שבתות וחגים- פוסט קצת אחר

ענבל מתגרשת. שלוש שנים והפלה (טבעית) אחת והספיק לה. ואורן, אורן יכול לקחת את הדברים שלו ואת הזונה שלו ולחזור לגור אצל ההורים שלו באשדוד. נבלה. היא אהבה אותו, בטח שאהבה אותו. למרות שאמא שלה הזהירה אותה ואמרה לה שצריך להיזהר מאנשים עם עיניים שהצבע שלהן לא ברור, אבל ענבל לא הקשיבה לדברים כאלו. מה היא, פרימיטיבית. "אמא" היא אמרה לה "אפשר להוציא אותך מנתיבות, אבל אי אפשר להוציא את נתיבות ממך" ושתיהן צחקו, צחוק חזק כזה, מזויף וענבל הבינה שהמחשבה של אמא שלה עדיין בראש ושיכנעה את עצמה בקול וגם את אמא שלה שעדיין הייתה בחדר ש"אורן אוהב אותי וזה מה שחשוב".

הייתה להם חתונה יפה. לא באולם, כי אורן לא רצה ולא על חוף הים, כי ענבל שונאת כשנכנס לה חול לנעליים והם בסוף בחרו בגן אירועים קטן באמצע הדרך ליד פתח תקווה שגם הדודות מקריית שמונה יגיעו וגם החברים מהקיבוץ שענבל הכירה בצבא. הגן היה מקושט קצת מוגזם, עם בלונים אדומים ממולאים בהליום שהוצבו באמצע כל שולחן ובקבוקי יין שעליהם היה כתוב "החתונה של אורן וענבל" ורציתי להגיד לה שזה קצת קיטשי ולא מתאים, אבל יש דברים שלא אומרים לכלה ביום חתונתה.

למשל שהאיפור יצא לה זוועה.

או שהעוף קצת יבש.

אבל כן אמרתי לה ש"איזה מדהים התאורה ושרואים שהשקעתם בדי.ג'י" וחייכתי אליה, כי ידעתי שמכל הערב הזה היא לא תזכור כלום, אבל בתמונות יראו שחייכתי וזה מה שחשוב, למרות שהשמלה הזו עושה לי בטן ועל העקבים התחרטתי עוד בחנות. ענבל הציעה להכיר לי את תומר, החבר הכי טוב של אורן והוסיפה ש"אין מצב ששני החברים הכי טובים שלנו לא יסתדרו". כל התיאוריה הזו החזיקה מעמד עד שתומר הקיא בצמחייה של הגן אירועים והמלצרית החמודה עם החצאית הקצרה עזרה לו להתנקות ואני חשבתי לעצמי שאיך הגענו למצב שאפילו גבר מקיא מוצא מישהי בחתונה ורק אני מוודאת שלדודה מירוחם יש איך להגיע הביתה.

ענבל החזיקה פאסון בדיוק של חמש דקות כששאלתי אותה על ליל הכלולות. "נו, כמה?" שאלתי והיא הסמיקה. "נו באמת, אני לא אדבר איתך על הזין של בעלי". "נו באמת" עניתי לה "כמה יצא בשקים?" ושתינו ידעו בשקט שלאורן יש קטן ושבחיים לא נדבר על זה שוב ומבחינתי זה היה בסדר.

הם עברו לגור בדירה קטנה שההורים התחלקו עליה חצי חצי וקנו תנור ומכונת כביסה ומיקסר כי ענבל אמרה שהיא רוצה לבשל לבעלה. קצת התווכחנו אם זה שוביניסטי או פוסט-פמיניסטי, אבל ככל שעבר הזמן ענבל פחות התעסקה בויכוחים תיאורטיים ויותר התרכזה בלנקות את הבית. "ככה זה כשנשואים" היא הייתה אומרת לי ומבקשת ממני להרים רגליים בזמן שהיא מטאטאת מתחת לספה. ואני ידעתי שאני לא רוצה להתחתן. או לפחות לקחת עוזרת.

הוא התחיל להגיע מאוחר והבית שלהם התמלא בחפצים חשובים. פלזמה, קיצ'נאייד, תמי 4. הם אהבו את זה. אורן קיבל קידום בחברה שלו ואפילו ענבל מצאה עבודה שהיא אוהבת וביחד כולם החליטו להתיישב להם על השחלות ולהתחיל לתכנן את החדר ילדים. ענבל דווקא לא כל כך רצתה, כי תמיד בשיחות שהיינו עושות היא הייתה אומרת שהיא רוצה לאמץ, כי יש כל כך הרבה ילדים אומללים בעולם, אבל אני מניחה ששיחות על הדשא מול הפקולטה למדעי הרוח משתנות כשיש לך שתי סבתות שרוצות להיות "צעירות".

