חפש בבלוג זה

יום שני, 28 בדצמבר 2009

Work Relationship



"באמת, אנחנו עובדים ביחד כבר שלוש שנים? איך אמרת שקוראים לך?"

(בוהן מתרגלת סמול טוק'ס)

לאחרונה הועלתה מולי, פייס טו פייס, פייסבוק ובשלט באיילון הטענה שאני סנובית. או כפי שהטיב לנסח זאת אחד ממעריצי הרבים "את חתיכת כלבה מתנשאת". כמובן שהתגובה האינטואטיבית שלי הייתה להתעלם ממנו ולהלשין עליו למס הכנסה. "אני לא סנובית" אמרתי לעצמי בעודי גוערת במוכרת בקסטרו לדבר עברית תקנית ("מגפים יפים, יפים. מגף זה זכר. איפה למדת לדבר עברית, באשדוד?") "אני פשוט אדם רגיש לחסרונות של אחרים. כל כך רגיש שאני חשה צורך מיידי לציין אותם בפניו ואז לעזוב את החדר. על זה צריך לנכות אותי מהעם? להיפך, צריך לתת לי פרס ישראל. ועדיף בטקס סגור לתקשורת, בלי כל הנודניקים הללו שרוצים ללחוץ לי ידיים. לא שמעתם שהגיינה זה מנע או משהו כזה?".

החיזוק לתדמית החדשה שלי התרחש דווקא במקום שאני מרגישה בו יחסית בטוחה. בעבודה. עת צעדתי לי בשבוע שעבר ושמעתי כמה מזכירות ועורכות גרפיות מתלחששות בינהן בסתר ומחלקות פקודות סותרות אחת לשנייה. מיד כשהתקרבתי, כולי חמימות אין קץ ורצון לקבל את הזולת, השתתקו הנבלות והחלו לבהות באוויר בצורה שהייתה משכנעת אותי בכל יום אחר (הרי זה מה שהן עושות בכל מקרה) מלבד היום.

"שלום" בירכתי אותן, מקפידה לחייך בכוח "על מה דיברתן?". "סתם, סתם, לא משנה" אמרה אחת מהתקציבאיות במחלקת פרסום. "סתם, על שלום עולמי". "אוו" השבתי "שלום עולמי, הנה נושא שאני יכולה לתרום בו. אתן חושבות שהועידה בקופנהגן, למרות הכישלון שלה במתן הכרזה גורפת ומחייבת היוותה צעד ראשון לשיתוף פעולה כלל איזורי?". הן בהו בי כמו שאני בוהה בוטרינה של מזרחי בשוק ומפנטזת על עוגת שוקולד נטולת קלוריות. "רגע!" אמרתי להן "לא דיברתן על שלום עולמי! דיברתן על משהו אחר!".

"טוב, בוהן, אם את חייבת לדעת" אמרה אחת המזכירות "אנחנו מארגנות אירוע גיבוש למערכת ומסיבה לילית עם כולם".
"אוקי" עניתי "וההזמנה שלי אבדה בבאג 2000? (בדיחות טכנולוגיה זה הכי העשור הראשון של המאה ה-21, כדאי לכם)"
"לא, לא" ענתה האישה שכנראה ילדה כבר ארבעה ילדים ואכלה את כולם לפי המטען החורג שהיא סוחבת מאחור "פשוט ידענו שלא תרצי לבוא".

טוב, אז נקודה אחת לטובתן. אני שונאת אירועים של העבודה. שונאת ואלוהים יודע שאני משתמשת בפועל הזה רק על פרוות אמיתיות ונהגים של אגד. אירועים של העבודה ממוקמים לי בסולם התענוגות בין כריתת שקדים בגיל 26 לעקירת שן בינה. קצת מעל "להתעורר ערומה במקום ציבורי" ושלושה שלבים מתחת ל"לגלות שהאקס המיתולוגי משאיר לחברה שלו הודעות אהבה על הקיר בפייסבוק". בקיצור, not my cup of espresso.

עברתי כמה וכמה מקומות עבודה בחיי הקצרים. היי טק, עיתונות, משרד רואה חשבון, מכרות המלח. בכולם היו הנשים העמלניות הללו, מזכירות-מפיקות-אחראיות משאבי אנוש שערכו מידי פעם פעולות גיבוש להגברת המורל וחיזוק הקשרים הבינאישיים. האירועים, אני חייבת לציין, היו מגוונים. בהיי טק הטיסו אותנו לאילת לסופ"ש של מסאז'ים, בעיתונות הביאו אותו לקיבוץ מקומי ל.. ובכן, למסאז'ים, במשרד רואי החשבון ערכו מידי פעם בפעם מסיבה על הגג והביאו מיסטיקנית  שיודעת לעשות מסאז'ים,  ובמכרות המלח, נו, קראו לו "איוון האיום" והוא באמת הבטיח לפרק לנו את הצורה אם לא נגיע למכסה היומית, אפילו בצורת מסאז', אם נרצה.

על כל האירועים הללו שמעתי מיד שנייה. תמיד היה לי משהו חשוב יותר לעשות. נסיעה לתל אביב, הצטננות קשה, חתונה, השתלת ריאה. העדפתי לעשות הכל, אפילו לעבוד, כדי להימנע. הספיקו לי הריקושטים של המייל בתפוצה משרדית של : "אהוד מקיא ביום כיף!!!&%! תמונות בלעדיות!?!?!", כדי לדעת שלא פיספסתי כלום.

אבל עכשיו? כשאני ודמאניוק מתחרים על משבצת "נבל המאה" ראש בראש? האם אני באמת יכולה להרשות לעצמי לא להגיע? "אני באה" הודעתי."תרשמו אותי גם". "יופי" חייכה אלי השלישית "תוכלי להביא קיש ברוקולי מעשה ידייך?". "אל תגזימי" סיננתי לה "מקסימום בקבוק יין. מהסופר".

הגעתי למועדון, באיחור, כי אם כבר, אז כבר. התלבשתי בבגדי היפים ביותר. שמלה שחורה, מגפיים מעל הברך. שעתיים ישבתי במספרה והרשתי לאיציק לשקר לי ב"כן, כן,כן, תלתלים זה את!" (כן, אם היו קוראים לי דייזי והייתי כבשה), אפילו השקעתי את ה-19.90 בבקבוק מאיזה יקב עלום עם כתובת בערבית. הגעתי, התייצבתי, רק כדי לגלות שכולם הגיעו עם הבגדים מהעבודה, שיש וופלים וקיש ברוקולי ושאני מרגישה לגמרי, אבל לגמרי לא בבית.

כל הקליקות הקטנות שיש במשרד, נראות אותו דבר עם תאורת כריסמס ברקע ובירה ביד. אפילו יותר גרוע. מסתבר שעשור של ניכור חברתי, שבו אני מקפידה לא להכיר\לדעת\להבין מי עוד עובד איתי מלבד הבוס הישיר וההיא שאחראית על המשכורות - תבעו את מחירם. כלומר, הכרתי אותם בפרצופם, אבל להבין בדיוק מי עושה מה ואיך יחסי הכוחות ביניהם? למה לא חילקו מקרא? סכמות? עשו מצגת לפני? כך למשל הייתי יודעת לא לשאול את כתבת הצרכנות מה שלום בעלה ולגלות שהוא קורע אותה במשפט גירושים מהגיהנום. אולי היה עדיף לא להתעניין במצב רוחו של כתב הפלילים שחש צורך לספר לי, כולל תיאורים גרפיים, איך הוא מיודד עם השוטרות בתחנה ובאילו תנוחות. אם הייתי מודעת לכך שמפיקת הלילה מחזיקה בסלולרי ארסנל של כל תמונות הילדות של הבן שלה ("בשבוע הבא בר מצווה, ברור שאת באה, כולם באים") לא הייתי שואלת אותה איך קוראים לו. וכמובן, זה לא היה רעיון טוב להעליב את העורך החדש. מאיפה לי לדעת שהוא לא המנקה?

תוך שעה, פלוס מינוס כמה כוסיות של אלכוהול לא מזוהה, הצלחתי לחרב כל סיכוי לקשר חיובי עם הקולגות שלי. איכשהוא העלבתי את כולם, זיהיתי את האנשים הלא נכונים (הלכתי אחרי מי שחשבתי שהוא כתב הספורט וקראתי "ארז-ארז" כמה פעמים רק כדי לגלות שאת ארז פיטרו לפני שנתיים) והוכחתי חוסר ידע כללי באומנות השיחה הבטלה עד כדי ביטול קריירה.

ישבתי שם, בקצה. רואה איך כולם מרקידים את עצמם לצלילי ביונסה וקובי פרץ (איי שיט יו נוט) שהדי.ג'יי אבו-לאפיה (שוב, איי שיט יו נוט) חושב להשפריץ עוד רגע מרוב הגאונות המוסיקלית שנשפכת ממנו ואמרתי לעצמי: "בוהן, את לא מתאימה לפה. את לא מבינה אותם. את סנובית. את מיזנטרופית. את חתיכת כלבה מתנשאת. הגיע הזמן לאמץ את גורלך האמיתי. את מי שאת באמת. קומי, לכי הביתה ותשתי לבד אלכוהול הרבה יותר איכותי מהזבל שמגישים פה עם התוויות בערבית. יאללה סנובית, תזיזי את התחת הנהדר שלך ותהיי פאבילוס (או טוטאלוס, בלי לחץ) בבית שלך, לבד. עם האדם שאת הכי אוהבת- את!".

התנדנדתי החוצה, מרוצה משיחות המוטיבציה ללא קול שאני עורכת לעצמי "בואנה את ממש משתפרת" חשבתי "כל הקטע עם הטוטלוס ופאבילוס. יפה, יפה" ונעלמתי בחשיכה, בלי להיפרד מאף אחד.

סנובית, סו וואט?





יום שישי, 25 בדצמבר 2009

זה לא הגיל, זה התרגיל שאת עושה כדי להסתיר אותו




"היא נראית טוב, לגילה"

(מחמאה נפוצה באירועים משפחתיים )

אין לי הרבה שיאים בחיי האפורים. מגפונים במבצע, התעללות באנשי שירות לקוחות, למחוק אנשים שאני לא מכירה מהפייסבוק - כל אלו רגעים קטנים שמצליחים להחזיק אותי מעל המים בקושי וגם הם באים בתדירות נמוכה מידי. לעזאזל, יש ימים שאפילו התבטאויות של ח"כים מש"ס לא מצליחים לשעשע אותי ואז מה נשאר? קליפים של ליידי גאגא?

ברגעים אלו, שאני מכנה אותם "האדומים הנבזיים", יש רק דבר אחד שמצליח להציל אותי. האשליה שאני נראית צעירה לגילי. ואיך אני יודעת את זה? כי אני מבקרת בתיכון הישן שלי.

 אני יודעת, עבור רובכם בית ספר התיכון לא בדיוק היה הסניף המקומי של דובוני אכפת לי. גם אני לא ליקקתי דבש, מקסימום ניקוטין והשפלות. בשעה שכולם היו מדליקים מלבורו לייט במחששה, מתחם הקוליות העירוני, אני הייתי נגררת לשם על ידי חברותי הגזעיות (היי, אם לאלירז מותר, גם לי מותר) אוכלת עשן, מסרבת לשאכטה ולסיום מציעה לנוכחים תפוח "כי זה יותר בריא, תאמינו לי". פלא ששרדתי. אבל היום, ממרחק כמעט עשור מאותה חוויה מצלקת, התיכון עבורי הוא זריקת אגו אינטנסיבית.

אני הולכת לשם, ג'ינס צמוד לאחורי, חולצה אחידה שחמסתי מאחי וכל כולי ניצוצות נעורים. אני צועדת לי עם הסניקרס שהצלתי באי.ביי, משחקת בשיער ומפוצצת בזוקה. מחייכת לשומר, נכנסת ו.. זהו! אני בפנים! חשבו שאני תיכוניסטית! חשבו שאני בת 17! I still got it!

אני עושה את טיול התהילה הקטן שלי, בודקת שהחומוס עדיין צהוב, שאני עדיין לא מבינה על מה כולם מדברים וחוזרת לביתי, מעודדת מעט יותר. "קמטים" אני מסננת באוטובוס "ידעתי שהכלבה בסופר פארם לא ידעה על מה היא מדברת. לי אין קמטים. אני תיכוניסיטית!". לפעמים, אם אני ממש רוצה להתפרע, אני מבקשת מהנהג כרטיסיית נוער וחוגגת עד הסוף. אוח! החיים האמיתיים. לחיות על הקצה. להיראות צעירה בעשור, רק בלי כל הבלגן של בחינות בגרות-בנים מעצבנים-חצ'קונים. (בעצם, מלבד הבחינות, הכל עדיין פה, אבל אני מסרבת להתייחס לזה עכשיו).

לרוע המזל, השבוע נאלצתי להתמודד עם , איך אתם קוראים לזה שם, המציאות?

 ראשית, היה קר. וכשלי קר, השורשים הרוסיים הדימיונים שלי נכנסים לפעולה. מיד חיפשתי מקורות חימום - מזגן, תנור, הסקה, גבר אקראי. וכשזה לא השפיע, מצאתי את עצמי מבעירה מגזינים מאפריל 2007 כדי להתחמם בפינה. משם פשטתי על הארון והוצאתי את "ערכת החורף לבוהן". ערכה זו, שהצילה את חיי לא פעם בערבות כיכר ציון, מכילה את כל מה שבחורה צריכה בשביל לשרוד בחורף הירושלמי: כובע פרווה, גרביונים, גטקס, גופיה תרמית, גרביים מבודדי קור, מעיל פוך, ג'ינס עבה, סוודר גולף, כפפות, צעיף צמר וכמובן שקיות חום לתנאים קשים שמוכרים לי בהנחה ב"למטייל".

אחרי שיצרתי את  מראה "מינסק, חורף 1933" שלי, נעמדתי בתחנת האוטובוס, רק כדי לגלות שם את התאומה הרוחנית שלי, פלוס חמישים שנה קדימה. "חנה" אני קוראת לנשים הללו, כי כולן נערות כפר קפואות מהשטעטל בעיני, נשים יהודיות שרק רצו שהילד לא ייצא בלי סוודר. גרביים עבים על ברכיהן, צעיף פרחוני על ראשן, מגפי גומי נוקשים חובקים את קרסוליהן וכולן מוכנות להתמודד עם השלג העז, רק שיגיע.

הנהנו אחת לשנייה, מבינות היטב ללא מילים כי אישה מדהימה לפנינו. "קר" אמרה לי חנה, ביכולת ניתוח מדהימה. "כן, אמרו שאולי היום יהיו 12 מעלות" הוספתי וציקצקנו בהתאם. "גם לי היה מעיל כזה" היא מצמצה אליי "ככה שרדתי את החורף הקשה בלנינגרד". "כן" נאנחתי לפניה "אמא שלי השתמשה בו בשלג של 1992. ומאז, הוא עובר אצלנו בירושה". השמענו קולות של הזדהות. כמה נוח ונעים להתלונן יחדיו על מזג האויר בעיר. ואז, חנה הטילה את הפצצה. "כן, בגילנו, קור כזה יכול להיות מסוכן".

סליחה?
חזרי שוב?
"בגילנו"??!?

חשבתי לתומי שאלו מגיני האוזניים שלי (בצורת ארנבים ורודים, אם תהיתם) שגרמו לי לא להבין אותה היטב, הרי לא יכול להיות שאישה זו, שבוודאי ילדה את בנה הבכור כשסבתא שלי עוד פיתתה אנגלים בזמן המנדט חושבת שאנחנו חולקות שנתון. הרי מתחת לערימות הבגדים אני בוהן! צעירה! לוהטת! צעירה! בת 16! כלומר, נראית בת 16 אם חשוך מספיק ואני לא מסתכלת על המאבטח ישירות, אבל היי, אני לא בת 70!

"בגילנו?" אמרתי לה, בכל הנימוס שנותר בי כלפי המבוגרים ממני. "כן" ענתה חנה ודפקה אנחת "אוי, הגב, הגב" והתכופפה מעט. "תגידי, את רוצה שנלך לראות ביחד דיור מוגן?"

זה הצריך אמצעים חמורים. מילא להיראות בגילי וגם בזה אני חוטאת מידי פעם (למרות שזה בניגוד לכל רפליקה נשית שאי פעם ראיתי) אבל להיראות מבוגרת יותר? זה הצריך ביקור חוזר בתיכון. חזרתי מיד הביתה, הבערתי עוד קצת מגזינים (סתיו 2008, לא שמישהו יתגעגע אי פעם לתקופה הזו) והחלטתי להילחם באש באש. גרביונים, מיני, מעיל עור, איפור מהמם. "דיור מוגן" מילמלתי בכעס "אני אראה להם!".  רצתי לשער בית הספר, עקביי הלא נוחים מטופפים על המדרכות הרעועות גם ככה. "סליחה?" אמר השומר ואני כבר הכנתי את סיפור ה"אני לומדת בי"ב 2 ובדיוק חזרתי ממסיבה מדהימה באומן, אבל אמא שלי היא רוקרית לשעבר עם ראש פתוח ולכן היא מרשה לי להתלבש ככה" וחייכתי, רק כדי לשמוע אותו אומר:

"סליחה, אמא של מי את?"

אללי. זה מחמיר מרגע לרגע. "אני נראית לך כאילו אני יכולה להיות אמא של ילד בתיכון?" שאלתי בצרחות, דמעות זולגות ומכתימות את לחיי, העדר הבד מקפיא את רגליי. "הרי גם אם היה לי ילד בכיתה ז' הייתי צריכה להיכנס להריון בגיל 13 וזה אולי עושים במדינה שאתה בא ממנה, לא אצלי!".

