(הדברים שאת מלקטת בקניון מלחה)
אני עומדת מאחורי חבל הקטיפה של H&M ומחכה לבחורה היפה משלמור שתבוא להכניס אותי לסיור עיתונאים מקדים. אלו מילות קסם בעיני "סיור עיתונאי מקדים". אל"ף כי אלו הסיורים האהובים עלי ביותר. לא הרי ירושלים, לא גאיות מדבר יהודה. סיורים על שטיח אדום שבידי כוס קאווה זולה ואני זוכה למשש בדים שנקנו על ידי הסיטונאי שהציע את המחיר הזול ביותר, אוו יה. ככה זה צריך להיות. בי"ת ה"מקדים" הזה, הוא מצטלצל כל כך יפה מול כמות הליפסטיק-איילינר-חיפוי כללי במייקאפ שעומדות עכשיו בתור לכניסה. "אולי כמות התכשיטים שיש לך על היד שוות ערך למה שאני מבזבזת על מזון במשך שנה שלמה" אני חושבת כלפי אחת הניצבות בתור ברשעות "אבל הנה, אני, בוהן הקטנה, לפנייך!". וגימ"ל ה"עיתונאי". כה רבות קיננתי פה על השחיקה במעמד העיתונאי פלוס תלוש המשכורת שלו, שרק רגעים כאלו מזכירים לי שהטייטל עדיין שווה משהו. כלומר, אם האפשרות למשמש יחסית באינטימיות סוודר פסים נחשב עבורי משהו.
לרוע המזל יש עוד כמה אנשים שצריכים את התעלות הרוח הקטנה הזו פעם בכמה חודשים והם חולקים אותה איתי עכשיו בדביקות שמזכירה לי את קו 8 ברגעיו הקשים. "אני מעיתון מעלה פסגת זאב" צועק מאחורי איזה סבא כרסתן מאחור "ואני מירושלים המאוחדת - השבועון המוביל בקריית יובל" אומרת איזו בלונדה מחומצת שלקחה קשה את הטרנד המנומר. "אני מהג'רוסלם פוסט" מצהירה איזו גבירה הדורה, כולה סטייל אמריקאי מוקפד וצונן, פנקס רשימות בידיה. "מצויין" אני אומרת לעצמי "הנה עיתון ששמעו עליו, אני יודעת, מחוץ לאיזור הדיסקאונטים של תלפיות. אצמד אליה ואראה חשובה". אני בדיוק חושבת את תואר הפועל האחרון כדי לשמוע את הילארי קלינטון שלי אומרת "אני הפרודוסר של העיתון והבטיחו לי חולצה חינם בפתיחה, לא?". אלוהים, לא מספיק שאני מורידה את ממוצע הגילאים של "מסיבת העיתונאים" הזו, אני גם נאלצת לסרסר בה עם מפיקות ומקומונים זוטרים. אלוהים, אני סנובית.
לשמחתי הרבה עד שיצעידו אותנו כפרות תועות ברחבי ההיכל השוודי יש לי את עופר. אין לי מושג אם אכן קוראים לו עופר, אבו-מבחוח או פשוט הדבר הזה שהועמד בכניסה כדי להשכיח מעיתונאיות תועות שהן מחכות כבר עשרים דקות על עקבים, אבל מבחינתי הוא עופר. כי עופר זה שם של כוסית. הוא עומד שם, ג'ינס צמוד וקרוע בידי אמן (ובאמן אני מתכוונת לילד סיני במשכורת מינימום שגילה מוקדם מידי מה אפשר לעשות לדנים עם סכין יפנית) חולצה שחורה ומכופתרת צמודה לגופו הגברי, עיניו כחולות כמו הים, זיפיו עומדים כמו ה..אמ... חיילים במסדר המפקד ושערו מרוח במוס מספרות קליל כלפי מעלה, וכולו מקרין נונשלנטיות שיש רק לבחורים יפים באמת.
