"לי זה לא יקרה"
(המחשבה שמלווה אותך)
אני מאמינה גדולה בכתיבה כתרפיה. לשפוך את המילים על הדף, להקיא אותן ואז לקוות שדברים יסתדרו. פעם הייתי כותבת יומן, אחר כך כתבות מגזין, משם הדרדרתי לעבודות סמינריוניות וסיימתי בתסריטים. הבלוג הזה הוא בדרך כלל המקום שבו אני מנסה להיות מצחיקה. מגניבה. משעשעת. או כמו שאמר לי יונתן השבוע "הרבה יותר חשוב לך להיות מצחיקה מאשר יפה".
זה נכון.
הפוסט הזה לא הולך להיות משעשע.
איתכם הסליחה.
יום שלם הייתי בבית. היה קר וגשום ואפור. לא אפור מלאנז' כזה שתל אביביות מגניבות מתעטפות בו, אפור שאת לא רוצה לראות בעיניים. דווקא היו לי הרבה דברים לעשות. לצאת מהפיג'מה בתוך התחלה. לכתוב טור חדש, ללכת לבנק, לעיתון, למשרד. להביא דואר. ענייני דיומא. שום דבר שדחוף באמת, רק הדחף לצאת החוצה. לא להעביר את כל היום בין הטלוויזיה למחשב.
בסביבות הצהרים התחלתי להתקשר לחברים ולבקש מהם לצעוק עלי לצאת מהמיטה. "תגיד לי לקום" אמרתי לאקס המיתולוגי, כי כשגרנו יחד, זה היה התפקיד שלו. להעיר אותי. "קומי" הוא אמר בקול שאני אכיר עד סוף חיי. זה לא ממש עזר. "אין לי חשק לקום" התכרבלתי באפרכסת של השף המפלרטט "נכון שאני לא צריכה?". גם הוא לא הצליח. החלטתי להתאפר. אם אני אתאפר, אני אהיה חייבת לצאת מהבית, אבל נמנמתי בפיג'מה עם המסקרה ודחיתי את היציאה בעוד כמה שעות טובות.
לקראת שמונה החלטתי לצאת לסינמטק. "זה בלתי אפשרי הפינוק הזה" נאמתי לעצמי כשאני מורחת מסקרה מחדש "את עצלנית. כן, עצלנית. צאי החוצה ותנשמי קצת אויר צח". התלבשתי. בבחירות שהולכות להיות גורליות שעה מאוחר יותר. גרביונים דקים עם כוכבים, סוודר, כפפות, מעיל צמר כבד ומגפיים שטוחות. לא מתאים, אבל נוח. קבעתי עם נולי, חברה טובה ועליתי על האוטובוס. אפילו יצאתי קצת יותר מוקדם כי תיכננתי לחדש את המנוי.
ב-21:10 התקשר אלי מקור. אמרתי לו שאני לא יכולה לכתוב כרגע (שם הקוד שלי לi'm off the o'clock) ושנדבר לקראת חצות, כשאצא מהסרט. חציתי את הגשר שמעל הסינמטק וירדתי במדרגות, מחשבה על מה שאני אמורה לעשות מחר חלפה לי בראש.
בהתחלה לא הבנתי מה קורה. בחור, ילד זר משך לי את התיק מהכתף. הייתי בטוחה שאיזה ידיד שלי שמשתעשע. לא היה שום שעשוע בפנים שלו. הוא משך את התיק שלי יותר חזק. תיק אפור של H&M עם ארנק, משקפי ראייה, ספר, שפתון, מראה, סלולרי, כרטיס חופשי חודשי ויומן. כל החיים שלי ובסך הכל רכוש. כמה חפצים קטנים. טיפשיים.
הוא המשיך למשוך. בכוח ואני נמשכתי אחריו לסמטה שיורדת מהסינמטק לכיוון הכפר הערבי. לא יודעת למה לא עזבתי. לא בטוחה שהבנתי מה קורה. איבדתי שיווי משקל דיי מהר ונגררתי על האספלט המגורד. הוא המשיך למשוך, אני לא עזבתי. הכובע שלי אבד, הברכיים שלי דיממו והראש שלי נחבט באחת מאבני השפה בצדדים. לא שעזבתי.
התחלתי להגיד לו שיעזוב. שאין לי כסף. שיש לי מרשם בתיק שאני חייבת (מדהים מה המוח שלך מייצר בשעת פאניקה. מאיפה לעזאזל צץ המרשם הזה?) צעקתי עליו. בהתחלה חזק ואז בכוח. צרחתי כמו שקיוויתי כל החיים שלי שאני אוכל לצרוח. כמו חיה פצועה. כמו משהו שמתחיל בסרעפת ומתגלגל מחוצה לך.