"גברת" הוא אמר (גברת! קרא לי זקנה בלה וזהו) "נולדתי בישראל, על מה את מדברת?"

קיבינימט, קיבינימט. היום הזה הולך ומדרדר. מה הלאה, אמצא שערה לבנה? אחתום על משכנתא? ארצה ילדים? הרי עד עכשיו אהבתי ללכת למועדונים רק בגלל הטקס המענג שבו אני צריכה לשכנע את הסלקטורית שאני מעל 18! עכשיו אפילו כרטיסיית נוער לא מוכרים לי.
פניתי לפתרון היחיד שתמיד עובד: אלכוהול.

ישבתי לי על הבר, לבדי, רואה בעיניים כלות איך הברמן מתעלם ממני ומתעסק ללא הרף בשתי בנות ששום מדינה בעולם לא רואה בהן בוגרות מספיק ללגימת וודקה. בהיתי בכוס הסינגל מאלט שלי, חשבתי כבר להתייפח בפומבי ואז הוא הגיע -

גבר. או לפחות הגרסא המבוגרת שלו. חולצת משבצות שבקושי כיסתה על כרס, שערות שיבה בצדדים, קרחת בוהקת באמצע. הוא נראה כמו גבר מובס, גבר שראה הכל בחיים, גבר עייף. הוא נראה זקן. הוא התיישב במושב לידי, הכוס התגלגלה בידו המנומשת, ריח, תשלחו לי על הקלישאה, של "אולד ספייס" נדף ממנו. נדמה לי שאפילו סבא שלי כבר עבר את השלב הזה וגילה את דולצ'ה.

"אז, את באה לפה הרבה?"הוא שלח לי בחצי חיוך

"אתה, אתה מתחיל איתי?" נדהמתי

"אולי" וראיתי ניצוצות של חיוך זאבי

"אבל, אני יכולה להיות הבת שלך!" אמרתי בהלם

"נכון" ענה האשמדאי הזקן "אני אוהב צעירות"

וזה כל מה שהייתי צריכה.

יום שני, 21 בדצמבר 2009

המדריך ליחצנית המתחילה



"הכנסת לי את הידיעה למדור?"
(עוד יחצנית שחושבת שאני עובדת אצלה)

בוקר קשה עבר על כוחותינו. איזה אפס שלוש עגמומי העז להעיר אותי באישון הבוקר (09:15, אם אתם מתעקשים על הסמנטיקה) רק כדי לקבל "התעלם" במשך שלוש פעמים, עד שנדם המכשיר ומצב רוחי כבר היה עגמומי ועצבני ימים כתיקונם. "מי מעז להתקשר בשעות כאלו?" תהיתי ביני לבין עצמי "מי הוא החולה נפש שמתאר לעצמו שאני מתפקדת לפני חצות היום? ולמה לעזאזל, התעקשתי אתמול לשלב בין במבליק* לוויסקי ברסטובר?". גררתי את עצמי, רוטנת ושמנמנה (היי, חורף, מותר!) לאמבטיה, מקללת כל דבר שנקלע לדרכי - חפצים וקרובי משפחה.

אחרי כמה דקות צלצל שוב הסלולרי, אותו מספר שדחיתי כל הבוקר. "מה הסיכוי שזה ההיי-טקיסט ההוא ששידרתי לו  נואשות אתמול בבר?" עוד הספקתי לתהות  בתקווה "אולי הוא סתם שיחק אותה קשה להשגה ומעוניין מאוד בבחורה שלימינו כל הערב וברגע שיצאתי ביקש מהמלצרית את ספח כרטיס האשראי שלי? איזה מזל שאני תמיד כותבת את המספר האמיתי שלי!" ואז עניתי.

"בוהן?"

היא שאלה, "כן" השבתי

"בוהן סגולה?"

"אכן, אכן" כבר פגה סבלנותי

"זו סיגלית אפשטיין מאבנרוני-חורשיאדה תקשורת, דיברנו יותר מוקדם הבוקר והעברתי לך את המייל שביקשת. רציתי רק לשמוע מה דעתך"

"דיברנו? אני ואת? החלפנו מילים? רעיונות? אסטרטגיות להשתלט על משרת פיתוח התוכן בקשת? תסלחי לי סיגלית, מתי בדיוק דיברנו? היום?"

"לפני שעתיים"

עכ-שיו, אני מפתחת מכלול מגוון של הפרעות אישיות ומחלות נפש כאלו ואחרות. היסטריה, אובר דרמטיות, בלוז עונתי, אשליות רומנטיות ומראות מרזות, אבל מעולם, לפחות לא לפי הרישומים שלי, לא אובחן אצלי אובדן זיכרון לטווח קצר. מעולם. ולא, חכמולוגי, אין מצב שזה אובחן ואני לא זוכרת את זה.

"תסלחי לי אה.. סתוונית. לא דיברתי איתך לפני שעתיים, במיוחד כי לפני שעתיים לא הייתי זמינה (כי עדיין חלמתי על ההייטקיסט, אבל בואי לא נכנס לזה עדיין בשלב ההיכרות המוקדמת שלנו שבו אנחנו עדיין טועות בשמות האישיים אחת של השנייה)

"אה, אולי לא שעתיים" -וכבר שמעתי את ההתנצלות מתכוננת על הלשון שלה "אולי שלוש שעות"


"תסלחי לי מאוד" אמרתי לה "אמנם הגבולות שלי גמישים כמו מקלות במבליק* מתוקים, אבל הם עדיין קיימים. ואם כבר את משקרת לי, מוטב כי תהיי גבר ותחזיקי בעתיד הקרוב שלי טבעת אירוסין עם יהלום. לא סתם יחצ"נית שלא יודעת את העבודה שלה. תודה, שלום וחג שמח"

השיחה הזו היא באמת מקרה קיצון של יחסי תקשורת-יחצנים. רובם, או שמא עליי להגיד רובן, לא כאלו מפגרות. אבל בכל זאת, בתור מישהי שמתמודדת עם לפחות 20 יחצניות ביום (40 במוספי חג) חשבתי לנסח את המדריך הלא שלם ליחצנית המתחילה. אם את עובדת במשרד זוטר, או שהתחלת רק השבוע, או שלא הצלחת להכניס אייטמים כבר חודשיים למדורי הצרכנות והבוסית שלך מאיימת לשחרר אותך לעולם שכולו הודעות על מזון כלבים - כדאי לקרוא את הרצ"ב. אם יש לך הערות לתיקון, או שתרצי להתארח פה בפוסט תגובה, אני יותר מפתוחה להצעות. שניגש לביזנס?

1. אל תקחי את זה אישי. גם אם העיתונאי כרגע צרח עלייך, גם אם איזה עורך איים שיפנה למשטרה אם אי פעם תצרי איתו קשר, גם אם קרעת את התחת לתאם ראיון טלפוני עם האמן שלך בגרוזיה והמראיין ביטל בדקה האחרונה כי "צץ לו משהו", זה אף פעם לא אישי. רובנו אפילו לא זוכרים איך קוראים לך.

2. שוב, אל תקחי את את זה אישי. בשבוע שעבר יחצ"נית ניסה לשכנע אותי ארוכות מדוע ידיעה שהתפרסמה יום קודם לכן בעיתון ארצי עדיין ראויה להיכנס לעיתון סוף השבוע שבו אני עובדת. כשניסיתי להסביר לה שזה לא רלוונטי עבורי ואני מצטערת היא החלה לסנן מילים שאינן ראויות לכתיבה (אלא אם כן אני לבושה בבגדי ויניל ומשלמים לי על זה), הפעילה עלי קצת פאסיב-אגרסיב של "מי צריך אותך בכלל?" וניתקה לי בפרצוף. מיותר לציין שאני לא מתכוונת לעבוד מולה שוב.

3. ערכי תחקיר מקדים. דעי למי את פונה. מידי פעם אני עדיין מקבלת הזמנות לסקר מסעדות חדשות באיזור נתניה למרות שעשיתי את זה רק פעם אחת ב-2006 וגם זה היה בהתנדבות. אל תציעי לעיתונאי לסקר משהו שלא בתחום הסיקור שלו או שלא מעניין אותו. החזיקי במחשב, בכרטיסיות, במכתביות של "הלו קיטי" מצידי את שמות העיתונים\מגזינים\אתרי אינטרנט שבו הוא כותב והישארי עם יד על הדופק. מוטב לא לשאול את העיתונאי "היי, אתה עדיין כותב במאקו?" כדי לא ליפול על תשובה כמו "לא, הם פיטרו אותי משם לפני שבועיים, הזונות" ואז לשמוע את מרמוריו במשך שעתיים (עיתונאים מאוד אוהבים להתמרמר, במיוחד מול זרים) . תעקבי אחרי הקרדיטים, סמני לעצמך מי עושה מה ותשארי מעודכנת. זה התפקיד שלך.

4. מייל ולא טלפון: אל תתקשרי לעיתונאי. אנחנו תמיד עסוקים, תמיד טרודים וכמעט תמיד באמצע משהו ולא מקשיבים למה שאת אומרת במלוא תשומת הלב. תמיד מומלץ לשלוח מייל קודם. אם את עדיין חדשה בעבודה, הציגי את עצמך, שמך, איך ניתן להשיג אותך ואילו תחומים תחת אחריותך. אם נתנו לך להתעסק עם חברות יחסית מוכרות, כדאי לשלב במייל את הלוגו שלהן. יהיה לי יותר קל לזכור את הסמל של "מנגו" מאשר את החתימה החמודה עם הכלבלב שהשקעת בה חצי יום עבודה. איך משיגים את המייל? מתקשרים למערכת. איך משיגים את הטלפון של המערכת? 144. מה זה 144? את לא במקצוע הנכון.

5. איך כותבים מייל טוב?: כאמור, אלפי מיילים ביום, כולם מציעים לי לבוא לסקר את הדלקת הנרות של ילדי וראיטי בתל אביב. למה שאקרא דווקא את המייל שלך? ראשית- אל תשלחי את המייל יותר מפעם אחת. תעשי עליו הגהה מעולה, המנעי משגיאות כתיב ואל תשלחי תמונות גדולות מידי שתוקעות את המערכת. זה מעצבן ואנחנו לרוב מעדיפים למחוק את הקללה מאשר לחכות עד שהמייל יפתח. אם אנחנו כבר פה - לעולם, אבל לעולם - אל תשתמשי ברשימת הנטוורקינג המקצועית שלך להעברת מיילים אישיים. לא תרומה לילדים חולים, לא שחרור גלעד שליט ובטח שבטח לא מכתבי שרשרת. לא מקצועי. תני כותרת שמושכת את העין. תכתבי מלל ברור. בלי גופנים גדולים וקטנים, בלי תיאורים מביכים ובלי סימני קריאה (מוזמנת לארוחת בוקר!! מפנקת!! במלון לוריא!! בצפון!!). אם את יכולה לתת תאריך, שעה ומיקום האירוע, בכלל יצאת מלכה.  והכי חשוב פנייה אישית. זה משיג את תשומת לב ומנגן על האיבר הכי חשוב בגוף העיתונאי - האגו.

6. שלחתי לפי הכללים והעיתונאית הכלבה לא עונה לי. מה עכשיו? קודם כל עיתונאיות הן לא כלבות. הן פשוט נשים שחלמו בגדול וגילו שכר קטן. מכאן המרירות. עכשיו, אם היא לא ענתה, כנראה שזה לא מעניין אותה\לא רלוונטי\לא מתאים לה לנושא הסיקור (ע"ע תחקיר מקדים). אם האירוע חשוב לך, והבוס צורח שזה האירוע הכי חשוב של השנה, אז כנראה שהוא חשוב גם לך - כדאי לשלוח שוב את המייל בצירוף פנייה עדינה "היי, בוהן, רציתי רק לוודא שקיבלת את..". אני לרוב עונה שאיני מעוניינת, אבל אני מלאך נדיר ורחום עם יותר מידי זמן פנוי. אם לא ענו לך, כנראה שהידיעה לא מתאימה.

7. רגע, אז בכלל לא להשתמש בטלפון שלה? רק אם יש לך מה להגיד. כמו בדייטים. אם יש לך משהו חשוב, שקורה עכשיו וזקוק לתאוצה תקשורתית שתסייע לעיתונאי לא פחות מלך - תתקשרי. אם זה לא סובל דיחוי, זה לא משהו שאפשר לכתוב במייל והעיתונאי בצד השני ירוויח מזה ידיעה מעולה - שווה להתקשר. אפשר אפילו לנקוט בשיטת "לא רציתי שתפספסי את זה והייתי חייבת לראות שראית את ההזמנה". אנחנו אוהבים שדואגים לנו. ובואי אגלה לך עוד סוד קטן - אם ראינו ידיעה טובה, או שאנחנו צריכים עוד פרטים, אנחנו כבר ניצור איתך את הקשר ונציק לך עד שנבוא על סיפוקנו.

8. יחסי הכוחות.  הייתי רוצה להגיד שאנחנו חיים בעולם שיוויוני, אוהב אדם ונטול תחרותיות, יצריות ואגו. מצד שני, הייתי רוצה להגיד שאני עדיין מידה 36 ולהיות צודקת, נו מילא. למרות שעל פני השטח נראה כי כולנו שווים, בפועל זה לא ככה. יש יותר משרדי יחסי ציבור מאשר עיתונאים ובכל מגזר יש דירוג אכזרי וידוע לכל. לא אזכיר פה שמות, אבל אני חושבת שכולנו יודעים למי אני מתכוונת. זכרי איפה את בשרשרת המזון ושאפי תמיד להתקדם למשרד היחצ הטוב יותר עם לקוחות שמפנקים בהרבה מתנות לחג.

9. אני לא עובדת בשבילך. את גם לא עובדת בשבילי, אלא בשביל הבוס שלך, שעובד עבור הלקוח שרק רוצה לראות את השם שלו בעיתון בלי המלים "מוסף פרסומי" מעל. משפטים כמו "אני חייבת שתכניסי את זה" "את יכולה לעשות לי טובה"
"את יכולה לדאוג שזה ייכנס?" ו"עשית מה שאמרתי לך?" איננו חלק מהלקסיקון שלך מול העיתונאי. יש לנו מספיק בוסים, מספיק עורכים, אנחנו לא צריכים עוד מישהו שיגיד לנו מה לעשות. רוצה להיות יחצנית מעולה? תחשבי איך את נותנת לעיתונאי את כל הכלים להוציא ידיעה מוצלחת. טלפונים, קישורים, מידע, אנקדוטות, קרדיט לתמונות אם צריך. זו העבודה שלך ואת לא עושה אותה בשבילי, אלא בשבילך.

10. חברים יש רק באגד. אישית, אני לא נוהגת לפתח יחסי חברות קרובים עם יחצניות ויחצנים. מהר מאוד זה מדרדר לעשיית טובות, הבטחות, טובות הנאה וזה עוד לפני שהגענו לביזנס. גם אם העיתונאי הכי נחמד אלייך בטלפון, הוא לא חבר שלך ואת לא חברה שלו, בשביל זה יש לך את התמי 4 במטבחון. אני לא אומרת שלא כדאי לפתח יחסי ידידות קלים עד נעימים בין שני הצדדים, שבוודאי יקלו על העבודה יחדיו, אבל אל תתחילי להתבכיין לו על בעיות האימפוטנציה של החבר שלך או גרוע מזה - על היחס המחפיר של הבוס שלך. אנשים מדברים בעסק הזה, כל הזמן.

11. לא הבטחתי לך. עיתונאי שמבטיח לך שהידיעה תיכנס לעיתון הוא במקרה הטוב עיתונאי תמים ובמקרה הרע עיתונאי שקרן. גם אם הוא יעשה ככל יכולתו, מעליו תמיד יש עורכים, מגיהים, עורכי משנה ועורכת ראשית אחת ויודעת כל שיכולה להפיל את הטקסט בכל נקודת זמן. אל תבני על זה, אל תסתמכי על זה, רק קווי לטוב.

12. יפעת זה לא רק שם של כוסית. פעמים רבות, בעיקר בעת שנותיי במקומון, היו היחצניות מבקשות ממני לשלוח את הכתבות שהתפרסמו בעזרתן למשרד כי "אלינו לא מגיעה הסינדקציה של כל הרשת". אני חייבת להגיד שזה לא עניין לי אז וגם לא היום את קצה הפיטמה. למשרד שלך יש בטח מנוי לשירותי יפעת, חברה שכל תפקידה היא לאסוף קטעי עיתונות על פי פרמטרים שונים, לעיתים קרובות על פי שם של לקוח מסוים. נכון, זה עולה כסף, אבל אלו החיים.

13. תודה פשוטה. רובנו מסתובבים בעולם ובטוחים שרק אמא וסבתא קוראות את השטויות שלנו. אם ידיעה שביקשת להעביר התפרסמה כמו שרצית, אם קראת משהו של העיתונאי\ת ואהבת, אם הבוסית צילשה אותך על תפקוד לעילא בשעת קרב, שלחי לעיתונאי החביב שלך מייל תודה. קצר, תמציתי. תודה פשוטה, אם אפשר.

