"מה אכפת לך? נשיקה אחת קטנטנה"
(עוד משפט שאצטער עליו לנצח)
אין ספק שאלות המזל החליטו לעשות עלי יומית, שבועית ואם אפשר לסגור את הפינה עד 2011, בכלל נהדר. אני לא יודעת במי פגעתי (למרות שעקב עיסוקי המפוקפק אני פשוט יכולה להסתכל לאחור בארכיון..) או מי החליט להטיל עליי עין רעה, אבל השבוע שקלתי ממש, וברצינות ובקול רם לדרוש מתלתול שתיקח אותי לרב ההוא שלה כדי שיבדוק מה לא בסדר במזוזות שלי.
כלומר, אני מבינה את הפרידה מהבחור, את הבוהן השבורה, את הפאשלה המחרידה בראיון העבודה החלומית, את התקיפה הלאומנית-כלכלית אפילו את הסיבוך עם הניתוח לכריתת שקדים שהבאתי לעצמי. אני יודעת שהיה לי קצת רצף של מזל רע, עם נטייה לדרמה ויכולת להסתבך בצרות גם שאני סתם יורדת למכולת, אבל בחאיית - מחלת הנשיקה?? עכשיו??
בהתחלה לא הבנתי את זה. כלומר, הבנתי שאני רוצה לישון 18 שעות ביממה רק כדי להתעייף עוד יותר ולא לדבר עם אף אחד לעולם, אבל תייגתי את זה תחת התסמונת הבלתי מתחייבת "דיכאון חורף" והבטחתי לעצמי שאצא מזה עד שיתחילו הסיילים בקניון מלח(מ)ה. אבל כשנאלצתי לבטל שתי עבודות סופר חשובות רק כי לא הצלחתי לענות לסלולרי (הנמצא תמיד במרחק 2 מטרים לכל היום מהאוזן שלי) או שהראש שלי לא הפסיק לכאוב במשך שלושה ימים רצוף, הבנתי, שאולי, איך נגיד, כדאי לערוך בדיקה יסודית יותר.
"מחלת הנשיקה" קבע הרופא הצרפתי הנחמד שלי בעודו בוחן את בדיקות הדם שלי ואפילו שלח כמה צרפתיות באויר, לוודא שהבנתי את האירוניה. "זה מה שהיה לך, לפני שלושה עד שני חודשים (הטעות במקור) הנה, זה בדיוק פה בטבלה" והצביע על כוכבית אדומה ששם הופיעה באנגלית המילה "מונו-ם0ןןיו'יואען" ואחריה עשרות סימני קריאה וכנראה המלצה לכלוא אותי בבידוד עד גיל 30. "רגע, רגע" אמרתי לו "הייתה לי מחלת הנשיקה ולא אמרת לי על זה?". "כן" הוא הימהם "לא תמיד אנחנו רואים את זה בזמן". אוקי, חיככתי בדעתי. אבל לפי מה שאני יודעת, אמור להיות לי חום, עייפות, אני אמורה להיות יותר רזה ממרי קייט אולסון. ככה זה היה ברומי ומישל! ראיתי סדרות נעורים אמריקאיות, אני יודעת מה התסמינים ולא הרגשתי כלום.
"הממ, כן" אמר הרופא, שמרגע לרגע לא חיבבתי עד לרמת ה"הוא הסתיר ממני מידע רפואי ועכשיו אני יכולה לתבוע לו את הצורה, אם אני רק אצליח לעמוד ישר בלי לקבל סחרחורת ולרצות לישון ימים שלמים. אוי! ספה! אולי אפשר לישון עליה!".
"תראי, כל אחד ואחת לוקח את זה אחרת. אני מניח שאת כל התסמינים תרגישי עכשיו, אבל אל תדאגי. את כבר לא מדבקת. הבא בתור!"