"אנחנו מנסים" היא הייתה אומרת לכל מי שהיה שואל "מתאמנים על ריק כדי שזה ייצא מושלם" ואני הייתי מסתכלת בעיניים שלה ורואה שהם באמת מתאמנים ושום דבר לא מצליח ואפילו כבר קבעו לה תור ב"פוריה" ואורן היה צריך לכוון את עצמו לתוך כוס, עד שהרופא אמר לה שהם חייבים להירגע ואפילו קרא לה בובל'ה וידעתי שאני היחידה בעולם שיודעת שזה מזכיר לענבל את המפקד מהצבא ומה שקרה שם ועדיף שלא.

בסוף הם דווקא הצליחו ודי בהפתעה, כמו שקורה לכל הזוגות שמפסיקים לנסות וענבל הסתובבה שבועיים עם כוכבים בעיניים וגילתה לי בסוד מעל הפוך קטן בלי קצף ש"למרות שנהוג לחכות שלושה חודשים עד שמספרים לחברים, אני מספרת לך, כי את כמו אחותי" ושמחתי בשבילה מכל הלב, ואפילו שמחתי שהיא מספרת לי דברים כאלו והייתי גם היחידה שידעה שהיא הפילה.

היא לקחה את זה קצת קשה ולא יצאה מהמיטה ועד שלא הבאתי לה את האנטומיה של גריי וקצת המבוגרים מאיוו, היא לא ממש הזיזה את עצמה מהבית, אבל בסוף אמא שלה הגיעה וכמעט שלפה אותה שם מהשערות והמרצה שלה אישר לה עקרונית את התזה ופתאום הייתה סיבה לקום והיא אמרה לעצמה שהיא עוד צעירה ויש לה עוד מלא זמן והסבתות יכולות להירגע ופעם הבאה זה יצליח "ובכלל" היא אמרה לי "הפלות בשליש הראשון זה הכי שכיח בעולם. זה לא אומר כלום" והסכמתי איתה, כי בימים ההם, שום דבר כבר לא אמר לי כלום.

חיכיתי משהו כמו עשרים דקות עד שהשירותים בבר יתפנו ובסוף כשהוא יצא משם התפלאתי לראות שזה אורן ושהוא מחזיק את הבטן שלו. הוא נראה ממש לא טוב ולמרות שהמסקנה היחידה שהייתה לי מהחתונה שלו זה להתרחק מגברים מקיאים כי הם רק יפגעו לך באגו, בכל זאת עזרתי לו להגיע לשולחן שלו ואפילו הגשתי לו מים שהברמנית החמודה הביאה לנו וליטפתי לו את המצח כי היה לו ממש חם והוא הסתכל עלי בעיניים ואמר לי תודה וחשבתי על זה שאף פעם לא שמתי לב שהעיניים שלו בצבע לא ברור ואיזה יופי הן.

בדרך הביתה אורן שם יד על הברך שלי והשביע אותי לא להגיד לענבל אף פעם איפה ראיתי אותו ואיך שהוא השתכר ככה ושהם עכשיו במצב לא משהו וקצת עצוב לו איתה ומשעמם והוא לא יודע מה קורה איתו ואיתה ועם החיים שלו ואיך יכול להיות שהוא רק בן שלושים וכבר מרגיש כל כך זקן אפילו שיש לו מסך 50 אינטש בסלון ואני רק שתקתי שם כי במצבים כאלו זה מה שמצפים ממך, לשתוק ואורן נתן לי נשיקה על הלחי וביקש שוב שזה יישאר הסוד שלנו והנהנתי אליו וחשבתי לעצמי איזו מסכנה ענבל אבל גם איך זה נעים שמבקשים ממך לשמור על סוד.

ראיתי אותו עוד כמה פעמים בפאב, אבל כבר לא שיכור ואפילו ישבנו פעם אחת על כוס יין אדום ובירה בשבילו והעלנו זיכרונות וצחקנו על מה שהיה בארץ נהדרת ולא הזכרנו את ענבל אפילו פעם אחת שזה קצת הפליא אותי, אבל זרמתי עם זה. הוא דיבר איתי ממש, כמו שכבר לא מדברים היום עם אנשים וסיפר לי בדיחות שהיו אפילו יותר מצחיקות מאלו של ארץ נהדרת וכשחזרתי מהשירותים הוא אמר שיותר יפה לי מפוזר ורציתי לפזר כדי להיות יותר יפה לידו והוא נישק אותי.

ועכשיו אורן חוזר להורים שלו באשדוד ואני עדיין מאוהבת ורק אמא של ענבל בטוחה שאת כל זה היה אפשר למנוע מהתחלה.

---

* כל קשר בין המציאות לטקסט לעיל הוא מקרי בהחלט.