14. מקצועיות. במחשבה שנייה הפרמטר הזה היה צריך להיות בין "אל תקחי את זה אישי" לבין "שוב, אל תקחי את זה אישי" מפאת החשיבות שלו, אבל אין לי כוח למספר את הכל שוב ויצא לי דווקא מדריך ממש יפה, אז נמשיך מפה. את בעסקי המכירות. נכון, את לא עומדת במשמרת של שמונה שעות עם כובע מטופש בסופר ומכריחה אנשים לטעום את החומוס החדש, אבל את עדיין מוכרת. רעיון, אשליה, את הלקוח שלך. כדאי להגיע לשיחה\מייל עם כל הפרטים האפשריים ולדעת לענות לעיתונאי וגם להציג לו את זה בצורה שתעניין אותו. אם היא רכילאית - תמכרי לה את הדברים הקטנים שקרו בטקס. אם הוא כתב טכנולוגיה - תסבירי לו כמה התלהבו מזה בבלוג של הניו יורק טיימס. תעשי שיעורים, תהיי מעודכנת, תקראי חומר רקע. תהיי יצירתית. גם אם שואלים אותך שאלה שאת לא יודעת את התשובה שלה, תבטיחי לברר ותחזרי לשואל תוך שעה. תמכרי את המוצר שלך.

15. יצירתיות ותעוזה. לפני כמה חודשים פנתה אלי יחצנית בבקשה לעשות כתבה על בית חולים לחיות. הכתבה לא התרוממה ופניתי לכתבה אחרת בנושא אחר לחלוטין. כשהיא שלחה מייל לברר מה קורה, הסברתי לה מה המצב ושאלתי אותה אם היא יכולה לעזור לי בכתבה אחרת, שלחלוטין לא קשורה לנושא הסיקור שלה. היא נידבה שני חברים אישיים לראיון, היחסים ביננו התהדקו (לא נהפכנו לחברות ולא המסנו מרשמלו ביחד, תירגעו) ופעם הבאה שהיא פנתה אלי עם נושא, הייתי הרבה יותר פתוחה לשמוע אותה ולרוץ איתה הלאה. רק בגלל שהיא לא בלמה אותי ב"זה לא התחום שלי" וניסתה לעזור לי, היא קנתה לה נקודות משמעותיות אצלי והיה לי הרבה יותר קל לעבוד איתה.

16. שעות עבודה: לא לפני תשע, לא אחרי שמונה. (ובמקרה שלי, לא לפני 12 לא הרבה אחרי תשע).

עלי והצליחי.
בוהן.
_
* אם אתם לא ירושלמים הכוונה היא למקלות ליקריץ המגיעים בצבעים שחור, אדום וארגמן החביבים עלי מאוד, נקנים בחנויות הממתקים בשוק מחנה יהודה ומחסלים תדיר הן את המאזן הכספי והן את המאזן הקלורי שלי. אם תרצה לכבוש את ליבי, דאג להתייצב עם כמה כאלו בשקית ותובטח לך כניסה מרשימה.

יום שישי, 18 בדצמבר 2009

פטריה נגועה



"מה? מה? אני לא שומעת אותך, מה?"
(אני מנסה לנהל שיחה נורמטיבית עם בליין בהופעה)

לפני כחודש פנו אלי ההפקה של אינפקטיד בהצעה מתקתקה - לערוך איתם ראיון טלפוני לקראת ההופעה שלהם בירושלים. קודם כל הוחמאתי, אני לא רגילה שמפיקים וסוכנים מתקשרים אלי, אני רגילה להציק להם, באלפי טלפונים, מיילים והפעלת רשת קשרים נרחבת רק כדי לשמוע מהם בסוף את צמד המילים השנוא עליי "אין תגובה". ובכל זאת, פה, פונים לי ישירות לאגו, מחמיאים לי על כתיבתי המוצלחת ומבקשים, אם אפשר, שאשקול את האפשרות. "כמובן" עניתי להם, חזי עומד להתפוצץ מגאווה ולהרוס את קרדיגן הלבבות שקניתי בגולף "איך אמרת שקוראים לכם?".

בארוחת הערב בישרתי למשפחה את הבשורה. "כן" אמרתי, בנושלנטיות טבעית "אני הולכת לראיין איזה אמנים שכנראה נורא מצליחים בחו"ל. אימפקט משרום או משהו כזה". "אינפקטיד משרום?" צרח אחי הקטן כאילו גילה שוב שרוקנתי לו את מחבוא הממתקים הסודי (אני מצטערת, מה סודי בכספת שקוד הנעילה שלה הוא יום ההולדת שלך?) "את מראיינת אותם??". "כן" עניתי לו, אוחזת עדיין בטון הרגוע "למה, שמעו עליהם?"

10 דקות אחר כך כבר שמעתי את כל ההיילייטס מהאלבומים הקודמים, עברתי חניכת ביוגרפיה וקיבלתי המוני לייק בסטטוס בפייסבוק כאילו אני הולכת לראיין את פאלפ ולא שני ישראלים שמתפרנסים מתקלות מחשב. "נו, מילא" אמרתי לעצמי "הם כנראה להקה חשובה, אולי כדאי להריץ עליהם עוד קצת גוגל".

{הראיון עצמו, במקרה שתהיתם, היה כיפי מאוד וניכר שהשניים משופשפים קומיניקטיבית ויודעים לדבר עם עיתונאיות פותות במומחיות רבה. הובטחה לי בירה ומעורב ירושלמי לכשיגיעו וכמובן, כרטיס כניסה להופעה. רציתי לציין שאני לא חושבת שהם עושים מוסיקה, אבל נראה לי שזה קצת היה מכעיר את האווירה}.

שבועיים עברו, כל העיר נדפקה במחלת האינפקטיד (אולי מפה מקור השם?) ואפילו אני התחלתי להתרגש קמעה. "נו, אם כולם משפריצים בתחתונים כשהשם שלהם רק מוזכר ומיטב חברותי הלאימו את משכורתן בשביל כרטיסים לוי.אי.פי, כנראה שיש שם משהו. אלך לי להופעה, אסבול בשקט כמו הפולנייה שאני ואחזור עם חוויות לבלוג. מי יודע, אולי אפילו אגלה על עצמי דברים חדשים.

ובכן, למדתי. בא-בוא למדתי. גזור ושמור, עד לפעם הבאה:

1. כרטיסים ל"אירוע המוזיקלי של השנה" (מסתבר) הם דרך נפלאה לעורר קנאה באוייביך. פשוט עמדי לידם והתלונני "אוי, יש לי שני כרטיסים לוי.אי.פי ואני לא יודעת אם בכלל בא לי ללכת. אוף"

2. אין טעם לעטות את המייקאפ היקר להופעה של אינפקטיד.גם השפתון תוצרת חו"ל מיותר. למען השם, זה מתרחש בחניון חשוך, מוטב כי תשמרי את אוצרותייך למקום שמישהו ממש יזהה את תווי פנייך.

3. אם את הולכת למסיבה שבה הביטוי הגופני של המוסיקה המתנגנת הוא הרבה קפיצות באויר, לבשי את חזיית הספורט שלך, לא את חזיית התחרה. לטובתך ולטובתך בעוד 20 שנה, עת תבחני את שדייך המלככים את ברכייך ותגידי לעצמך "הממ, אולי לא הייתי צריכה לקפוץ כל כך הרבה"

4. חובבי הטראנס\\ביטים שחוזרים על עצמם ללא הרף, אינם מעריכים וינטג' איכותי, בוודאי שלא התאמת צבעים. אלוהים, הרי רוב האנשים פשטו את חולצת המסלול שלהם עוד בהופעת החימום. אל תבואי לשם עם תחרה או פייטים. בטח שלא כובע קוקטייל משנות ה-40.

5. ואם אנחנו כבר פה, עקבים זה פאסה. כל כך פאסה שאני מרגישה תחילתה של שלפוחית ברגל ימין. למסיבות כאלו מגיעים בנעליים שטוחות בלבד.

6. אקססוריז - לייט, לייט, לייט. מבחינתך - מפתחות, מזומן וסלולרי. כל השאר יכביד עלייך לקפוץ באויר.

7. שאר המשתתפים לעומת זאת הרשו לעצמם לחרוג מהשגרה ולבוא עם משקפי תלת מימד, משקפי שמש, אוזני ארנב ובורקה. איי קינג יו נוט - בורקה.

8. לטראנס אין מילים ואין משמעות. ואם תשבי ותתלונני על זה באמצע ההופעה, כולם יסתכלו עלייך מוזר.

9. את כבר מבוגרת מידי למסיבות כאלו.

10. תיקון - מעולם לא היית צעירה מספיק למסיבות כאלו.

11. במסיבות כאלו לא צורכים כל כך אלכוהול, אבל כן שתו הרבה מים. הרבה, הרבה, הרבה מים. מעניין.

12. הוי.אי.פי זה לאנשים שמפחדים שמישהו ידרוך עליהם בזמן שהוא עובר התקף אקסטות מטורף וירמוס אותם למוות. ברוכה הבאה הביתה.

13. נכון, לא מתלוננים על סושי שניתן חינם, אבל למה במשורה?

14. אם כולם מתחילים לעשות את אותן תנועות אל תצעקי עליהם "אבל מאיפה אתם יודעים לעשות את אותן התנועות?" ונסי להצטרף בשקט

15. אם זה לא הולך ואת מרגישה מגושמת, פרשי לפינה נסתרת ועשני סיגריה.

16. לא מעשנת? אין זמן טוב יותר להתחיל.

17. אנשים זרים במסיבות טראנס מרגישים נוח מאוד לגשת אלייך ולשאול אותך על מלאי האקסטזי ברשותך.

18. לא שהם מוכנים לחלוק. לא שניסיתי. ילדה טובה, אתם יודעים.

19. מזהה שיר מוכר? משהו שלא נשמע כאילו בישלו חתול במים רותחים? קפצי עם כולם. את בחבר'ה!

20. לא, לא, לא. אל תצעקי "את מכירה את השיר הזה! סוף-סוף משהו שאני מכירה!" זה לא יגרום לך להתחבב על סביבתך.

21. הוא לא באמת מתחיל איתך, הוא רק רוצה שלוק מבקבוק המים שלך.

22. ולדעת אם יש לך אקסטזי.

23. משפט שתמיד עובד בהופעות:"למה הם מתעקשים לנגן רק חומרים חדשים ולא לתת למעריצים את מה שהם באו בשבילו?" למרות שלא תבדילי בין השירים גם אם יאיימו לכרות את ידך הימנית.

24. אם דוחפים אותך - דחפי בחזרה. אל תתכווצי בפינה ותגידי חלושות "איה" , זה מסמן ויתור על טריטוריה.

25. טריטוריה היא בעצם המשחק האמיתי על הרחבה. באת, ראית, כבשת וסימנת במעיל ובחברות. מי שייעז לפרוץ את הגדר, יירה בלי לחשוב פעמיים.

26. גם אם ממש בא לך, אל תגידי לבחור ששם את הסטיקלייט בפה איפה ראית את המקל הזוהר הזה קודם.

27. הוא לא מתחיל אותך, הוא סתם באוברדוז.

28. הילדים הקטנים שנכנסו בלי שיבדקו להם תעודות, הם בדרך כלל הראשונים להשתכר ולהקיא.

29. אם מישהו מספר לך על הבעיות שהיו לו עם המפקד בטירונות, זה סימן שהוא לא בשבילך. (כלל לחיים)

30. דרך נחמדה לסרב להזמנה לריקוד: "לא, זו לא ממש המוזיקה שלי"

31. כשאת מחכה שיכניסו אותך למסיבה - תמיד יהיה לך קר פי 7 ממה שקר באמת.

32. כשאת מנסה לעזוב את המסיבה ולפלס את דרכך בין הרוקדים - תמיד יהיה לך חם פי 5 ממה שחם באמת.

33. גם הם לא מבדילים בין השירים, אל תדאגי.

34. דווקא כשאת מנסה לברוח, יורד גשם זלעפות וחמישה ערסים קטינים מקיאים לידך - לא תמצאי מונית הביתה.

35. כנראה שמסיבות טראנס הן לא בשבילך.

אבל הייתה אחלה הופעה, באמת. אם אתם בקטע.

יום חמישי, 17 בדצמבר 2009

Tha hateful times





תקופת שונאת האדם שלי מקבלת חיזוקים עם כל יציאה של החוצה , לפעמים גם בתוך הקאסה. אחרי שהצלחתי להפוך את ההתפרנסות (הסמלית, עדיין כל כך סמלית שלי. בכי חרישי, ניגוב הדמעות, המשך כתיבה) לפעולה שלא תדרוש ממני ממש להתראות עם האנושות, התרחקתי מכל חבריי, עשיתי מבצע מיוחד של אלף דקות שיחה בסלולרי (תמורת כל המשכורת שלי, הזעומה כל כך, בכי חרישי, למחות את הדמעות בטישו המשומש ממקודם, ממשיכים) וגיליתי את הטורנט - אני באמת לא רואה שום סיבה לצאת מהבית.

בשביל מה?

יש מסנג'ר, יש המון ספרים חדשים שנשלחו לביקורת, יש כמה קלאסיקות שהבאתי מהספרייה שהחוב עליהן בוודאי מנצח את התוצר לנפש בדובאי (אוי, אז לשם תלך משכורת דצמבר! לאאא!! בכי רועם, דמעות בהיסטריה. ממשיכים?) ואני אפילו מצליחה לנהל חיי חברה סבירים, כל עוד קוראים לך יואן, אתה סטודנט סיני בודד ב-MIT וממש אוהב לדבר בצ'ט של פייסבוק.

כל יציאה שלי מהבית, תהיה סמלית ביותר - הצטיידות במצרכי מזון (לא סומכת על האישה במוקד ההזמנות של שופרסל, היא תמיד שוכחת את האוריוס), קופת חולים (הי! אסור להזניח את התחביבים!) או התדיינות פרונטלית מול מס הכנסה (ראו' סעיף קודם על תחביבים) - גורמת לי להפנים יותר ויותר כי ההחלטה שלי להתבצר בדל"ת אמותיי מצילה חיים. ושלא יהיה לכם ספק, מצילה את החיים שלכם.

שלשום יצאתי לראות בגפי את "יהודי טוב" של האחים כהן. סרט לא רע, מבדר לעיתים, שחלקיו עולים על התוצר השלם, שהוא אם תשאלו אותי, "בסדר" וכידוע, אם אומרים עלייך שאת בסדר, זה סימן שאין משהו אחר להגיד. התיישבתי לי במושב, הטבתי את משקפיי על עיניי וציפיתי לראות את הקסם הכהני בגדולתו, כפי שהבטיחו לי בפרסומות. לידי ישב זוג, בשנות החמישים - שישים לחייו. הוא כבר נכנע לקרחת. היא עדיין מאמינה שטייץ מתאים לה. נראו חבוקים ורגילים. "איזה יופי" אמרתי לעצמי "שהם לא נכנעים לשגרה, שהם לא מוותרים על חיי תרבות. בטח כל הילדים פרחו כבר מהקן והיא מתעקשת להוציא אותו פעם בשבוע לסרט כדי שלא יימאס לה להסתכל על הכרס שלו ולתהות לאן נעוריה חלפו. איזה יופי!". המחשבות האלו החזיקו בדיוק שלוש דקות מתחילת הסרט ואז הוא התחיל לדבר. סליחה, לשאול. את השאלות הטיפשיות ביותר בעולם ובקול:

"למה זה ביידיש?"
"זו לא השחקנית ההיא?"
"רגע, הם יהודים?"
"אז הוא השאיר לו את הכסף?"
"זה אותו שחקן ממקודם?"
"מה הוא מת?"
"אה, הוא חי?"
"למה הרבי לא מדבר איתו?"
"לא הבנתי מה קרה עכשיו"

באמת? באמת לא הבנת? איך אדם עם שלושה תאי מוח מתפקדים לפחות לא הבין את זה? ומה את עושה איתו למען השם? באיזו נקודת בחיים שלך עשית את הבחירה האומללה הזו ובחרת לחיות איתו? איך אפשר? ולמה אתם מתעלמים מכל ה"ששששששששש" הנחרץ שלי שמבקש ממכם לסתום? רוצים לדבר בסרט? תקנו די.וי.די. תורידו באינטרנט, תלכו לחברים. אל תפריעו לי.

באוטובוס, בעודי מנסה להדחיק את החוויה, התיישב לידי נער-ערס. ג'ל נוטף בשערו, ג'ינס שראה ימים טובים (נגיד במחנה פליטים בעזה, אחרי הפצצות עופרת יצוקה, אני עדיין בטוחה שהיו ג'ינסים נקיים יותר) ומכשיר סלולרי שנראה כאילו הוא מתקשר אישית עם סטיב ג'ובס בעצמו. כמה מפתיע היה שהוא החליט, על מנת להנעים את האוירה באוטובוס שעד אז הייתה, בואו נגדיר זאת כ"שקטה ומנוכרת"  - למסיבה במועדון הפלקה. דודו אהרון, משה פרץ, אליהו הנביא. אין לי מושג מי שר את השירים העמוקים הללו, עמוקים עד כדי כך שרק שירתו של אבן גבירול המנוח תוכל להתחרות בהם, אבל הוא השמיע אותם לאורך כל הנסיעה. מתעלם ממבטים מאשימים, מתעלם מבקשתי להנמיך או לזרוק את המכשיר דרך החלון, מתעלם מהאנושות. כמו שאני רציתי לעשות, רק עם פס קול משובח בהרבה.

המרירות עושה לי טוב. מחייה את שערי העייף, מחליקה את הקמטים בפניי (טוב, או המרירות או כל הזמן הפנוי שיש לי בבית ומאפשר לי לנסות את כל מסכות הקוסמטיקה שקניתי\קיבלתי אי פעם. בנתיים מסכת הגזר לשיער לא משהו, מסכת השמן המרוקאי מנצחת!) וגורמת לי לגלות כל פעם דברים חדשים במין האנושי. איך אני הופכת להיות תסריטאית טובה יותר? אין לדעת. אולי קצת תיעוב ודמויות לא נסבלות זה מה שנחוץ לעולם הטלוויזיוני עכשיו, קצת אלקסיס וטובה דיאמנט-גמזו שיבהירו לכולם כמה הם נחותים לעומתן, איך הטיפשות פושה בכל ושמישהו יארגן לי כבר ויסקי נקי!

