זה לא הגיל, זה התרגיל שאת עושה כדי להסתיר אותו

"היא נראית טוב, לגילה"

(מחמאה נפוצה באירועים משפחתיים )

אין לי הרבה שיאים בחיי האפורים. מגפונים במבצע, התעללות באנשי שירות לקוחות, למחוק אנשים שאני לא מכירה מהפייסבוק - כל אלו רגעים קטנים שמצליחים להחזיק אותי מעל המים בקושי וגם הם באים בתדירות נמוכה מידי. לעזאזל, יש ימים שאפילו התבטאויות של ח"כים מש"ס לא מצליחים לשעשע אותי ואז מה נשאר? קליפים של ליידי גאגא?

ברגעים אלו, שאני מכנה אותם "האדומים הנבזיים", יש רק דבר אחד שמצליח להציל אותי. האשליה שאני נראית צעירה לגילי. ואיך אני יודעת את זה? כי אני מבקרת בתיכון הישן שלי.

 אני יודעת, עבור רובכם בית ספר התיכון לא בדיוק היה הסניף המקומי של דובוני אכפת לי. גם אני לא ליקקתי דבש, מקסימום ניקוטין והשפלות. בשעה שכולם היו מדליקים מלבורו לייט במחששה, מתחם הקוליות העירוני, אני הייתי נגררת לשם על ידי חברותי הגזעיות (היי, אם לאלירז מותר, גם לי מותר) אוכלת עשן, מסרבת לשאכטה ולסיום מציעה לנוכחים תפוח "כי זה יותר בריא, תאמינו לי". פלא ששרדתי. אבל היום, ממרחק כמעט עשור מאותה חוויה מצלקת, התיכון עבורי הוא זריקת אגו אינטנסיבית.

אני הולכת לשם, ג'ינס צמוד לאחורי, חולצה אחידה שחמסתי מאחי וכל כולי ניצוצות נעורים. אני צועדת לי עם הסניקרס שהצלתי באי.ביי, משחקת בשיער ומפוצצת בזוקה. מחייכת לשומר, נכנסת ו.. זהו! אני בפנים! חשבו שאני תיכוניסטית! חשבו שאני בת 17! I still got it!

אני עושה את טיול התהילה הקטן שלי, בודקת שהחומוס עדיין צהוב, שאני עדיין לא מבינה על מה כולם מדברים וחוזרת לביתי, מעודדת מעט יותר. "קמטים" אני מסננת באוטובוס "ידעתי שהכלבה בסופר פארם לא ידעה על מה היא מדברת. לי אין קמטים. אני תיכוניסיטית!". לפעמים, אם אני ממש רוצה להתפרע, אני מבקשת מהנהג כרטיסיית נוער וחוגגת עד הסוף. אוח! החיים האמיתיים. לחיות על הקצה. להיראות צעירה בעשור, רק בלי כל הבלגן של בחינות בגרות-בנים מעצבנים-חצ'קונים. (בעצם, מלבד הבחינות, הכל עדיין פה, אבל אני מסרבת להתייחס לזה עכשיו).

לרוע המזל, השבוע נאלצתי להתמודד עם , איך אתם קוראים לזה שם, המציאות?

 ראשית, היה קר. וכשלי קר, השורשים הרוסיים הדימיונים שלי נכנסים לפעולה. מיד חיפשתי מקורות חימום - מזגן, תנור, הסקה, גבר אקראי. וכשזה לא השפיע, מצאתי את עצמי מבעירה מגזינים מאפריל 2007 כדי להתחמם בפינה. משם פשטתי על הארון והוצאתי את "ערכת החורף לבוהן". ערכה זו, שהצילה את חיי לא פעם בערבות כיכר ציון, מכילה את כל מה שבחורה צריכה בשביל לשרוד בחורף הירושלמי: כובע פרווה, גרביונים, גטקס, גופיה תרמית, גרביים מבודדי קור, מעיל פוך, ג'ינס עבה, סוודר גולף, כפפות, צעיף צמר וכמובן שקיות חום לתנאים קשים שמוכרים לי בהנחה ב"למטייל".

אחרי שיצרתי את  מראה "מינסק, חורף 1933" שלי, נעמדתי בתחנת האוטובוס, רק כדי לגלות שם את התאומה הרוחנית שלי, פלוס חמישים שנה קדימה. "חנה" אני קוראת לנשים הללו, כי כולן נערות כפר קפואות מהשטעטל בעיני, נשים יהודיות שרק רצו שהילד לא ייצא בלי סוודר. גרביים עבים על ברכיהן, צעיף פרחוני על ראשן, מגפי גומי נוקשים חובקים את קרסוליהן וכולן מוכנות להתמודד עם השלג העז, רק שיגיע.