מישהו שמע אותי. היו צעדים. שתי בחורות ובחור רצו לעברי. אני עדיין צורחת. הילד, הנער, הערבי הזה נבהל ועזב את התיק. הגרירה שלי לאורך האספלט נפסקה. הוא נעלם. השלישיה (נדמה לי שקוראים לזה מלאכים בימינו) עזרה לי לקום וניקתה אותי. הגבר הזעיק משטרה. התחלתי לדבר. לעזאזל. התחלתי להרגיע אותם. "אני בסדר, אל תדאגו. לא קרה כלום". הידיים שלי רעדו כאילו אני באובר דוז של קוקואין וחגיגת ביחד, אחרי שעירבבתי אותם עם וודקה. לא יכולתי לעמוד. התחלתי לתאר את הבחור. זה מה שצריכים לעשות נכון? לדבר? לזכור בדיוק מה היה? הראש שלי התפוצץ.
עלינו למעלה. המאבטח של הסינמטק עלה. איש מבוגר, אולי בן 60, מרוויח שכר מינימום. הוא התיישב בדיוק במקום שבו תקפו אותי ואז הבחין שמשהו לא בסדר. "מה קרה?" הוא שאל במבטא רוסי כבד. לכי תסבירי לו מה הוא פיספס. המשטרה הגיעה מהר. חזרתי על התיאור של הבחור. קור רוח מקפיא שהפתיע אפילו אותי. התלוצצתי עם שוטריי. לכו תבינו מה הלם יכול לעשות.
בן מיעוטים, בן 18-20. מבנה גוף רזה. לבש קפוצ'ון כהה עם כיתוב בהיר מקדימה. ג'ינס כהה. נעלים, כנראה ספורט וגם כהות, כי אני לא זוכרת יותר. כהה עור. בלי צלקות או סימנים נראים על הפנים. עיניים רעות זה נחשב? לא, אז תכתוב עיניים חומות. נפגעתי? קצת. הברך מדממת והראש מתפוצץ. אני לא יכולה להפסיק לרעוד. אם הוא הצליח לגנוב את התיק? נראה לך? לא ויתרתי, לא ויתרתי.
ה"לא ויתרתי "הזה ילווה אותי לאורך כל הלילה.
נולי הגיעה. מופתעת. היא מתוודת שזה הדבר הכי מפחיד שהיא יכולה לחשוב עליו. שמזה היא מפחדת. פעם היא הייתה מסתובבת עם גז מדמיע, עם מפתחות בידים. אין לי לב להגיד לה שבזמן אמת אין לך זמן לכל הדברים האלה. למה שאשבור לה את חומת ההגנה האחרונה? את האשליה שיהיה בסדר?
אנחנו מגיעים למגרש הרוסים בניידת. נולי ואני צוחקות. "מתי כבר ייצא לך לנסוע בניידת שוב?" היא צוחקת אליי ואני מחייכת. "לכי תדעי" אני אומרת לה ודמעות ממשיכות לטפטף לי מהעיניים. השוטרים מקדימה מדברים על המשחק שיש עכשיו. שואלים אם אנחנו מתעניינות בכדורגל. "הפעלת את הצ'קלקה?" אני שואלת "אם אני כבר פה, אני רוצה את החבילה המלכותית". הם אומרים לי שהאורות דולקים, אבל אין טעם להפעיל את הסירנה, זה סתם מלחיץ. אני דורשת יחס טוב יותר בפעם הבאה. "אם הוא יצליח לגנוב את התיק, אני רוצה גם סירנה!". אני כזו מצחיקה שזה משהו.
אבא שלי עומד בכניסה למגרש הרוסים. התקשרתי אליו מהדרך. אם יש משהו שאסור להגיד להורים זה "אבא, אל תילחץ אבל..". הוא עם הבגדים של העבודה והנעליים היפות שלו. זה מצחיק אותי בפנים כי אני יודעת שהוא נעל דווקא אותן כי הן היו הכי קרובות לדלת. הוא בחיים לא היה חושב על זה. הוא נראה כל כך זקן ומבוהל ועייף שאני מוצאת את עצמי מנחמת אותו. "לא קרה כלום. הוא לא הצליח". "ערבי?" הוא שואל אותי. "אלא מה?" אני מחייכת במרירות.