יונתן אומר שזו רק תקופה. שזה יעבור לי. שלא ייתכן שכל העולם טיפש ורק אני חכמה (התעלמתי מההערה הזו, לפעמים הוא יכול להיות כל כך אידיוט) ושבעתיד, עת אשב עם שני הילדים המושי-מושלמים ואסביר לבעלי את העלילה בסרט שמולנו, לא אזכור כלום מהתקופה הזו. "נצחק על זה" הוא כותב לי במיילים מעבר לים "זו תהיה הבדיחה שלנו. אנשים ייראו לך נורמלים שוב, נגישים". ממש שמעתי את עצמי משתכנעת. נותנת לעצמי להאמין. שכן, זו רק תקופה. לא ייתכן שכולם אידיוטים, שכולם חסרי התחשבות. יש לי כמה חברות שאני אוהבת. כמה ידידים שאני מכבדת. מחר יהיה יום חדש, השמש תזרח, הציפורים יצייצו...

ואז התקשרה הבחורה מהשופרסל.
שוב נגמרו האוריוס המצופים.

כלבה.

יום שלישי, 15 בדצמבר 2009

The Gay Factor



"שוב? איך?"

(האקס המיתולוגי, עדין כהרגלו)

השבוע זה קרה שוב. באוטובוס לירושלים, אחרי בילוי לילי, מסעיר ומצלק בתל אביב (בחור אחד קרא לי פאשיסטית כי אמרתי שעשיתי שירות מלא בצה"ל. איזו עיר נפלאה היא תל אביב!) התיישב לידי בחור חמוד. אוקי, חמוד זה סוג של אנדרסטייטמנט לעומת מה שהלך במושב לידי. כאילו אלוהי הדייטים קרא את רשימת הבקשות הסודית שלי והחליט להנפיק לי אחד כזה במתנה: גבוה, עינים בהירות, שיער כהה, קורא ספרות גבוהה, שומע מוזיקה משובחת, צחוק נפלא. בקיצור, ממתקים כאלו לא מחלקים כל יום ובטח לא באוטובוס של אגד בימי שישי. "אהממ" השתעלתי קלות בזמן שהלה הפך עוד דף ב"נוטות החסד". "נורא חם פה" מילמתי בקור ה-13 מעלות באוטובוס וחשפתי את הקליבץ', מניחה לזרועותיי להצטמרר. "זו תאונת דרכים בשורש או שאתה סתם שמח לראות אותי?" ניסיתי בכוחותיי האחרונים, אבל ההוא התעלם. יש שהיו רואות בזה רמז. אני ראיתי את זה כאתגר.

עת התקרבנו לגשר המיתרים כבר החלטתי שפה יעבוד רק מה שעבד ב-67' - חתירה ישירה למגע. פניתי אליו בדברים, כשאני משתמשת בכל הידע שיש לי על ג'ונתן ליטל כדי לערפל את ההתנגדות הטבעית שלו. החלפנו מילים וכרטיסי ביקור, צחקנו יחדיו על ההבדלים בין תל אביב לירושלים ("קרא לי פאשיסטית, אתה קולט?") ונפרדנו כשאני מתכננת את ההזמנות לחתונה. "נפגשו באוטובוס" שמעתי את עצמי מספרת לאורחים "תארו לעצמכם. איזה סיפור לנכדים".

הנסיעה הביתה הייתה מעיקה, אם רק הייתי מספיק חכמה לעשות סלולרי דור שלישי, יכולתי לבדוק עוד מהדרך מה הפרופיל שלו בפייסבוק ולהתעדכן על מערכות יחסים קודמות. תמיד טוב לבדוק את המתחרים. כשהגעתי, פורקת תיקים ובגדים לכל עבר, אפילו לא התעכבתי לעדכן את המשפחה בקורותיי בעיר הגדולה (אתם לא תאמינו, בתל אביב אנחנו פאשיסטים!) כבר גלשתי באתר וחיטטתי בפרופיל הלא-חסום שלו רק כדי לגלות את מערכת היחסים הקודמת שלו עם.... גבר!

שוב זה קרה לי.

עברי לידר, אסי עזר, קווין ספייסי, הבחור החמוד ההוא מ"מפגשים מהסוג האישי" (רשימה חלקית בהחלט) כל אלו גברים שהייתי מוכנה לחרוך איתם סדינים ושישי-אצל-ההורים עד שגיליתי שאני, אהמ, לא ממש הטיפוס שלהם ושזה אפילו לא קשור לעובדה שאני ברונטית.

הגיי ראדר שלי דפוק. דפוק כמו המחשבה שמיקי בוגנים יגרום לי לקנות מנורות בטון מאנפף. דפוק כמו ההחלטה להוסיף טיפולי שיניים לילדים כדי לדפוק את סל הבריאות, דפוק כמו הרופא שלי שקבע היום שיש לי איזו מחלה שהוא לא מצליח לבטא אפילו וסיים את הטיפול בהמלצה רפואית של 7 שנות לימוד רפואה "תחפשי את זה באינטרנט", כל כך דפוק שבאחת התצוגות הסתובב לידי סטייליסט הבית עם מכנסיים לבנים של לקוסט, חולצת סאטן ורודה, צעיף הרמס על הצוואר, משקפי שאנל והחמיא לי על השרשרת - שאלתי אותו בתגובה אם אשתו עשתה לו את הקניות כי הוא לבוש מהמם.

אל תבינו אותי לא נכון, כשאני רואה בחור מסתובב בבגדי דראג על הסט של "תמיד אותו חלום" ומנשנש את אנחל בונני בפרומו, אני יכולה להניח הנחה דיי מבוססת, שכן, אולי הוא, כאילו הדמות שלו, מעדיפה גברים? כאילו, זה הגיוני, נכון? או אולי הוא סתם מטרוסקסואל? לא? הוא אוהב בנים? רק בנים? נו, אז יש לנו משהו משותף! שנינו אוהבים בנים. כאילו, הוא גיי, נכון? אז עם האוחצ'ות הבולטות, במיוחד אלו שמדברות על עצמן במין נקבה, אני עוד מסוגלת לעשות את ההפרדה (לא בלי לדמיין שאולי מתחת לכל זה הוא רק גבר שמחפש את האישה הנכונה להתאהב בה - כלומר - אני!) אבל מה עם כל אלו שלא עולים על עקבים של 15 סנטימטר כל בוקר ומדברים בטון יותר גבוה ממה שאלוהים אישר לציפורי שיר. איך אני אמורה לדעת?

אפילו כשאני בטוחה שמצאתי לי סטרייט הומופוב שוביניסט וחשוך, פתאום מתגלה לי, בדרך כלל תחת השפעת אלכוהול כבדה כי גם לו הייתה התנסות קלילה לפני כמה שנים. להתנשק עם גבר, או לחשוב על זה. או לראות אורגיה בפורנו עם שני גברים ואישה. "הם לא נגעו אחד בשני" הוא מנסה לסייג "אבל כן, זה הדליק אותי קצת". ואחרי שבוע אני מגלה אותו במסיבות גייז, בודק מה עוד מדליק אותו.


הכי נורא זה שאני מביאה את זה על עצמי. בעיוורון מוחלט כנראה לכל רמז שמשאירים לי בדרך. לא מאמינים? הנה עוד מקרה, מהחודש האחרון. התחלתי להתכתב עם מישהו. עינייני עבודה שגלשו לעניינים אישים. מחליפים חוויות. הוא מתכתב באנגלית מה שהופך כל you לא-מיני וכל דיבורי זוגי על my X-partner. בהתחלה חשבתי שפשוט יותר נוח להתבטא בשפת אמו, אחר כך הבנתי שפשוט ככה יותר קל לבלבל. כשהצעתי לו להיפגש הוא הגיב דווקא בשפת הקודש וחתך ממני במילים:"האמת שאני גיי, זו האמת הפשוטה. כך שזה לא אישי, להיפך זה מחמיא מאוד. אבל הבנת בין השורות שזה לא הסיפור, אז באמת תודה על ההתעניינות ובנתיים יום חם יבש ונעים שיהיה"

בראשונים עוד הייתי נלחמת עם זה. אז מה אם הם יעדיפו לעבור שעווה במפשעה מאשר לצאת איתי. סו פאקינג וואט, כולה בעיה אחת שנתגבר עליה. אני  יצאתי עם בחור שאמא שלו סירבה לתת לו להכניס הביתה מישהי שהיא לא צאצא של הכפר שלה בלודג'. אז מה? זה מנע ממני להתקשר אליה בראש השנה ולאחל לה במבטא פרסי שנה טובה מהחברה של הבן שלה? לא. אז היה התקף לב קטן, אז מה. אם אני רק אתעקש איתו, אם רק אסביר לו את היתרונות שלי, אם רק אסתיר ממנו את העובדה שאני מחליפה 24 מצבי רוח בשעה- הוא ירצה אותי, נכון?

הקטע הכי אירוני, שאם בוחנים את הביוגרפיה שלי, הגיי ראדר שלי היה כבר אמור להיות נושא מחקרי במכון וייצמן ולא אופציה לא מתפקדת כשיחות נכנסות באייפון. שירתתי ביחידה הכי גיי פרנדלית בצה"ל (באמת, בקורס הקד"צ כל יום שבו אף אחד לא יצא מהארון נחשב ליום מבוזבז), אני עובדת בתעשיית האופנה\בידור\קולנוע\טלוויזיה, לקחתי יותר מידי קורסים במדעי הרוח ואלוהים יודע שאני חובבת נצנצים עוד מגיל צעיר. והנה, כל פעם שאחד מחבריי הקרובים מחליט שהוא יותר אוחובסקי מצנעני, הבעת הפתעה מעטרת את פניי. כולם אומרים שהם "ידעו" ו"הגיע הזמן שהוא ייצא מהארון" ורק אני מביטה מהצד ותוהה "איך הוא לא יודע שאני מאוהבת בו"?

אולי אני פשוט צריכה לצאת מהארון.


יום רביעי, 2 בדצמבר 2009

להיות כוסית מחשבתית




"לא, סליחה, שרקתי לחברה שלך"
(ערסוואת בתלפיות מדרדר את הביטחון העצמי שלי לקאנטים)

הבוקר, ובבוקר אני מתכוונת אחרי חצות היום כי ככה זה כשחולים, העיר אותי טלפון מאיזור חיוג תל אביבי. עקרונית, מאז שקשת, הוט ויס דחו אותי בזילזול, אינני עונה לטלפונים תל אביבים. בשביל מה? כל שיחה היא עוד אכזבה, או גרוע מכך - יחצנית המזמינה אותי לפתיחת יוגורטיה ברחוב בן יהודה באותה רמת רצינות שבה רבין הוזמן לקבל פרס נובל לשלום. "זה מאוד נחמד" אני תמיד אומרת להן "אבל אני ירושלמית". "למה??" מגיבות רובן בזעזוע, כאילו נולדו ברוטשילד פינת שינקין "למה שמישהו ירצה לגור בירושלים?". ובכן, בעיקר כדי לשמור על השפיות. אבל זה דיון לפוסט אחר.

בכל מקרה, התקשר אליי האפס-שלוש הזה ובלי לשים לב וכנראה בהשפעת הנוסידקס המרחף שלי, עניתי. "שלום בוהן" אמרה בחורה מ-א-ו-ד צעירה, מהסוג שמקפץ בסטילטו במועדונים עד ארבע בבוקר ורואה את גיל 22 מלמטה "מדברת שי-לי מסוכנות הדוגמנות (תחשבו על הסוכנות הכי חזקה בארץ, אליה אני מתכוונת)".

"אוו שלום" השבתי לה בהתחנפות, בכל זאת, לא בכל יום מגיע הטלפון שחיכית לו מגיל 15 בערך "נהדר שהחלטתם להתקשר. אני רק מחכה לכם, כאילו, פוראבר. שלחתי תמונת גוף ופנים עוד שצילמו אותן בפילם. דיגמנתי מול מצלמת הוידאו של ההורים שלי כשעוד היה וידאו. הערצתי את קלאודיה שיפר עוד לפני שהיא התחרמנה על השער של הID עם הרצגובה. בקיצור שי-לי, שנותיי היפות כבר כמעט מאחורי - עכשיו באים?"

"אהמ, כן, תקשיבי. רציתי רק להעביר לך ידיעה על דוגמנית חדשה שיש לנו למדור שלך, מה האימייל?"

אני, מה שנקרא בפי העם "כוסית מחשבתית". זכורה לי איזו סיטואציה, בדרך כלל מלוות אלכוהול שבו הסתכלתי על עצמי בראי ואמרתי "בואנ'ה, את לא רעה!". התמונה הזו התקבעה בראשי הקט והנון-בלונדיני ומאז אני משכנעת את עצמי שאני אכן - כוסית. נכון, לפעמים המציאות הקשה מתקיפה אותי, בדרך כלל ליד מראות או שאני מנסה להידחק לג'ינס מידה 36, אבל היי, אני אישה, אם יש משהו שאני יודעת לעשות טוב - זה להדחיק.

האם גם אני כוסית מחשבתית? בטח שאלת את עצמך, (או כמ"ח, כפי שהגדירה יפעת הקוראת הנאמנה של הבלוג, שאותה אני אוהבת במיוחד היום לאחר שסיפרה לי כי מאלצת את חברותיה לקרוא את הבלוג במקום לעבוד. תודה יפעת! תודה לגישה חופשית לאינטרנט במקום העבודה!)
 כי איך אפשר לדעת? ואולי אני סתם כוסית? או סתם בהמה? (ולקוראת מעין חודדה, את סתם בהמה. שלום, תודה ותתפקדי ביציאה) . בשביל זה יצרתי את המבחן המושלם, עליו עבדתי ברציפות 10 דקות בטרם שיחררתי אותו לעולם ובו תוכלי לגלות, אחת ולתמיד - את כוסית - או סתם חושבת ככה?

(1- זו נקודה אחת. 2- זה שתי נקודות ו3 זה ארבע נקודות. למה? כי אני יכולה).

א.  הקיץ הגיע. עם מה תלכי לים?
1. עם הבקיני הלבן והקטנטן שלי וציון ברוך, כדי להרגיז את הערסים.
2. עם בגד הים החצי שלם שלי (נו, זה שחושף את הצמיגים, סליחה את הבטן השטוחה שלי) ואדיר מילר, בשביל הצחוקים.
3. עם בגד ים שלם, פריאו ומחשוף שמגיע עד הטבור כדי שיוכלו לראות את הציצים היפים שלי. קובי פרץ יתלווה אלי, לאוירה.


ב. את הולכת ברחוב ומישהו שורק וקורא "כוסית!". את-
1. משחררת אליו חצי חיוך וממשיכה. מה לעצור עכשיו על כל ערס ששורק לי? אני בחיים לא אגיע הביתה
2. מסתכלת במהירות לקלוט את המפגע, מאיימת לסרס אותו בכלים מהמאה ה-16 ואז מספרת על זה בגאווה לכל מי שתפגשי במהלך היום.
3. צועקת עליו "תשרוק לכלב שלך!" רק בשביל לגלות שהוא בכלל לא כיוון אלייך

ג. אם את בחנות בגדים, בדרך כלל ניגשת אלייך
1. המוכרת הצעירה עם המסטיק והסקיני שמוציאה לך מהמחסן את הפריטים המיוחדים במידות אפס.
2. המוכרת השמנמנה והלהוטה לעזור שמראה לך את הג'ינסים עם הגזרה הגבוהה
3. המוכרת המבוגרת או בעלת החנות שמתעקשת להסביר לך בפירוט את המבצע על הפוטרים.

ד. אם כבר אנחנו פה. איך נראה ארון הבגדים שלך?
1. עקבים גבוהים, סקיני שיושב עלי בול, סריגים רכים והלבשה תחתונה מלה פרלה
2. שמלה שקצת קטנה עלי אבל עלתה מלא כסף וחבל לי לזרוק, עקבים וסניקרס, חולצה שעושה לי מחשוף מדהים וחוטיני שאני תמיד מחליפה ברגע האחרון לתחתוני כותנה, כי יותר נוח.
3. יש לי כמה זוגות עקבים, אבל רובן עם פלטפורמה, מעץ. שמלה שקניתי לחתונה של אחותי ועושה לי אחלה מותניים והמון מכנסיים מחוייטות לעבודה.

ה. בואי ננסה קצת דימיון מודרך. תעצמי עיניים ותעני- מתי את חושבת נראית הכי טוב שאת יכולה?
1. היום בבוקר בדרך למבחן בדיני עבודה.
2. אחרי מחלת הנשיקה של שנה שעברה. ירדתי מתחת לחמישים קילו.
3. מסיבת הסיום, תיכון עירוני, מחזור 2002. עשיתי פן.

