i pig you not

"את בקושי תרגישי את זה"

(האחות בהדסה מתקרבת אלי עם מחט ענקית)

אמש, בעודי מוצאת את התמהיל הטלוויזיוני המושלם ומזפזפת לסירוגין בין הרובוטריקים לגמר כוכב נולד (שניהם גרנדיוזים, יודעים לתת אחלה שואו וחסרי עלילה\ערך תרבותי לחלוטין) התעטשתי. עיטוש קטן, לא מזיק, שמיד אחריו הופיע אחיו- עיטוש בינוני מינוס שהביא את כל החברה מהשכונה: שיעולים, כאב ראש ועיניים סומאות.



שכבתי שם, עיניי אינן מבדילות בין אופטימוס פריים לבין צביקה הדר וההבנה הכתה בי:


יש לי שפעת חזירים.



הרי זה הגיוני לגמרי. רק לפני שבוע חזרה כל המשפחה שלי מארצות הברית והביאה לי המון "וניטי פייר", "ניילון" ו"אינטרוויו" שלא עברו חיטוי מוקדם. בטח איזו עובדת ניקיון ממקסיקו הציבה אותם במקומם עם ידיה הדביקות מחיידקים והם שרדו טיסה של 25 שעות (פלוס שלוש פקקי כניסה לירושלים) כדי להגיע אלי ולהדביק אותי. אני קורבן האופנה הראשון שממש ימות מאהבתו לדפי כרומו! אללי!

"בית חולים, דחוף" זחלתי מהספה "זמני קצוב, קחו אותי להדסה. אתם יודעים מה, עזבו, נקצר תהליכים. בואו ישר להר המנוחות" המשכתי לזחול, רק כדי לגלות שכולם כבר הלכו לישון ושהרצפה ממש מלוכלכת. אני באמת חייבת להעביר פה סמרטוט לפני שאני מתה. ואולי איזה פוליש. "אבא!!!" צעקתי בכוחות אחרונים ליושב במרומים (הם בקומה העליונה) "אני צריכה עכשיו עירוי של 700 ס"ס לוריד ואתה מעז לישון? אז מה אם אתה קם עוד ארבע שעות, זו לא סיבה להזניח את הבת שלך!"

אחרי שהם העלו אותי למונית, עם נהג שלא שירת בגולני והתעקש לתלות תמונות של עימד מורנייה ליד הראי, סקרתי את ההיסטוריה הרפואית שלי והגעתי למסקנה אחת ברורה: הגוף שלי הכריז על מרד אזרחי. הרי מגיל צעיר אני מטפחת נטיות היפוכנדריות מופרכות רק כדי לשמוע בסוף מהרופא את מילת הקסם "זה פסיכוסמטי". רק בשביל להתחסן מזוועות עולם אני רצה לחדר מיון על כל עקיצה לא מזוהה וחוזרת רגועה יותר הביתה, כי הנה, ניצלתי שוב ממוות בטוח. ופת-אום, בחודשים האחרונים, כל מה שדימיינתי לי מתחיל להתגשם. ואין דבר גרוע יותר לפולנייה לגלות כי כל המחלות שלה אמיתיות.

גם ביקורים אצל רופאים זה לא מה שהיה פעם. אין יותר סוכריות, לא מקבלים מקלות ללשון כדי לעשות איתם יצירה בבית ואפילו לא נועלים את הדלת. ישר ככה, בלי סנטימנטים, הרופא מבקש ממך להוריד חולצה, מניח ידיים קרות על החזה שלך ומתחיל, אהמ, לבדוק לך את הריאות. אפילו ארוחת ערב לא יצאה לי מזה. ככה גם היה במיון של הדסה. נעמדתי מול האחות האחראית, בריה בריאה שראתה כמה מתחזות בחייה ובוודאי השתלמה בקאפו בתחום אינטילגנציה רגשית והתחלתי להשתעל עליה. בהתחלה בביישנות, כמו ליידי ואז כמו הגבר השמן המזוקן והבתול שנמצא בתוכי. נתתי שם הצגה עם כל הלב (והריאות!). ליחה, כיכוחים, רוק, הישענות ביד אחת על הדלפק וטמינת הראש כלפי מטה, חצי פלייה והנפת רגל באוויר, התיישבות חסרת אונים על הרצפה (המטונפת גם. מה קורה פה, אנשים? לא שמעתם על ספונג'ר?) ולבסוף, גילגול עיניים רב משמעות וקריסה על הכיסא. הקאפו לא התרשמה. יש לה אלף כמוני. ושלחה אותי לצילום חזה.

