"את מרגישה את הצ'אקרות שלך נפתחות?"
(המאסז'סטית שלי ענבר, בעת מיסוך גופי בשמנים שעד כה הייתי בטוחה כי נמצאים רק במוסך 'עזיז ובניו' בתלפיות)
חיי הם רכבת הרים היסטרית ללא שום איזון באמצע. "זה המתח שהורס לך את הבריאות" מפזמת לי מאמא בוהן מאז שהיא לוקחת קורסים בתזונה באוניברסיטה הפתוחה. "את לא תמשיכי הרבה ככה ואת גם לא אוכלת מספיק ירקות כתומים!". ובאמת, אין לי מה להגיד לענות לה (מלבד שבטטה זה משמין). הימים אצלי נעים בין דיכאון קליני ורצון להשליך את אבריי התשושים מתחת לקו 19 של אגד לבין ריצה בשדה פורח של חמציצים כשפיות קטנות מפזרות עליי את המהדורה הסודית של מיס דיור.
היום היה יום דיור.
מזה חצי שנה, מאז נפתח מלון ה-בוטיק בעיר הקודש, מנסה אני לקושש הזמנה לדגימת הספא האינטימי שלו והיום סוף סוף המהלכים החשאיים עד השטניים שלי, נשאו פרי. הצלחתי לסחוט באיומים הזמנה אישית מהיחצנית התמימה (שלא עומדת טוב בלחץ פיזי סביר, לידיעת מעסיקה) ושמתי פעמיי למקום. יש לציין כי אינני הלקוחה הממוצעת של מכוני הספא שצצו פה בשנים האחרונות. איני מבינה בשיטות אירורוודה, לא אדע להבחין בין סוגי שמנים גם אם משרתי תהיה תלויה בכך והמקור שלי להשוואה ביניהם תלוי בכך שלפני שלוש שנים קניתי פצצת מלח אמבט ונתתי לו להתמסמס בכיור כשאני אומרת לעצמי "אוו, בועות!".
אבל שזה ימנע ממני להתיישב לארוחת הבוקר המפונפנת בטרקלין העסקים ולשפוך את דעתי על השינויים מרחקי הלכת שערכו לאחרונה ב"מצפה הימים"? השתגעתם?. "נורא, נורא" סחתי שם לקולגות בעודי מזמינה מהמלצרית המקצועית מוקצ'ינו מוקפד "הם החליפו את אנדריי בשוודי והביאו במקומו איזה אוהד אחד שלא יודע לעבוד בכלל". ציטטתי מהפורום "ספא למבינות עניין" שמצאתי בערב הקודם וסחטתי מיצמוצי הסכמה . "אבל נכון שאין על מיטל? איך שהיא מפרקת את כל הלחץ?" הוספתי, כי אם כבר, אז כבר ולא סתם קראתי שלוש שעות מילמולים חסרי פשר של כמה נשים עם יותר מידי זמן וכסף. "תגידי" פנתה אלי גברת נכבדה מהמגזין האקסלוסיבי "תיירות למבינים" (נשבעת!) ועפעפה מבט גדוש מסקרה "מה דעתך על ריקי?". "אה.." ריקי הרצתי בראש את השיחות. לעזאזל. אף אחת שם לא כתבה כלום על ריקי. הו דה פאק איז ריקי? האם אני הולכת להיחשף? או שאולי ריקי זו פקידת הקבלה. לאא, הן לא היו זוכרות אותה אם היא הייתה רק פקידת הקבלה. נכון? "אני מתה על הטיפול שלה באבנים חמות! היא נהדרת!" צווחה מישהי מקצה לשולחן והצילה אותי מסקילה באבנים חמות על התחזות. מזל שקראו לנו לסיור בספא.
מלונות יוקרה מעוררים בי תמיד קצת התרגשות ואז זה הופך מהר להתמרמרות ואז אני מתחילה לחפש פגמים באובססיה כי אני יודעת, בחיים לא יהיה לי כסף להשתכן כאן, עם בני האלים, אז לפחות שאדע שהשטיח מתקלף. שהכיור סדוק. שאין מספיק נייר טואלט בשירותים. פה, זו הייתה משימה בלתי אפשרית. הובלתי לחדר פרטי, שם ניתן לי חלוק לבן שהייתי מוכנה להיקבר בו (בו, או שמלה של אוסקר דה לה רנטה. mark my words) נעלי בית חד פעמיות עם רקמת זהב (מי רוקם על נעליים חד פעמיות? והאם המחשבה הזו גם עלתה במוחה של הילדה הסינית הענייה שנאלצה לעשות את זה?) ותחתונים חד פעמיים שעליהם ויתרתי בכבוד.