השוטר שאסף אותי בניידת מתעקש לחבוש לי את הברך. "זה בסדר" אני אומרת לו "לא קרה כלום". אבל הדם כבר נספג בגרביונים ולכלך לי את היידים. אני חושבת לעצמי כמה חבל, שהן מניו יורק ולכי תמצאי עכשיו שוב כאלו. הן כולן קרועות. מותר לחשוב מחשבות כאלו? השוטר ממשיך להתעקש. משוויץ שהוא הפרמדיק היחידי בתחנה. החובש היחיד. מצטיין פלוגתי. מדקלם לי את קורות החיים שלו, הראש שלי לא מפסיק לכאוב. אני מסכימה להתיישב על המדרגות ולתת לו לנקות אותי בפולידין. שנייה לפני שאני מפשילה את הגרביון עוברת בי מחשבה "שיט, לא הורדתי שערות". נו, חורף, מה לעשות?
הוא מתחקר אותי, המפקד שלו מתחקר אותי. טופס על שמי נפתח במחשב. טופס 431758/2009. כמה טפסים כאלו כבר נפתחו. השוטר שמולי מקסים, שמנמן, דובי. שגיאות הכתיב שלו מצמררות לי את התאים האפורים. אני מתחילה להכתיב לו את הידיעה, כמו שאנחנו לפעמים מכתיבים ידיעות מהשטח למשכתבים. לאט, בביטחון. מנסה לזכור כל פרט. אפילו את השעה המדויקת. ביום שלישי, ה-3 לנובמבר (האם עכשיו אני אזכור לנצח את השלישי בנובמבר ככה?) בשעה 21:13 ברחבת הסינמטק. "רגע" הוא עוצר אותי "מה הכתובת של הסינמטק?". "תפתח גוגל ארת'" אני רוצה להגיד לו ובמקום זה שואלת את נולי בחדר המתנה.
הוא שואל אותי את כל השאלות הרגילות. תעודת זהות, טלפון. מה אני זוכרת. מה הוא לבש. פרטים מזהים. יש עדים? מישהו ראה? יכול לזהות? לא, הכל תלוי בי. אם לא הייתי צורחת, כנראה שגם לי לא היו עדים. "אנחנו נתפוס אותו" הוא אומר לי בזמן שהוא מקים על המקלדת באצבע אחת ואני יודעת שזה שקר שאמור לנחם אותי, אבל הוא לא. הוא אפילו לא מרגיז. סתם יום רגיל של צעיר פלסטיני. ראה אישה לבד. מטרה.
השוטרים מעבירים את התיאור בקשר. את מרגישה חשובה. מתוך מעמקי התודעה שלך את נזכרת שהבטחת להעביר חומרים לעורך עוד הלילה. את מתקשרת אליו. "קודם כל אל תלחץ". נו, זה עבד כל כך טוב מקודם. הוא נלחץ. מתחיל לשאול שאלות. אם אני בסדר, הוא דואג לי. אני מכתיבה לו מספר טלפון שהוא חייב לדבר איתו עוד היום ומצטערת בפניו שאני לא אוכל לעשות את זה. יש לי את התירוץ המושלם אני חושבת בראש. התקיפו אותי.
הטופסיידה במשטרה היא אין סופית. אני רק רוצה ללכת, אבל השוטר הנחמד החליט שסוף סוף היום הוא ילמד להשתמש במדפסת. נדרשים שני שוטרים נוספים בחדר כדי להדפיס לי אישור בדבר הגשת תלונה. השוטר אזולאי מעולם לא נראה לי אקטואלי יותר. שאני מדברת עם השוטרים יורדות לי דמעות בלי קול לאורך הלחיים. אני אפילו לא שמה לב עד שאחת השוטרות מגישה לי טישו. תסמכי על אינטואיציה נשית. אני מקבלת הפנייה לחדר מיון ומבטיחה לבוא מחר להסתכל בתמונות באלבום. כשהשוטר מנסה להקליד לי אישור כניסה למחר בבוקר הוא כותב "נא להציג אלבום תמונות של חשוד בן מיעוטים". המפקד שלו מציץ מאחורי הכתף שלו ואומר לו לשנות את זה ל"בני מיעוטים". "אבל זה רק תוקף אחד" אומר לו השוטר "כן, אבל יש לה לראות איזה 300 תמונות. תכתוב בני מיעוטים". אני כבר יודעת מה אני הולכת לעשות מחר ואתם?