הנהנו אחת לשנייה, מבינות היטב ללא מילים כי אישה מדהימה לפנינו. "קר" אמרה לי חנה, ביכולת ניתוח מדהימה. "כן, אמרו שאולי היום יהיו 12 מעלות" הוספתי וציקצקנו בהתאם. "גם לי היה מעיל כזה" היא מצמצה אליי "ככה שרדתי את החורף הקשה בלנינגרד". "כן" נאנחתי לפניה "אמא שלי השתמשה בו בשלג של 1992. ומאז, הוא עובר אצלנו בירושה". השמענו קולות של הזדהות. כמה נוח ונעים להתלונן יחדיו על מזג האויר בעיר. ואז, חנה הטילה את הפצצה. "כן, בגילנו, קור כזה יכול להיות מסוכן".

סליחה?

חזרי שוב?

"בגילנו"??!?

חשבתי לתומי שאלו מגיני האוזניים שלי (בצורת ארנבים ורודים, אם תהיתם) שגרמו לי לא להבין אותה היטב, הרי לא יכול להיות שאישה זו, שבוודאי ילדה את בנה הבכור כשסבתא שלי עוד פיתתה אנגלים בזמן המנדט חושבת שאנחנו חולקות שנתון. הרי מתחת לערימות הבגדים אני בוהן! צעירה! לוהטת! צעירה! בת 16! כלומר, נראית בת 16 אם חשוך מספיק ואני לא מסתכלת על המאבטח ישירות, אבל היי, אני לא בת 70!

"בגילנו?" אמרתי לה, בכל הנימוס שנותר בי כלפי המבוגרים ממני. "כן" ענתה חנה ודפקה אנחת "אוי, הגב, הגב" והתכופפה מעט. "תגידי, את רוצה שנלך לראות ביחד דיור מוגן?"

זה הצריך אמצעים חמורים. מילא להיראות בגילי וגם בזה אני חוטאת מידי פעם (למרות שזה בניגוד לכל רפליקה נשית שאי פעם ראיתי) אבל להיראות מבוגרת יותר? זה הצריך ביקור חוזר בתיכון. חזרתי מיד הביתה, הבערתי עוד קצת מגזינים (סתיו 2008, לא שמישהו יתגעגע אי פעם לתקופה הזו) והחלטתי להילחם באש באש. גרביונים, מיני, מעיל עור, איפור מהמם. "דיור מוגן" מילמלתי בכעס "אני אראה להם!".  רצתי לשער בית הספר, עקביי הלא נוחים מטופפים על המדרכות הרעועות גם ככה. "סליחה?" אמר השומר ואני כבר הכנתי את סיפור ה"אני לומדת בי"ב 2 ובדיוק חזרתי ממסיבה מדהימה באומן, אבל אמא שלי היא רוקרית לשעבר עם ראש פתוח ולכן היא מרשה לי להתלבש ככה" וחייכתי, רק כדי לשמוע אותו אומר:

"סליחה, אמא של מי את?"

אללי. זה מחמיר מרגע לרגע. "אני נראית לך כאילו אני יכולה להיות אמא של ילד בתיכון?" שאלתי בצרחות, דמעות זולגות ומכתימות את לחיי, העדר הבד מקפיא את רגליי. "הרי גם אם היה לי ילד בכיתה ז' הייתי צריכה להיכנס להריון בגיל 13 וזה אולי עושים במדינה שאתה בא ממנה, לא אצלי!".

"גברת" הוא אמר (גברת! קרא לי זקנה בלה וזהו) "נולדתי בישראל, על מה את מדברת?"

קיבינימט, קיבינימט. היום הזה הולך ומדרדר. מה הלאה, אמצא שערה לבנה? אחתום על משכנתא? ארצה ילדים? הרי עד עכשיו אהבתי ללכת למועדונים רק בגלל הטקס המענג שבו אני צריכה לשכנע את הסלקטורית שאני מעל 18! עכשיו אפילו כרטיסיית נוער לא מוכרים לי.

פניתי לפתרון היחיד שתמיד עובד: אלכוהול.

ישבתי לי על הבר, לבדי, רואה בעיניים כלות איך הברמן מתעלם ממני ומתעסק ללא הרף בשתי בנות ששום מדינה בעולם לא רואה בהן בוגרות מספיק ללגימת וודקה. בהיתי בכוס הסינגל מאלט שלי, חשבתי כבר להתייפח בפומבי ואז הוא הגיע -

גבר. או לפחות הגרסא המבוגרת שלו. חולצת משבצות שבקושי כיסתה על כרס, שערות שיבה בצדדים, קרחת בוהקת באמצע. הוא נראה כמו גבר מובס, גבר שראה הכל בחיים, גבר עייף. הוא נראה זקן. הוא התיישב במושב לידי, הכוס התגלגלה בידו המנומשת, ריח, תשלחו לי על הקלישאה, של "אולד ספייס" נדף ממנו. נדמה לי שאפילו סבא שלי כבר עבר את השלב הזה וגילה את דולצ'ה.

"אז, את באה לפה הרבה?"הוא שלח לי בחצי חיוך

"אתה, אתה מתחיל איתי?" נדהמתי

"אולי" וראיתי ניצוצות של חיוך זאבי

"אבל, אני יכולה להיות הבת שלך!" אמרתי בהלם

"נכון" ענה האשמדאי הזקן "אני אוהב צעירות"

וזה כל מה שהייתי צריכה.