אחרי שכבר התחלתי לדמיין איך אראה עם שיער שיבה הגיע הרופא. הביט בלוח התוצאות העלוב שלי (זה לא נורא פתטי שהתוצאה הכי נמוכה שקיבלתי אי פעם, באיזה שהוא מבחן, היא תוצאת לחץ הדם שלי. 70? אתה בטוח שאתה לא קורא את זה הפוך?), בדק חום, קישקש מול צילומי הריאות, ביקש ממני לעמוד, לשבת ואז שוב לעמוד. ושאל את השאלה ששווה 7 שנים בבית ספר לרפואה:

"איך את מרגישה?"

"נורא דוקטור, נורא. זה המגזינים הללו. ידעתי, ידעתי שמשם יגיע הסוף. אני גם עונה לכל הקריטריונים החדשים שפירסמתם. אני צעירה. ויפה. ויש לי קצת עודף משקל בגלל עוגיות אוריאוס, ואני בריאה בדרך כלל, כלומר שאני לא מבלה בבתי חולים, וחם לי וקר לי והטכנאי מהרנטגן אמר לי להוריד את החולצה והחזייה לצילום, זה קביל, נכון? אני עומדת למות נכון? אוי אלוהים, יש עוד כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות. לבקר בברצלונה! לדרוס את האקס שלי! ללמוד נהיגה! אני אחייה ד"ר נכון? יש לי סיכוי?"

"אהממ"

"אהממ? אהממ? אתה אומר לאדם גוסס אהממ? לא עדיף לשאול אותו אם הוא רוצה להיפגש עם עורך דין? עם כומר מוודה?עם יצחק תשובה? אהממ? אלוהים, זה חמור יותר ממה שחשבתי נכון? דבר איתי בשעות. כמה עוד נשארו - 36? 24? 5?"

"אהממ, את רואה את הכתם הגדול הזה על הריאות שלך?"

"אה, כן"

"ובכן, זה מראה שהטכנאי שלקחו בגלל העומס לא שווה את המשכורת מינימום שלו. כי הוא לא הצליח להפעיל את המכונה נכון. בקיצור בובל'ה, הכל בסדר איתך, הריאות נקיות ואת תהיי בריאה"

"מה, אין לי שפעת חזירים?"

"לא מיידל'ה, זה רק פסיכוסמטי"

הזכות להעריץ תיק

כבחורה נורמטיבית, המבכרת תדיר את מה שמעבר להישג ידי, חיי הם רצף של אכזבות. בין אם מדובר בגברים או בתיקים, לנצח ארצה את מה שלא מתאים לי או לחשבון העו"ש שלי. הסתירה הפנימית של חיי התחזקה ביתר שאת עת תיפקדתי ככתבת אופנה נמרצת ונשלחתי לסקר תצוגות אופנה ולתעד פרזנטציות אישיות טרום עונתיות ולרייר לפני כולכן על פריטי המאסט לעונה.

העינוי הפנימי רק התגבר עת נפגשתי חזיתית עם יושבות האולימפוס של עולם האופנה הישראלי. כמו בצבא, אז נאלצתי להסתגל במהירות לחברת בנות צפון תל אביב-הרצליה ואולצתי להבין כי מהיום מנת הקרב שלי מורכבת מסלט ודיאט קולה, גם כאן נדרשה התאקלמות על קראק. נשים אלו, המתייחסות לעצמן כשלוחה המקומית של אנה וינטור בעודן כותבות על קרם רגליים ל"עולם האישה" נראו בעיני כחבורת אמזנות על סנדלי גלדיאטורים מתוקתקים, צבעים תואמים ומספיק איפור בשביל לממן למשפחת קופלר חופשה באלפים.

מה לי ולנשים המדהימות הללו המחזיקות בספייד דייל את הסטייליסטים הכי עסוקים בארץ ומסתכלות לגיא כושי על הלבן בפריים? בעוד הן קוטלות לגזרים את הפקת האופנה האחרונה ב-W , אני קניתי חמסה מבנות השירות הנחמדות בתחנה המרכזית בירושלים. הבועה התוססת שנקלעתי אליה, היכן שלגיטימי לשתות שמפניה בעשר בבוקר, רק כי זו תצוגת הקיץ של קסטרו, לא התלבשה עליי טוב, אם תסלחו לי על משחק המילים.