יוצאים מהמשטרה. בקשר מדווחים על ילד בן 11 שנעדר מהצהרים. מעניין איפה אני בסדר העדיפויות. נולי ואבא שלי, שני זרים, יושבים ומחכים שאבוא לגאול אותם מהמצב המביך שזרקתי אותם לתוכו. נולי מצטטת לי את מגילת זכויות המתלונן שתלויה בחדר המתנה. "לקחת עותק של התלונה?" היא שואלת אותי ואני אומרת לה שביקשתי וזה לא בנהלים. היא מתחילה מיד לכעוס, היא לוחמת צדק, אבל לי אין כוח. מחר אתקשר לדובר של המשטרה ואבקש העתק. הגיע הזמן להשתמש בכוח העל של העיתונאית הצעירה.
נולי אומרת שהיא עולה על האוטובוס. אני אומרת לה שאין סיכוי. אפילו מסננת "אל תתעסקי איתי עכשיו". אנחנו מורידים אותה בבית שלה ואני משתדלת לא לבכות וגם לא לדבר. אבא שלי לא יכול להתמודד עם זה. ההודעות ממשיכות לזרום. איזו דרמה קווין אני, לא יכולה להיגרר כמה עשרות מטרים בלי שיפתחו על זה קבוצה בפייסבוק. כבר הודעתי לאקס המיתולוגי, לחבר הכי טוב שלי, לידיד ממעלה ראשונה, לשתי חברות קרובות ולעוד כמה. סימפטיה, זה מה שהם מוכרים וזה מה שאני רוצה. הרבה הרבה סימפטיה, חיבוק וכמה קללות על הבן-בן-זונה הזה. מי הוא חושב לעצמו.
ובאמת, מי הוא חושב לעצמו? עכשיו אני בעיקר כועסת. איך הוא העז? ככה לפני כולם? מה? רק כי אני לבד? זה שאני רווקה לא אומר שאני סובלת מספיק? אתה יודע איך קשה לי בחתונות? אתה רוצה לגנוב גם את האייפוד שלי? ערבי מסריח. כל חזון השתי מדינות לשני עמים שלי. לנהוג בהם בהומניות. להתנדב באירגוני גישור. לחייך אליהן כשהן מחכות איתי בתחנה עם 12 מילדיהם. להיות אנושית גם למי שחלש ממך? שיילכו לעזאזל. הנה, אני הייתי החלשה ולא נהגו בי בשום אנושיות. גררו אותי על הרצפה בשביל 20 שקל.
אה, כן, גנב. אני לא מסתובבת עם מזומן. כמעט אף פעם. תמיד חסר לי לטיפ. תמיד האשראי בהכן. אם היית מצליח, היית מקבל ארנק מלא כרטיסי פלסטיק לא שימושיים (קופת חולים, סינמטק, כרטיס ריק של קולנוע לב), כרטיס אשראי שהיה מבוטל יותר מהר מאשרת הכניסה שלך, ספר חדש בעברית ואייפוד עם שירים של ליידי גאגא ולילי אלן. אם זו לא נקמה מתוקה, מה כן?
אנחנו יורדים במר"ם בכניסה לארמון הנציב. נקי פה כל כך, ריח של מרפאת שיניים וזה דווקא נעים לי. כי המשטרה הריחה לי כאילו אני עשיתי משהו רע. ריח צפוף של אשמה ופשע וחוסר אונים. ופה יש ריח קטן של יעילות. של ניקיון. של "אנחנו נטפל בך מיד אחרי שתשלמי לנו" וזה שווה את כל ה-50 שקל שהשארתי שם.
הרופא ממשיך לשאול אותי שאלות, לברר בדיוק מה היה ואיך. אני נכנסת למצב קטטוני. פשוט מדקלמת כבר את הטקסט שהתאמנתי עליו. הודעות ממשיכות להגיע. מרואיין שולח משהו נבזי, על זה שאמרו לו שהכתבה נדחית לשבוע הבא ואיך אפשר, הכי הבטחתי. אני חסרת סנטימנטים. "ערבי שדד ותקף אותי. אני בבית חולים. אין לי זמן להתעסק בזה עכשיו". משהו בי מתענג על הודעת האס.אמ.אס הזו. על הבעת הפנים שלו כשהוא יקבל אותה. כמה טיפשי הוא בטח מרגיש עכשיו עם הראיון המטופש שלו. הרי אני שוכבת פה, הרגל שלי לא מפסיקה לדמם והוא מתעסק בדיו. שנייה אחר כך הוא שולח הודעה מתנצלת ושואל אם אפשר לעזור. רק תנו לי ללכת הביתה.