במחשבותיי עופר ואני כבר מקימים בית כשר בישראל. אני עובדת קשה כדי לפרנס אותנו והוא רק משקיף מהמרפסת כמו הרצל בשעתו ועושה מה שבחורים יפים באמת אמורים לעשות - לגרום לחברותיי לקנא. מידי פעם שיקום לילד, אם ירצה, אבל בעיקר שיהיה יפה וישתוק. "יצורים כאלו לא בנויים ליותר" אני חושבת לעצמי בשקט "ואין עלינו לדרוש מהם דברים מסובכים יותר, כמו למשל - לדבר". האבחנה הזו מתגלת כמדויקת שעופר אכן פותח את פיו כעבור חמש דקות ומתחיל לטנף על איזו קולגה בערסית מדוברת.
"הופה-הופה, מה כרגע קרה פה?" אני תוהה עם עצמי, כבר לא כל כך בשקט. "הרי שנים של מגורים בירושלים שיכללו אצלי שתי טכניקות הישרדות חשובות מאין כמוהן: 1. זיהוי מחבלים מתאבדים 2. זיהוי ערסים. והנה, בהיתי בדוגמן בוטיצ'ילי הזה כבר רבע שעה ובדל של מחשבת כפירה לא עלה בראשי. מה לעזאזל קורה פה??!?". ואז הבנתי, הרי מדברים על זה כבר כמה חודשים, בעיקר בסלונים מחופים וינטאג' של סטודנטיות ליחב"ל, הערסקסואל החדש! אותו ערס-לא-מזיק-אך-חתיך-ונגיש-לבריות-שתתאהבי-בו-בלי-לשים-לב-עד-שיהיה-מאוחר-מידי או בקיצור:
אלירז.
הערסקסואל הוא התפתחות אבולוציונית מפתיעה של הערס הקובנציונאלי. כמו כל התקדמות ביולוגית, הערסקסואל השאיר אצלו את התכונות החזקות של אב הטיפוס שלו (קרי: אהבה למותגים, נפש של משורר ביבים ומלבורו אדום) ושיכלל אותן לתפלצת מוטציה שלא רק מצליחה להיאחז בהווה שלנו, אלא נמצאת במסלול המהיר להכריז על שלטון יחיד.
שלב האפס לפי דעתי מתחיל בחולצות הורודות של קסטרבו מן. "ורוד זה הגבר החדש" שיננו לנו פרסומאים ללא הרף "גבר אמיתי לובש ורוד וגאה בזה". ובכן, בולשיט, גבר אמיתי לובש אפוד קרמי והולך לבעוט בערבים. ורוד? ורוד בזוקה? ורוד בזוקה עם צווארון זקור? לא טעית באיזו מסיבת ארוויזיון או משהו? אבל אין לזלזל בתופעת העדר. תוך חודשיים הסתובבו מרבית גברי העיר בגרסא הפרטית שלהם לזמן הורוד ושיננו מנטרות של "הרחבת גבולות ההגדרה העצמית שלי בבחירת גווני לבוש". מי לימד אתכם לדבר ככה?
מילא הורוד, אבל אז הם התחילו להתחבר לרגשות שלהם. לדבר. לחלוק. לשחרר עלייך את ה"יש לך משהו עצוב בעיניים" ואז ללכת למרר בבכי בצד כי הם התרגשו שחייכת אליהם. הם התחילו, בואי נשים את זה על השולחן, לחפור. לספר איך הם מרגישים. לדבר על אמא שלהם בפתיחות שראויה לורדה רזיאל ז'קונט ולא לבחורה שכרגע מתלבטת אם להזמין הפוך בלי דל שומן זו התחזרות מצידה. במקום שיסתכלו עלייך כשמש, הכוכבים והסניף המקומי של איקאה, הערסקסואל החל להסתכל על עצמו. פנימה. ממש ממש פנימה ואז לשחרר את זה בשיחות ליליות. האלו? אם הייתי רוצה לשמוע מה אכלת היום הייתי מתקשרת לחברה שלי, לא משקיעה שעתיים באיילינר ועקבים.