העולם שממנו הגעתי (שלוש שנים במסדרונות הקפואים של הר הצופים, ת'נקיו ורי מאץ') לא רק שלא עודדה עיסוק במראה חיצוני, אלא בזה לכל גילוי של התעניינות במה שהוא מעבר למעיל אובר מחמם לשימוש באולמות הטבע. אבל הזמן והסקרנות עשו את שלהם. אופנה הפכה ממקצוע לתחביב ומתחביב לאובססיה. ולמרות שתואר ראשון הוא אחלה בשביל נקודות זכות במס הכנסה, בחורה שניגשת ומחמיאה לך על מה ששלפת היום מהארון מחזקת יותר את האגו.

תוך זמן קצר התארכה רשימת ה"חייבת להשיג" שלי מעבר לכל תלוש משכורת שאי פעם קיבלתי. מעילי צמר, צעיפי פשמינה, שמלות קוקטייל, נעלי ניטים, שפתון שהוא גם מעבורת חלל. שרשראות, מגפיים, ג'ינסים בלק גולד. אפילו לאחר הנחות מכובדות של חברות שחפצו ביקרי, עדיין נותר פער בין הרצון שלי להתאבזר כיאות לבין המציאות שאותתה לי שאם אמשיך כך אולי יהיו לי הרבה זוגות נעליים, אבל הקופסאות שלהן יאלצו לשמש לי כמגורי קבע.

לבסוף, ואחרי שיחה צפופה עם מנהל הבנק, החלטתי לקחת מהעולם הזה את מה שיכולתי (להרשות לעצמי) ולערבב את זה עם מה שהיה לי כבר מהבית: המון דימיון, תעוזה, חוסר מודעות עצמית, עיוורון לחסרונות בולטים, חיבה מוגברת לחנויות יד שנייה ומסגרת מוגבלת בכרטיס האשראי.

תקופת הקניות הפרועה שלי אמנם מאחורי, אבל אני יכולה להודות באיפור עיניים מלא, כי היום אני מתלבשת הרבה יותר טוב מפעם. הצורך לאלתר, להמציא, לתרגם מראות שראית במגזין למציאות המקומית ולהוסיף לזה הרבה מהתמצית האישית שלך מביא לתוצאות שאמנם לא יכולות להתחרות בכבוד ב- W , אבל בהחלט נותנות פייט ל"עולם האישה".

ואם אנחנו כבר בעייסק, הנה רשימת הדברים שכדאי להשיג לקראת החורף הקרוב:

1. מעיל אופנוענים - אינני מחסידת מלבושי העור ומבחינתי אם כבר להרוג חיה, מוטב כי היא תמצא את עצמה על הצלחת שלי ולא על החזה שלי, אבל אין ספק כי זה אחד הפריטים החיונים לחורף הקרוב, גם אם את לא מתחזקת חבר עם טוסטוס. כדי להוזיל עלויות כדי לעשות חיטוט בחנויות יד שנייה או הארון של ההורים ולדלות מציאות מהארון של סבאבא. ככל שהמעיל הוא יותר ישן, מרוט ומרובה רוכסנים - כך הוא שווה יותר.

2. נעלי עקב פלטפורמה- לא פלטפורמת העץ המחרידה שהייתה גורמת אפילו לרגל של סינדרלה להיראות בהמית, אלא תוספת של גובה, לעיתים קרובות נסתרת בתוך אימום הנעל, אשר מוסיפה לך עוד 3 עד 5 סנטימטר לגובה ומקרבת אותך להצטרפות מהירה למועדון הקביים על שמי. כל בתי האופנה הגדולים הציגו בתצוגת החורף נעליים בגבהים בלתי אפשריים שגרמו לכמה דוגמניות לקפוץ למותן (במידה שהאנורקסיה המתקדמת שלהן לא הייתה עושה את זה בכל מקרה). מומלץ לתרגל הליכה ביתית לפני החניכה הציבורית.


3. פפיונים- הייתה להן עדנה מסויימת לפני שלוש עונות ועכשיו הם חוזרים בגדול. על החזה, על הישבן, בקצה הביריות, בשיער ובגב. כדאי לקנות פפיון בחנות לדברי יצירה או סרט סאטן שאותו תקשרי לפפיון ולצרף אליו סיכה מאחור כדי לצרף לכל בגד שתרצי. זכרי, כמו בחטיפי שוקולד ליד הקופה בפיצוציה - אחד זה נסבל. שניים יגרמו לך בחילה ובשלישי תסיימי את הלילה במקום לא טוב. רק פפיון אחד לתלבושת!


4. טייץ מבריק - עם פייטים (ראיתי בזארה), מפלסטיק, כחול, אדום, ריצודי כוכבים (אמריקן אפרל). האייטיז בעצם מעולם לא הלכו מפה ומכנסיים כאלו יכולים להכניס הומור להופעה שלך. בגלל הנוכחות המאסיבית שלהם כדאי לשדך להן את הטופ הכי רגועה בעולם. גופיית סבא, טוניקה לבנה או שחורה עם מחשוף מרובע ומינימום אקססוריז. קיטש-קיטש, אבל בשליטה.