האקס המיתולוגי מתקשר. הוא היחיד שיכול להצחיק אותי עכשיו. "נלחמת כמו לביאה נכון, כמו שלימדתי אותך?" ואני צוחקת. כשהיינו ביחד היינו עושים תרגילים של צרחות שהוא למד באיזה קורס. לשחרר מתחים. מי היה יודע שהצרחות האלו יצילו אותי. "לא עזבתי את התיק אני אומרת לו, נלחמתי" והוא מרוצה. הוא שואל אם אני רוצה שהוא יבוא להיות איתי. אני כל כך רוצה. אני נהפכת לתא הכי שוביניסטי בגוף שלי. אני רק רוצה שגבר חזק יבוא ויחבק אותי ויבטיח לי שהכל יהיה בסדר ואז ילך ויתפוס את הערבי הזה בכפר ויקרע לו את האימ-אמא. פצצת חנקן על הבית. שיהרסו לו את הבית. שישללו לו את תעודת הזהות. שיהרגו אותו. שישליכו אותו לים. המחשבות הגזעניות שלי מפתיעות אפילו אותי. יום אחרי ג'ק טייטל קמה לנו בוהן טייטל? אבל לא אכפת לי. שיילך לעזאזל. בגללו יש לי שטף דם בראש ותפרים.
משחררים אותי הביתה. המרחק בין בית החולים לאוטו הוא פחות משני מטרים. אבא שלי לידי ובכל זאת אני לא מפסיקה להסתכל לצדדים. מעניין מתי זה יעבור. מתי אני אוכל ללכת לסינמטק שוב. איזה בן אדם אני הולכת להיות? להסתגר בבית או לצאת מיד, אפילו מחר? לא לתת לו לנצח או לקחת את הזמן להתגבר?
עד עכשיו לא בכיתי את הבכי המשחרר שלי. רק דמעות קטנות כאלו. באוטו אני קצת משתחררת, אבל אבא שלי לא יכול להתמודד עם זה ואומר לי בקול הרך שלו לא לבכות, אז אני מפסיקה. כשאמא שלי פותחת את הדלת היא נראית כמו הבנאדם הכי קטן ביקום. אנחנו מקללים את הערבי ביחד. איזו תחושת כוח משכרת. שיילך קיבינמט. יתפסו אותו, בטוח יתפסו אותו. הנבלה.
אני מתחילה בשיחות הרגעה לכולם. בכל זאת הייתי קצת היסטרית לפני שעתיים. מספרת בתמצית מה היה. חוזרת על הפרטים הרלוונטים. "נלחמתי, לא עזבתי את התיק" אני אומרת. אות גבורה שאני מעניקה לעצמי. הבחור מתקשר ומתחיל לספר לי איזו חוויה קשה עברתי ושעכשיו יהיו לי ימים קשים. אני לא רוצה לשמוע את זה. אני יודעת שיהיו לי ימים קשים. אני רוצה שהוא יבוא עכשיו וילטף אותי עד שארדם ויסתובב עם עוזי, גליל ובזוקה ליד המיטה שלי. אני פוחדת שאני לא אוכל לצאת יותר בלילה.
כולם הלכו כבר לישון. אני מסתכלת שוב על טופס התלונה. כתוב שם ש"אם ברור תלונתך לא הביא לגילוי חשוד במעשה - תיגנז תלונתך ולא תשלח אליך הודעה על כך". במילים פשוטות זה אומר שלא הולך לקרות איתי כלום. לא ימצאו אותו. אני יודעת את זה כמו שכולם יודעים את זה. שכל פעם שאלך לסינמטק, אם אלך, יעבור בי איזה רעד ואני אחפש אותו מאחורי. כשאחכה לאוטובוס, יהיה לי מפחיד. שאני ארצה שיהיה איתי מישהו לא מהסיבות הנכונות.
שמשהו השתנה. לתמיד.
ובכל זאת, לא שיחררתי את התיק.
מאמי שלי.....אני כל כך מצטערת....
השבמחקמתה עליך ונשבעת שמקול צף היום אני הופכת לימני עף.
קטנה שלי,
השבמחקיש לי דמעות בעיניים.
לא בטוחה שזה יעבור לחלוטין מעולם.
פרצו לנו לדירה לפני חצי שנה ועד היום כל פעם שאני נכנסת לדירה בשניה וחצי הראשונות אני בודקת שאין בלגן וכלום לא הפוך...
תהיי חזקה.
נשיקות