"אני אהיה נציגת הפרולטריון במשימה הזו" שיקרתי לעצמי בראש כמו שאני עושה לעיתים קרובות מידי בנסיבות כאלו. "הם לא ישברו אותי. לא בחדר התרגעות שלהם עם תיוני התה מכל העולם. לא בעוגיות ההום מייד מחמאה ולא עם מוזיקת הפעמונים הסמי מרגיעה הזו. אוו! מים עם נענע ומלפפונים! מגניב!". לאט-לאט נסחפתי לעולם של הריץ' אנד פיימס. מותירה לבת הלוויה הצמודה שלי להכניס אותי לסאונה החמה, הקרה ואז להוביל אותי לחדר טיפולים מדהים בניקיונו (איפה המרצפת השבורה? איפה?) להשכיב אותי על בטני ולמסוך אותי בשמן שומשום כאילו הייתי פרגית נעה בדרך לדוכן השווארמה והפלאפל שוקי-שווארמה בטיילת של בת ים.
מעכו, מתחו, לשו, עיסו. הניחו עלי אבנים חמות. טיילו איתן על גופי. ליטפו את בהונות רגליי (אוקי, זה היה מוזר, אבל גם, כאילו, כיף? אני סוטה עכשיו?) את שכמותיי, את בטני, את עורפיי, את גבי ואת פניי. במשך יותר משעה הייתי הבשר המרודד והשמח ביותר בצד הזה של החומה ויסלחו לי ערביי מזרח העיר על חוסר ההתחשבות. לקראת הסוף נזכרתי שקראתי משהו בחוברת הטיפולים על "יציקת שמן על העין השלישית ופתיחת צ'אקרות". אז לא ייחסתי לזה חשיבות מסוימת, בעיקר כי הייתי בטוחה שזו מנת הפתיחה של הסעודה ההודית שמכינים לנו או משהו, אבל לא. מדובר על שמן שומשום נעים שנשפך באיטיות מפחידה על המצח שלך בזמן שאת מתפללת שלמטפלת לא תהיה עוויתית והיא תשפוך אותו בטעות לתוך העיניים המתפקדות שלך.
בסיום הרגשתי כל כך רפויה, שלווה וניחוחה שאפילו 20 השיחות שלא נענו ו-300 האס.אמ.אסים מהעורך לא הוציאו אותי מהמוד הרגוע שבו הייתי. "אלו החיים, כך צריך להתנהל" אמרתי לקולגות בזמן שאני מנסה לסחוט 3 טון שמן משיער הלחלוטין לא מרוקאי שלי ולכן קצת זר לכל עניין השמן בקצוות. אחרי שחפפתי את הראש במשך חמש שעות (שתבינו, מקלחת היחיד שם היא בערך כמו כל הבית של ההורים שלי ובתאים יש שמפו של ל'אוקסיטן. ל'אוקסיטן! ולא, הניסיון להבריח קצת הביתה בשקית אוכל לא הוכרז כהצלחה) ועשיתי פן במלון עלינו לאכול ארוחת גורמה אחרונה בלובי, בטרם אשוחרר בחזרה לחיי כפקידה אפרורה בשירות הציבור.
על התנהגותי בארוחה אין צורך שאפרט. מספיק כי אציין כי אני בתו של אבי. ובזמן שכולם התפננו בעדינות על רביולי פסטו סמלי, אני הסתחררתי מהתפריט (ומהעובדה שמישהו אחר אוסף את החשבון) והעמסתי על המלצרית מספיק מנות שיכלו להעסיק כיתת רטלין שלמה. הרי אם כבר התגלגלה ההזדמנות - מדוע לא להזמין גם מנה ראשונה, מרק, שתי מנות עיקריות, מנת ביניים, שתייה קרה, חמה, חריפה ושלושה קינוחים? מי יודע מתי אהיה כאן שוב?
{היחצ"נית אמנם סימנה לי בעיניה, ואחר כך בתנועות ידיים נחרצות ואז בשלטים שלקחה מהאח הגדול בזמן ההתכתבות שלו עם הדוגמן החירש, אבל לא נתתי לזה לרפות את ידי. כי כאמור, מי יודע מתי אהיה כאן שוב?}
נפרדנו כידידים, היחצ"נית אפילו לא נישקה את הלחי, בטני טפוחה, גופי משומן ונפשי רגועה. למשך כמה שעות הצלחתי לברוח מחיי הבינוניים ורדופי הדד ליינים והתחככתי, טוב, התחככו בי, מיטב הידיים המקצועיות שיש למלון הכי יוקרתי בעיר להציע. "לעזאזל" אמרתי בעודי עולה לכיוון המערכת "אני יכולה להתרגל לחיים כאלו! אלו החיים האמיתיים, ככה זה צריך להיות, זו המציאות שאני אמורה לחיות בתוכה" ואז הטלפון צילצל.
"בוהן, יש לך עשר דקות להוריד חומרים או שאת חוזרת לעבודות סטודנטים. זוכרת? 22 ש"ח לשעה?".
לעזאזל, המציאות הזו.
.
יו איך בא לי גם..
השבמחק[אני די חדשה פה בבלוג ונהנית מכל רגע]