5. ניטים- בביתנו יש מנהג נהדר שאומר לעולם לא לזרוק אביזרים משלימים שקנינו בפורים ותמיד להשאיר אותם בהישג יד. אם הייתי יודעת שצמידי הניטים שקניתי לתחפושת הפאנקיסטית שלי בכיתה ה' יהיו כל כך שימושיים עשור אחר כך (טוב, עשור וחצי אחר כך. אומרים שאף פעם לא מוקדם מידי עבור אישה לשקר אודות הגיל שלה) הייתי קונה עוד. הניטים יופיעו על כל בדל מדרכה, תיק, נעליים, צמידים וחגורות. למרות גרסאות מעניינות לשמלות ניטים שראיתי, כדאי להשאיר אותם בחלקת האביזרים המשלימים ולשלב עם ג'ינס תכלת שיטשטש קצת את ההשפעה המאיימת שלהם.

6. ירוק בקבוק וסגול לילך - אני מודה שזו גחמה אישית שאני כמהה אליה, אבל היי, גם סתיו הוא גחמה טיפשית שמישהו המציא! אז אם כבר העונה מומצאת, למה לא לקשט אותה בצבעים שלא מספיק מתייחסים אליהם? שמלת טריקו בירוק בקבוק, גרבי ברך בסגול לוונדר, מטריית וינטג' ירוקה, כפופות סגלגלות וצעיף תואם. יאממי!

7. סקיני אפור - אקונומיקה, לא אקונומיקה, עם קרעים, עם טלאים. רק בלי אפליקציות בפייטים, כי זה נותן את האסוציאצית הלא נכונות. משהו בסגנון נמל תל אביב-גרושה מבללי-מובטלת עפולאית. אין כמו אפור לסתיו וסקיני, הודות למידותיי הפטיט-פיכס, זו עדיין הגזרה שהכי הולמת אותי.

8. גרביונים עם נקודות - ראיתי הפקה שלמה עם הגרביונים המדהימים הללו בגיליון ווג של ספטמבר. לא דוגמת פטיטה, חס וחלילה, אלא גרביונים שחורים, מחטבים ועדינים שמנוקדים בעדינות בנקודות שחורות כנשיקות עכביש. רק עם עקבים, רק למי שמעל 1.70 או שתשימי זין ופשוט תגרבי אותם עם מה שבא לך. עדיין תראי מדהים.


9. קישוטים לשיער- עוד סטייה שטיפחתי בפרטיות עד שכל מיני בתי אופנה וחברות מסחריות החליטו להחזירן למרכז העניינים. הרעיון הוא לעטר את שערך בנוצות, רשת שחורה, כובע הלוויות קטן ושאר קשתות וקישוטים קטנים שמתכתבים בבהירות עם אירופה הקלאסית טרום מלחמת העולם השנייה. אם את רוצה לדפוק הופעה אמיתית נסי חצאית שחורה בגזרה גבוהה, חולצה עם מחשוף טרפזי, כפפות תחרה, גרביונים שחורים, עקבים קלאסים וקישוט בשיער. אני עשיתי את זה בחורף שעבר ואישה אחת רדפה אחרי לאורך כל המדרחוב לשאול איזה בעל קברתי. היה כיף.


10. סעיף ריק- כי בסופו של דבר טרנדים, מגמות, המלצות לחורף, שליית פריטים מהפקות אופנה יקרות - הם בסך הכל דרך שנונה של מישהי אחרת להגיד לך איך לא להיות את. תמצאי פריט אחד בחורף הזה שאת אוהבת במיוחד. הוא לא חייב להיות יקר או של מעצב או מאחד הבזארים במדרחוב. הוא פשוט צריך שתאהבי אותו ממש. ושיחמם. נורא קר בעיר הזו.

Going up?

"גברת, את צריכה עזרה עם המדרגות?"

