עליית הבלבוסטע

מה, זה כל מה שיש לכם?

(אני, מול מדף חומרי הניקוי בסופר)

את הפיכתי לעקרת בית מן המניין אני מגלה, כמה בורגני ולא נעים, באמצע סקס חצי סוער עם הארנב. אנחנו מחליפים תנוחות בקצב שמתאים לשנינו, כל אחד אחראי לאי-אלו קריאות קרב שליקט מסרט פורנו מזדמן עד שהמחשבות מתחילות להתגנב לי לראש "זה תלתל אבק שם בפינת החדר? אלוהים, הוא ענקי. הוא נראה לי כמו פואד בן אליעזר, גדל וגדל ככל שהכוח האלקטוראלי שלו מצטמצם!". הארנב, גבר רגיש וקשוב שכמותו, מבין שאני מרוכזת במשהו אחר. אולי כי הפסקתי לצרוח "מי הארנב אנרג'ייזר שלי? למי יש את הגזר הכי גדול במאורה? אה-הא!" ואולי כי טישטוש הראייה המולד שלי מתמקד כרגע בעניינים שאינם תשמישי המיטה. "בוהן" הוא מעיר לי בעוד מוחה את מצחו "הכל בסדר?". "כן, כן, תמשיך" אני מעודדת אותו בטפיחות קלות במקומות הנכונים "ממש טוב לי. תגיד, גם לך נראה שהתלתל אבק הזה צוחק עליי אישית?"

אני הודפת קלות את הארנב ורצה להביא את כפפות הגומי שקניתי בשוק השבוע. מרימה את גוש האבק הענקי שיכול להתחרות בחשיבותו רק בגוש הסובייטי ומנופנפת בעירום מול הארנב. "זה" אני צועקת "לא יקרה פה יותר". המשך הערב הרומנטי שלנו כאילו צוטט מתוך ספר של נילי לנדסמן. אני מכריחה את אהובי להישאר על המיטה, לקפל את הרגליים ואם אפשר "אל תגרד שום דבר, זה מייצר לי קרדיות אבק". בעוד הוא מתחנן לצאת מהבית אני שופכת אקונומיקה פלוס מרכך כביסה על הרצפה (קראתי ב"לאישה") ומקרצפת. אחרי רבע שעה הוא שומע אותי מתנשפת "למי יש את הרצפה הכי נקייה? למי אין אבק במאורה? אה-הא!" ומתמוטטת מאושרת לידו. 

המצב מחמיר יומיים לאחר מכן כשאני מתקשרת למאמא-בוהן ושואלת איך להכין אורז. "מי מת?" היא שואלת בזעזוע "ולמה את צריכה את זה? בואי הביתה, הכנתי שלושה סירים. לא כדאי שתבשלי". אני כמובן נעלבת עד עמקי נשמתי. אל"ף, אני פרסייה והכנת אורז אמורה להיות חלק מההרכב הגנטי שלי כמו שיעור יתר באיזור הפנים והנחה קבועה בחנויות נעליים ביפו. בי"ת, שנים אני שומעת סיפורים ופרסומות שאורז זה הדבר הכי קל להכנה בעולם אז למה שאני לא אצליח. וגימ"ל, אתם יודעים, אני מתקרבת לשלושים, לא כדאי שאדע להכין משהו מורכב יותר מפטי-בר עם נוטלה ולקרוא לזה טירמיסו?

"אני רוצה לבשל לו ארוחת ערב" אני מודיעה לה בקרירות "את יכולה להוריד לי כמה קציצות כשאת נוסעת לסבתא?". מאמא בוהן לא מתרשמת משאיפותיי הקולינריות ואפילו שואלת בקול אם לארנב אין בעיה עקרונית עם שטיפות קיבה. זה עולה לי בהתמוטטות עצבים קטנה, אבל אני מצליחה להוציא ממנה את המתכון שלה ל"אורז לבן, אחד-אחד, בלי שוונצים ובלי הפתעות. אם אח שלך בן ה-15 מצליח להכין את זה, אין סיבה שאת תיכשלי". ביסוס הביטחון העצמי של הילדים שלך, חברים. שיעור מספר אחת. 

