In a Relationship?

"יש לי חבר"

(כבר לא משפט לסילוק ערסים בפאב, אלא המציאות, מסתבר)

הפעם הראשונה שאני מבחינה שמשהו אינו כשורה הוא במפגש חזיתי עם עודד בפינת קפה. עודד הוא מתנת החג של היועץ המשפטי של העיתון לבנות המערכת. יותר משתלם מתלושי חג, יותר מחמם מקומקום חשמלי, יותר שימושי מצמד סירי סולתם. הוא הונחת אצלנו ביום בהיר, כולו גומות חן ועיניים כחולות, לוק של יוצא סיירת (תזכורת לעצמי: לברר את מקורות הפטיש המיליטריסטי שלי ובהקדם, עדיף דרך עזרה מקצועית. ובמקצועית אני מתכוונת לקב"ן על מדים) ובל לא נשכח את האפרודיזק המחרמן מכל -  רישיון עורך דין. הוא חמוד עודד. במיוחד בחליפות הקז'ואל שהוא מתעקש ללבוש כשכל הבנות-מהפרסום שמסביבו מקפידות על קוד לבוש אחיד של חריץ תחת בחוץ וגופיית אפליקציות.

מהרגע שנחת במערכת, כולו רצון להשתלב ולבצע סטיות פומביות כמו "לעבוד" - לקחתי אותו תחת חסותי. צריך להיזהר עם אנשים בעלי מוטיבציה. הוא יתחיל להגיע כל יום בתשע, לתת עבודה מצוינת ותוך זמן קצר יצרף אליו החבר לקיוביקול רק כדי לא להיראות רע, ההפקה תלך אחריהם, הגרפיקה לא תפגר ואתם יודעים, תוך זמן קצר, מישהו ישים לב שאני לא מגיעה לפני 12! "את הפיקאסו הזה צריך לקטוע באיבו" זימזמתי לעצמי כששמועות על מוסר העבודה הגבוה של החדש הגיעו לאוזניי "הוא עוד יפיל את כולנו!". צעדתי לחדר "המחלקה המשפטית", אותו חדר שרק לפני שבוע עוד התנוסס עליו שלט "מחסן שירות" והסברתי לו את הצורך הבסיסי בשנ"צ איכותי. "זה אפילו כתוב בחוקה" תירצתי לו "אבל בוהן" הוא ענה "אין לנו חוקה". הממ, התעסקות בפרטים הקטנים, איכסה.

עודד ואני פרצנו בסשן פילרטוטים אינטנסיבי שראוי כי ילמד בכל בית ספר לתסריטאות של סיטקומים. היה לנו כיף, היה לנו משעשע ובאופן כללי האגו של שנינו הרקיע שחקים ובגלל זה אנשים באים לעבודה, לא? הכל זרם על מי מנוחות, בגבולות הגזרה הברורים (כלומר, אין חתירה למגע והוא יודע שיש לי חבר) עד שבוע שעבר, פינת הקפה. אזי זרק לי העורך דין איזו התגרות משעשעת ואני, אני מצטערת להודות בזה, שתקתי. עשרות שנים של פלרטוט מקצועי, של רצון בסיסי לגרום לכל דבר, מכרטיסן באוטובוס ועד ברז כיבוי בשלומציון, להתאהב בי, נעצרו באחת. פתאום לא הצלחתי לפלרטט עם הנבלה. עמדנו שם, מילותיו של עודד תלויות באויר וקלוני חשוף לעיני כל.  "סליחה" השתעלתי מולו במבוכה "אני חושבת שקיבלתי מחזור. אני חייבת ללכת".

ישבתי שם, בקיוביקול המכוער שלי וערכתי חשבון נפש. "מה קורה פה בוהן?" לחשתי בשקט "את מסוגלת לפלרטט עם כל דבר, מכרטיסן של אגד ועד ברז כיבוי במרכז העיר. והנה, עודד, שאתם מפלרטטים על אוטומט כבר כמה שבועות ונתקעת ומילא עודד, אבל אתמול לא חייכת למאבטח בקניון, שבועיים לא דיברת עם הידיד המאוהב ההוא כדי לשמוע כמה את מדהימה ומה זה? מה זה? מתי עשית גבות לאחרונה?". אין ספק, המצב הדרדר יותר מהר מהמדיניות הדיפלומטית של ישראל. לא מפלרטטת, לא מתלבשת כמו הצעת הגשה לשרמוטה הזורמת, מחייכת לכולם ללא הבדל דת, מין או הכנסה, לא כופה על חברותיי ללכת להפגנות בשיח ג'ראח כדי להתחכך בשמאל הישראלי והשבוע מצאתי את עצמי בוחנת סייל של מגבות מטבח בדיוק כשאלדו הביאו את קולקציית האביב החדשה.

"אוי מיי גאד" אמרתי לעצמי (בולשיט, אני לא מדברת כמו קלישאה של קומדית נעורים אמריקאית. סביר להניח שאמרתי "כוס אמ-אמק". מי אמר שאין תרבות מקומית?) - "אני כבר לא מתנהגת כמו רווקה!"

כי נכון, אמנם הסטטוס הזוגי שלי השתנה (לא רשמית, כלומר, טרם הצהרנו על זה בבפייסבוק) אבל האישיות שלי לא. כלומר, חשבתי שלא. שאוכל להמשיך במעללי הפוחזים, להתחיל עם כל מה שזז, לנהל לו"ז עצמאי חסר אחיזה במציאות, להתלונן עם חברותיי על מחסור בגברים ראויים באיזור ישראל רבתי ובעיקר, בואו נודה על האמת, להיקלע לאורגיות ההמוניות עם גמדים וחיות משק אותן הייתי פוקדת על בסיס שבועי. עכשיו אני צריכה להתחשב בעוד מישהו, לשאול לרצונותיו, להימנע ממקומות שבהם הוא לא מרגיש נוח (קרי: שולחן הסדר של משפחתי המורחבת) ובאופן כללי להפוך את אישיות הסטילטו ממורמרת שלי לבחורה תפוסה ומאושרת! גועל נפש!

"תקשיב" זימנתי את העלם לשיחה צפופה, כי מסתבר שזה מה שזוגות עושים, מדברים. אלוהים, לאן נגיע? "קודם כל, איפה היהלומים שהבטחת לי? ובנוסף, אני לא מצליחה לפלרטט! אני לא עוגבת על גברים אחרים! אני לא משחררת מבטי זימה כלפי עוז זהבי (טוב, שקר, אבל אני עושה את זה בפרטיות של הוי.או.די שלי ואף אחד לא צריך לדעת את האמת) ובאופן כללי אני מעדיפה לבלות איתך מאשר במכירת חיסול בזארה. מה אתה חושב? זה סופני? אני צריכה לראות רופא?"

"אוי בוהן" הוא אמר לי "אני אוהב אותך"

 כאשר נפלנו, נפלנו.