(המאבטח הרוסי, בכניסה לסינמטק)

אחרי שלושה ימים של התניידות בכיסא משרדי ברחבי הדירה, כשכל הבידור העצמי שעומד לרשותי הוא הVOD בחינם (וכן, זה אומר בעיקר "מחוברות", "וויל וגרייס" ו"המדריך השלם לישבן המושלם") הייתי מוכנה לוותר על חלקים פעילים בארץ ישראל השלמה, חלקים כמו תל אביב, בת ים, חולון וקצת מהרצליה, כדיי לצאת מהבית. "לא ייתכן" מיררתי לעציץ הבית "שבחורה פעילה כמוני, עם קריירה מדשדשת וחוג חברים עצבני, תבזבז את ימי הקיץ האחרונים שלה בבהייה באבא המסומם של חנה רטינוב! המצב קשה. אני ממש מתחילה לתכנן את סדר היום שלי לפי התוכנית של אופרה. אני חייבת לצאת מהבית, אפילו אם אני אצטרך זוג קביים בשביל זה!"

עכשיו, ילדים, אני מבקשת ממכם לעצום עיניים ולעלות מול עיניכם את הסיטואציה הבאה. אישה, בריאה (לרוב) בנפשה, אך עם חוש שיווי משקל אשר מוטל בספק ומועמד למבחן בסיטואציות יום יומיות כמו נעילת עקבים, רכיבה על אופניים, עמידה מול המקרר הענקי של הסופר, מבקשת לייצב את עצמה על זוג קביים ועוד להתנהל כך בעולם. אין ספק שאם קומדית הסלפסטיק עדיין הייתה סוגה פופלארית, אני הייתי מגייסת הקהל העיקרית.

אחרי תקופת אימונים מפרכת בהנהגת סא"ל במיל' אבא, הצלחתי לשקר לעצמי שאני מסוגלת להתנהל בחברה עם זוג המוטות הללו ולא לבייש את עצמי יותר מהרגיל. כמקרה בוחן קראתי לדגל לאמא וביקשתי ממנה להתייצב איתי לארוחת בוקר ב"קאלו" מעוז הפולניות מהגיהנום וחובבות השעוונית כדרך חיים. אמא אמנם הציעה להוריד אותי בכניסה לבית הקפה ולהמשיך לחפש חנייה, אך אני דרשתי יחס רגיל כמו תמיד. "אני לא אתן לבוהן הקטנה שלי לעצור אותי"

חצי שעה אחר כך עדיין ניסיתי לצאת מהאוטו בכבוד. איני יודעת מי הוא האחראי על מדרכות ירושלים ומדוע הוא חשב ששיטת טלאי על טלאי היא המתאימה ביותר לעיר, אבל אני בטוחה שהוא מעולם לא שקל את האפשרות שמישהו יצטרך להתנייד עליהן עם קביים.למעשה, אודה גם אני בגזענות החברתית האופיינית שלי כי מעולם לא הקדשתי תשומת לב יוצאת מהרגיל לשאלת הנגישות למקומות. להיפך. כאדם עם מדד סובלנות אפס לנכים, זקנים, נשים בהריון, עגלות לילדים ופעוטות - תמיד שנתקלתי באחד מתתי הז'אנר הללו מלפניי דאגתי לעקוף אותכם באלגנטיות ולא להביט לאחור. ובכן, כשזה קורה לך והמוני בית ישראל חולפים על פנייך ומעיפים אותך "בטעות" לתעלת הביוב הסמוכה, ההרגשה היא לא נעימה בכלל. "אני נשבעת" סחתי לאימי "רק אבריא ואתחיל להידפק על דלתות הכנסת ומערכת החינוך. ככה אנשים מתנהגים? בכזה חוסר כבוד? חוסר נדיבות? הא, אמא?" אבל היא כבר התפננה על כוס אייסקפה וחיכתה שאגיע כבר לשולחן. בכל זאת, היה נורא חם.

הייתי רוצה להגיד שחזרתי הביתה תשושה מהחוויה ונשבעתי לא לצאת שוב לפחות עד יום שני, אבל היצר החברתי (ואווירת הלחץ הביתית) חזקים יותר מהכל. כבר היום בבוקר החלטתי לתעל את האנרגיות לכיוון הסינמטק וללכת לראות שם סרט אנימציה שאני זוממת עליו מזה זמן רב. התעלמתי באומץ מהעובדה שהשילוב של שבת בבוקר+אנימציה = רבבות ילדים דביקים והורי ניו אייג' ושיכנעתי ידיד טוב להתלוות אלי במשימה.

אכן עשרות ילדים שגילם המצטבר אינו עולה על שבע הקיפו את מתחם הסינמטק, דחפו אלו את אלו, צחקו, שאלו שאלות מפגרות ("אמא, אם אבא מנשק אבא אחר, זה אומר שהוא לא אוהב אותך יותר?") ובעיקר הצביעו עליי והתלחששו עם הוריהם. "זאת לא אשמתי" רציתי לצעוק עליהם "בחיים אני לא יוצאת עם כפכפים! אבל הנעליים מאלדו לא עלו עליי!!" קשה להגיד שזה השפיע עליהם.

