשו! סקסי! סקירת הבלוגים הכי טובים בעיר?". הוא הרים את עיניו מהדף, עיניו רדופות באימה של דד ליינים ולילות רבים מידי של חוסר סיפוק (מיני?) מקצועי "בוהן, זוכרת את המגפיים הכחולים שיש לך מגומי, של הרפתנים?". "כן" אמרתי, מתפלאת שהנ"ל, הנוהג להתעטף בחולצות פלנל וג'ינסים של המשביר בכלל הבחין באנקדוטות האופנתיות שהפכו אותי ליקירת מחלקת פרסום "את תצטרכי אותם לכתבה הזו".

איכס.
איכס.
איכס.

אז אם אתם מחפשים אותי, שם אני היום. גן החיות התנ"כי, מתבוססת בבוץ (אלוהים, אני מקווה שזה רק בוץ) ומנסה לדובב פיל להגיד לי מה דעתו על מס המים החדש.

למה לא יכולתי פשוט לסתום?

--
תרבות יום ב'
ואם אנחנו כבר פה, רכשו לכם במיידית (או תורידו, אנחנו לא שופטים פה) את הפסקול של "500 ימים עם סאמר" ותשקיעו בספר החדש של ניק קייב "מותו של באני מונרו" (הוצאת מודן), מחרמן ומגעיל בו זמנית. קייב, תעשה לי ילד! או לפחות דיכאון מתוזמר היטב.

יום שבת, 2 בינואר 2010

Let it be



"אז מה עשית בסילבסטר?"


יונתן שואל אותי ממקום מבטחו במזרח אירופה, מקפיץ קוקטייל וודקה מתפוחי אדמה וטופח על ישבנים בלונדיניים שמקשיבות לו בעיניים כלות בזמן שהוא מספר סיפורי גבורה צה"לים מה"Afsenaut, you know afsenaot? Is the most secret unit in the Israeli defense force. Only the very  best are coming to there".

"מה שאני עושה כל שנה" אני עונה לו, שומעת צחוק רקע שראוי לכל כיבוש סובייטי אפשרי,  "חוקן". והוא משתתק קצת ומהסה את הקהל שלו ("Be quiet for a minute, Its my comendor, maybe we have war and they need me") ומוריד את הקול באוקטבה או שתיים ואומר לי "בוהן, מה שלומך?"

"אני רוצה להיות נערת רוק" אני עונה לו "אבל אין דבר כזה" ושנינו צוחקים וזה נשמע בסדר.

ואני יודעת שזו תהיה שנה טובה יותר.
או לפחות מקווה.