על כל אלו הייתי יכולה להבליג. ללבוש שחור כדי להשתלב עם גווני הפסטל שלו. לפתח חירשות זמנית, אפילו לא הייתי מתרעמת על סעיף הוצאות השיער שלו (מה זאת אומרת קנית מסיכה של קרסט בשלוש מאות שקל? חודש שעבר חפפת את הראש עם נקה שבע! אני יודעת, הייתי שם!) אבל מה שמפריע לי ביותר אצל הערסקסואל זה הפינצטה בהישג יד.
לכאורה, הדחף הראשוני הוא לא לראות בזה חיסרון אלא יתרון. מה רע בגבר עם פינטצה זמינה? הרי אם יש שערה סוררת, קוץ אקראי או אפילו נקודה שהמורטת פיספסה - את בסה'כ צריכה לפנות לערסקסואל שלידך ולהשאיל לחמש דקות את המצבטת לתיקון נקודתי, לא? ובכן, להפריד בין ערסקסואל לפינטצה שלו זה כמו להפריד בין ליברמן לאגו שלו. אפשרי, אבל תדרש התערבות כירוגית ולא בטוח שתאהבי את התוצאה. הערסקסואל לא רק מסדר גבות, חזה, בטן, כתפיים, גב ומתעסק בזיפים שלו בדבקות שמזכירה שבועת שתיקה של נזירי שאולין, אלא גם חולק את אבחנותיו עם הסביבה. רק השבוע שמעתי שיחת קפה בין ערסקסואל לחברתו שהוא שואל אותה אם הגבות שלו שוות. אני אחזור על זה שוב. גבר, במיטב שנותיו, מתעמק אם הגבות שלו שוות ולא נגיד בשמלה החדשה של חברה שלו.
קראו לי שוביניסטית, קראו לי מיושנת, קראו לי מבולבלת מהסחף שחל לאחרונה בהגדרות המבדילות בין המינים, קראו לי שולה מצידי. אתם יודעים שאני צודקת. המצב הזה לא ייתכן. לא אפשרי. יש לעשות משהו. הרי כל מנגנוני ההגנה שלנו נדפקו. הם אינם מזהים את האויב, כי האויב, בואו נודה על האמת, מדבר כמו הכוסית ההיא משיעורי מבוא לכלכלת שוק. הרי פעם ידענו כי ערס הוא בחור עם לב זהב וג'ל בשיער וידענו כי הוא אינו בשבילנו. לא כשיש כל כך הרבה הייטקסיטים מבולבלים מינית מסביב! ואילו הערסקסואל נראה כל כך בלתי מזיק, כל כך רך לבריות, כל כך בקיא בתצוגת הקיץ של דולצ'ה גבאנה וקרם לחות של ללין, עד שלפני שאת שמה לב את שוכבת איתו ורק אז מגלה כי הוא משתמש בפועל כפרה על כל נטיותיו! וכן, הוא הזבל שמנשנש לך מקרם העיניים של גרלן בלילות!
הגבולות צריכים להיות ברורים. ערס הוא ערס. גבר הוא גבר. אישה היא בחורה שמוכנה להימעך בתור בשביל לקנות נעלי עקב בצבע אפרסק שלעולם לא תלך איתן רק כי הן עולות 119.90! הזליגה הזו בין העולמות היא מבחינתי אסון אקולוגי ופיזיקאי חמור! הרי מה עוד יביאו לנו? פרחה מתוחכמת? אשכנזייה חמה? ערבי חושני? זה מתחיל מהערסקסואל, זה יגמר בביבי נתניהו!
אז אנא ממכם, ערסקסואלים יקרים. בחרו נתיב. או שאתם חוזרים להיות הבהמות הקטנות שלמדנו לתעב בפומבי ולפנטז עליהם בלילות בעוד הפולני התורן מכין לנו קפה במקום שוב לשכב איתנו בפראות קדמונית או שתעשו את הצעד המתבקש וצאו מהארון. אתם ממילא בדרך, כבר יש לכם פינצטה.
_
קרדיט תמונה: קופרמן הפקות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מיאו, חתולה.