אחרי שעתיים ושלוש תקופות חיים הצלחתי לרדת את אלפי המדרגות ולהתיישב במקום הקבוע שלי - באמצע של האמצע. בדיוק כשהכאבים ברגל החלו להתפוגג קמעה, המזגן החל לנשוב באיטיות והאורות התעמעמו החליטה נופר, ילדה כבת חמש, לרוץ מקצה השורה שישבתי בה לעבר אמה שישבה בקצה השני. רק דבר אחד הפריע לנופר לשבור את השיא של אוסיין בולט.

נכון, הבוהן שלי.

תמותי נופר.

i didn't mind the GAP

"אם את דורכת על זה, זה לא שבור "

(טלי, בת של רופאה, נותנת חוות דעת מקצועית)

השבוע הוזמנתי לפתיחת סניף גאפ בממילא. בעוד כל הסלבריטאים סוג גימ"ל (ועם ריטה הסליחה), כתבי אופנה מעונבים (ועם חיננית הסליחה) ומקורבי אקירוב (ועם ג'ורג'י הסליחה) הגיעו כדיי ללגום פרייה ולנשנש אנטריקוט, אני באתי לעבוד. המטרה: לאתר את כל הסלב\אופנואנים(1)\עשירים, לתעד אותם עם הצלם ואחר כך לתפור מזה אייטם ראוי לעיתון. פיס א-קייק אם את מבלה את ימיך בבתי קפה בשדרות רוטשילד, קצת קשה כשאת בירושלים ומנחם הורוביץ נחשב סופר טאלנט.

תוסיפו לזה שיום לפני כן ליחששה היחצ"נית באוזניי כי כתבת "איך אנחנו מתלבשים" מעיתון הארץ תגיע. ורמת הסטרס שלי קפצה פלאים. כתבת זו פוקדת את אירועי ההיי סוסייטי המעטים ביזראל ומצלמת את המתלבשים המצטיינים תוך כדי חקירת שב"כ על מקורות החגורה שלהם. ("הדבר הישן הזה? זה? לואי ה-14 העניק את זה לפילגש האהובה עליו שהעבירה לסב-סבתי בעת נדודיה לאורך אירופה" וגו') . מוטב שהייתה מספרת לי כי יו"ר רשות המיסים יבוא לערוך בדיקת פתע והייתי מגיעה רגועה יותר.

בכל זאת, בכוחות משותפים שלי ושל נבי (2) הצלחנו לסגן לי הופעה ראויה בלוק ה"בלרינה-רוקנרול'ה"(3) שהמצאתי לפני חודשיים. הפעם הלכנו על גרביוני תחרה קרועים (שוק הכרמל), חצאית קומות-טוטו שחורה (זארה) בגד גוף בצבע סגול לבנדר עם איקס בגב (ישראדאנס) שיער אסוף לאבו-עגילה עם סרט סגול (חנות יצירה) כפפות אופנוענים שחורות (גולף) ונעליים. כאן ההתלבטות הייתה אכזרית ונעה בין נעלי עקב קלאסיות, נעלי עקב אוקספורד ונעלי סטילטו מלכה. בסוף הלכתי על נעלי בובה שטוחות מתוך מחשבות פרקטיות והתנחמות כי אני כה מהממת, שמי יסתכל על הנעליים. אה-הא.

לסניף הגעתי באיחור של 45 דקות כשאני מטילה את כל האשמה על הקולגה המתחרה(4) שהליכתו האיטית, כך קבעתי, ולא העובדה שהתאפרתי במשך שעה, היא שגרמה לנו לאחר ולפספס, ניחשתם נכון, את הבחורה מ"הארץ". בכניסה חלפנו על פני אנשים פשוטים ששמם לא הופיע ברשימה רק כדי לגלות שגם שמנו לא הופיע שם. "הסכיתי" אמרתי ליחצ"נית "אני אושיה בעיר הזו. אני סלב. אני אייקון. בלעדיי, אין טעם לערוך בכלל את האירוע, כי מי יכתוב עליו? עיתונים זניחים כמו הארץ?".