רבע שעה מאוחר יותר אני עומדת מול סיר אורז מהביל וריחני. אני כל כך מרוצה מעצמי שאני אפילו מחייכת, מתעלמת לחלוטין מההמלצות על מניעת קמטים שקראתי עליהן בעיתון (באמת, "לאישה", לא מה שחשבתן). עיניי נתקלות בשקית פפריקה שהשותפה קנתה בשבוע שעבר. "למה לא לשדרג?" אני שואלת את עצמי ושופכת חצי שקית פפריקה חריפה מעל האחד-אחד "נגיד לו שזה מתכון תאילנדי-הודי שמצאתי באינטרנט". הארנב, אם תהיתם, הצליח לאכול שתי כפות מלאות לפני שהקיא קצת בפה והשביע אותי להימנע מהמטבח בשבועות הקרובים. מה מלמדים אותם שם בסדרת שבי אני לא מבינה. 

את הכאפה הסופית אני מקבלת בארבע בבוקר בעודי מכניסה תחתונים צבעוניים למכונת כביסה. "מה את עושה?" מקדמת את פניי השותפה עם פנס בעיניים ומוט בייסבול ביד (סתם, נו. אנחנו ביזראל. איזה מוט בייסבול? היא הביאה את החובט שטיחים. את מי בדיוק היא ניסתה להפחיד ככה? אלדין?). "את לא מבינה" אני מסבירה לה לאט "קראתי בלאישה שאם מפעילים מכונה שעתיים לפני זריחת השמש היא מתייבשת בדיוק כמו שצריך, בלי ריח לוואי. גם תראי, קניתי לנו דפי גיהוץ בסופר". כמובן שאין לי מושג מה אילו דפי גיהוץ, או מדוע השותפה מצקצקת עליי ברחמים ונועלת בפניי את מרפסת השירות. פשוט מאז שאני אדית בנקר על ספידים, כל מה שחורג מגיהוץ-ניקיון-בישול-קילוף במיה טרייה בשתיים בלילה,נראה לי קצת מיותר. 

מומחים יגידו כי אני נמצאת בתהליך קינון מתקדם. עת נטשתי את בית הוריי בו דו שיח שגרתי היה "אמא, יש פה צלחת שצריך לפנות" ועברתי למעוני הפרטי והאובר-פרייסד במרכז העיר נולד בי הצורך להקים לי פינה משלי שתיאלץ אותי להיות עצמאית וכן, גם להעביר סמרטוט מידי פעם. תוסיפו לכך את העובדה שהארנב ואני מראים סימני התמסדות חזקים (צימר ליום ההולדת. פלוצים במיטה. אתם יכולים לקנא מעכ-שיו) ותבינו שהסיטואציה בה אני עומדת בתחתוני נצנצים בשישי בצהרים ושוטפת פאנלים לצלילי משה פרץ תוך כדי חיסול רזרבות המים של ישראל היא טבעית לגמרי. 

והכי נורא, אני נהנית מזה. מעיון במאסות שמפרשות את עמדתה של מרי וולסטונקראפט (הא, נסי להגיד את זה ארבע פעמים מהר כשאת לובשת חצאית עיפרון) אני מחפשת עידכונים חדשים בפורומים כמו "הסרת כתמים ממצעי כיתן" ו"50 עובדות שלא ידעת על סנו זוו'ל". השבוע גיהצתי את התחתונים של הארנב. גיהצתי! תחתונים! לרוע המזל התברר כי הזוגות הנ"ל נתפרו כנראה במתפרה סינית ללא שכר מינימום (שימו לב, ביקורת חברתית מתחבאת במשפט האחרון) והאקסטרא-לארג' שכה הייתי גאה בו התכווץ למן מדיום מדולדל. השירותים הם הנאתי הגדולה ביותר. מפוביה ששומרה בדקדקנות, כולל איפוק של חמישה ימים באילת רק כי לא מצאתי שירותים ציבוריים ראויים, הפכתי למקרצפת גאה. כל כך גאה שיש לי מחלקה שלמה בארון רק למוצרי ניקיון שירותים. וסט כפפות נפרד. ורוד. 

מידי פעם אני עוברת ליד מראה, מביטה בדמותי, בשערי שנקשר בפראות בגומיית קטיפה (כן, זו לא שגיאת הקלדה) בחולצתי המנוקדת חורים וכתמי אקונומיקה, במגב המיוחד שהזמנתי מערוץ הקניות, מטיפות רוטב הפסטה שרקחתי בעצמי ותוהה "מי זו הבלבוסטע הזו? לאן נעלם החינוך הפמיניסטי שלי? לאן עפה העצלנות המובנת שלי? מי זו האישה הזו ולמה היא מזיעה כמו אהוד ברק בישיבת מפלגה?" ואז אני רואה את הכתמים השחורים בקצה הראי ושולפת את התרסיס הכחול בעליזות. כיף להיות אישה.