ו. מה חבר שלך סיפר לחברים שלו עלייך?
1. "אחי, אתה לא מבין איזו כוסית היא"
2. "גבר, אתה לא מבין איך היא מצחיקה אותי"
3. "אני יכול לדבר איתה שעות"

ז.  שיחת בנות רגילה, כולן מתלוננות בכיף שלהן. כשזה מגיע אליך את אומרת:
1." נורא קשה לי למצוא חזיות במידה שלי. לא מייצרים היקף כזה קטן לקאפ כזה גדול"
2."המכונת כביסה החדשה שלנו מזה גרועה. כל המכנסיים שלי התכווצו"
3. "קראתן את התרגום החדש של מובי דיק? הם ממש התבלבלו שם במושגים"

ח.  ראית בחלון נעלי בלרינה יפיפיות ועוד בסייל. המוכרת מודיעה לך שזה הזוג האחרון, אבל אבוי, הן קטנות מידי. בתגובה את:
1. קונה אותן, דוחפת להן שקיות קרח בבית ומרחיבה אותן בכוח. האישה שבנעל תנצח!
2. קונה אותן, מתהלכת איתן בבית ואולי יוצאת לדייט. מקללת את הרגע שקנית אותן ודוחפת לפינה חשוכה במיוחד בארון שלך
3. מנופפת להן לשלום מחלון הראווה. תיכף תעבור פה איזו עובדת זרה ותקנה אותן בשבילה.

ט. את חולה. ואם קוראים לך בוהן, אז בטח קורה לך הרבה. לרוע המזל יש לך פגישה חשובה שאת לא יכולה לדחות. את מגיעה אליה:
1. טיפ טופ. חצאית עיפרון, חולצה לבנה. מספיק מייקאפ של לנקום להחביא בתוכו עדר של פליטים מרואנדה ובליסטיק רפואי אותו את שולפת כל כמה דקות ומורחת בקוקטיות.
2. יש לך על הפרצוף מספיק קרם לחות, אלוורה ו-ווזילין להסתיר את האדמומיות מסביב לאף. הלכת על מכנסיים בגזרה רכיבה להסתיר את משמני המחלה ודפקת גם מחשוף סירה, כדי שיראו שאת רצינית.
3. חליפת עסקים שאמרו לך שהיא מחמיאה וקצת קרמים מרגיעים מהסופר-פארם מסביב לאף. כשאת נפגשתם איתם את לא מפסיקה לצחוק על זה שאת חולה ולהדגיש איך קמת מהמיטה רק בשבילם.

י. לסיכום, בואי נשים את הדברים על השולחן. את חושבת שאת כוסית?
1. ליידי לא עונה על שאלות כאלו. אבל לא לציטוט - בא-רור!
2. בא-רור!
3. הייתי יכולה להיות , אם רק הייתי רוצה.

קחי מחשבון או סטודנט לסטטיסטיקה ותתחילי להריץ מספרים. ידע בגיאומטריה לא נדרש.

10- 19- יאללה, יאללה, מה באת לעשות לנו רע על הלב? את כוסית ואת יודעת שאת כוסית וכל פעם שאיזו פמיניסטית מתחילה להסביר לך למה "כוסית" זה ביטוי מעליב ושוביניסטי את שולחת אותה לעשות שפם. רובנו שונאות אותך ומעדיפות לקטלג אותך תחת הכינוי המחמיא "סתומת-על", אבל זה לא ממש מפריע לך. ככה זה שכל תשומת הלב של כולם מרוכזת בך ואת יודעת שאנחנו מקנאות. צודקת.


20-31- אני בטוחה שהיית פעם כוסית. כן, התקופה היפה ההיא של קיץ 04'. גם אני זוכרת אותה. אבל מאז איכשהוא השעת את המודעות העצמית שלך ומצבי הרוח שלך נעים בין להוריד שני קילו לעלות שלושה. זה בסדר, זה נורמלי וביננו את בחברה טובה. נכון שלפעמים כשאת מלבשת זה מאבק לחיים או למוות (של הרוכסן) אבל כל עוד הוא נסגר בסוף - למי אכפת? שייק איט בייבי!

40-32- ויתרת. או לא ניסית בכלל או החלטת שדי לך מהבלי העולם הזה ועדיף להתמקד בפיתוח אישיות משעשעת, תומכת וצינית. בעיקר מול מוכרות כוסיות בקסטרו. להגיד שאת מודעת לגוף שלך יהיה אנדרסטייטמנט, למרות שאני חושדת שלפעמים את קצת מגזימה. בעיקרון את יודעת שסופן של כל הכוסיות הוא כגרושות עם פן קרשים מבבלי בזמן שאת תכירי איזה הייטקיסט חמוד שאוהב קימורים. אני לגמרי בעדך יקירה.



יום ראשון, 29 בנובמבר 2009

הייאוש נעשה יותר נוח


"אז אין לך מצב רוח, אז מה. את חושבת שבמלחמה היה לנו קל?"

(סבתא בוהן, תבורך נשמתה הקשוחה, מכניסה אותי לפרופרציות)


בהתחלה הכחשתי שאני בדיכאון. מירמור אני מכירה, חוסר סיפוק מקצועי גם הולך. אתם יודעים, אפילו עצבות חורפית נוחתת עלי מידי פעם כשאני מגלה שדווקא המעיל הורוד עם הרוכסנים מזהב לא נכלל במבצע. אבל דיכאון? אדם שפוי (נגיד) ובריא בנפשו שכמוני? דיכאון זה לילדות בנות 17 עם יותר מידי זמן פנוי בידיים וכל האלבומים של ניק קייב. לי יש את פאלפ במערכת! פאלפ! לעזאזל.


כמובן שהרמז הראשון היה כשנחתתי ללא התרעה מוקדמת בדירתו של האקס האחרון, התכרבלתי על ספתו והתחלתי למרר בבכי קורע לב. "אתה לא מבין" אמרתי לבחור ההמום "הכל מגעיל. כולם כל כך טיפשים. אין לי חשק לקום בבוקר והכי גרוע - אני לא מצליחה לאבד את התיאבון. אוי ועכשיו ליכלכתי בנזלת את הספה שלך. אלוהים, לאן אדרדר?!?". ייאמר לזכותו שהוא טיפל במצב כמו גבר משכמו ומעלה. הגיש לי טישו, העיר הערה נבזית על "מוטב שלא תבואי שוב בלי להודיע קודם כי חברתי הנוכחית עלולה לרצוח אותך" ושילח אותי בחזרה הביתה עם כוס של ויסקי בקיבה, מבויישת על מעשיי האימפולסיבים.


"זה לא יכול להיות" מיררתי לעצמי באוטובוס הביתה "בחורות כמוני לא נכנסות לדיכאון, הן קונות נעלים, שוברות לבבות, פוגעות בגופן על ידי בקיני וקס יצירתי במיוחד (להיט החודש, כך שמעתי הוא העין של האח הגדול) או כותבות סיפור קצר, מחריד ובחרוזים אותו הן שולחות לכל מי שעבר אצלן בפייסבוקי אי פעם. הן לא נכנסות לדיכאון. אלוהים, בכיתי כל הזמן הזה?"


לדיכאון מסתבר, יש השפעה חיובית מאוד על הסביבה שלך. כולם מרגישים נעלים יותר, מוצלחים יותר. חיובים ותורמים לסביבה. וכולם מסתכלים עלייך במבט משתתף-בצערך-כזה ושואלים "את רוצה לדבר על זה?". יש גם את התת-תחום המשגשג של רואי הנסתרות שפונים אלייך ב"אני מרגישה שעובר עלייך משהו" וכמובן מקצה המצטיינים של מתי מעט שאוהבים את "אם את רוצה לדבר על זה, אני פה".


ואם אני לא רוצה לדבר על זה? ואם אני פשוט רוצה לשקוע לי בדיכאון קליני קטן, לכרסם עוגיות אוריוס משנה שעברה ולקרוא ספרי מתח מעולים (רשימת המלצה בסוף הפוסט)? פחחח. היית מתה. מהרגע שהוכרזת עצמאית או על ידי אנשי מקצוע כסובלת מבלוז עונתי ורצון בלתי ניתן לשליטה להרוג חיות מחמד קטנות (ג'וקים, בואו לא ניסחף) - את בעיה. ובעיה צריך לפתור.


"את תמיד יכולה להתאבד מחר" אומר לי ניב במשב של אופטימיות "אז בואי נתמקד בלעבור את היום הזה ביחד, טוב?". האלו-האלו, כשאתה היית משתכר כל לילה ואז רץ להתבכיין לאקסית שלך מתחת לחלון עד שהיא הייתה מזעיקה את משמר הגבול, אני עזרתי לך לעבור את היום הזה ביחד? לא. נתתי להם לקרוע לך את התחת באלות ולבלות לילה שלם בתחנת משטרה. כי האמנתי שחוויות מחשלות את הנפש. וכל הדיבור על זה על "ביחד" ממש לא עושה לי את זה. אני אוהבת לסבול לבד. כמו העורכים של הישרדות.


"החיים זה מעגל שלא נפסק לרגע" הרצה לי נימי בעודו ממולל את הרסטות העייפות שלו ומטיב את הכיפה על ראשו. "את עכשיו בתקופה של למטה, אבל זה ישתפר ותחזרי להיות למעלה. תגידי, לשמור שבת כבר ניסית או יוגה?". אוקי, קודם כל יוגה זה כמו ספורט וספורט אני לא עושה. ספורט מנוגד לדת שלי ואל תרצו לי על שחרור אנדרופינים וכאלו, תשמרו את השטויות האלו לאנשים מאמינים, כמו ילדים בשיעורי ספורט או משהו. שנית, לשמור שבת לא יוציא אותי מהדיכאון, כי כרגע בלי לעשות מרתונים של דקסטר, קליפורניקיישן, מאד מן והאחות ג'קי אני באמת עלולה להדרדר, יהיה לי יותר מידי זמן פנוי ואתם יודעים איך זה יגמר? אני עוד אוביל הפגנות אלימות מול אינטל.


"מכשפה" קבעה מילי "יש אחת במאה שערים. את הולכת שמה, מחכה בתור עם עוד כמה בנות. שמה כמה שערות במחבת יחד עם עופרת, שעווה של נר, טמפון משומש ונענע ואיזו צורה שיוצאת ככה היא מטפלת בזה. ואם יוצא משהו בצורה של עין, וואה-וואה, הלך עלייך. אבל היא תוציא לך את השחור. נשבעת לך, זה עבד גם אצל אמא שלי". "אבל אמא שלך נפטרה מסרטן" עניתי לה "כן, אבל היא לא הייתה בדיכאון!"


אחרי שהציעו לי גם פסיכולוג ("לא הגיע הזמן כבר?"), האלבום החדש של קובי פרץ ("זה אין, את מחייכת אוטומטית, מביאה בכפיים"), סקס ("לילה איתי ואת שוכחת שהיית עצובה אי פעם". האמת, שקלתי), פיטורין בהלם ("או שאת מתאפסת על עצמך או שאת מתחילה לחתום אבטלה"), שוקולד גודייבה ("אומרים שזה כמו להתאהב" לא נראה לי, אלא אם כן להתאהב זה לעלות מידה במכנסיים), ביקור הפתעות בסופר ("בואי, אני אקנה לך מה שתרצי, מהמדף של המבצעים" פאפא בוהן מפנק) וטיסה לחו"ל ("עכשיו יש רק שתי מעלות מתחת לאפס". יונתן אופטימי)- הרגשתי כמו אלבום של אביב גפן, השנים המוקדמות.

פרויקט דיכאון.
ואז הסתכלתי סביבי והבנתי.

אני מונעת מהם להיכנס לדיכאון. כשהם "מטפלים" בי (ברוחב לב ובנדיבות אין קץ, ללא משוא פנים כמובן) הם מתעסקים בחיי העלובים ולא בחייהם העלובים. ואלוהים - זו גישה נהדרת!
הרי לכולם יש בעיות. הרוב מקשקשים לי עליהן ללא הפסקה, רק שחלוקת הקשב שלי ממיינת אותם אוטומטית תחת "לא רלוונטי". שם, בתאים האפורים, ליד המידע הלא שימושי כמו "איך מפעילים מכונת כביסה?" ו"מה זה באמת קרן פנסיה?" נחות הבעיות שלהם ומונעות מהדיכאון שלי לעבור. אם אני רק אצליח להתמקד באנשים אחרים ולא בי - זה יהיה נהדר!

כי אין דבר יותר משמח מבעיות של אחרים.
מעוניינים לתרום?

---
הספרים שמעבירים לי את הלילות, כי אין בחורים שיעשו את זה במקומם:
1. רצח במארה - קארה בלק (הוצאת כתר) : צרפת של ימינו, אנטישמיות, גרמנים, יהודים ורצח כפול. יאמי!
2. הדבר היה ככה - מאיר שלו (עם עובד) - נכון להחמיא לספר של מאיר שלו זה לא כוחות, אבל נו, הבנאדם יודע לכתוב. אפילו אוטוביוגרפיות.
3. הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרוסאון -פאבלו טוסט (הוצאת ליברו) - התאהבתי בברצלונה, חוצמזה, כל גבר שכותב ככה על אוננות ראוי לתשומת ליבי.


יום שני, 23 בנובמבר 2009

The Brit


"בקרוב אצלך נשמה"

(סבתא, לא חשוב מאיזו עדה, מברכת אותי)


בעיקרון ידעתי שאסור לי ללכת. אסור, אסור, אסור. אירועים משפחתיים הם מזמן מחוץ לקשת החברתית שלי, בוודאי שאין חובה משפחתית להגיע (ובחובה משפחתית אני מתכוונת למאמא בוהן עומדת מול הדלת ומבקשת ממני לשקול מקום מגורים חדש אם אני לא מתלווה אליה לאולם). אבל סים ילדה את הבן הבכור שלה ואני מכירה אותה כבר יותר מעשור ויש איזה כלל דבילי כזה שאומר שאם הברזת איתה משיעורי ספורט, אז את חייבת להגיע לברית שלה באולמי בונבון בתלפיות.


עטיתי על עצמי את תלבושת האירועים הלא-אכפת-לי-ממש-מה-אומרים-עלי-כי-זו-לא המשפחה -שלי -ואין-שום -סיכוי-שאאבד-נתח-מהירושה-העתידית-שלי-רק-בגלל-איך-שאני-מתלבשת ודפקתי מחשוף פטמות מפואר, מיני קצרצר ועקבים מלקה. מה שנקרא "בטוב טעם", הגעתי לאיזור תלפיות, מגובה בשריקות של כל נער ערבי שאי פעם דרך באדמה הכבושה ההיא ומיהרתי לשילב. מתנה, אתם יודעים.


אני לא יודעת אם ביקרתם בשילב לאחרונה, אבל בואו נגיד שזארה זה לא. אפילו לא פול אנד בר, אפילו לא בזאר שטראוס. קודם כל, הכל שם בצבעים מאוד חזקים ומאוד מובדלים מגדרית. בשילב לא מכירים בזכויות הלהט"ב של הרך הנולד. אין מקום לחיבוטי נפש, לגילוי עצמי. או שאתה כחול או שאת ורודה. אפילו הצהוב, הצבע הסו-קולד נייטרלי שפעם אמהות מודעות זכויות היו רוכשות לתינוקות הרכים שלהן הוגלה למחסן. והמחירים. אללי, מצאתי את החור בתקציב. כל כובעון פליז קטן (המוכרת: "זה כובע מפליז איכותי ברקמה עדינה שייגן על אוזניו הקטנטנות בחורף" . אני: "מה זה חורף?") עוטר בתג מחיר שבמדינות מסוימות היה יכול לכלכל תינוק עד לשלב האוניברסיטה. היא הראתה לי איזו מגבת תכלכלה, עם חור במרכז וקראה לזה "מגבת פרפרים". "וואט דה פאק איז מגבת פרפרים ?" שאלתי אותה בנועם ובנימוס והיא הסתכלה עלי כאילו חטפתי כרגע תינוק ומכרתי אותו למישהו מסילוואן. "מה את לא יודעת? האמא שמה את הראש שלה בחור וכשהתינוק יוצא מהאמבטיה, היא עוטפת אותו, כמו, נו, פרפר". "וכמה עולה החרא הזה?" שאלתי, מקסימה מתמיד. "139.90 ש"ח. במבצע!!". מבצע- על מגבת עם חור!!


שילב מלאה בשטויות כאלו, כל מיני צעצועי התפתחות, עגלות שעולות כמו פיאט פונטו יד שנייה וחליפות ג'ינס מגוהצות, כי אין מה שתינוק בן שלושה חודשים רוצה יותר מחליפת ג'ינס קשיחה. "כמו קוואלי!" הספיקה לצרוח מאחורי המוכרת הסימפטית לפני שהטחתי בה את מדף המוצצים המעוקרים. בחרתי את הדברים המגוחכים פחות, גיהצתי את האשראי וזכיתי לשמוע את הרעש הכי מפחיד בעולם "קררלי לדשעןטע" מיד אחרי שהמוכרת הריצה את הפס המגנטי בקופה. "תסלחי לו" אמרתי לה והחוותי בידי על הכרטיס הכסוף "הוא פשוט לא רגיל להיות במקומות כאלו. תנסי יותר בעדינות, תני לו זמן להתרגל שאלו לא נעליים חדשות בשבילי, אלא סט סינורים חד פעמיים". אני בטוחה שהבחורה שישבה באותו רגע במוקד שירות הלקוחות של ויזה גם לא האמינה. בוהן? בשילב? על סכום כזה? כן, גם אני לא האמנתי.