הרבה מילים נשפכו בתקשורת על האירוע. לטעמי, כל אירוע שמוציא מתל אביבים את מרירות ה"אוי, היינו צריכים להחתים דרכון בשביל להגיע לפה" ופראנויות ה"ממילא זה לא במזרח ירושלים, נכון?" - הוא אירוע ראוי. מכיוון שגם אני וגם הצלם מראים התעניינות מינימלית בתעשיית הזלבס (5) הסתובבנו בין המוזמנים וצילמנו את כל מי שהאחרים צילמו כשמידי פעם הצלם שואל אותי "אבל מי זו?" ואני עונה לו "למי אכפת?" רק כדי לגלות אחר כך שזו הייתה גליה אלבין. על הבגדים לא התעכבתי, כי כאמור, באתי לעבוד. אבל לפי תגי המחיר הגבוהים שקפצו מכל עבר, נדמה לי שאחכה לסוף עונה רצחני ואז אבצע סיכול ממוקד ב"אלוויז סקיני".

הקוקטייל-ארוחת ערב היה מהמשובחים שנתקלתי בהם באירועים שכאלו. משהו במנות מסובכות על צלחות קטנות מאפשר לך לטחון ללא רגשות אשם ולשמוח כי בחרת לבוא עם חצאית בעלת גומי מתרחב. בבר הגישו סודה, או כמו שהברמנית התעקשה ללמדני "פרייה". "זה לא סודה-קלאב?" שאלתי אותה בתמימות רק כדי לראות את פרצוף הסטודנטית לפילוסופיה שלה מתעוות בהתנשאות. אני אוהבת לתת לפרולטריון להרגיש נעלה יותר. אלו הניצחונות הקטנים שלי.

הקינוחים הקטנים הסוו היטב את אווירת הפרווה שבה נארגו והצלם ואנוכי הסכמנו על הפסקת אש מהעבודה והצורך להתמקד בצד הנחמד יותר של העבודה: קינוחים קטנים. אינני זוכרת בדיוק כמה צלחות מילאתי הלוך ושוב לשולחננו, אבל זכור לי היטב כי כעבור רבע שעה ביקשתי מהצלם לאסור עליי להביא עוד צלחות מלאות בפוטיפרים ופחזניות לשולחן. הוא הינהן בהבנה ושאל אם הביאו עוד "מהזה עם הפירות יער". בסופו של דבר מצאנו את עצמנו שכובים מעולפים על הכורסאות. הוא עם מצלמתו, אני עם פנקסי ושנינו מבקשים את נפשנו למות. או להקיא. "אני חושבת שהקוקוס היה הגבול שלנו" נהמתי לעברו "את בטוחה שלא זה עם הפסיפלורה?" הוא השיב לי ודברים התחילו להתערבל. הסכמנו כי להקשיב למוסיקה של עידן רייכל, התוכנית האומנותית להערב, היה מעבר לכוחותינו ושמנו את פעמנו החוצה. וכך ידידי, פיספסנו את הצ'ופרים של הערב. כולם קיבלו בושם, חולצה וכרטיס מתנה לקנייה חוזרת. אני קיבלתי בחילה ולחץ דם לא חוקי. תודה לך שוקולד!

התחלנו ללכת לכיוון התחנה הנמצאת אי שם ברחוב קינג ג'ורג' ההמוני. "נחצה דרך גן העצמאות" ציוויתי על הצלם בידענות. הרי הוא דר בעיר רק כשנתיים ואני מתחזקת אילן יוחסין ירושלמי עוד מימי החומות. מי אם לא אני יידע איך להגיע הכי מהר הביתה? הגן היה חשוך ומלא בילדים בני 16 ששתו וודקה שעולה פחות מגילם הכרונולוגי, אבל זה חלק מהקסם שלו. "איזה גן יפה?" טיפטפתי באוזניו כמדריכת תיירים מורעלת "כל כך נעים ובטוח פה ו-----"

לשמחתי הוא התעניין מספיק כדי להסתובב ולגלות מדוע משפטי נקטע בגסות שכזו. הייתי שקועה עד ברכיי בתעלת מיי ביוב מימי המנדט, נעליי ספוגות בחומרים שלעומתם הירקון מרגיש כמו סניף של יערות הכרמל, ברכיי שרוטות ומדממות ודמעות של כאב מאופק מופיעות על לחיי. "את בסדר?" הוא נזעק עליי בג'נטלמניות (6) "בטח" מילמלתי "אני גיבורה, לא קרה כלום. הגרביונים הללו היו קרועים כבר ממקודם". צלעתי באבירות עד לאוטובוס, שם, לאחר שהצלם נעלם לביתו בנחלאות פרצתי בבכי קורע לב, הבטחתי על רגלי המדממת והרגשתי בעיקר טיפשה. גן העצמאות, בלילה. תעלות מים פתוחות. מה חשבתי לעצמי?