התעוררתי כעבור יומיים על המדרגות של הקומה השנייה, מצרפת באיטיות חלקים ממה שאמר ומנופפת בבדיקות הדם החשודות. לא שמישהו היה שם להבחין בי. בכל זאת, שאר היקום המשיך להסתובב על צירו, זו רק אני שהרגשתי בעלת אנרגיות של דוגמנית ביניים אחרי שבוע האופנה - רעבה עד מוות וממוטטת. כל פעולה קטנה דורשת ממך כוחות שבדרך כלל מיועדים להזזת גייסות לכיוון עזה. הכל נראה קשה מידי, מדכא מידי, לא אפשרי מידי. כל סוגיה, בעיה, דילמה שהיה צריך לפתור מיידית. מתמונה שאבדה בגרפיקה ועד צורך לקבל תגובה דחופה ממשטרת ישראל - הכל נמעך לידי צעיף מגולגל וצמרירי שמילא את המוח שלי ולחש "את לא רוצה לישון קצת?". אוי, אלוהים, אני כל כך רוצה.
וכמובן- היו השלבים.
1. הכחשה - אין לי מחלת הנשיקה. הכל בסדר, יש לי אנרגיות. לא כואב לי הראש ולא, לא נרדמתי לך באמצע משפט. דמיינת! זו הייתה ההשתקפות שלי! ההולגרמה! הנה, אני רק אניח את הראש על החלון ואתעורר בתחנה שלי. היי, ממתי התחנה שלי נהפכה לתחנה הסופית שהיא גבעת המטוס ובית צפאפא ביחד?
2. כעס- זה האקס. זה בטוח הוא. המאנייק. הוא ידע כמה אני אוהבת אותו. הוא ידע שאני אהיה מוכנה לעשות הכל. אז כן, הוא בטח ידע שהוא חולה ופשוט אמר "נזרום עם זה, היא בחורה זורמת. נכון, מערכת החיסון שלה מראה את אותה עמידות של מחלקת התברואה בהודו, אבל שטויות, היא אוהבת אותי, מה זה מחלת נשיקה קטנה לעומת העובדה שאני אזרוק אותה לאנחות איך שייגמר לי, היא אוהבת אותי!" המאנייק.
3. מיקוח - טוב, אם אני ארגיש טוב היום ויהיה לי מספיק כוח נגיד, לשלוח מיילים, אני מבטיחה להדליק נרות, להפריש חלה ולשמור נידה לפחות שבועיים. ושאני אגיד שאני אתן צדקה, אני אתן צדקה באמת למי שצריך ולא אשאיר את העודף מהפיצוציה בחזירון הקטן שעל השולחן שלי בטענת "גם אני מקרה סעד כשנגמר לי הכסף לטיפ". באמת, מבטיחה. דיל, אח'שלו?
4. דיכאון - אף אחד לא אוהב אותי. ויש לי כתם ירוק על הפיג'מה שאני לא בטוחה ממתי הוא (יום שני?) אבל לא ממש אכפת לי. בכלל, לא אכפת לי יותר. אז אני לא אעשה גבות, אז לא אמרח מסיכה לשיער, לא אאשר הזמנות בפייסבוקי, לא אפלרטט עם הבחור ההוא בבלוג, לא אפריד בין פחמימות לחלבונים. אתם יודעים מה, אפילו לא אכפת לי להגיד שאני רואה האח הגדול. לא כי זה פתוח בסלון, לי כי זה מעניין אותי כניסוי סוציולוגי. אפילו לא בשביל כתבה, סתם, כי מעיין הזו, פשוט בה--.
5. קבלה - אז כבר כמה שבועות אני בקושי מתניידת החוצה. כבר ביטלו לי עשרות כתבות. לא ראיתי את התינוק החדש של אחת החברות הכי טובות שלי ובניגוד להבטחות התיאבון שלי לא דוכא, להיפך. התחלתי ללכת לישון בתשע ולקום בשתיים, רק כדי לצחצח שיניים ולהבין שלא, זה לקח יותר מידי אנרגיה ועכשיו צריך לישון עוד כמה שעות כדי להחזיר אותה. שיא היום שלי הוא השידור החוזר של גוסיפ גירל ואני ממקדת את השכלתי בספרי מופת כמו "ליפסטיק ג'ונגל" "השטן לובשת פראדה" ו"אנחנו לא נחמדות - מדריך לפמיניסטית".
אני באפטר שוק של מחלת הנשיקה.
תנו לי לישון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מיאו, חתולה.