ניסיתי להסליק את השקית הענקית בדרכי לאולם (ללא הצלחה) ונכנסתי למקום שנשכח כנראה בשנות ה-90, השנים המוקדמות. עזבו שהמעלית התקלקלה (7 קומות ברגל, 12 סנטי' עקב. תעשו את החשבון) לקחת אותי, אדם מריר בנפשו שנמצא כרגע בתקופת שונאת האדם שלו ולזרוק אותו לאולם שבו הוא לא מכיר אף אחד וכולם נראים כמו קריקטורות של נאור ציון, זה כבר יותר מידי. לא היה מקום בשום שולחן, כי זה ברית ולמי יש כוח לארגן סידורי ישיבה. כולם צעקו ובלסו וצרחו ביחד. האוכל במזנון כבר נגמר, כי היי, העזתי להגיע ברבע שעה איחור לברית "באמת ציפית שישאר אוכל בשעה הזו?" שאלה אותי אחת הדודות ברצינות תהומית. ובכן, אולי עכשיו אני מבינה למה הזקנה ההיא התעקשה לעקוף אותי במדרגות ולסכל אותי עם מקל ההליכה. היא ידעה שיש רק מעט וצריך להלחם עליו. כמו בשואה.


הגעתי לשולחן הבנות. כמו בגן רבקה, גם באירועים משפחתיים שכאלו יש שולחן הבנים (החברים של הבעל מהעבודה\צבא\פסיכומטרי\תור לביטוח הלאומי) ויש את שולחן הבנות (החברות של הכלה מהקוסמטיקאית\לימודים\טיפת חלב\כלא שש) וכולם מלאים אינטיגרות וזרמים תת קרקעיים. בעוד בשולחן הבנים מזמינים בירות חופשי כי "זה אירוע ומי יודע מתי נראה שוב בירה? רק בארוחת ערב שהיא עוד שלוש שעות!!" בשולחן הבנות מתצברות חברויות ואינטרסים שאישה מבחוץ לא תעז לשבור. אלא אם כן קוראים לך בוהן ואת בזה לחברויות השעה כמו שאת בזה לאנשים שהולכים למכון כושר.


"סליחה" שאלתי ,מפנה אליהן את הצד הפוטוגני שלי "עליתי עכשיו שבע מאות קומות ברגל וגם אני בת וחברה של האם הטרייה, אפשר לשבת?". "המקומות האלו תפוסים" אמרה אחת מהן, מישהי כל כך חסרת ייחוד ואישיות שגם עכשיו, שאני מנסה לתאר את תווי פניה כדי להוציא עליה חוזה ולפוצץ לה את הגלגלים, לא עולה לי כלום מלבד שיער עכור ותחת בשלבי גדילה סופיים. "למי הם תפוסים?" שאלתי בעודי מדמיינת את עקב הסטילטו שלי מחורר את הגועל נפש ששמה על עצמה בטרם באה, בטח בחדר חשוך וללא איורור. "לחברות של סימה מהלימודים, אלו מהתואר".


הופה-הופה-הופה. את. לא. אמרת. את. זה. לי. אין מצב שאמרת את זה לי חתיכת סטודנטית לתואר ראשון בחינוך שבטח תתחתן עם החנון הבתול הזה מחשבונאות עוד שנתיים. את לא התבלבלת במקרה וחשבת שאת יותר טובה ממני רק כי יודעת לסכם ונותנים לך לשבת על הדשא באוניברסיטה העברית, נכון? את לא כרגע ביטלת את הנוכחות שלי ליד השולחן רק כי את משלה את עצמך, בטעות כמובן, שאת יותר טובה ממני? האלו - אל תתני למחשוף שלי לבלבל אותך (למרות שלכם מותר, חמודים) יש לי כבר שני תארים בכיס. שסיימתי. בהצטיינות. נכון, אף אחד מהם לא שימושי, אבל הם שלי. אני יודעת, כי שילמתי עליהם כסף טוב.


אם יהלי לא הייתה מושכת אותי מהשולחן שלהן בכוח, ייתכן ועוד דברים היו נחתכים שם היום מלבד בולבול קטן.

בי-אצ'.


בשלב הזה כבר הייתי עצבנית כמו היום הראשון למחזור, אחרי שקיבלתי שלילי מקרן הקולנוע וראיתי את האקס שלי עם מישהי חדשה. היה לי רע למפריע, יצורי אדם התקיפו אותי מכל עבר וגורי אדם זחלו על הרצפה (המטונפת!) ואיימו להקריב את הגרביונים היוקרתיים שלי על מנת לבדוק כמה חדות הציפורניים שלהם. יהלי ניסתה להרגיע אותי בדיאט קולה, בסלט חסה, בקינוח פרווה. כל זה לא עבד, רציתי רק ללכת משם, להתנשא על היצורים האלו בשקט ולשנוא אותם רק כי אני יכולה. כי אני יותר טובה. כי אני לא כמוהם. כי אני לא כמו הזוג המקסים הזה בשולחן ליד שמתקשר ב"מאמי, תעביר לי את הפרגיות". שאני לא כמו האישה המבוגרת הזו שמסליקה את סידורי הפרחים לתוך הארנק שלה. שאני לא כמו הגבר הזה שמחבק את אשתו ולא מפסיק להסתכל עלי. שאני לא כמו הזקן הזה בכיסא גלגלים שמתרומם שאף אחד לא רואה ואוסף את כל העוגיות המרוקאיות ומבקש נייר כסף מהמלצר. שאני לא כמו שתי הבנות הללו שמתזזות את המלצר הצעיר על סלט חומוס תעשייתי ואפילו לא נותנות לו טיפ.


שאני לא פה. לא באמת.

שזו לא אני.


ואז שמעתי את זה. את הבכי שלו. של הילד הקטן והחמוד הזה שכל הנוכחים באמת נמצאים פה בגללו, באיזו הצגה גורטסקית של מסורת יהודית. חותכים במשך אלפי שנים חתיכת עור קטנה רק כדי שעוד 20 שנה הוא יפגוש מישהי לא רגישה שתגיד לו: "הגזימו קצת, הא?" ויידע להגיב על זה בהומור ובתום לב, כי הוא הבן של ההורים שלו והם מקסימים ואחרים וחברים שלי והם ביקשו שאני אבוא להשתתף בשמחה שלהם וזה מה שאני צריכה לעשות. להיות אני, אבל בשבילם. ולהירגע, כי לא הכל נורא כל כך ויש קפה ותה עם נענע ומוסיקה שאפשר להתעלם ממנה וצלם חמוד ומשפחה חדשה שנולדה. ולנשום עמוק ולחייך ולהירגע ולהרגיע את יהלי שאני לא הולכת לעשות שום דבר מטורף ולהישען לאחור. ולנשום.

ואז ניגשה אלי הסבתא הטרייה ושאלה אותי "נו, את לא חושבת להתעורר כבר? הגיע הזמן למצוא בחור!!" ודחקה אותי לקצה הסיבולת הנפשית שלי. ניגשתי לשולחן ה"לומדות לתואר" והפלאתי בכלבה את כל התסכול האנושי שחשתי באותו רגע, כולל תלישת שיער וקללות שגרמו למנהל הבר הגרוזיני להסמיק.
האמת, זה גרם לי להרגיש יותר טוב.

נתראה בבר מצווה בי-אצ'!

יום רביעי, 18 בנובמבר 2009

Day Spa


"את מרגישה את הצ'אקרות שלך נפתחות?"

(המאסז'סטית שלי ענבר, בעת מיסוך גופי בשמנים שעד כה הייתי בטוחה כי נמצאים רק במוסך 'עזיז ובניו' בתלפיות)


חיי הם רכבת הרים היסטרית ללא שום איזון באמצע. "זה המתח שהורס לך את הבריאות" מפזמת לי מאמא בוהן מאז שהיא לוקחת קורסים בתזונה באוניברסיטה הפתוחה. "את לא תמשיכי הרבה ככה ואת גם לא אוכלת מספיק ירקות כתומים!". ובאמת, אין לי מה להגיד לענות לה (מלבד שבטטה זה משמין). הימים אצלי נעים בין דיכאון קליני ורצון להשליך את אבריי התשושים מתחת לקו 19 של אגד לבין ריצה בשדה פורח של חמציצים כשפיות קטנות מפזרות עליי את המהדורה הסודית של מיס דיור.


היום היה יום דיור.


מזה חצי שנה, מאז נפתח מלון ה-בוטיק בעיר הקודש, מנסה אני לקושש הזמנה לדגימת הספא האינטימי שלו והיום סוף סוף המהלכים החשאיים עד השטניים שלי, נשאו פרי. הצלחתי לסחוט באיומים הזמנה אישית מהיחצנית התמימה (שלא עומדת טוב בלחץ פיזי סביר, לידיעת מעסיקה) ושמתי פעמיי למקום. יש לציין כי אינני הלקוחה הממוצעת של מכוני הספא שצצו פה בשנים האחרונות. איני מבינה בשיטות אירורוודה, לא אדע להבחין בין סוגי שמנים גם אם משרתי תהיה תלויה בכך והמקור שלי להשוואה ביניהם תלוי בכך שלפני שלוש שנים קניתי פצצת מלח אמבט ונתתי לו להתמסמס בכיור כשאני אומרת לעצמי "אוו, בועות!".

אבל שזה ימנע ממני להתיישב לארוחת הבוקר המפונפנת בטרקלין העסקים ולשפוך את דעתי על השינויים מרחקי הלכת שערכו לאחרונה ב"מצפה הימים"? השתגעתם?. "נורא, נורא" סחתי שם לקולגות בעודי מזמינה מהמלצרית המקצועית מוקצ'ינו מוקפד "הם החליפו את אנדריי בשוודי והביאו במקומו איזה אוהד אחד שלא יודע לעבוד בכלל". ציטטתי מהפורום "ספא למבינות עניין" שמצאתי בערב הקודם וסחטתי מיצמוצי הסכמה . "אבל נכון שאין על מיטל? איך שהיא מפרקת את כל הלחץ?" הוספתי, כי אם כבר, אז כבר ולא סתם קראתי שלוש שעות מילמולים חסרי פשר של כמה נשים עם יותר מידי זמן וכסף. "תגידי" פנתה אלי גברת נכבדה מהמגזין האקסלוסיבי "תיירות למבינים" (נשבעת!) ועפעפה מבט גדוש מסקרה "מה דעתך על ריקי?". "אה.." ריקי הרצתי בראש את השיחות. לעזאזל. אף אחת שם לא כתבה כלום על ריקי. הו דה פאק איז ריקי? האם אני הולכת להיחשף? או שאולי ריקי זו פקידת הקבלה. לאא, הן לא היו זוכרות אותה אם היא הייתה רק פקידת הקבלה. נכון? "אני מתה על הטיפול שלה באבנים חמות! היא נהדרת!" צווחה מישהי מקצה לשולחן והצילה אותי מסקילה באבנים חמות על התחזות. מזל שקראו לנו לסיור בספא.

מלונות יוקרה מעוררים בי תמיד קצת התרגשות ואז זה הופך מהר להתמרמרות ואז אני מתחילה לחפש פגמים באובססיה כי אני יודעת, בחיים לא יהיה לי כסף להשתכן כאן, עם בני האלים, אז לפחות שאדע שהשטיח מתקלף. שהכיור סדוק. שאין מספיק נייר טואלט בשירותים. פה, זו הייתה משימה בלתי אפשרית. הובלתי לחדר פרטי, שם ניתן לי חלוק לבן שהייתי מוכנה להיקבר בו (בו, או שמלה של אוסקר דה לה רנטה. mark my words) נעלי בית חד פעמיות עם רקמת זהב (מי רוקם על נעליים חד פעמיות? והאם המחשבה הזו גם עלתה במוחה של הילדה הסינית הענייה שנאלצה לעשות את זה?) ותחתונים חד פעמיים שעליהם ויתרתי בכבוד.


"אני אהיה נציגת הפרולטריון במשימה הזו" שיקרתי לעצמי בראש כמו שאני עושה לעיתים קרובות מידי בנסיבות כאלו. "הם לא ישברו אותי. לא בחדר התרגעות שלהם עם תיוני התה מכל העולם. לא בעוגיות ההום מייד מחמאה ולא עם מוזיקת הפעמונים הסמי מרגיעה הזו. אוו! מים עם נענע ומלפפונים! מגניב!". לאט-לאט נסחפתי לעולם של הריץ' אנד פיימס. מותירה לבת הלוויה הצמודה שלי להכניס אותי לסאונה החמה, הקרה ואז להוביל אותי לחדר טיפולים מדהים בניקיונו (איפה המרצפת השבורה? איפה?) להשכיב אותי על בטני ולמסוך אותי בשמן שומשום כאילו הייתי פרגית נעה בדרך לדוכן השווארמה והפלאפל שוקי-שווארמה בטיילת של בת ים.


מעכו, מתחו, לשו, עיסו. הניחו עלי אבנים חמות. טיילו איתן על גופי. ליטפו את בהונות רגליי (אוקי, זה היה מוזר, אבל גם, כאילו, כיף? אני סוטה עכשיו?) את שכמותיי, את בטני, את עורפיי, את גבי ואת פניי. במשך יותר משעה הייתי הבשר המרודד והשמח ביותר בצד הזה של החומה ויסלחו לי ערביי מזרח העיר על חוסר ההתחשבות. לקראת הסוף נזכרתי שקראתי משהו בחוברת הטיפולים על "יציקת שמן על העין השלישית ופתיחת צ'אקרות". אז לא ייחסתי לזה חשיבות מסוימת, בעיקר כי הייתי בטוחה שזו מנת הפתיחה של הסעודה ההודית שמכינים לנו או משהו, אבל לא. מדובר על שמן שומשום נעים שנשפך באיטיות מפחידה על המצח שלך בזמן שאת מתפללת שלמטפלת לא תהיה עוויתית והיא תשפוך אותו בטעות לתוך העיניים המתפקדות שלך.


בסיום הרגשתי כל כך רפויה, שלווה וניחוחה שאפילו 20 השיחות שלא נענו ו-300 האס.אמ.אסים מהעורך לא הוציאו אותי מהמוד הרגוע שבו הייתי. "אלו החיים, כך צריך להתנהל" אמרתי לקולגות בזמן שאני מנסה לסחוט 3 טון שמן משיער הלחלוטין לא מרוקאי שלי ולכן קצת זר לכל עניין השמן בקצוות. אחרי שחפפתי את הראש במשך חמש שעות (שתבינו, מקלחת היחיד שם היא בערך כמו כל הבית של ההורים שלי ובתאים יש שמפו של ל'אוקסיטן. ל'אוקסיטן! ולא, הניסיון להבריח קצת הביתה בשקית אוכל לא הוכרז כהצלחה) ועשיתי פן במלון עלינו לאכול ארוחת גורמה אחרונה בלובי, בטרם אשוחרר בחזרה לחיי כפקידה אפרורה בשירות הציבור.


על התנהגותי בארוחה אין צורך שאפרט. מספיק כי אציין כי אני בתו של אבי. ובזמן שכולם התפננו בעדינות על רביולי פסטו סמלי, אני הסתחררתי מהתפריט (ומהעובדה שמישהו אחר אוסף את החשבון) והעמסתי על המלצרית מספיק מנות שיכלו להעסיק כיתת רטלין שלמה. הרי אם כבר התגלגלה ההזדמנות - מדוע לא להזמין גם מנה ראשונה, מרק, שתי מנות עיקריות, מנת ביניים, שתייה קרה, חמה, חריפה ושלושה קינוחים? מי יודע מתי אהיה כאן שוב?


{היחצ"נית אמנם סימנה לי בעיניה, ואחר כך בתנועות ידיים נחרצות ואז בשלטים שלקחה מהאח הגדול בזמן ההתכתבות שלו עם הדוגמן החירש, אבל לא נתתי לזה לרפות את ידי. כי כאמור, מי יודע מתי אהיה כאן שוב?}


נפרדנו כידידים, היחצ"נית אפילו לא נישקה את הלחי, בטני טפוחה, גופי משומן ונפשי רגועה. למשך כמה שעות הצלחתי לברוח מחיי הבינוניים ורדופי הדד ליינים והתחככתי, טוב, התחככו בי, מיטב הידיים המקצועיות שיש למלון הכי יוקרתי בעיר להציע. "לעזאזל" אמרתי בעודי עולה לכיוון המערכת "אני יכולה להתרגל לחיים כאלו! אלו החיים האמיתיים, ככה זה צריך להיות, זו המציאות שאני אמורה לחיות בתוכה" ואז הטלפון צילצל.


"בוהן, יש לך עשר דקות להוריד חומרים או שאת חוזרת לעבודות סטודנטים. זוכרת? 22 ש"ח לשעה?".


לעזאזל, המציאות הזו.

.

יום שלישי, 17 בנובמבר 2009

Kiss and Tell, Please


"מה אכפת לך? נשיקה אחת קטנטנה"

(עוד משפט שאצטער עליו לנצח)


אין ספק שאלות המזל החליטו לעשות עלי יומית, שבועית ואם אפשר לסגור את הפינה עד 2011, בכלל נהדר. אני לא יודעת במי פגעתי (למרות שעקב עיסוקי המפוקפק אני פשוט יכולה להסתכל לאחור בארכיון..) או מי החליט להטיל עליי עין רעה, אבל השבוע שקלתי ממש, וברצינות ובקול רם לדרוש מתלתול שתיקח אותי לרב ההוא שלה כדי שיבדוק מה לא בסדר במזוזות שלי.


כלומר, אני מבינה את הפרידה מהבחור, את הבוהן השבורה, את הפאשלה המחרידה בראיון העבודה החלומית, את התקיפה הלאומנית-כלכלית אפילו את הסיבוך עם הניתוח לכריתת שקדים שהבאתי לעצמי. אני יודעת שהיה לי קצת רצף של מזל רע, עם נטייה לדרמה ויכולת להסתבך בצרות גם שאני סתם יורדת למכולת, אבל בחאיית - מחלת הנשיקה?? עכשיו??