עד שהגעתי לביתי התברר כי הבוהן כבר החליפה צבעים לסגול לילך, שטפי דם מכוערים התחילו להתקוות על רגליי והעיניים שלי היו נפוחות מבכי. הרמתי טלפון לסמכות הרפואית העליונה ביומן, טלי, שהרגיעה אותי כי אם אני מצליחה להזיז אותה, סימן שהכל בסדר. "אבל כשאני מזיזה אותה אני צורחת מכאבים וזה מרגיש כאילו מישהו בודק עליה מציתים!!" צרחתי עליה. "את סתם דרמטית" היא הרגיעה אותי "אני אבדוק מחר בפרקים של האנטומיה של גריי ונראה כמה זה רציני".

לילה שלם התהפכתי, בכיתי, צעקתי, סימסתי "ער?" לכל מיני ידידים מהעבר כדי שיתקשרו אלי וישמעו אותו בוכה וצועקת בטלפון, עד שבבוקר קמתי וראיתי איך הבוהן שלי משלשת את גודלה ומכשילה מראש את כל התיכנונים שלי לאופנת הסתיו. היה זה דווקא האקס המיתולוגי (7) שהתקשר לברר משהו, שמע את זעקות הכאב שלי והגיע כעבור חצי שעה כדי להכריח אותי ללכת לבית החולים.

הרופא קבע כי הבוהן שבורה וכי עליי לקבע אותה ולהימנע מהליכה, ריצה, ריקוד, קפיצות או חתונות לחודש הקרוב. "היי!" אמרתי לרופא "אתה הורס לי את הלו"ז החברתי!!". הוא רק חייך והמליץ לי לקנות נעלי קרוקס לחודש הקרוב כדי להפחית את הלחץ על הרגל. "עד פה!" קבעתי "יש גבול לאן אני מוכנה להידרדר בגלל הפציעה הזו. מספיק יצאתי מהבית עם נעלי אצבע. אם מישהו ראה אותי עם זה, אני אצטרך לצאת לגלות".

רק לא לקחתי בחשבון, שלגור בסוף העולם, בלי אפשרות לצאת ממש מהבית, דומה קצת לגלות.

הצילו.

___

(1) אופנואנים- כתבי אופנה מקצועיים עם טיפה הומואיות, רצון עז להתייחס לעצמן בלשון נקבה רבות, לבושים כאילו יצאו כרגע מהפקת אופנה היבסטרית, מבריקות לי את בלוטות הקנאה.

(2) - נבי, ארנב פרווה המלווה אותי מזה 15 שנה. איש סוד, סטייליסט על ובעל אינטילגנציה רגשית יותר גבוהה מרוב הגברים שיצאתי איתם. תמונתו מפארת את הבלוג, יחד עם השותף שלו לרוב המזימות: בר. (על שם בר-ווז ולא בר-רפאלי)

(3) בלרינה רוקנרולה - סגנון לבוש המשלב בין שתי אהבותי הבינוניות: רוקנרול ובלט. בגד גוף ורוד עם מכנסי עור. נעליי בלט עם מעיל אופנוענים. איליינר שחור וחצאית טוטו תכולה. מפתיע, מרגש ועדיין לא נטחן באף הפקת אופנה.

(4) קולגה מתחרה - עיתונאי צעיר, שאפתן ומוכשר כשד המוכן ללכת עם כל שגיונותיי המטורפים ולשמוח כי את כל שגיאותיי אני מבצעת בעיתון המתחרה ולא בשלו, משום שאז היו מפטרים את שניינו כל כך מהר עד שהייתי מאבדת את תחתוניי. והם יקרים. התחתונים.

(5) זלבס- זבל בשיכול אותיות ועם תוספת רבים המושאלת מהשפה האנגלית, במידה שאתם חובבי בלשנות. תעשיית הכוכבנים בישראל הגדלה עם כל גמר בניצנים\איים קריביים\מלטה\בר אילן. לשמחתנו מתבצעת בה גם הכחדה טבעית לאור מגבלות הזיכרון האנושי.

(6) גברים ג'נטלמנים - גברים מקסימים, יפי מבט, עזי מגע עם תואר ראשון לפחות ויומרות אומנותיות אשר לרוב, ב-100% מהמקרים, תפוסים עם חברה אוהבת, תומכת ומוצצת נהדר.

(7) אקס מיתולוגי - בחור שהיה כמה שנים בן זוגך האוהב, אותו לימדת לכבד להעריץ ולקנות מתנות מושקעות, רק כדי שייפרד ממך ויעניק את כל הדיבנדים הללו למישהי אחרת ופחות שווה ממך. עדיין מתקשר מידי פעם כשהוא צריך משהו.