בהתחלה לא הבנתי את זה. כלומר, הבנתי שאני רוצה לישון 18 שעות ביממה רק כדי להתעייף עוד יותר ולא לדבר עם אף אחד לעולם, אבל תייגתי את זה תחת התסמונת הבלתי מתחייבת "דיכאון חורף" והבטחתי לעצמי שאצא מזה עד שיתחילו הסיילים בקניון מלח(מ)ה. אבל כשנאלצתי לבטל שתי עבודות סופר חשובות רק כי לא הצלחתי לענות לסלולרי (הנמצא תמיד במרחק 2 מטרים לכל היום מהאוזן שלי) או שהראש שלי לא הפסיק לכאוב במשך שלושה ימים רצוף, הבנתי, שאולי, איך נגיד, כדאי לערוך בדיקה יסודית יותר.



"מחלת הנשיקה" קבע הרופא הצרפתי הנחמד שלי בעודו בוחן את בדיקות הדם שלי ואפילו שלח כמה צרפתיות באויר, לוודא שהבנתי את האירוניה. "זה מה שהיה לך, לפני שלושה עד שני חודשים (הטעות במקור) הנה, זה בדיוק פה בטבלה" והצביע על כוכבית אדומה ששם הופיעה באנגלית המילה "מונו-ם0ןןיו'יואען" ואחריה עשרות סימני קריאה וכנראה המלצה לכלוא אותי בבידוד עד גיל 30. "רגע, רגע" אמרתי לו "הייתה לי מחלת הנשיקה ולא אמרת לי על זה?". "כן" הוא הימהם "לא תמיד אנחנו רואים את זה בזמן". אוקי, חיככתי בדעתי. אבל לפי מה שאני יודעת, אמור להיות לי חום, עייפות, אני אמורה להיות יותר רזה ממרי קייט אולסון. ככה זה היה ברומי ומישל! ראיתי סדרות נעורים אמריקאיות, אני יודעת מה התסמינים ולא הרגשתי כלום.


"הממ, כן" אמר הרופא, שמרגע לרגע לא חיבבתי עד לרמת ה"הוא הסתיר ממני מידע רפואי ועכשיו אני יכולה לתבוע לו את הצורה, אם אני רק אצליח לעמוד ישר בלי לקבל סחרחורת ולרצות לישון ימים שלמים. אוי! ספה! אולי אפשר לישון עליה!".

"תראי, כל אחד ואחת לוקח את זה אחרת. אני מניח שאת כל התסמינים תרגישי עכשיו, אבל אל תדאגי. את כבר לא מדבקת. הבא בתור!"



התעוררתי כעבור יומיים על המדרגות של הקומה השנייה, מצרפת באיטיות חלקים ממה שאמר ומנופפת בבדיקות הדם החשודות. לא שמישהו היה שם להבחין בי. בכל זאת, שאר היקום המשיך להסתובב על צירו, זו רק אני שהרגשתי בעלת אנרגיות של דוגמנית ביניים אחרי שבוע האופנה - רעבה עד מוות וממוטטת. כל פעולה קטנה דורשת ממך כוחות שבדרך כלל מיועדים להזזת גייסות לכיוון עזה. הכל נראה קשה מידי, מדכא מידי, לא אפשרי מידי. כל סוגיה, בעיה, דילמה שהיה צריך לפתור מיידית. מתמונה שאבדה בגרפיקה ועד צורך לקבל תגובה דחופה ממשטרת ישראל - הכל נמעך לידי צעיף מגולגל וצמרירי שמילא את המוח שלי ולחש "את לא רוצה לישון קצת?". אוי, אלוהים, אני כל כך רוצה.



וכמובן- היו השלבים.



1. הכחשה - אין לי מחלת הנשיקה. הכל בסדר, יש לי אנרגיות. לא כואב לי הראש ולא, לא נרדמתי לך באמצע משפט. דמיינת! זו הייתה ההשתקפות שלי! ההולגרמה! הנה, אני רק אניח את הראש על החלון ואתעורר בתחנה שלי. היי, ממתי התחנה שלי נהפכה לתחנה הסופית שהיא גבעת המטוס ובית צפאפא ביחד?



2. כעס- זה האקס. זה בטוח הוא. המאנייק. הוא ידע כמה אני אוהבת אותו. הוא ידע שאני אהיה מוכנה לעשות הכל. אז כן, הוא בטח ידע שהוא חולה ופשוט אמר "נזרום עם זה, היא בחורה זורמת. נכון, מערכת החיסון שלה מראה את אותה עמידות של מחלקת התברואה בהודו, אבל שטויות, היא אוהבת אותי, מה זה מחלת נשיקה קטנה לעומת העובדה שאני אזרוק אותה לאנחות איך שייגמר לי, היא אוהבת אותי!" המאנייק.


3. מיקוח - טוב, אם אני ארגיש טוב היום ויהיה לי מספיק כוח נגיד, לשלוח מיילים, אני מבטיחה להדליק נרות, להפריש חלה ולשמור נידה לפחות שבועיים. ושאני אגיד שאני אתן צדקה, אני אתן צדקה באמת למי שצריך ולא אשאיר את העודף מהפיצוציה בחזירון הקטן שעל השולחן שלי בטענת "גם אני מקרה סעד כשנגמר לי הכסף לטיפ". באמת, מבטיחה. דיל, אח'שלו?


4. דיכאון - אף אחד לא אוהב אותי. ויש לי כתם ירוק על הפיג'מה שאני לא בטוחה ממתי הוא (יום שני?) אבל לא ממש אכפת לי. בכלל, לא אכפת לי יותר. אז אני לא אעשה גבות, אז לא אמרח מסיכה לשיער, לא אאשר הזמנות בפייסבוקי, לא אפלרטט עם הבחור ההוא בבלוג, לא אפריד בין פחמימות לחלבונים. אתם יודעים מה, אפילו לא אכפת לי להגיד שאני רואה האח הגדול. לא כי זה פתוח בסלון, לי כי זה מעניין אותי כניסוי סוציולוגי. אפילו לא בשביל כתבה, סתם, כי מעיין הזו, פשוט בה--.


5. קבלה - אז כבר כמה שבועות אני בקושי מתניידת החוצה. כבר ביטלו לי עשרות כתבות. לא ראיתי את התינוק החדש של אחת החברות הכי טובות שלי ובניגוד להבטחות התיאבון שלי לא דוכא, להיפך. התחלתי ללכת לישון בתשע ולקום בשתיים, רק כדי לצחצח שיניים ולהבין שלא, זה לקח יותר מידי אנרגיה ועכשיו צריך לישון עוד כמה שעות כדי להחזיר אותה. שיא היום שלי הוא השידור החוזר של גוסיפ גירל ואני ממקדת את השכלתי בספרי מופת כמו "ליפסטיק ג'ונגל" "השטן לובשת פראדה" ו"אנחנו לא נחמדות - מדריך לפמיניסטית".

אני באפטר שוק של מחלת הנשיקה.

תנו לי לישון.

יום חמישי, 12 בנובמבר 2009

The Color Nude



"כן, תני לי סקסי, תני לי שובבות, תחייכי, תקשיתי את הגב! בי נייס! בי נייס! לא, רואים פטמה. עצרו הכל!"

(סטודיו לצילום בפלורנטין, תחילת השבוע)



מכיוון שבימים אלו מצב רוח שלי הוא, אפעס, נמוך יותר מהיושרה הטלוויזיונית של רוקדים עם כוכבים, החלטתי לנקוט באמצעים חיצוניים לויסות המצב הנפשי. אאוט סורסינג של חדווה, אם תרצו להתפלפל. ביקשתי להצטלם בעירום. מזה שנים אני מטפחת אשליה -פנטזיה עקשנית ש:
1. אני נראית ממש טוב בעירום

2. אני חייבת להצטלם בעירום.

לסעיף הראשון קיבלתי חיזוקים מכמה בויפרנדס שחלקו איתי את התאווה להסתובב נטולת בגדים ולהבליט איברים דומים. "מאמי" הייתי סוחטת אותם (סתם, אני לא מדברת במאמי, סביר להניח שהייתי מכבדת אותם ב "ספיידרמן" או "חתלתול") "נכון שאני נראית ממש טוב בעירום?". והבויפרנד, שכנראה ממש אהבו אותי\היו ממש חרמנים\ידעו שיש מקרים שעדיף פשוט להגיד לי בדיוק מה שאני רוצה לשמוע היו מתקרבים ולוחשים על אוזניי "את ממש כוסית!". "לא כוסית!" הייתי זורקת עליהם כלי מטבח, עיתונים וחיות בית תועות "כוסית זה ביטוי שוביניסטי מעליב. תגיד מהממת". וכולם היו יוצאים מרוצים.
הסעיף השני הוא נגזרת של האמונה הבלתי מתפשרת שלי בסעיף הראשון. "אם אני נראית כל כך טוב בעירום וכזו בינונית עם בגדים" סחתי בשקט "מדוע לא להנציח את הרגע? הרי אני כבר בת עשרים פלוס. עוד מעט הציצים יפלשו לכיוון המותניים, המותניים ימשכו לירדן ולים והצלוליטיס יכבוש את הדרום. שלא לדבר על זה שעם קצב ואופי העבודה שלי, בקרוב אני אוכל לקבל משאול מופז עצות על איך להסתיר את הקרחת. אין ספק - עכשיו זה הרגע הכי טוב להצטלם בעירום! ולא יום מאוחר יותר!"
זה לקח לי אמנם שנתיים להגיע ליום הזה, אבל עשיתי את זה.

המועד שנבחר היה צילומים מקצועיים לתיק העבודות שלי. נכון, לבטח תאמרו, צילום בעירום לא משדר "תסריטאית רצינית ועיתונאית חושפת שחיתויות". מקסימום חושפת נקודות חן במקומות ששמש טרם ראתה. אבל אני הייתי נעולה על המטרה, על הצלם ועל האופציה להגשים פנטזיה.

"תקשיב" המהמתי לו "זוכר את הפרסומת לסקס והעיר, כשהיא יושבת עם לפ טופ ולא רואים לה כלום והיא ערומה לגמרי?". "לא" ענה הדגנרט ואני נאלצתי לחטט בגוגל עד למציאת הפריים המתאים. "אתה רואה? ככה בדיוק בדיוק אני רוצה את התמונה. יש לי לפטופ, יש לי עקבים ממש גבוהים ועשיתי פן. יאללה!"

"יאללה!" הוא אמר והושיב אותי על קופסא, סטרפלס מינימלי ומכנסוניים מסתירים אותי ופלאש אימתני מכוון על הנכסים הכי חשובים שלי ולא, אני לא מתכוונת פה לדירת שלושה חדרים ברחביה. (למרות שבמחשבה לאחור, יש סיכוי טוב שדירת שלושה חדרים ברחביה רק משביחה את עצמה עם השנים). "תסתכלי לפה, תחייכי, תפלרטטי, חיוך קטן, חיוך גדול. אלוהים, את כל כך מזיעה (התאורה!) רגע, נאפר אותך, נפדר אותך. יופי, כיוונתי את התאורה. עכשיו תתפשטי לגמרי ונתחיל לצלם באמת".
אהמ.
אהמ-אהמ.
"תקשיב" אמרתי לו שוב "אני לא רוצה להתפשט לגמרי. המחשב לא יכול להסתיר את הכל?". הוא הביט בי המום. "תקשיבי בובה, אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל המחשב שלך הוא וינד עם מסך של 14 אינטש' ואת, אה, 25 אינטש'?"
"אבל אני לא רוצה להתפשט לגמרי!"

"לא בשביל זה באת לפה?"

"כן, אבל... אבל.. ההורים שלי יהרגו אותי וזה לא מקצועי וזה לא שובב כמו שחשבתי שזה יהיה ויש לי, אתה יודע, את הבעיה הקטנה והנדירה הזו.."
"איזו?"
"צלוליטיס"
אז קיפלנו את הבגדים עד כמה שאפשר, מתחנו את גבולות המחשב הרבה מעבר לכוונה המקורית של MSI ונטפנו (טוב, נטפתי) זיעה כאילו אני בעיצומו של סשן סאונה חמה עד דוחה (היי, בשניהם את לובשת מעט מאוד!). הסיוט, שבו אני מנסה להסתיר כמה שיותר ועדיין להיראות סקסית או כמו שהצלם אמר "כתף פנימה, הכי נשית שאת יכולה, לפלרטט, חיוך קטן, לא להפיל את המחשב! לא להפיל! קיבינימט!!"- נגמר לבסוף והלכנו לראות את התמונות.

קודם כל, פנייה אישית לכל חברי לשעבר - איך לעזאזל, מעולם, בשום הזדמנות, גם לא שנפרדנו - לא הזכרתם שיש לי כתפיים של שחקן פוטבול? ואיך השיער שלי, לא משנה כמה אנשים יטפלו בו מקודם - יראה כמו ניסוי כימי שהסתבך? והעקבים? על זהשילמתי 300 שקל בזארה? זה נראה כמו חיקוי של חיקוי משוק הכרמל. והרגליים! והתחת! אלוהים, רק המחשב (השם יקום דמו!) נראה סקסי פה וגם זה כי הוא בשחור"

"היי!" הערתי לצלם שכבר התחיל להצר הכל בפוטושופ "אני לא נראית טוב בעירום!"

"כן" הוא השיב "שנצלם אותך עם החליפה?"

וכך הצטלמתי בסוף. חליפת שלושה חלקים, צעיף, כובע, מגפיים, כפפות, גרבי ברך, מסיכת מנתחים. נראתי כמו אמא טאליבן, רק שלה ניחשו שיש מותניים. כנראה שיש פנטזיות שאסור להגשים. רק דבר אחד מטריד אותי, במחשב של הצלם, זה שלא מסמפט אותי, יש עכשיו מלא תמונות עירום שלי.

קיבינימט.
--
למעלה - בחורה שיודעת להצטלם רק עם מעט מאוד פריטים עליה.


יום שלישי, 3 בנובמבר 2009

טופס 431758/2009 או: היום שבו הפכתי להיות גזענית


"לי זה לא יקרה"

(המחשבה שמלווה אותך)


אני מאמינה גדולה בכתיבה כתרפיה. לשפוך את המילים על הדף, להקיא אותן ואז לקוות שדברים יסתדרו. פעם הייתי כותבת יומן, אחר כך כתבות מגזין, משם הדרדרתי לעבודות סמינריוניות וסיימתי בתסריטים. הבלוג הזה הוא בדרך כלל המקום שבו אני מנסה להיות מצחיקה. מגניבה. משעשעת. או כמו שאמר לי יונתן השבוע "הרבה יותר חשוב לך להיות מצחיקה מאשר יפה".

זה נכון.

הפוסט הזה לא הולך להיות משעשע.

איתכם הסליחה.


יום שלם הייתי בבית. היה קר וגשום ואפור. לא אפור מלאנז' כזה שתל אביביות מגניבות מתעטפות בו, אפור שאת לא רוצה לראות בעיניים. דווקא היו לי הרבה דברים לעשות. לצאת מהפיג'מה בתוך התחלה. לכתוב טור חדש, ללכת לבנק, לעיתון, למשרד. להביא דואר. ענייני דיומא. שום דבר שדחוף באמת, רק הדחף לצאת החוצה. לא להעביר את כל היום בין הטלוויזיה למחשב.


בסביבות הצהרים התחלתי להתקשר לחברים ולבקש מהם לצעוק עלי לצאת מהמיטה. "תגיד לי לקום" אמרתי לאקס המיתולוגי, כי כשגרנו יחד, זה היה התפקיד שלו. להעיר אותי. "קומי" הוא אמר בקול שאני אכיר עד סוף חיי. זה לא ממש עזר. "אין לי חשק לקום" התכרבלתי באפרכסת של השף המפלרטט "נכון שאני לא צריכה?". גם הוא לא הצליח. החלטתי להתאפר. אם אני אתאפר, אני אהיה חייבת לצאת מהבית, אבל נמנמתי בפיג'מה עם המסקרה ודחיתי את היציאה בעוד כמה שעות טובות.


לקראת שמונה החלטתי לצאת לסינמטק. "זה בלתי אפשרי הפינוק הזה" נאמתי לעצמי כשאני מורחת מסקרה מחדש "את עצלנית. כן, עצלנית. צאי החוצה ותנשמי קצת אויר צח". התלבשתי. בבחירות שהולכות להיות גורליות שעה מאוחר יותר. גרביונים דקים עם כוכבים, סוודר, כפפות, מעיל צמר כבד ומגפיים שטוחות. לא מתאים, אבל נוח. קבעתי עם נולי, חברה טובה ועליתי על האוטובוס. אפילו יצאתי קצת יותר מוקדם כי תיכננתי לחדש את המנוי.


ב-21:10 התקשר אלי מקור. אמרתי לו שאני לא יכולה לכתוב כרגע (שם הקוד שלי לi'm off the o'clock) ושנדבר לקראת חצות, כשאצא מהסרט. חציתי את הגשר שמעל הסינמטק וירדתי במדרגות, מחשבה על מה שאני אמורה לעשות מחר חלפה לי בראש.


בהתחלה לא הבנתי מה קורה. בחור, ילד זר משך לי את התיק מהכתף. הייתי בטוחה שאיזה ידיד שלי שמשתעשע. לא היה שום שעשוע בפנים שלו. הוא משך את התיק שלי יותר חזק. תיק אפור של H&M עם ארנק, משקפי ראייה, ספר, שפתון, מראה, סלולרי, כרטיס חופשי חודשי ויומן. כל החיים שלי ובסך הכל רכוש. כמה חפצים קטנים. טיפשיים.


הוא המשיך למשוך. בכוח ואני נמשכתי אחריו לסמטה שיורדת מהסינמטק לכיוון הכפר הערבי. לא יודעת למה לא עזבתי. לא בטוחה שהבנתי מה קורה. איבדתי שיווי משקל דיי מהר ונגררתי על האספלט המגורד. הוא המשיך למשוך, אני לא עזבתי. הכובע שלי אבד, הברכיים שלי דיממו והראש שלי נחבט באחת מאבני השפה בצדדים. לא שעזבתי.


התחלתי להגיד לו שיעזוב. שאין לי כסף. שיש לי מרשם בתיק שאני חייבת (מדהים מה המוח שלך מייצר בשעת פאניקה. מאיפה לעזאזל צץ המרשם הזה?) צעקתי עליו. בהתחלה חזק ואז בכוח. צרחתי כמו שקיוויתי כל החיים שלי שאני אוכל לצרוח. כמו חיה פצועה. כמו משהו שמתחיל בסרעפת ומתגלגל מחוצה לך.


מישהו שמע אותי. היו צעדים. שתי בחורות ובחור רצו לעברי. אני עדיין צורחת. הילד, הנער, הערבי הזה נבהל ועזב את התיק. הגרירה שלי לאורך האספלט נפסקה. הוא נעלם. השלישיה (נדמה לי שקוראים לזה מלאכים בימינו) עזרה לי לקום וניקתה אותי. הגבר הזעיק משטרה. התחלתי לדבר. לעזאזל. התחלתי להרגיע אותם. "אני בסדר, אל תדאגו. לא קרה כלום". הידיים שלי רעדו כאילו אני באובר דוז של קוקואין וחגיגת ביחד, אחרי שעירבבתי אותם עם וודקה. לא יכולתי לעמוד. התחלתי לתאר את הבחור. זה מה שצריכים לעשות נכון? לדבר? לזכור בדיוק מה היה? הראש שלי התפוצץ.


עלינו למעלה. המאבטח של הסינמטק עלה. איש מבוגר, אולי בן 60, מרוויח שכר מינימום. הוא התיישב בדיוק במקום שבו תקפו אותי ואז הבחין שמשהו לא בסדר. "מה קרה?" הוא שאל במבטא רוסי כבד. לכי תסבירי לו מה הוא פיספס. המשטרה הגיעה מהר. חזרתי על התיאור של הבחור. קור רוח מקפיא שהפתיע אפילו אותי. התלוצצתי עם שוטריי. לכו תבינו מה הלם יכול לעשות.


בן מיעוטים, בן 18-20. מבנה גוף רזה. לבש קפוצ'ון כהה עם כיתוב בהיר מקדימה. ג'ינס כהה. נעלים, כנראה ספורט וגם כהות, כי אני לא זוכרת יותר. כהה עור. בלי צלקות או סימנים נראים על הפנים. עיניים רעות זה נחשב? לא, אז תכתוב עיניים חומות. נפגעתי? קצת. הברך מדממת והראש מתפוצץ. אני לא יכולה להפסיק לרעוד. אם הוא הצליח לגנוב את התיק? נראה לך? לא ויתרתי, לא ויתרתי.


ה"לא ויתרתי "הזה ילווה אותי לאורך כל הלילה.


נולי הגיעה. מופתעת. היא מתוודת שזה הדבר הכי מפחיד שהיא יכולה לחשוב עליו. שמזה היא מפחדת. פעם היא הייתה מסתובבת עם גז מדמיע, עם מפתחות בידים. אין לי לב להגיד לה שבזמן אמת אין לך זמן לכל הדברים האלה. למה שאשבור לה את חומת ההגנה האחרונה? את האשליה שיהיה בסדר?


אנחנו מגיעים למגרש הרוסים בניידת. נולי ואני צוחקות. "מתי כבר ייצא לך לנסוע בניידת שוב?" היא צוחקת אליי ואני מחייכת. "לכי תדעי" אני אומרת לה ודמעות ממשיכות לטפטף לי מהעיניים. השוטרים מקדימה מדברים על המשחק שיש עכשיו. שואלים אם אנחנו מתעניינות בכדורגל. "הפעלת את הצ'קלקה?" אני שואלת "אם אני כבר פה, אני רוצה את החבילה המלכותית". הם אומרים לי שהאורות דולקים, אבל אין טעם להפעיל את הסירנה, זה סתם מלחיץ. אני דורשת יחס טוב יותר בפעם הבאה. "אם הוא יצליח לגנוב את התיק, אני רוצה גם סירנה!". אני כזו מצחיקה שזה משהו.


אבא שלי עומד בכניסה למגרש הרוסים. התקשרתי אליו מהדרך. אם יש משהו שאסור להגיד להורים זה "אבא, אל תילחץ אבל..". הוא עם הבגדים של העבודה והנעליים היפות שלו. זה מצחיק אותי בפנים כי אני יודעת שהוא נעל דווקא אותן כי הן היו הכי קרובות לדלת. הוא בחיים לא היה חושב על זה. הוא נראה כל כך זקן ומבוהל ועייף שאני מוצאת את עצמי מנחמת אותו. "לא קרה כלום. הוא לא הצליח". "ערבי?" הוא שואל אותי. "אלא מה?" אני מחייכת במרירות.


השוטר שאסף אותי בניידת מתעקש לחבוש לי את הברך. "זה בסדר" אני אומרת לו "לא קרה כלום". אבל הדם כבר נספג בגרביונים ולכלך לי את היידים. אני חושבת לעצמי כמה חבל, שהן מניו יורק ולכי תמצאי עכשיו שוב כאלו. הן כולן קרועות. מותר לחשוב מחשבות כאלו? השוטר ממשיך להתעקש. משוויץ שהוא הפרמדיק היחידי בתחנה. החובש היחיד. מצטיין פלוגתי. מדקלם לי את קורות החיים שלו, הראש שלי לא מפסיק לכאוב. אני מסכימה להתיישב על המדרגות ולתת לו לנקות אותי בפולידין. שנייה לפני שאני מפשילה את הגרביון עוברת בי מחשבה "שיט, לא הורדתי שערות". נו, חורף, מה לעשות?


הוא מתחקר אותי, המפקד שלו מתחקר אותי. טופס על שמי נפתח במחשב. טופס 431758/2009. כמה טפסים כאלו כבר נפתחו. השוטר שמולי מקסים, שמנמן, דובי. שגיאות הכתיב שלו מצמררות לי את התאים האפורים. אני מתחילה להכתיב לו את הידיעה, כמו שאנחנו לפעמים מכתיבים ידיעות מהשטח למשכתבים. לאט, בביטחון. מנסה לזכור כל פרט. אפילו את השעה המדויקת. ביום שלישי, ה-3 לנובמבר (האם עכשיו אני אזכור לנצח את השלישי בנובמבר ככה?) בשעה 21:13 ברחבת הסינמטק. "רגע" הוא עוצר אותי "מה הכתובת של הסינמטק?". "תפתח גוגל ארת'" אני רוצה להגיד לו ובמקום זה שואלת את נולי בחדר המתנה.


הוא שואל אותי את כל השאלות הרגילות. תעודת זהות, טלפון. מה אני זוכרת. מה הוא לבש. פרטים מזהים. יש עדים? מישהו ראה? יכול לזהות? לא, הכל תלוי בי. אם לא הייתי צורחת, כנראה שגם לי לא היו עדים. "אנחנו נתפוס אותו" הוא אומר לי בזמן שהוא מקים על המקלדת באצבע אחת ואני יודעת שזה שקר שאמור לנחם אותי, אבל הוא לא. הוא אפילו לא מרגיז. סתם יום רגיל של צעיר פלסטיני. ראה אישה לבד. מטרה.


השוטרים מעבירים את התיאור בקשר. את מרגישה חשובה. מתוך מעמקי התודעה שלך את נזכרת שהבטחת להעביר חומרים לעורך עוד הלילה. את מתקשרת אליו. "קודם כל אל תלחץ". נו, זה עבד כל כך טוב מקודם. הוא נלחץ. מתחיל לשאול שאלות. אם אני בסדר, הוא דואג לי. אני מכתיבה לו מספר טלפון שהוא חייב לדבר איתו עוד היום ומצטערת בפניו שאני לא אוכל לעשות את זה. יש לי את התירוץ המושלם אני חושבת בראש. התקיפו אותי.


הטופסיידה במשטרה היא אין סופית. אני רק רוצה ללכת, אבל השוטר הנחמד החליט שסוף סוף היום הוא ילמד להשתמש במדפסת. נדרשים שני שוטרים נוספים בחדר כדי להדפיס לי אישור בדבר הגשת תלונה. השוטר אזולאי מעולם לא נראה לי אקטואלי יותר. שאני מדברת עם השוטרים יורדות לי דמעות בלי קול לאורך הלחיים. אני אפילו לא שמה לב עד שאחת השוטרות מגישה לי טישו. תסמכי על אינטואיציה נשית. אני מקבלת הפנייה לחדר מיון ומבטיחה לבוא מחר להסתכל בתמונות באלבום. כשהשוטר מנסה להקליד לי אישור כניסה למחר בבוקר הוא כותב "נא להציג אלבום תמונות של חשוד בן מיעוטים". המפקד שלו מציץ מאחורי הכתף שלו ואומר לו לשנות את זה ל"בני מיעוטים". "אבל זה רק תוקף אחד" אומר לו השוטר "כן, אבל יש לה לראות איזה 300 תמונות. תכתוב בני מיעוטים". אני כבר יודעת מה אני הולכת לעשות מחר ואתם?


יוצאים מהמשטרה. בקשר מדווחים על ילד בן 11 שנעדר מהצהרים. מעניין איפה אני בסדר העדיפויות. נולי ואבא שלי, שני זרים, יושבים ומחכים שאבוא לגאול אותם מהמצב המביך שזרקתי אותם לתוכו. נולי מצטטת לי את מגילת זכויות המתלונן שתלויה בחדר המתנה. "לקחת עותק של התלונה?" היא שואלת אותי ואני אומרת לה שביקשתי וזה לא בנהלים. היא מתחילה מיד לכעוס, היא לוחמת צדק, אבל לי אין כוח. מחר אתקשר לדובר של המשטרה ואבקש העתק. הגיע הזמן להשתמש בכוח העל של העיתונאית הצעירה.


נולי אומרת שהיא עולה על האוטובוס. אני אומרת לה שאין סיכוי. אפילו מסננת "אל תתעסקי איתי עכשיו". אנחנו מורידים אותה בבית שלה ואני משתדלת לא לבכות וגם לא לדבר. אבא שלי לא יכול להתמודד עם זה. ההודעות ממשיכות לזרום. איזו דרמה קווין אני, לא יכולה להיגרר כמה עשרות מטרים בלי שיפתחו על זה קבוצה בפייסבוק. כבר הודעתי לאקס המיתולוגי, לחבר הכי טוב שלי, לידיד ממעלה ראשונה, לשתי חברות קרובות ולעוד כמה. סימפטיה, זה מה שהם מוכרים וזה מה שאני רוצה. הרבה הרבה סימפטיה, חיבוק וכמה קללות על הבן-בן-זונה הזה. מי הוא חושב לעצמו.


ובאמת, מי הוא חושב לעצמו? עכשיו אני בעיקר כועסת. איך הוא העז? ככה לפני כולם? מה? רק כי אני לבד? זה שאני רווקה לא אומר שאני סובלת מספיק? אתה יודע איך קשה לי בחתונות? אתה רוצה לגנוב גם את האייפוד שלי? ערבי מסריח. כל חזון השתי מדינות לשני עמים שלי. לנהוג בהם בהומניות. להתנדב באירגוני גישור. לחייך אליהן כשהן מחכות איתי בתחנה עם 12 מילדיהם. להיות אנושית גם למי שחלש ממך? שיילכו לעזאזל. הנה, אני הייתי החלשה ולא נהגו בי בשום אנושיות. גררו אותי על הרצפה בשביל 20 שקל.


אה, כן, גנב. אני לא מסתובבת עם מזומן. כמעט אף פעם. תמיד חסר לי לטיפ. תמיד האשראי בהכן. אם היית מצליח, היית מקבל ארנק מלא כרטיסי פלסטיק לא שימושיים (קופת חולים, סינמטק, כרטיס ריק של קולנוע לב), כרטיס אשראי שהיה מבוטל יותר מהר מאשרת הכניסה שלך, ספר חדש בעברית ואייפוד עם שירים של ליידי גאגא ולילי אלן. אם זו לא נקמה מתוקה, מה כן?


אנחנו יורדים במר"ם בכניסה לארמון הנציב. נקי פה כל כך, ריח של מרפאת שיניים וזה דווקא נעים לי. כי המשטרה הריחה לי כאילו אני עשיתי משהו רע. ריח צפוף של אשמה ופשע וחוסר אונים. ופה יש ריח קטן של יעילות. של ניקיון. של "אנחנו נטפל בך מיד אחרי שתשלמי לנו" וזה שווה את כל ה-50 שקל שהשארתי שם.


הרופא ממשיך לשאול אותי שאלות, לברר בדיוק מה היה ואיך. אני נכנסת למצב קטטוני. פשוט מדקלמת כבר את הטקסט שהתאמנתי עליו. הודעות ממשיכות להגיע. מרואיין שולח משהו נבזי, על זה שאמרו לו שהכתבה נדחית לשבוע הבא ואיך אפשר, הכי הבטחתי. אני חסרת סנטימנטים. "ערבי שדד ותקף אותי. אני בבית חולים. אין לי זמן להתעסק בזה עכשיו". משהו בי מתענג על הודעת האס.אמ.אס הזו. על הבעת הפנים שלו כשהוא יקבל אותה. כמה טיפשי הוא בטח מרגיש עכשיו עם הראיון המטופש שלו. הרי אני שוכבת פה, הרגל שלי לא מפסיקה לדמם והוא מתעסק בדיו. שנייה אחר כך הוא שולח הודעה מתנצלת ושואל אם אפשר לעזור. רק תנו לי ללכת הביתה.


האקס המיתולוגי מתקשר. הוא היחיד שיכול להצחיק אותי עכשיו. "נלחמת כמו לביאה נכון, כמו שלימדתי אותך?" ואני צוחקת. כשהיינו ביחד היינו עושים תרגילים של צרחות שהוא למד באיזה קורס. לשחרר מתחים. מי היה יודע שהצרחות האלו יצילו אותי. "לא עזבתי את התיק אני אומרת לו, נלחמתי" והוא מרוצה. הוא שואל אם אני רוצה שהוא יבוא להיות איתי. אני כל כך רוצה. אני נהפכת לתא הכי שוביניסטי בגוף שלי. אני רק רוצה שגבר חזק יבוא ויחבק אותי ויבטיח לי שהכל יהיה בסדר ואז ילך ויתפוס את הערבי הזה בכפר ויקרע לו את האימ-אמא. פצצת חנקן על הבית. שיהרסו לו את הבית. שישללו לו את תעודת הזהות. שיהרגו אותו. שישליכו אותו לים. המחשבות הגזעניות שלי מפתיעות אפילו אותי. יום אחרי ג'ק טייטל קמה לנו בוהן טייטל? אבל לא אכפת לי. שיילך לעזאזל. בגללו יש לי שטף דם בראש ותפרים.


משחררים אותי הביתה. המרחק בין בית החולים לאוטו הוא פחות משני מטרים. אבא שלי לידי ובכל זאת אני לא מפסיקה להסתכל לצדדים. מעניין מתי זה יעבור. מתי אני אוכל ללכת לסינמטק שוב. איזה בן אדם אני הולכת להיות? להסתגר בבית או לצאת מיד, אפילו מחר? לא לתת לו לנצח או לקחת את הזמן להתגבר?


עד עכשיו לא בכיתי את הבכי המשחרר שלי. רק דמעות קטנות כאלו. באוטו אני קצת משתחררת, אבל אבא שלי לא יכול להתמודד עם זה ואומר לי בקול הרך שלו לא לבכות, אז אני מפסיקה. כשאמא שלי פותחת את הדלת היא נראית כמו הבנאדם הכי קטן ביקום. אנחנו מקללים את הערבי ביחד. איזו תחושת כוח משכרת. שיילך קיבינמט. יתפסו אותו, בטוח יתפסו אותו. הנבלה.


אני מתחילה בשיחות הרגעה לכולם. בכל זאת הייתי קצת היסטרית לפני שעתיים. מספרת בתמצית מה היה. חוזרת על הפרטים הרלוונטים. "נלחמתי, לא עזבתי את התיק" אני אומרת. אות גבורה שאני מעניקה לעצמי. הבחור מתקשר ומתחיל לספר לי איזו חוויה קשה עברתי ושעכשיו יהיו לי ימים קשים. אני לא רוצה לשמוע את זה. אני יודעת שיהיו לי ימים קשים. אני רוצה שהוא יבוא עכשיו וילטף אותי עד שארדם ויסתובב עם עוזי, גליל ובזוקה ליד המיטה שלי. אני פוחדת שאני לא אוכל לצאת יותר בלילה.


כולם הלכו כבר לישון. אני מסתכלת שוב על טופס התלונה. כתוב שם ש"אם ברור תלונתך לא הביא לגילוי חשוד במעשה - תיגנז תלונתך ולא תשלח אליך הודעה על כך". במילים פשוטות זה אומר שלא הולך לקרות איתי כלום. לא ימצאו אותו. אני יודעת את זה כמו שכולם יודעים את זה. שכל פעם שאלך לסינמטק, אם אלך, יעבור בי איזה רעד ואני אחפש אותו מאחורי. כשאחכה לאוטובוס, יהיה לי מפחיד. שאני ארצה שיהיה איתי מישהו לא מהסיבות הנכונות.


שמשהו השתנה. לתמיד.


ובכל זאת, לא שיחררתי את התיק.